דוגמא לפסק דין בנושא ערעור על החלטת רשם בטענת פרעתי: לפני ערעור על החלטת כב' הרשמת קרן גיל מיום 31.01.12 בטענת פרעתי (להלן: "ההחלטה"), במסגרת תיק ההוצאה לפועל שמספרו 01-34858-02-9 (להלן: תיק ההוצל"פ), שהגישה המשיבה. בהתאם להחלטתי מיום 27.3.12 הגישו הצדדים עיקרי טיעון , והמערערים הוסיפו והגישו (ברשות) סיכומי תשובה לעיקרי טיעון של המשיבה. רקע: ביום 30.04.02 נפתח תיק הוצאה לפועל שמספרו 01-34858-02-9 לביצוע פסק דין שניתן בהעדר הגנה כנגד החייב, מר רפאל מונטיה ז"ל (להלן: "החייב", "החייב המנוח") במסגרת ת.א. 02 / 158115 בבית המשפט השלום בתל-אביב. החוב במועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל עמד על סך של 16,787 ₪. הרקע לתביעה היה תביעת הזוכה המנוח כנגד החייב המנוח לתשלום שכ"ט עבור שמאות שביצע עבור החייב המנוח לצורך תביעה שהגיש נגד חברת הביטוח בגין שרפה שפרצה במקום עסקו. החייב נפטר ביום 30.09.07 בהתאם לצו הירושה מיום 02.04.08, יורשיו הם רעייתו, גב' טובה מונטיה (להלן: "המשיבה") ושלושת ילדיו. הזוכה, מר אדי סגמן, נפטר בשנת 2004 ויורשיו, עפ"י הנטען, הינם רעייתו וארבעת ילדיו (להלן: "המערערים") ביוני 2002 פעל הזוכה המנוח בתיק, באמצעות ב"כ דאז והטיל מספר עיקולי צד ג' על נכסי החייב. נוכח נקיטת העיקולים ופסיקת שכ"ט חלק ב', עמד החוב בתיק ע"ס של 18,141 ₪. מיוני 2002 ועד אפריל 2010, למעלה משמונה שנים, לא ננקטו בתיק הליכים (לפי הרישום בתיק ההוצאה לפועל). יורשי הזוכה המנוח טוענים כי נודע להם על תיק ההוצל"פ שנפתח כנגד החייב המנוח רק בשנת 2010 והוא הועבר לטיפול המשפטי של המשרד הנוכחי. המערערים החלו לבצע פעולות בתיק ההוצל"פ וביום 18.04.10 הוטלו עיקולים אצל גורמים שונים בהם בנקים וחברות ביטוח. בעקבות העיקול שהוטל באפריל 2010 על זכויות החייב המנוח, מומש סך של 40,416 ₪ ע"י מגדל חברה לביטוח. ביום 01.11.10, הגישה המשיבה "טענת פרעתי". ביום 24.11.10 הוגשה תגובה מטעם המערערים לטענת פרעתי. ביום 29.01.12 התקיים דיון בטענת פרעתי בפני כב' הרשמת קרן גיל (להלן: "הדיון") . החלטת כב' הרשמת בטענת הפרעתי הינה ההחלטה נשוא ערעור זה (להלן: "ההחלטה"). ההחלטה ניתנה ביום 31.01. 12, בהיעדר הצדדים.                                                                                                        טענות המערערים: המערערים טוענים כי כב' הרשמת שגתה כאשר קבעה כי נפרע ע"י החייב סך של 8,000 ₪, מאחר וכבר בתחילת הדיון הסכימה ב"כ המשיבה למקד את הבקשה רק "לעניין הפחתת החוב בגין אי נקיטת הליכים בתיק". לטענת המערערים, הסכמה זו ניתנה מתוך הבנה כי אין למשיבה ראיות כלשהן לביסוס טענת התשלום לזוכה לפירעון החוב ולכן הם סבורים כי שגתה כב' הרשמת כאשר קבעה, בניגוד להסכמת ב"כ המשיבה שלא לדון בטענת הפירעון, כי חלק מהחוב בסך של 8,000 ₪ נפרע. לטענתם, שגתה כב' הרשמת כאשר קבעה כי הובאו ראיות לכאורה להוכחת תשלום בסך של 8,000 ₪ בשעה שלא הובא ולו מסמך אחד אשר יעיד על התשלום. הם טוענים כי לבקשה לא צורפה ולו אסמכתא מפורשת אחת, המעידה על תשלום החוב. לשיטת המערערים, העובדה שתיק ההוצל"פ לא נסגר לאחר התשלום לכאורה והחייב גם לא דאג לכך, סותרת את הטענה כי שולם סכום כלשהו על חשבון החוב. עוד טוענים המערערים כי הקביעה לפיה נטל השכנוע לסתירת טענת הפירעון הועברה אל המערערים הינה שגויה. לטענתם, לפי פסק הדין אליו הפנתה כב' הרשמת בעניין זה (רע"א 07/10272 עזבון המנוח אבא בביוף ז"ל נגד עריית חיפה, לא פורסם ניתן ביום 15.07.08, נטל הראייה עובר רק מקום שבו החייב הביא ראיות לכאורה לתמיכה בגרסתו, דבר שלא נעשה בענייננו. במקרה דנן, טוענים המערערים כי הבקשה לא נתמכה בראיות כלל ובוודאי שלא בראיות משכנעות. לטענתם, העובדה שלא ננקטו הליכים בתיק ההוצאה לפועל לאחר שנת 2002 אינה מהווה ראייה, אלא הנחה בלבד. עוד הם מוסיפים כי העובדה שלא ניתנה לחייב המנוח קבלה או חשבונית וכי התשלום לא נרשם בספרים כלשהם מחזקת את הטענה כי החייב לא שילם דבר לזוכה. עוד טוענים המערערים כי עדותו של שמואל בעניין תשלום סך של 8,000 ₪ לזוכה המנוח אינה עדות ישירה, כפי שנקבע בהחלטה, אלא עדות שמועה. המערערים מבססים טענה זו על עדותו של שמואל לפיה הוא הגיע בלוויית אחיו לתחנת הדלק "סיירים" והודה כי לפגישה עם הזוכה אדי סגמן ז"ל הוא לא הצטרף. לטענתם, מכאן עולה כי לעד אין ידיעה ישירה על הפגישה ומה היה בה, הוא לא פגש מעולם את הזוכה ולא שוחח עימו, אלא עדותו נשענת אך ורק על מה ששמע מאחיו המנוח (החייב המנוח) אשר נכח בפגישה. לפיכך, לשיטת המערערים מדובר בעדות שמיעה באופן מובהק. לפי המערערים, עדותו של שמואל אינה עדות מהימנה והוא סתר במהלך עדותו את האמור בתצהירו מספר פעמים. המערערים טוענים כי שגתה כב' הרשמת בקובעה כי יש להפחית את הריביות לנוכח שיהוי בלתי מוצדק. לטענתם, אין מחלוקת כי הוטלו עיקולים ביוני 2002 בתיק ההוצל"פ, והזוכה נפטר באפריל 2004. לטענתם, לא ניתן לדרוש כי הזוכה ינקוט כל חודש בהליכים בהוצל"פ, והעובדה שלא ננקטו הליכים מיוני 2002 ועד למותו של הזוכה אינה מהווה שיהוי כלל וכלל. לטענתם, בנסיבות אלה, כאשר מדובר בפטירת זוכה וטרם ניתן צו קיום צוואה, אין המדובר בשיהוי בלתי מוצדק. לדבריהם, עצם פטירת המנוח בשנת 2004 מהווה הצדקה מספקת לשיהוי. לשיטתם, היה על כב' הרשמת להותיר על כנו את צבירת הריבית על החוב שלא נפרע במשך שנים. עוד הם מוסיפים כי העיקול היחידי שנתפס הוא מפוליסת ביטוח חיים של החייב המנוח, אשר הזכאות לקבלת תקבולי הפוליסה לחייב המנוח נולדת רק במותו. לפיכך, סבורים המערערים כי גם אם היו מוטלים עיקולים לפני ספטמבר 2007, מועד פטירת החייב, לא היו המערערים מצליחים לגבות דבר, שכן הגבייה היחידה בתיק ההוצל"פ היתה כתוצאה מפטירת המנוח, ולפיכך אין כלל מקום לטענת שיהוי. בעניין זה מוסיפים המערערים כי ככל שנגרם שיהוי שגרם לנזק ראיייתי, כטענת המשיבה, הרי שהאשמה על כך מוטלת גם על יורשי החייב המנוח, שכן לאחר פטירת החייב היה עליהם לברר האם קיימים חובות כלשהם לחייב המנוח, בהתאם לסעיפים 123-124 לחוק הירושה, תשכ"ה -1965, ולדאוג לסילוקם, וזאת ביתר שאת שעה שלחייב המנוח היו קשיים כלכליים בעסקו ולכן מצופה היה כי יורשיו יבררו מהם חובות החייב המנוח ויפעלו לסילוקם. לחילופין, טוענים המערערים, כי היה על כבוד הרשמת להפחית את הריבית רק עד לתקופה של שנה לאחר פטירת הזוכה המנוח, דהיינו סוף חודש אפריל 2005, שהינו זמן סביר לאחר פטירת המנוח ולבירור היורשים את מצבת הנכסים של המנוח, ולהמשך נקיטה בהליכים. לטענתם, הפחתת ריבית עד לשנת 2010, כפי שקבעה כב' הרשמת מהווה למעשה מתן "פרס" לחייבים אשר שנים לא שילמו את חובם. טענות המשיבים: באשר לטענת המערערים בנוגע להיפוך נטל הראיה סבורה המשיבה כי אין בטענות אלו כדי לקעקע את החלטתה המנומקת של כב' הרשמת בעניין זה, הנתמכת על טענות הצדדים בכתבי טענותיהם ובנתוני תיק ההוצאה לפועל ומהתרשמותה הבלתי אמצעית מעדויות העדים בפניה. עוד טוענת המשיבה כי גם במעמד הערעור לא טרחו המערערים להציג המסמכים המתבקשים לצורך הוכחת טענתם כי השיהוי הניכר בנקיטת הלכי הגבייה הינו מוצדק, כדוגמת תעודת הפטירה של המנוח, הבקשה לצו לקיום צוואה והמסמכים המעידים על ההליכים הבירוקרטים הנטענים בהליך קבלת צו קיום הצוואה. זאת, על אף שבחרו דווקא לצרף מסמכים אחרים, אשר המשיבה סבורה כי אין בהם כדי לתמוך בטענתם זו. לפיכך, טוענת המשיבה כי שיהוי ניכר של למעלה משמונה שנים, מהווה הצדקה לסטייה מן הכלל, בגינו יש לחייב את המערערים להוכיח היפוכה של טענה, אף בשים לב להתנהלות הזוכה המנוח והמערערים, שלא נקטו בכל הליך גביה שהוא. כך נגרם למשיבה היזק ראייתי נכבד להוכיח את פירעונו של החוב נשוא תיק ההוצל"פ, בעיקר לנוכח פטירתם של הזוכה והחייב. המשיבה מבהירה כי הסכמת בא כוחה בפתח הדיון, למקד את הבקשה רק "לעניין הפחתת החוב בגין אי נקיטת הליכים בתיק", באה בעקבות החלטת כב' הרשמת במסגרת ניסיון להביא את הצדדים להסכם פשרה אשר לא צלח. באשר לעדותו של מר שמואל מונטיה, טוענת המשיבה כי עדותו היתה מפורטת ומלאה בנתונים רלבנטיים אודות הרקע להתערבותו בענייניו העסקיים של אחיו המנוח, עם פרוץ מחלתו הקשה, עובר בנטילת ניהול העסק לידיו ותשלום מלוא חובות החברה וכלה בנסיבות שהובילו לתשלום סך של 8,000 ₪ לידי הזוכה המנוח. המשיבה מציינת כי בכל הנוגע לעצם תשלום סך של 8,000 ₪ לידי הזוכה המנוח, קבעה כב' הרשמת, על בסיס עדותו של שמואל כי עסקינן בעדות ישירה לתשלום החוב. לדברי המשיבה, כב' הרשמת התרשמה מעדותו המהימנה והאמינה של שמואל והבהירה כי לא עלה בידי המערערים לסתור גרסתו. כב' הרשמת אף הוסיפה בהחלטתה וקבעה כי הטענה שהסכום שולם אף מתיישבת עם העובדה שלאחר התשלום הנטען לא ננקטו הליכים בתיק, אלא בחלוף כשמונה שנים ולאחר פטירת הזוכה המנוח. בנוסף, מעת התשלום ועד לפטירת הזוכה המנוח חלפו כשנתיים ימים שאף במהלכן לא ננקטו הליכים בתיק. המשיבה טוענת כי החלטת כב' הרשמת בה עתרה לשלול מהמערערים את סכומי הריביות שהצטברו לזכותם במהלך תקופת השיהוי הארוכה התבססה על ההלכה הפסוקה בעניין. לטענתה, הותרת סכומי הריביות בתקופת השיהוי בעינה, סותרת את מטרתם של דיני ההוצל"פ, שכן תיק ההוצל"פ אינו משמש כתוכנית חיסכון לזוכים, ואין לזכות המשיבים בשיעורי הריביות וההצמדות בגין תקופת השיהוי אף בשל הנזק הכלכלי שנגרם לחייבת בעקבות חוסר המעש מצד הזוכים ואי-נקיטת הליכי גבייה מזה שנים רבות. עוד מוסיפה המשיבה כי אין במכתבו של עו"ד בלומנטל דבר אשר יכול לסתור את עדותו המהימנה של שמואל בפני כב' הרשמת. לטענתה, דווקא אי-צירוף תצהירו של עו"ד בלומנטל בפני הערכאה הדיונית מעלה תמיהה רבתי, שהרי חזקה על המערערים שהיו טורחים לזמנו לעדות ככל והיה בעדותו כדי לתמוך בטענתם או לסתור טענת המשיבה בדבר שיהוי בלתי מוצדק בנקיטת הליכים, כמו גם באשר לסוגיית התשלום. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בהחלטת הרשמת ובפרוטוקול הדיון אני סבור כי יש לדחות את הערעור מהנימוקים שיפורטו להלן: בפתח הדברים אתייחס להסכמתה של ב"כ המשיבה למקד את הבקשה רק "לעניין הפחתת החוב בגין אי נקיטת הליכים בתיק". המערערים טענו כי הסכמה זו ניתנה מתוך הבנה כי אין למשיבה ראיות כלשהן לביסוס טענת התשלום לזוכה לפירעון החוב ולכן הם סבורים כי שגתה כב' הרשמת כאשר קבעה, בניגוד להסכמת ב"כ המשיבה שלא לדון בטענת הפירעון, כי חלק מהחוב (בסך של 8,000 ₪) נפרע. אני דוחה טענה זו של המערערים שכן, כפי שטענה המשיבה בטיעוניה, הסכמה זו באה בעקבות החלטת כב' הרשמת במסגרת ניסיון להביא את הצדדים להסכם פשרה אשר לא צלח. ב"כ המשיבה אף אומרת במהלך הדיון: "לצורכיי פשרה הסכמתי לחזור בי מהטענה לפיה הסך של 8,000 ₪ שולם עוד ב2002." דינה של טענת המערערים להידחות שכן ויתור במהלך משא ומתן לפשרה שלא צלח אינו מהווה הודאה בזכות הצד שכנגד ועל כן אינו ראייה במסגרת ההכרעה בתיק. אתייחס כעת לטענת המערערים לפיה עדותו של מר שמואל מונטיה (להלן: "שמואל") בעניין תשלום סך של 8,000 ₪ לזוכה המנוח אינה עדות ישירה, כפי שנקבע בהחלטה, אלא עדות שמועה. המערערים מבססים טענה זו על עדותו של שמואל לפיה הוא הגיע בלוויית אחיו לתחנת הדלק "סיירים" והודה כי לפגישה עם הזוכה אדי סגמן ז"ל הוא לא הצטרף. לטעמם, מכאן עולה כי לעד אין ידיעה ישירה על הפגישה ומה היה בה, הוא לא פגש מעולם את הזוכה ולא שוחח עימו, אלא עדותו נשענת אך ורק על מה ששמע מאחיו המנוח (החייב) אשר נכח בפגישה. לפיכך, לשיטת המערערים מדובר בעדות שמיעה באופן מובהק. בעניין זה הכריעה כב' הרשמת כי: "עדותו של שמואל אודות ביצוע התשלום מהווה עדות ישירה לתשלום    הסכום, ולא עדות מפי השמועה. הטענה כי הסכום שולם אף מתיישבת   עם העובדה שלאחר התשלום הנטען אכן לא ננקטו יותר הליכים בתיק   אלא בחלוף שמונה שנים, ויודגש כי מעת התשלום ועד לפטירת הזוכה  המנוח חלפו כשנתיים ימים שאף במהלכן לא ננקטו כל הליכים בתיק.  מעיון במערכת עולה כי נגד החייב לא התנהלו תיקי הוצאה לפועל    אחרים (למעט תיק הוצאה לפועל שנפתח בשנת 1996 למימוש משכנתא    ובו לא ננקטה כל פעולה, והוא נסגר). עובדה זו מאששת את הטענה   שהחייב המנוח אכן פעל להסדרת חובו בתיק זה."   עוד בהקשר זה מציינת כב' הרשמת בהחלטתה כי: "שמואל אף העיד כי נוכח מחלתו של אחיו, לקח הוא לידיו את ניהול  עסקו של המנוח, והחברה שהיתה בבעלות המנוח נרשמה על שמו,       והופעלה על ידו ועל ידי ילדיו של המנוח. כן העיד שמואל כי שילם  את מלוא החובות שהיו לחברת המנוח שנוצרו נוכח חוסר יכולתו של  החייב המנוח לטפל בענייניו.                                    שמואל העיד כי אחיו המנוח שוחח מספר פעמים בטלפון עם הזוכה     המנוח, בנוכחותו, וכי הוסכם ביניהם על סילוק החוב תמורת תשלום  בסך של 8,000 ש"ח. כן העיד שמואל כי מאחר והזוכה המנוח סירב    לקבל המחאה אישית שלו, משך הוא מחשבון הבנק הפרטי שלו סך של    10,000 ש"ח במזומן, מתוכו מסר סך של 8,000 ש"ח למנוח לצורך     תשלום לזוכה המנוח בהתאם להסכמתו עם החייב המנוח. בהתאם לעדותו  הסיע שמואל את החייב לפגישה שנקבעה עם הזוכה המנוח בתחנת הדלק  הסיירים, ונוכח איחורו של הזוכה המנוח, התיישב עם החייב המנוח  במסעדה במקום. לאחר שהזוכה המנוח הגיע, יצא החייב המנוח את    המסעדה ונכנס לרכבו של הזוכה המנוח ומסר לו הסך של 8,000 ש"ח   במזומן. לפי עדותו של שמואל הפגישה ארכה כשלוש דקות במהלכן     הזוכה המנוח כלל לא יצא מרכבו. לכששב החייב המנוח למסעדה, אמר  הוא לשמואל כי הזוכה המנוח יסגור את תיק ההוצאה לפועל נגדו.    עדותו של שמואל היתה אמינה ומהימנה. אני דוחה את טענות המשיבים  לפיהן התגלו בעדותו סתירות רבות. לא עלה בידי המשיבים לסתור   את גרסתו של שמואל, והם הסתפקו באמירה כללית לפיה "תמיד שמעתי  כי אנשים שילמו לאבי במזומן אך זה מעולם לא היה, מעולם לא      שילמו לאבי, זה שקר".                        לאחר שעיינתי בפרוטוקול הדיון מיום 29.01.12 (להלן: "הפרוטוקול") אני סבור כי קביעת הרשמת לפיה עדותו של שמואל אודות ביצוע התשלום מהווה עדות ישירה הינה נכונה שכן בעדות אותה מתארת הרשמת,שמואל אינו מעיד על דברים ששמע מפיו של החייב המנוח אלא בנוגע לאירועים בהם נכח ופעולות אשר ביצע, כגון: שיחות טלפוניות בהן נכח ובמהלכן הוסכם על תשלום של 8,000 ₪ ומשיכת צ'ק מחשבונו הפרטי של שמואל. נקודת המחלוקת בעניין זה עשויה להיות נוכחותו של שמואל במסעדה בזמן שאחיו (החייב המנוח) מסר את הצ'ק לזוכה המנוח ברכב מחוץ למסעדה. עדות שמיעה הינה עדות המתייחסת לדברים שמישהו אחר, אשר אינו העד, קלט בחושיו. במקרה דנן, ניתן להתייחס לעובדה ששמואל לא נכח פיזית ברכב בעת מסירת הצ'ק, אלא במסעדה הסמוכה כאל עדות שמיעה שכן לא ראה את הצ'ק נמסר ישירות לזוכה המנוח. עם זאת, איני סבור כי עובדה זו מביאה לכך שכלל עדותו של שמואל הינה עדות מפי השמועה שכן הוצאת הכסף מחשבון הבנק נעשה על-ידו באופן אישי וגם נוכחותו בשיחות הטלפוניות מביאה לכך שהדברים ששמע במהלכן הם עדות ישירה, גם בחלק ניכר מאירוע מסירת הצ'ק נכח שמואל והיה עד ישיר להשתלשלות העניינים, פרט לפגישה בת 3 הדקות בה נמסר הצ'ק. אני סבור כי לצורך מסקנתה של הרשמת כי הצ'ק נמסר מספיקות העדויות הישירות שציינתי לעיל המהוות חלק בלתי נפרד משרשרת האירועים שהובילה למסירת הצ'ק ואי-נוכחותו של שמואל בפגישה הקצרה בה הועבר הצ'ק אין בה כדי לפסול את כלל עדותו, במיוחד לאור העובדה שהוא שהה במסעדה הסמוכה ולא היה מנותק מן האירוע לחלוטין אלא היה חלק מן ההתרחשות הכוללת. יתרה מכך, החייב המנוח סיפר לשמואל כי מסר את הצ'ק מיד לאחר הפגישה וזה מהווה במידה מסוימת חלק מן המעשה. גם אם נתעלם מהחלק בעדותו המתייחס לפגישה ברכב, בה לא נכח, ניתן לבסס את המסקנה כי הצ'ק נמסר שאר החלקים האחרים בעדותו של שמואל. טענה נוספת של המערערים בהקשר זה הינה כי שגתה כב' הרשמת כאשר קבעה כי הובאו ראיות לכאורה להוכחת תשלום בסך של 8,000 ₪ בשעה שלא הובא ולו מסמך אחד אשר יעיד על התשלום. כב' הרשמת בהחלטתה קבעה כי הורם נטל השכנוע לתמיכה בגרסה כי החייב המנוח שילם 8,000 ₪:                "השיהוי הניכר שנקטו המשיבים בתיק, ופטירתם המצערת של הזוכה     והחייב המנוחים, גרם למבקשת נזק ראייתי של ממש ובכך מוצדקת     העברת נטל הראיות לסתור לכתפי המשיבים. החייב המנוח נפטר כשלוש  שנים לאחר פטירת הזוכה המנוח, ובכל פרק זמן זה לא ננקטו על    ידו הליכים נגד החייב המנוח בתיק ההוצאה לפועל, ולא התאפשר     לחייב המנוח להוכיח טענותיו.                                  אני סבורה כי המבקשת הרימה את הנטל השכנוע העיקרי המוטל עליה   והביאה ראיות לכאורה לתמיכה בגרסתה לפיה החייב המנוח שילם      לזוכה המנוח סך של 8,000 ש"ח."             אני מקבל את קביעת כב' הרשמת לפיה, נוכח הנסיבות בהן החייב והזוכה נפטרו ונוכח השיהוי הרב אשר הסבו למשיבה נזק ראייתי המקשה על הוכחת טענותיהם, אכן מוצדק להעביר את הנטל לסתור לכתפיי המערערים (הזוכים). סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), קובע כדלקמן: "חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין; עד לקביעתו כאמור, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו." סעיף 19 לעיל אומנם מטיל את נטל השכנוע על החייב אך במהלך הדיון יכול לעבור אל הזוכה הנטל המשני להביא ראיות לסתור. השהיית הליכי הוצאה לפועל מצד הזוכה לזמן ארוך ובלא שינתן הסבר להשהיה זו, עשויה להעביר על שכמו של הזוכה את הנטל להראות שהחוב לא סולק. (ראה: דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית, ע"מ 269; המ' נדב נ' נדב, פ"ד כו (1) 603). במקרה דנן, תהליכי ההוצאה לפועל הושהו לתקופה ארוכה של למעלה מ-8 שנים ובנוסף החייב והזוכה נפטרו. לכן, אין ספק שנסב למשיבה נזק ראייתי ניכר להוכחת טענותיה. לפיכך, אני מוצא את קביעת הרשמת להעביר את נטל הראיות לסתור לכתפי המערערים מוצדקת בנסיבות העניין. החלטה של הרשמת בעניין זה מתבססת בחלקה הניכר על מהימנות העדים ומהתרשמותה במהלך הדיון. ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים המתבססים על מהימנות עדים. בע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל נ"ב(2) 582 עמוד 594 (1998) נאמר: "בית משפט זה כבר חזר וקבע פעמים רבות בעבר, כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות בממצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון, במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניה. בייחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות..." כאמור, במקרה דנן עקב פטירתם של החייב והזוכה וחלוף השנים, הראיות בתיק חסרות אצל שני הצדדים. לאחר שקראתי את פרוטוקול הדיון אני סבור כי התרשמותה של כב' הרשמת מן העדים הינה הגיונית בנסיבות העניין ואין בה פגם מהותי המצדיק התערבות. איני מקבל את טענת המערערים לפיה עדותו של שמואל אינה עדות מהימנה. מעיון בפרוטוקול הדיון אני מוצא עדות רציפה ומפורטת המבהירה את הנסיבות שהביאו לכך שלקח את ניהול העסק של אחיו (החייב המנוח) לידיו, עקב מחלת האח, ולכך שפרע עבורו את מלוא חובות החברה, בכללן 8,000 ₪ ששולמו לזוכה המנוח. על כן אני מקבל את קביעת הרשמת בה היא "דוחה את טענות המשיבים לפיהן התגלו בעדותו סתירות רבות". המערערים חלקו גם על קביעת כב' הרשמת לפיה יש להפחית את הריביות שנצברו לאורך השנים לנוכח שיהוי בלתי מוצדק מצידם. הסמכות להפחתת הריבית מכוחו של סעיף 81א3(ה) לחוק ההוצאה לפועל הקובע כדלקמן: "ראש ההוצאה לפועל רשאי, לפי בקשת החייב ומטעמים מיוחדים שיירשמו, להקטין את תוספת הפרשי ההצמדה והריבית או תוספת הריבית האמורות בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג)." סעיפים קטנים ב ו-ג לסעיף לעיל קובעים כך: "(ב) הסכום הנקוב בשטר או סכום התביעה בתביעה על סכום קצוב (בסעיף זה - סכום התביעה), ייגבה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, או, לפי בקשת זוכה - בתוספת ריבית בשיעור שנקבע לפי סעיף 4(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, והכל החל במועד הפירעון ועד למועד הגשת התנגדות הקבוע בסעיפים 81א(ג) או 81א1(ד)(1), לפי העניין; בקשת הזוכה לפי סעיף קטן זה תוגש יחד עם הבקשה לביצוע השטר או התביעה, לפי העניין, והזוכה לא יהיה רשאי לחזור בו ממנה. חלף המועד להגשת התנגדות כאמור בסעיף קטן (ב) ולא הוגשה התנגדות, ייווספו לסכום החוב, החל מאותו מועד ועד למועד התשלום בפועל, הפרשי הצמדה וריבית בצירוף ריבית צמודה לפי סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה; בסעיף קטן זה, "החוב" - סכום התביעה בתוספת ריבית או הפרשי הצמדה וריבית כאמור בסעיף קטן (ב), לפי העניין." אומנם סעיפים קטנים ב'ו-ג' עוסקים בתביעה לביצוע שטר או בתביעה על סכום קצוב ובמקרה דנן מדובר בדיון בטענת "פרעתי" כאשר הסכום הנדון הינו במסגרת תביעה לביצוע פסק דין שניתן בהליך אזרחי. עם זאת, לדעתי ניתן ללמוד גזירה שווה מהאמור בסעיף זה על סמכותו של הרשם גם במקרים דוגמת המקרה דנן. במקרה זה החליטה כב' הרשמת להפחית את תשלומי הריבית (ולא את הפרשי ההצמדה) אשר נגבו בתיק ההוצאה לפועל, כאשר היא פירטה בהחלטה את הטעמים המיוחדים שהביאו לכך שהפחתת הריבית הינה צודקת בנסיבות העניין: "...לעניין טענת המבקשת להפחתת הריביות וההצמדות שהצטברו בתיק      במהלך כל תקופת השיהוי מ- 2002 ועד 2010:                      נוכח קביעתי לעיל לפיה התקיים בענייננו שיהוי ניכר ולא מוצדק   מצד המשיבים במהלך התקופה שבין 7/02 ועד 4/10, ובהתאם להלכה    הפסוקה בעניין, אני מורה על ביטול הריביות בכל תקופת השיהוי.   אין מקום להורות על ביטול הפרשי ההצמדה." "המשיבים אישרו כי לאורך כל השנים היה הזוכה המנוח מיוצג בתיק   ההוצאה לפועל. חרף כך, לא ראו לנכון, המשיבים ו/או ב"כ לעדכן   את תיק ההוצאה לפועל בדבר פטירת הזוכה המנוח והעובדה כי הם     פועלים להמצאת צו קיום הצוואה.                                יתרה מכך, לא נמצאה כל התייחסות מצד המשיבים ולא ניתן כל הסבר  שהוא מדוע עוד בטרם נפטר הזוכה המנוח לא ננקטו הליכים בתיק מאז  6/02 ועד לפטירתו ב- 4/04 שעה שהיה מיוצג ע"י עו"ד בתיק.      בנסיבות אלה אני קובעת כי אכן התקיים בענייננו שיהוי ניכר ולא  מוצדק מצד המשיבים במהלך התקופה שבין 6/02 ועד 4/10..."  בעניין זה, מקובלים עלי דבריה של כב' השופטת י.שטופמן: "... חובת תום הלב בניהול הליכי הוצאה לפועל, מחייב את הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, לפועל באופן סביר לקבלת סעד המימוש בהליכי ההוצאה לפועל, ואין הוא יכול "לישון על זכותו", עד קץ כל הימים. אכן, כלל נקוט הוא, כי על הליכי הוצאה לפועל לא תחול התיישנות. ברם, אין בכך כדי לסתור את חובתו של הזוכה לחתור לסיומו של הסכסוך בין הצדדים. תיק ההוצאה לפועל אינו יכול לשמש "תוכנית חיסכון" לזוכה, אשר ממתינה עד אין קץ, ללא נקיטת הליכים, תוך צבירת הפרשי הצמדה וריבית." (ע"א 03/2836 עיריית תל אביב נ' מור תמר (פורסם באתרים משפטיים)).. בנסיבות אלו, אני מוצא כי השיהוי הבלתי מוצדק ואי-נקיטת ההליכים אכן מצדיקים את ביטול הריבית כפי שפירטה הרשמת בהחלטתה. לפיכך ולאור האמור לעיל אני דוחה את הערעור. המערערים ישלמו למשיבה את הוצאות העירעור בסך של 5000 ₪. המזכירות תעביר לב"כ המשיבה את סכום ההוצאות מהפיקדון שהפקידו המערערים בהתאם להחלטתי מיום 29.2.12. ערעור על החלטת רשםטענת פרעתירשםערעור