דוגמא לפסק דין בנושא עיוורון בעין אחת - רשלנות רפואית: לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי פקודת הנזיקין בעילה של רשלנות רפואית. התובע, יליד 1946, איבד את ראייתו בעינו השמאלית באופן פתאומי ביום 25.11.03. התובע הגיע ביום האירוע לבית החולים תל השומר שם אובחנה חסימה מלאה של העורק הרטינלי הראשי בעין שמאל, עם ראיה של תחושת אור (LP) בלבד . בוצע דיקור במקום אשר לא הועיל. על כן, בתיאום עם ד"ר אטינג רופאה אצל הנתבע 1, הובהל התובע לצורך טיפול בתא לחץ. התובע קיבל הטיפול בתא לחץ אצל הנתבע 1 בשעה 17:00 ולאחר מכן אושפז במחלקת עיניים עד ליום 27.11.03 שם טופל כארבע פעמים בתא הלחץ בחמצן היפרברי אולם ללא שיפור בראיה. בשחרורו הומלץ לו לבצע בדיקת דופלר עורקי קרוטיד ואקו לב ולהמשיך מעקב אצל רופא עיניים דרך קופת החולים. מאז ועד היום התובע סובל מעיוורון בעינו השמאלית. הנתבע 1 הוא מרכז רפואי בו טופל התובע בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו. הנתבעת 2 היא האחראית ו/או הבעלים של הנתבע 2. טענות התובע בכתב התביעה: התובע טוען כי הוא עוכב באופן משמעותי בקבלתו לטיפול בתא הלחץ ועל כן נפגע הסיכוי לטפל ברשתית הפגועה. התובע טוען כי על אף האמור בתעודת השחרור, ערכי לחץ דם גבוה אינה התווית נגד טיפול בתא לחץ ובעת חסימה של עורק הרשתית מדובר באירוע חריף המצריך טיפול מיידי, כאשר גורם זמן קבלת הטיפול הוא קריטי, והמתנה של שעות ארוכות מביאות לנזק בלתי הפיך ברשתית. התובע צרף חוות דעת מטעמו שנערכה על ידי פרופ' מלמד לפיה ישנה קביעה חד משמעית, כי אילו הטיפול בחמצן ההיפרברי היה מתבצע מוקדם יותר בדחיפות הראויה - הסיכוי לשיפור מצב הרשתית היה גבוה. סעיף הרשלנות העיקרי אותו מייחס התובע לנתבעים - השהיית טיפול החירום בתובע בפרק זמן קריטי מסיבות שאינן ענייניות ו/או שמנעו מלהבהיל את התובע לתא הלחץ, עקב טענתם הלכאורית כי התובע סבל מיתר לחץ דם שעה שעילה זו אינה מהווה התווית נגד לטיפול בתא לחץ. התובע טוען כי כתוצאה מרשלנות הנתבעים חלה התדרדרות במצבו הרפואי והנפשי, הוא איבד את הסיכוי להחלים מפגיעתו והוא מתקשה לתפקד בחיי היום יום וכן פוטר מעבודתו ונגרמו לו הפסדי שכר והוצאות רבות. חקירת התובע: באשר לבהילות של הטיפול העיד כי: בתל השומר אמרו לו שיש לו סיכוי טוב להציל את העין ושהם דיברו עם ד"ר אטינג אשר חיכתה לו להכניס אותו לתא הלחץ. הזמינו לו מונית איתה נסע לאסף הרופא, ד"ר אטינג אמרה לו שיכניסו אותו דחוף רק שידבר עם הפקידה , הפקידה ביקשה ממנו טופס 17 ואמר לה כי המקרה דחוף. משכו אותו עד שעה חמש ורק בסביבות השעה ארבע קיבל תרופות הרגעה כל הזמן הזה טען כי התקשרו לקבל אישור בגין התחייבות מקופת החולים ולא מדדו לו לחץ דם ולא נתנו לו כל תרופה. בזמן הזה היה מרוגז מאד ולחץ הדם שלו היה מאד גבוה ורק לאחר עשרים דקות בהן הורידו לו את ערכי לחץ הדם הכניסו אותו לתא הלחץ. התובע העיד כי כל מה שכתוב בתיק הרפואי אינו נכון מדובר בחותמות גומי של רופאים . התובע נשאל באיזו שעה בוצע הניקור העיני בתל השומר והשיב כי בשעה 12:30 אולם אם כתוב בשעה 14:00 הוא מאמין שזו השעה הנכונה. לגבי הסירוב לעבור צילום בעין , צילום FA העיד התובע כי: אחרי שעבר את כל תלאות היום ולאחר שד"ר אטינג השיבה לו כי הצילום הזה לא יציל את מצב העין, פחד מלהמשיך לקבל את הטיפול מד"ר אטינג וחשש מפאת איבד ראיה גם בעין ימין. דיון: שאלות לעניין האחריות : שעת התרחשות אירוע איבוד הראייה. שעת הגעתו של התובע לבית חולים אסף הרופא. ערכי לחץ הדם: האם מדובר בהוריית נגד טיפול בתא הלחץ? האם חל עיכוב? ומה משמעותו? במידה והתרשלו הנתבעים כלפי התובע, האם קיים קשר סיבתי להתרחשות הנזק? מהו נזקיו של התובע עקב האירוע? דיון בשאלות המקדמיות: שעת התרחשות אירוע איבוד הראיה: סבורני כי עלה בידי התובע להוכיח כי איבוד הראיה הפתאומי התרחש כטענתו בסמוך לשעה 11:30 ולא בסמוך לשעה חמש לפנות בוקר- עת התעורר ביום האירוע וזאת מן הטעמים הבאים: אני מקבל את עדותו של התובע לעניין זה שהנה מהימנה עליי, התובע העיד באריכות לעניין נסיבות התאונה, ועדותו מתיישבת עם מבחני ההיגיון בייחוד עת עסקינן באיבר ראיה- אשר מטבעו ומטיבו הנו רגיש. התובע העיד כי, באותו היום היה צריך ללמד בבית ספר בפרדס חנה, התעורר בסביבות השעה חמש לפנות בוקר הרגיש עקצוץ וטשטוש בעין שמאל, מעין תחושה של החלפת עדשה, ראה באופן מלא בעין הזאת למעט תחושת העקצוץ. לאחר שקם מהמיטה הרכיב את משקפיו ובעין הימנית ראה היטב ואילו בשמאלית רואה טיפה מטושטש. שם רטייה של מים כדי להרגיע את העין, חשב לעצמו שטשטוש נבע מעבודה מאומצת ערב לפני. לאחר ששם את הרטייה וכעבור מחצית השעה כל תופעות הטשטוש נעלמו ועל כן תפקד רגיל, הלך למכולת, ירד לדואר לשלוח מכתבים. כאשר הגיע לבית החולים תל השומר סיפר כי טשטוש הראיה הופיע בשעה חמש לפנות בוקר אולם התופעות חלפו ואם הם לא היו חולפות היה שוקל ללכת לבית החולים או לרופא. ציין כי ברגע שאיבד את ראייתו נבהל מאד ועל כן התפנה לבית החולים תל השומר. התובע העיד כי בערך בשעה חמש וחצי לפנות בוקר חש הקלה והיה אמור להיות בשעה שבע וחצי בתיכון בפרדס חנה. ציין כי נהג לצאת מביתו בקראון בסביבות השעה שש ורבע כאשר הנסיעה היא בערך שעה אולם באותו היום לא הספיק להתארגן ועל כן התקשר לבקש חופשה. התובע העיד כי אם היה מצב של איבוד ראיה בשעה כזאת לא היה ממתין עם פינויו לקבלת טיפול רפואי. התובע העיד כי גר קרוב לבית החולים תל השומר פינה את עצמו ברכבו. על פי התיעוד הרפואי מבית החולים שיבא נכתב רק כי היה טשטוש ראיה כגרסת התובע בשעות הבוקר ולא אובדן ראיה. על פי עדותו של פרופ מלמד, לפיה המומחה ציין כי התובע הרגיש ירידה בראייה באופן דרמטי ולא טשטוש ראיה הדרגתי משעות הבוקר המוקדמות. המומחה מתייחס לאירוע החסימה כאירוע הראשוני ולא לתלונות בדבר טשטוש הראיה של התובע משעות הבוקר. המומחה סבור כי גם אם היה טשטוש ראיה לפנות בוקר עדיין לא ניתן לקבוע כי זהו המקרה הדרמטי הואיל ולא ניתן לאבחן אותו. המומחה סבור כי איבוד ראייה פתאומי הוא אירוע דרמטי ומבהיל ועל כן המטופלים נזעקים במהירות שיא לבית החולים. שעת הגעתו של התובע לבית החולים אסף הרופא: התובע טוען כי הגיע לנתבע כבר בשעה 15:00 וקיבל טיפול ראשוני להורדת ערכי לחץ הדם הגבוהים רק כעבור שעה, בשעה 16:00. התובע מסתמך על קבלה שהמציא מנהג המונית מיום האירוע אשר הסיע אותו מבית החולים תל השומר לבית החולים אסף הרופא, כאשר השעה הכתובה בקבלה: 14:54 למרות שבתעודת חדר המיון מאסף הרופא כתובה שעת הקבלה: 15:33. התובע הסביר זאת בכך שלא היה בידו טופס 17 ועל כן הפקידה התעכבה בהוצאת התיק, כך שהרישום הראשוני האמיתי התחיל בשעה 16:00 כשעת עיכוב. התובע מצביע על כך שהנתבעים לא הזמינו את פקידת הקבלה למתן עדות. בנוסף עקב העיכוב התובע טוען כי הותקף בלחץ דבר שגרם לעלייה בלחץ דמו עוד יותר ולהתמשכות העיכוב במתן הטיפול בתא הלחץ. התובע טוען כי אם הרופאים היו פועלים להורדת ערכי לחץ הדם כבר בעת קבלתו בשעה 15:00 כמחצית השעה לאחר מכן היה יכול לקבל הטיפול בתא הלחץ ולא בשעה 17:30 כפי שארע בפועל. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי התובע הגיע למיון אסף הרופא בשעה 15:33, הופנה לצילום חזה, התקבל בשעה 15:43 במכון הרנטגן והצילומים בוצעו בפועל בשעה 15:45 ו- 15:46. בקבלתו נמדדו ערכי לחץ דם גבוהים 220/127 ובשעה 16:00 התקבל התובע במכון ההיפרברי על ידי ד"ר שיף. אז התחיל ד"ר שיף במתן טיפול תרופתי להורדת ערכי לחץ הדם. ורק לאחר שערכי לחץ הדם של התובע ירדו ניתן היה לתת לו הטיפול בתא הלחץ בשעה 17:30. איני מקבל את הקבלה שהוצגה על ידי התובע הואיל ולא ניתן ללמוד ממנה על שעת התחלת הנסיעה ועל שעת הסיום, ואיני יכול לקבוע כי השעה המוטבעת על גביה אינה שעת תחילת הנסיעה כטענת הנתבעים. בקבלה כתוב בטשטוש רב שם הנהג שנחזה להיות שי, וכמובן נהג המונית לא הובא לעדות כך שלא ניתן לאמת את תוכן האמור בקבלה. משכך, הואיל ומדובר בסמיכות זמנים נטענים על ידי הצדדים, לגבי אירוע שהתרחש בשנת 2003, אני מקבל את טענת הנתבעים וקובע כי קבלת התובע לחדר המיון בבית החולים אסף הרופא התרחשה בשעה 15:33 כפי המוטבע ברשומה של בית החולים במדבקה שהונפקה מיום האירוע. כמו כן אני מקבל את טענת הנתבעים לפיה אין היגיון בטענה כי לא נפתח תיק בשל העדר טופס 17, כי למעשה התיק נפתח בשעה 15:33 ולא בשעה 15:00 וסביר להניח כי גם בשעה זו לא עלה בידי התובע להמציא טופס 17. ערכי לחץ הדם: האם מדובר בהוריית נגד טיפול בתא הלחץ? מתן מענה לשאלה זו - עיקר התיק. מחד טוען התובע כי הגם שערכי לחץ הדם עימם התקבל למיון אסף הרופא היו גבוהים, לא היה בכך לעכב את מתן הטיפול בתא הלחץ או לחילופין היה מקום להוריד את ערכי לחץ הדם הגבוהים בטיפול חלופי ומהיר יותר. מנגד טוענים הנתבעים כי ערכי לחץ הדם הגבוהים היוו הורית נגד במצבו של התובע ולאור עברו הרפואי והייתה סכנה רפואית של ממש להכניסו בחוסר איזון זה לטיפול בתא הלחץ. התובע נעזר בחוות דעת מטעמו שנערכה על ידי פרופ' מלמד ואילו הנתבעים הסתמכו על חוות דעת מטעמם שנערכה על ידי ד"ר דאי. התובע העיד על עברו הרפואי: בסוף שנת 1998 עבר תאונת דרכים ועדיין סובל מפלטינה ביד ומחיתוך בבטן ויש לו גם אחוזי נכות נפשיים אולם בעקבות המקרה הזה מצבו הנפשי התדרדר עוד יותר. גם בשנת 1979 נפגע בת"ד בגינה נקבעו לו חמישה אחוזי נכות. בשנת 1985 סבל מתאונת עבודה בגינה אובחנה חבלה בברך שמאל. בשנת 1993 סבל מחבלה בראשו ובשנת 1995 סבל מחבלה בקרסול ימין. סבל בעבר מיתר לחץ דם. כיום מטופל בתרופות בזיקה ללחץ הדם אולם הרופאים סבורים כי אין לו בעיית כושר. צורך רשימה של כדורים לדילול הדם, לטיפול בלחץ הדם, להורדת שומן על פי המסמכים שברשותו. באוקטובר 2001 סבל מאירוע לבבי אולם לאחר המקרה הזה מצבו השתפר בצורה טובה מאד והוא תפקד יותר טוב מעובר לאירוע לטענתו. בנובמבר 2001 עבר אירוע של אוטם מוחי גם באוקטובר לשנת 2005. כיום מטופל בנושא הקרדיולוגי וכן במישור המוחי וצורך תרופות לדילול הדם. לאחר התאונה משנת 1998 נעדר מעבודתו כשנה וחצי ולאחר מכן התחיל לחפש מקומות עבודה והשתלב בבתי הספר בתור מורה לבגרויות בתחום הצילום והתקשורת. חוות דעתו של פרופ' שלמה מלמד- מומחה למחלות עיניים מטעמו של התובע: פרופ' מלמד ציין בחוות דעתו כי במקרה של חסימת עורק הרשתית ישנם כמה טיפולים מקובלים: הורדת הלחץ ע"י דיקור העין כמו כן הכנסת המטופל בדחיפות לתא הלחץ המכיל חמצן היפרברי. על פי הספרות מדובר בטיפול אשר משפר את הראיה למעלה מ-85% מהמקרים. גורם זמן הענקת הטיפול הוא קריטי. פרופ' מלמד ציין כי על פי דבריו של התובע הוא עוכב שעות מיותרות בטרם הכנסתו לתא הלחץ, עקב דרישות בירוקרטיות שונות ועקב כך נפגע קשות הסיכוי לטפל ברשתית הפגועה. פרופ' מלמד מתייחס לכתוב בתעודת השחרור מבית החולים אסף הרופא, לפיה ערכי לחץ הדם היו גבוהים ולא אפשרו טיפול מיידי ועל כן הטיפול החל רק בשעה חמש. פרופ' מלמד סבור כי עילה של לחץ דם גבוה אינה מהווה התווית נגד לטיפול בתא לחץ, להבדיל ממצבים ברורים אחרים אשר אינם מאפשרים טיפול בתא לחץ. ככל שהטיפול בתא הלחץ היה מוקדם יותר כך סיכוי מצב הרשתית היה גדול יותר. פרופ' מלמד מציין בנוסף כי לעיתים כל סוג של טיפול ואפילו תא לחץ אינו יעיל בטיפול בחסימה עורקית של הרשתית גם אם הוא מבוצע מוקדם- אולם הסיכוי לריפוי עולה משמעותית כאשר הוא ניתן מוקדם. חקירת פרופ' מלמד: ציין כי בעת כתיבת חוות הדעת לא ידע מה היו ערכי לחץ הדם של התובע בעת קבלתו, ואין זה עקרוני כי הוא מסכים שהיו ערכי לחץ דם גבוהים. המומחה סבור כי אין הבדל בין חסימת העורק האופטמלי לבין חסימה בעורק הרשתית מבחינת התוצאה והטיפול זה זהה כי שניהם גורמים לחסימה טוטאלית של העין. המומחה התייחס לחוות דעתה של ד"ר דאי לפיה היא הגזימה בחשיבות ערכי לחץ הדם כהתווית נגד בטיפול בתא לחץ. בנוסף ד"ר דאי יוצאת מנקודת הנחה כי התובע איבד את ראייתו בשעה חמש לפנות בוקר אולם התובע ציין כי הגיעה בשעה 11:30 לבית החולים תל השומר. פרופ' מלמד ציין כי כתב בחוות דעתו כי העיכוב בטיפול היה בגלל חוסר בטופס 17 על פי דברי התובע אשר תיאר שישב בהמתנה שעתיים וחצי. באשר לניסיונו ציין המומחה כי הוא רופא עיניים המתמחה בגלאוקומה והחלקים הקדמיים של העין ומנהל המרכז בתל השומר והמחקר בכלי דם בתל השומר. היה צוללן חובב וגם היה בתוך תא לחץ . הוא אינו עוסק בתאי לחץ אבל עוסק בכל האספקטים של זרימת דם בעין הכוללות ידע גם בבדיקות הנדרשות. הוא עצמו אינו מפעיל תא לחץ מבסס על ידע תיאורטי ועל ניסיונם של מטופלים שלו שטופלו בתאי לחץ. הנתבעים צרפו חוות דעת מטעמם שנערכה על ידי ד"ר ויקטוריה וישנבסקיה דאי, רופאת עיניים ומנתחת הסבירה מדוע לא ניתן טיפול בתא הלחץ לתובע בסמוך לקבלתו: יתר לחץ דם כמחלה, כאשר הוא מאוזן, אינו מהווה התווית נגד לטיפול בתא לחץ. אולם יש להבדילו מלחץ דם מוגבר לערך דחוף, אשר מוגדר כלחץ דם סיסטולי 220 ומעלה ודיאסטולי מעל 120, וזהו לחץ דם מסכן חיים, שיכול להביא להתפתחות אירועים מוחיים ולבבים חריפים, גם כאשר לחולה אין תלונות. לחץ דם דחוף זה מהווה הוריית נגד לטיפול בתא לחץ. תא לחץ יכול להביא לעליה של כ-11% בערכי לחץ הדם הסיסטולי ועליה של 12% בערכי הלחץ דם הדיאסטולי. התובע הגיע למיון עם ערכי דם דחופים: 220/127 ערכים אלו מהווים התווית נגד טיפול בתא לחץ ומחייבים איזון. ועל כן לרופאי הנתבעים לא הייתה ברירה אחרת למעט שמירה על חייו של התובע באמצעות טיפול כמקובל על ידי הורדה מבוקרת של ערכי לחץ הדם לערכים בטוחים. מיד עם הגעת ערכי לחץ הדם למדדים בטוחים : 167/105 התובע קיבל טיפול בתא הלחץ . המומחית סבורה כי התובע לא הגיב לטיפול בחמצן ההיפרברי בשל חומרת מצבו ובשל עיכוב קודם בהגעה לטיפול ולאו דווקא בשל העיכוב בקבלת הטיפול בתא הלחץ שהתחייב ממצבו עם הגעתו. המומחית מתארת את עברו הרפואי של התובע: סבל מיתר לחץ דם משנת 1999 עם סיבוכים נוספים שבאו לידי ביטוי באוטם בשריר הלב שטופל על ידי הכנסת צנתר באוקטובר 2001 ואוטם מוחי חודש לאחר מכן בנובמבר 2001. המומחית סבורה כי התובע כבר בחמש לפנות בוקר ביום האירוע חש באובדן ראיה פתאומי בעינו השמאלית אולם כשבע שעות לאחר מכן בשעה 11:55 פינה עצמו לבית החולים תל השומר שם כבר אובחנה ירידה קשה בראיה. עם הגעתו של התובע לבית החולים אסף הרופא בשעה 15:33 נמדד לחץ דם של 220/127 ועל מנת שלא לסכן את התובע הוחל באיזון מבוקר של לחץ הדם במקביל להעברתו לתא הלחץ. בשעה ארבע הגיע התובע לתא הלחץ שם בוצע המשך איזון מבוקר של לחץ הדם ממנו סבל. ובשעה חמש וחצי מיד עם הגעת ערכי לחץ הדם לערכים בטוחים יותר 167/105 הוכנס לטיפול בחמצן היפרברי בשכיבה. התובע קיבל במהלך אשפוזו ארבע טיפולים בחמצן היפרברי ובמהלך אשפוזו הוצע לתובע לעבור צילום שיכול היה לאשש את השערתו של פרופ' מויסייב כי יתכן שהעורק החסום הוא האופטלמי אולם התובע סרב לעבור את הצילום. חקירת ד"ר ויקטוריה דאי: הסבירה כי העורק האופטמלי מספק את כל כלי הדם המגיעים אל העין ובכלל זה את עורק הרשתית המרכזי. ברגע שהעורק האופטלמי נחסם כל הספקת הדם נחסמת לעין ועל כן גם הירידה בראיה היא קשה יותר והסיכוי לשיפור הראיה במצב כזה הרבה יותר ירוד עד כדי לא קיים. המומחית הסבירה כי על פי הספרות כאשר מטופל אינו מאוזן אין להכניסו לתא הלחץ כי מדובר בחלל סגור ויכולת של המטפל להגיב במצבים רפואיים היא פחות טובה מאשר מחוץ לתא הלחץ. העידה כי הסיכוי להצלת עינו של התובע היה קטן יותר בגלל הביולוגיה של המחלה שלו. המומחית אינה אומרת כי לא היה לתובע סיכוי אבל מלכתחילה הסיכוי היה מאד נמוך והם אינם מכירים מטופל אשר הגיע עם חסימה של העורק האופטלמי ומשתקם. המומחית העידה כי היא ניזונה מהכתוב ומדברי התובע ולא ניתן לקבוע האם החסימה התרחשה בשעה חמש או בשעה אחת עשרה, לא ניתן לדעת מתי התרחשה החסימה המלאה. המומחית סברה כי אם התובע היה מגיע עם חסימה מלאה של עורק הרשתית המרכזי, לתל השומר לאחר טיפול הדיקור הייתה צריכה להיות הטבה מסוימת ועל כן לדעתה התובע סבל מחסימה מאסיבית של העורק האופטלמי . מטבע הדברים כאשר הדיקור לא עוזר מטפלים בחמצן היפרברי. המומחית העידה כי בהחלט יכול להיות מקרה כי ערכי לחץ הדם יורדים בטווח של שעה וחצי לאחר טיפול כי יש את עניין החרדה של המטופל . יש מדידת לחץ דם גם בשעה חמש ועשרים בערב נמדדו ערכים של 209/128 שאלו ערכים גבוהים גם כן. המומחית סבורה כי במצבו של התובע אסור להוריד את לחץ הדם בצורה דרסטית כי הוא אחרי אירוע מוחי עם עבר רפואי כמו לו היה צריך להוריד לתובע את לחץ הדם בזהירות הואיל וקודם דואגים לחייו של המטופל . השימוש במורפין מרגיע יותר מאשר מוריד לחץ דם. איזוקט כבר מוריד את לחץ הדם וזה יותר רציני וזה נעשה כאשר ראו שהתובע אינו מגיב לקפוטן. חקירת ד"ר קובע שיף: ציין כי הוא עובד כאורטופד מומחה באסף הרופא. ביום האירוע היה מתמחה במחלקה האורטופדית וכונן בתא הלחץ. העיד כי נפגש לראשונה עם התובע בתא הלחץ בשעה ארבע, בשעה חמש וחצי התחיל הטיפול בתא הלחץ לאחר שירדו ערכי לחץ הדם הממאיר. אישר כי נמדד לחץ דם של 220/127 בכניסתו לתא הלחץ וזהו לחץ הדם שנמדד במיון עם קבלתו בשעה 15:33. צריך להוריד את לחץ הדם באיטיות כי אחרת עלולים להיווצר דימומים מוחיים . העיד כי בהתחלה הוריד לו את לחץ הדם על ידי מתן תרופה דרך הפה מתחת ללשון, 25 מ"ג קפוטן ואחר כך הוסיף עוד כדור להרגעה - כדור בבן 10 מ"ג . אחר כך התובע קיבל זריקה של 3 מ"ג מורפיום ועדיין ערכי לחץ הדם היו גבוהים ועל כן התחיל בטיפול איזוקט שזה טיפול מקובל. העיד כי כל הטיפול התרופתי התנהל במהלך שעה וחצי ורק בשעה חמש וחצי ירדו ערכי לחץ הדם ל- 167/105. העיד כי טיפול משלב חמצן בתרופת ליפדיפין אדלט לא היה מקובל עליו שכן זהו טיפול אשר מוריד בבת אחת את לחץ הדם, דבר אשר יכול להוביל לאיסכמיה. העיד כי יכול להיות דרך להוריד לחץ דם במהירות גדולה יותר אבל רופא סביר לא היה נוקט בה. העיד כי בשעה 15:43 התובע עשה צילום חזה על פי הרישומים שיש בתיק. עיון בתיעוד הרפואי שצורף מלמד כי התובע הגיע לבית החולים אסף הרופא עם ערכי לחץ דם גבוהים אשר נמדדו במיון בערכים 220/127 . פרופ' מלמד סבור כי ערכים אלו לא היו אמורים להשפיע על כניסתו של התובע לתא החמצן ולחילופין היה על הרופאים להתחיל טיפול תרופתי כבר בשעה זו להורדת ערכי לחץ הדם. התובע התקבל למכון ההיפרברי בשעה 16:00 כמחצית השעה לאחר קבלתו למיון אסף הרופא. על פי התיעוד הרפואי התובע טופל תרופתית לשם הורדת ערכי לחץ הדם הגבוהים עד לכניסתו לתא הלחץ. בטרם הגיעו למכון ההיפרברי ביצע התובע צילום חזה על פי התיעוד הרפואי הואיל ומדובר בתנאי בלעדיו לא ניתן להתקבל לטיפול בתא הלחץ. במהלך שמיעת הראיות נחקר גם ד"ר גוטליב פאול: מנהל מכון הרנטגן בבית החולים אסף הרופא משנת 2000. העיד כי בעבר היו מדביקים על הצילום מדבקות. בשנת 2003 הטביעו את שמות הנבדקים על גבי הצילומים בעזרת פיסת קרטון במכונה מיוחדת של הטבעת שם. הסביר כי כאשר עושים העתק למקור בצילום רנטגן משנת 2003 כל הפרטים מושחרים ולכן הדביקו מדבקה עם פרטי התובע. העיד כי מדובר בצילום של גבר ולא של אישה בשל המבנה האנטומי שרואים. אני מקבל את גרסת הנתבעים לפיה התובע ביצע צילום חזה על אף הטעויות בהעתק הצילום. הואיל ואין המדובר בטענה של רשלנות רפואית עקב צילום חזה שאינו תקין או בשל ממצאי צילום החזה. משכך התובע אכן טופל בבית החולים אסף הרופא מעת קבלתו ולמעשה העיכוב עד לקבלתו למכון ההיפרברי לא הוכח כעיכוב רשלני. באשר לעיכוב משעה 16:00 ועד לשעה 17:30 בקבלתו לטיפול בתא הלחץ, הנתבעים הסבירו את משך הזמן בטיפול התרופתי שקיבל התובע לשם הורדת ערכי לחץ הדם הגובים. פרופ' מלמד טוען כי אין הדבר נחוץ ומדובר בעיכוב מסכן סיכוי להחלמה, ד"ר דאי תמכה עמדתה הספרות לפיה חוסר איזון בערכי לחץ דם גבוהים מהווה הורית נגד, ד"ר דאי הסבירה בעדותה את ההבדלים בין ערכי לחץ דם גבוה שאינם מהווים הורית נגד לטיפול בתא החמצן לבין ערכי לחץ דם דחוף אשר מהווים הוריית נגד. החלטתי לקבל את עמדה של ד"ר דאי על פני דעתו של פרופ' מלמד מן הטעמים הבאים: ד"ר דאי עמדה על מסקנותיה בחוות דעתה עת נחקרה בבית משפט זה. ד"ר דאי הסבירה באריכות את מסקנותיה ותמכה אותם בספרות רפואית מקצועית עניפה. אין מחלוקת כי ערכי לחץ הדם של התובע היו גבוהים מאד וכי טיפול בתא לחץ מעלה את ערכי לחץ הדם מטבעו. כך גם העידו הרופאים האחרים מטעמם של הנתבעת על בסיס ניסיונם והבנתם. חקירת ד"ר נחום גל:מנהל באסף הרופא אחראי על התווית המדיניות ומקבל דיווחים לגבי מטופלים. העיד כי ישנם 14 התוויות נגד לטיפול בתא לחץ , 11 למקרים דחופים ועוד שלושה למקרים כרוניים. אירוע מוחי זו לא התוויה לטיפול בתא לחץ כך גם לא למטופל הסובל מבעיה קרדיאלית כמו צנתור, שטף דם במח. יתר לחץ דם הוא התווית נגד לטיפול בתא לחץ על פי טקסט בוק . העיד כי לא נראה לו נכונה הטענה של התובע שמרגע הגעתו ועד כניסתו לתא הלחץ לא קיבל כל תרופה להורדת לחץ הדם, ואם טענה זו נכונה הרי שמבחינה רפואית זה לא תקין. לחץ דם עורקי לא מאוזן מהווה התווית נגד בהתבסס על הטקסט בוק. הטיפול התרופתי שניתן לתובע היה טיפול להרגעתו ולהורדת ערכי לחץ הדם. משכך הרופאים היו מודעים לדחיפות בהכנסתו של התובע לתא הלחץ, ולסיבת הפנייתו מתל השומר לאסף הרופא אולם כנגד הצלת עינו של התובע עמדה תכלית ראויה יותר של הצלת חייו. באשר לדרך החילופית והמהירה יותר להורדת ערכי לחץ הדם, התייחס ד"ר שיף בחקירתו כי מדובר בדרך מסכנת חיים שרופא סביר לא היה מורה עליה. פרופ' מלמד מסכים כי עסקינן בסיכוי לשיפור הראיה וגם טיפול בתא לחץ אינו מבטיח הצלחה. ד"ר דאי צרפה ספרות רפואית לפיה הטיפול בתא לחץ במהלך שש השעות לאחר איבוד הראיה עדיין אינו מהווה עיכוב המפחית את הסיכוי להחלמה. אירוע איבוד הראיה התרחש כגרסת התובע בסמוך לקבלתו לבית החולים תל השומר בשעה 11:50, הטיפול הראשון בתא הלחץ ניתן בשעה 17:30 על פי הרשומה הרפואית. משכך, עדיין הטיפול ניתן בטווח עליו הספרות הרפואית מצביעה כטווח לסיכוי להחלמה. משאיני סבור כי הנתבעים התרשלו במתן הטיפול ובהפעלת שיקול הדעת הרפואית בזמן אמת, איני סבור כי "העיכוב" הוא זה שגרם לתוצאות הקשות מהן סובל התובע על פני מצבו נתוני קבלתו ומצבו הרפואי של עינו ביום האירוע. ד"ר דאי הסבירה את ההבדל בין חסימת עורק הרשתית לחסימת העורק האופטלמי כאשר באחרון סיכוי ההחלמה נמוך עד כאפסי. סוף דבר: אין מחלוקת לכך שהתובע סבל מאיבוד ראיה פתאומי על רקע חסימה עורקית קשה. אין גם מחלוקת כי התובע הועבר לטיפול מבית החולים תל השומר לבית החולים אסף הרופא בתא לחץ היפרברי, הואיל ובתל השומר לא היה בנמצא טיפול כזה, ולאחר שדיקור העין לא היטיבה מצבו. אין מחלוקת כי הפניית התובע נעשתה בדחיפות לאור מצבו הרפואי. אולם בהגיעו לבית החולים אסף הרופא, הפעילו הרופאים את שיקול הדעת הרפואי שלהם ועל כן עיכבו את הכנסתו של התובע לטיפול בתא הלחץ. שוכנעתי כי שיקוליהם לא היו רשלניים אלא עסקו בשיקולים עניינים והעדפת הצלת חייו על פני הצלת עינו לאור ערכי לחץ הדם הדחופים שנמצאו אצל התובע. שוכנעתי כי לא היתה מניעה טכנית להתחיל את הטיפול כבר לאחר סיום ביצוע צילום החזה בסמוך לשעה ארבע אולם שיקול דעת רפואי הנחה את רופאי הנתבע להימנע מלעשות כן. רופאי הנתבעת הסבירו באריכות את ההבדלים בין ערכי לחץ דם גבוהים כשלעצמם אינם מהווים הוריית נגד טיפול בתא לחץ לבין ערכי לחץ דחופים היכולים לסכן את חייו של התובע עת יטופל בתא לחץ. לא עלה בידי התובע להפריך מסקנות רפואיות אלו אשר נתמכו בחוות דעת מומחית הנתבעת, עדויות רופאי הנתבע והספרות המקצועית. בנסיבות אלו מצאתי לנכון לדחות התביעה בשל העדר אחריות. לאור נסיבותיו הקשות של התובע איני מוצא לנכון לקבוע הוצאות משפט. כל צד יישא בהוצאותיו. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת פסק הדין. עינייםעיווריםרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות