דוגמא לפסק דין בנושא ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל בטענת פרעתי: בפני ערעור על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל, עמית גולן, מיום 11.10.12 (להלן: "ההחלטה") במסגרת בקשה של המערער בטענת פרעתי בתיק הוצאה לפועל שמספרו 01-47803115 (להלן: "תיק ההוצאה לפועל"). רקע: הצדדים הינם אחים (להלן: "האחים"), שהיו בעבר שותפים בחברת ריצ'מונד מפעלי סריגה בע"מ (להלן: "החברה"). המשיב שהינו הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, הגיש ביום 14.02.07 תובענה כספית כנגד המערער שהינו החייב בתיק ההוצאה לפועל. התביעה נידונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-ת.א 1227-07. (להלן: "התובענה"). האחים הינם בעלי המניות של החברה, אשר התאגדה כדין ביום 25.03.82. התובע החזיק ברוב מניות החברה, והנתבע במניה אחת, שניהם היו בעלי זכות חתימה בחברה ושימשו כדירקטורים בה. המערער והמשיב ניהלו את החברה במשותף ובחלקים שווים, והיו שותפים לכל דבר ועניין בחברה. במסגרת התובענה ביקש התובע (להלן: "המשיב", "התובע") מבית המשפט להורות לנתבע (להלן: "המערער", "הנתבע") להשיב לחברה ציוד וכספים שנטל מימנה, להשיב לתובע כספים שהוא חב לו באופן אישי, וליתן צו המורה לנתבע להסדיר את חבות החברה מול רשויות המס, רואה החשבון של החברה וחברת פרטנר תקשורת בע"מ. ביום 30.01.11 ניתן פסק דין בתובענה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (להלן: "פסק הדין") ובו חייב בית המשפט את הנתבע: "א. להשיב לתובע סכום של 35,100 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כדין מיום פרעון החוב בפועל, כאמור בסעיף 14 לעיל; להשיב לתובע מחצית מתשלום הקנס למס הכנסה, היינו סכום של 1,750 ₪, בתוספת הצמדה וריבית כדין מיום התשלום בפועל' כאמור בסעיף 15 לעיל; לשלם לרואה החשבון את חלקו בשכר הטרחה לשנים 2001 ו-2002, בתוספת הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום בפועל, כאמור בסעיף 17.2 לעיל; להשיב לחברה, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, את עלות רכישת הסחורות, בהתאם לחשבוניות המצויות בתיק (נספח ב' לבקשה לצירוף ראיות), וכאמור בסעיף 17.5 לעיל. עם קבלת הסכום המופיע בחשבוניות הנ"ל, יעבירו התובע ישירות לספקים הרלוונטיים, וימציא לנתבע אישור על כך; ב. באשר לחוב לחברת פרטנר, הנני קובע כי קו הטלפון, בגינו הוגשה תביעת החוב נגד החברה בשנת 2004 היה בשימוש הנתבע, וככל שהחוב עודנו רלוונטי, על הנתבע להסדירו מול חברת פרטנר, כאמור בסעיף 17.4. לעיל." עוד קבע בית המשפט המחוזי כי: "הנתבע ישא בהוצאותיו של התובע, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 10,000 ₪. סכום ההוצאות ישולם תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן, ישא בהצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל." תיק ההוצאה לפועל למימוש פסק הדין נפתח ביום 11.04.12. הערעור: הערעור על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל, נסוב סביב שלושה רכיבים עיקריים, החיוב לשלם לחברה את עלות רכישת הסחורות, תשלום החובות לבנק לאומי וחוב בגין קנס למס הכנסה. רכיב ראשון -עלות רכישת הסחורות: המערער טוען כי החיוב לשלם לחברה את עלות רכישת הסחורות, הינו תשלום המגיע לחברה ואינו חיוב כספי למשיב. לטענתו, בית המשפט המחוזי נתן "צו עשה" המורה למערער לפרוע את חובות החברה כלפי אותם ספקים איטלקיים. לטענתו, המשיב אינו זכאי לכספים המגיעים לספקים מאיטליה ועל כן לא היה זכאי לפתוח בגין החיוב בקשה לביצוע של פסק-דין. לגרסתו של המערער, בחודש אוגוסט האחרון הוא טס במיוחד לאיטליה, במטרה לסלק את חובות החברה כלפי אותם שלושה ספקים איטלקיים. באשר לחובות לחברת- "דבניה" טוען המערער כי פרע את החוב ולטענתו אף הציג אישור מטעם דבניה על סילוק החוב. באשר לחוב לחברת "טסטקס" מצהיר המערער כי החברה הפסיקה כל פעילות וסגרה את עסקיה לפני כמה שנים. באשר לחוב לחברת "אנרגיה" טוען המערער כי היא אינה פעילה עוד וכי נמחקה מהרישום ברשם החברות האיטלקי. עוד טענה של המערער בנוגע לרכיב הראשון הינה כי שגה כב' הרשם כאשר קבע בהחלטתו כי על פי פסק הדין המערער חייב להעביר ישירות את הכספים למשיב תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. לטענתו, כל שנאמר בפסק הדין הוא שהמערער בתפקידו כמנהל החברה נדרש לדאוג כי הכספים יועברו לידי הספקים האיטלקיים. המערער טוען כי כב' הרשם טעה כשלא זימן את הצדדים לדיון וכלל לא דן בטענות המערער כי הוא פרע את החוב לחברת "דבניה", וכי שני הסוחרים האיטלקיים הנוספים "טסטקס" ו"אנרגיה", חדלו מכל פעילות. עוד לטענתו, הרשם שגה כשלא דן בטענה של המערער כנגד השערוך המוטעה של סכום חוב הקרן הראשון. רכיב שני - תשלום החובות לבנק לאומי: המערער טוען כי כב' הרשם קיבל את טענתו (של המערער) כי מועד פירעון החוב לבנק לאומי איננו יום 29.02.04 אך במקום למחוק את החיוב מתיק ההוצאה לפועל, קבע שהמשיב יגיש הבהרה/ אסמכתא מתי בפועל אכן שילם את חלקו בחוב. לטענתו, עד ליום הגשת הערעור לא הוגשה הבהרה/ אסמכתא ומבקש מבית המשפט למחוק ולבטל את סכום החיוב מתיק ההוצאה לפועל. רכיב שלישי - חוב בגין קנס למס הכנסה: המערער טוען כי המשיב קבע על דעת עצמו את יום ה-22.02.04 כמועד תשלום הקנס בפועל והחל מאותו יום חישב את תחילת מרוץ הפרשי ההצמדה והריבית. לטענתו, הרשם קיבל את הטענה של המערער כי מועד פירעון החוב למס הכנסה אינו יום 22.04.04 אך במקום למחוק את החיוב מתיק ההוצאה לפועל קבע שעל המשיב להגיש הבהרה/אסמכתא מתי בפועל שילם את הקנס. לטענת המערער עד ליום הגשת הערעור המשיב לא הגיש כל הבהרה/אסמכתא. תגובת המשיב: רכיב ראשון - עלות רכישת הסחורות: המשיב טוען כי בית המשפט המחוזי התיר למשיב לתבוע את המערער בשני סוגי סעדים. האחד- סעדים הנתבעים על ידי המשיב באופן אישי, השני, סעדים הנתבעים על ידי המשיב בשם החברה. לטענתו, משהתיר בית המשפט למשיב לתבוע בשם החברה במסגרת תביעתו האישית, זכאי גם המשיב לממש סעדים אלו בשם החברה במסגרת תיק ההוצאה לפועל. לטענת המשיב, פסק הדין קובע מפורשות כי על החייב להשיב לחברה תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין את עלות רכישת הסחורות. לטענתו, אין שום מסמך מכל אותם מסמכים אותם צירף המערער כדי להוות אישור כלשהו בדבר סילוק החוב או מצבם של הספקים. לדברי המשיב, לא יתכן כי פסק דין שנית על ידי בית המשפט לא יהיה בר-אכיפה באופן בו לא ניתן יהיה לממשו. רכיב שני - תשלום החובות לבנק לאומי: המשיב טוען כי טענת המערער לפיה כב' הרשם איננו מוסמך לקבוע מהו המועד הרצוי בו נוצר החוב מועלית לראשונה בערעור. כמו כן, טוען המשיב כי כב' הרשם אינו קובע את מועד תחילת החיוב כי שכן המועד נקבע כבר על ידי בית המשפט שהורה כי מועד תחילת החיוב יהיה מועד הפירעון בפועל. ולפיכך, לפי המשיב, מדובר בביצוע הוראת פסק הדין ולא בהגדרת מועד תחילת החיוב. עוד מוסיף המשיב כי הוא הגיש את ההבהרה/ אסמכתא אותה טוען המערער כי לא הגיש וזו קיבלה את אישור הרשם. רכיב שלישי - חוב בגין קנס למס הכנסה: המשיב טוען כי בית המשפט קבע כי לסכום הקרן יש להוסיף הצמדה וריבית ממועד תשלום הקנס בפועל, ומכאן כל שנותר הוא לבדוק מהו המועד בו שולם בפועל הקנס למס הכנסה, ובהתאם ממועד זה, להוסיף לקרן החוב את הפרשי ההצמדה והריבית. החלטת הרשם להלן החלטת הרשם: "לאחר שעיינתי בבקשת החייב אשר עומד על בקשתו  ובתגובת הזוכה    הריני להורות כדלקמן:                                         הבסיס לטענת פרעתי בהליכי הוצאה לפועל נמצא בסעיף 19 לחוק      ההוצאה לפועל התשכ"ז  1967 ( להלן: " החוק" )                  חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלאו, עליו  מוטל נטל הראייה.                                             ( בעניין זה  ראה/י ספרו של כבוד השופט בדימוס מר דוד בר אופיר  " הוצאה לפועל - הליכים והלכות" מהדורה שביעית, כרך א' עמוד   265 ).                                                       עסקינן במחלוקת הנוגעת לשלושה רכיבי חוב.                      באשר לטענת החייב בנוגע לרכיב הכספי הראשון  בעניינו  קבע בית  המשפט כי עם קבלת הסכום המופיע בחשבונית הנ"ל, יעבירו התובע    ישירות לספקים הרלוונטיים, וימציא לנתבע אישור על כך, דהיינו   על הנתבע היה להעביר ישירות את הכספים אל התובע תוך 30 יום     מיום מתן פסק הדין  ולא ישרות אל החברה (ריצ'מונד מפעלי סריגה  בע"מ) כפי שציין בבקשתו.                                      לעניין סכום הרכיב השני בגין תשלום חוב  על סך 35,100 ש"ח      לבנק לאומי בעניין זה פסק בית המשפט כי הסכום הנ"ל ישא תוספת   ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום פירעון החוב בפועל כאמור בסעיף   14 לפסק הדין .                                               על הזוכה  להגיש הבהרה/ אסמכתא מתי בפועל אכן שולם חלקו שכן    בבקשה לביצוע פסק הדין נקבע יום- 29/2/04 כמועד פירעון החוב,כן החייב מצרף לבקשתו אישור מבנק לאומי, עם זאת  לא כך הדבר,    מדובר במכתב תזכורת בגין ערבות להבטחת חובות והתחייבות והתאריך  המצוין במכתב ( 29/2/04 ) הינו תאריך של אותו יום בו נשלח     המכתב  וגובה החוב נכון לאותו יום 29/2/04 אולם לא מדובר ביום  בו שילם הזוכה את חלקו בחוב היחסי.                            כך גם בעניין הרכיב השלישי - החוב בגין אי תשלום מחצית מהקנס   למס הכנסה,  לאחר שטען התובע כי הוא זה ששילם את הקנס בסך      3,500 ש"ח נקבע כי על החייב היה להחזיר לזוכה סך של 1,750 ש"ח  המהווה כמחצית מהחוב. , כאשר סכום זה נושא תוספת הצמדה וריבית  כדין מיום התשלום בפועל כאמור בסעיף 15 לפסק הדין .            בבקשת ביצוע פסק הדין צוין תאריך קרן  22/4/04 . לפיכך  על     הזוכה להגיש הבהרה/ אסמכתא מתי אכן שילם את הקנס,  שכן המסמך   שצורף לבקשה אינה  מהווה אסמכתא ליום בו בוצע התשלום אלא       מדובר בבקשה שהוגשה לרשויות המס להפחית את גובה הקנס- הבקשה    הוגשה ביום 22/4/12.                                          באשר לטענת הקיזוז שנטענה על ידי החייב, הסמכות לדון בטענת     קיזוז לא נקבעה במפורש בסעיף 19 לחוק, אולם ההלכה הפסוקה היא   כי במסגרת טענת "פרעתי"  ניתן להוכיח  גם טענת קיזוז (רע"א    191/87 רבין נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ).                     נהוג להבחין בין זכות קיזוז קיימת לבין זכות קיזוז נטענת.      זכות קיזוז קיימת פירושה זכות שקיומה אינה שנוי  במחלוקת, כאשר  הזוכה הודה במפורש, בקיומו של חוב שהוא חב לחייב ו/או כאשר    קיים חיוב  מתוקף החלטה שיפוטית ו/או פסק דין שהינו ברור לכולי  עלמא.      אולם שונים פני הדברים לעניין זכות קיזוז נטענת שהיא זכות      קיזוז השנויה במחלוקת . טענה זו אמורה להעמיד לטוען עילת הגנה  בפני תביעת יריבו.                                            ככל שמדובר  בזכות קיזוז נטענת דהיינו זכות קיזוז השנויה       במחלוקת, הבירור של טענה זו חורג מגדר סמכותו של הרשם כאשר הוא  דן בטענת "פרעתי ", והמקום לדון בה הוא בבית המשפט ( השופט ס  ג'ובראן רע"א 5336/06 עו"ד גיל פרמינגר נ' עיריית חיפה, דינים  עליון פב 457 ) .                                             כלומר זכות קיזוז נטענת אינה שונה מכל עילת תביעה אחרת שיש     לחייב נגד הזוכה, ועליה להידון בבית המשפט ( ע"א 449/83 רב הון  נ' גליקמן, פ"ד לט(3) 250 ).                                 במקרה דנן נראה כי מדובר בזכות קיזוז נטענת שהינה זכות  קיזוז  השנויה במחלוקת. שכן  הזוכה אינו הודה במפורש בקיומו של חוב    שהוא חב לחייב נהפוך הוא  בעניינו הוא חוזר ומדגיש כי זוהי     טענה מוכחשת מכל לכל לרבות הסכומים האמורים בה. ובנוסף מציין   כי בנוגע למסמך שצורף על ידי החייב כי מדובר במסמך המזויף      שמעולם לא נחתם.                                              לאור האמור ,על הזוכה להגיש הבהרה כפי הנדרש בהחלטתי זו .      לתשומת לב הצדדים , ראוי יהיה לנסות ולהגיע להבנות  לגבי רכיבי  חישוב הריביות בקרנות הרלוונטיות כמוזכר לעיל.  ככל שהצדדים   אכן יגיעו להסכמות  מהותיות  לסיום המחלוקת , יגישו הם הודעה   מתאימה לרשם ההוצאה לפועל .                                   כן באפשרות הצדדים להסמיך את רשם ההוצאה לפועל לפסוק על דרך    הפשרה בהתאם להוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב)     התשמ"ד 1984 , שבסמכות רשם ההוצאה לפועל לפסוק כאמור לעיל."  דיון והכרעה : לאחר שעיינתי בתיק על נספחיו מצאתי לנכון לדחות את הערעור מן הנימוקים שיפורטו להלן: רכיב ראשון -עלות רכישת הסחורות: כבוד הרשם קבע בהחלטתו בנוגע לרכיב הראשון העוסק בתשלומי המערער עבור עלות רכישת סחורה כי: "אשר לטענת החייב בנוגע לרכיב הכספי הראשון  בעניינו  קבע בית  המשפט כי עם קבלת הסכום המופיע בחשבונית הנ"ל, יעבירו התובע    ישירות לספקים הרלוונטיים, וימציא לנתבע אישור על כך, דהיינו   על הנתבע היה להעביר ישירות את הכספים אל התובע תוך 30 יום     מיום מתן פסק הדין  ולא ישירות אל החברה (ריצ'מונד מפעלי סריגה  בע"מ) כפי שציין בבקשתו."         בפסק הדין נקבע כך: "בנסיבות דנן הנני נענה לבקשתו החלופית של התובע, ומורה לנתבע להשיב לחברה, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, את עלות רכישת הסחורות, בהתאם לחשבוניות המצויות בתיק (נספח ב' לבקשה לצירוף ראיות). עם קבלת הסכום המופיע בחשבוניות הנ"ל, יעבירו התובע ישירות לספקים הרלוונטיים, וימציא לנתבע אישור על כך." (ההדגשה אינה במקור) מפסקה זו אני למד כי בית המשפט ציווה על המערער לשלם את הכסף לחברה ולא לשלם ישירות לספקים. המשיב, לאחר קבלת הכסף מן המערער היה אמור להעבירו לידי הספקים ולהמציא למערער אישור על כך. הסכום הכספי אמור היה להיות מועבר לחברה ולא ישירות לספקים באיטליה. אומנם, הדעת נותנת כי אם אכן שולמו הכספים ישירות לספקים באיטליה אזי לכאורה התקיימה תכליתו של פסק הדין שהינה פרעון חובות החברה. אולם, על-מנת לדעת האם אכן בוצע התשלום לספקים יש צורך לעיין בראיות ולהחליט האם אכן בוצע התשלום כנדרש ואין זה מסמכותו של רשם ההוצאה לפועל. סמכות רשם ההוצאה לפועל הינה "לבצע את פסק הדין ככתבו וכלשונו, ואין הוא רשאי להרהר אחר מידת תבונתו או צדקתו (ע"א /71 347 סנסור נ' הקונסוליה הכללית של יוון פ"ד כו(2) 333). הרשם אינו מוסמך "להציץ" מאחורי הפרגוד של פסק הדין ולחקור מה נאמר בכתב התביעה, מה חשב או לא חשב השופט בשעה שפסק, ומה היתה עמדת הצדדים וכוונתם (ע"א /50 165 עפשטיין נ' שילברשטיין פ"ד 1201). עליו לבצע את פסק הדין כפי שניתן ואין לו להרהר אחריו. אם טעה בית המשפט שעה שנתן את פסק הדין, כי אז היה על הצד הנפגע לפנות לערכאת ערעור. ואם עבר המועד להגשת ערעור בלי שהוגש, יעמוד פסק הדין בעינו ויש לבצעו גם אם הוא מוטעה. (המ'/69 218 איזנברג נ' איזנברג, פ"ד כג(2) 746). במילים אחרות: אין לרשם סמכות לברר מה צריך היה בית המשפט לפסוק אלא מה נפסק בפועל. ואפילו פסק בית המשפט בניגוד לדין- גם אז יהיה פסק הדין סוף פסוק ויבוצע כפי שהוא, ואין לקרוא מתוכו מה שאין בו (ע"א שושן נ' גורביץ, פ"ד כו(1) 14). מתיחת ביקורת על פסק דין שניתן על ידי ערכאה מוסמכת איננה בתחום סמכותו של הרשם, ועליו למלא אחר פסק הדין ולבצעו גם אם יש לו השגות כלפיו (בר"ע/69 128 זלנפרוינד נ' זלנפרוינד, פ"ד כג (2) 225). על הרשם לפעול על פי האמור בפסק הדין כפשוטו. הוא איננו רשאי לתקן את מה שעיוות (אם עיוות) בית המשפט כשנתן את פסק הדין, וגם לא למלא את החסר בפסק הדין אפילו חסר לדעתו פרט כלשהו (ע"א 78/267 בלפור נגד בלפור, פ"ד לג(1) 375)." (ראו בספרו של דוד בר אופיר, "הוצאה לפועל הליכים והלכות", מהדורה שביעית, עמ' 7). לאור זאת, נכונה החלטתו של הרשם לדבוק בדרישות פסק הדין שכן מרגע שהמערער לא מילא אחר הוראות פסק הדין אין הרשם הנכבד רשאי לדון בראיות שמטרתן להוכיח כי המערער ביצע פעולות אחרות שאינן תואמות את שהוחלט בפסק הדין. טענות המערער כי פרע את החוב ישירות מול הספקים באיטליה, וכי יתר הספקים הפסיקו כל פעילות הינן טענות מהותיות חדשות מקומן להתברר בתביעה אחרת. חשוב לציין כי פסק הדין מטיל דרישות גם מן המשיב: "עם קבלת הסכום המופיע בחשבוניות הנ"ל, יעבירו התובע ישירות לספקים הרלוונטיים, וימציא לנתבע אישור על כך.". היה ואחרי שהמערער יבצע את העברת הסכום הנ"ל, לא יעשה המשיב את המוטל עליו, דהיינו לא יעביר את הכסף לספקים או לא ימציא למערער את החשבוניות, כפי שקובע פסק הדין, אזי יפנה המערער לערכאה המתאימה. באשר לטענתו של המערער לפיה המשיב אינו זכאי לכספים המגיעים לספקים מאיטליה ועל כן לא היה זכאי לפתוח בגין החיוב בקשה לביצוע של פסק-דין. אין בידי לקבל טענה זו שכן מעיון בפסק הדין אני למד אחרת. בסעיף 10 לפסק הדין אשר דן בזכות לתבוע סעדים לטובת החברה על בסיס עילת הקיפוח של בעל מניות, קובע בית המשפט המחוזי: "לאור זאת, נראה כי אין מניעה להכיר בטענות התובע, ככל שיוכחו, כטענות על בסיס קיפוחו כבעל מניות בחברה." בהמשך פסק הדין נכתב: "יובהר כי טענת ב"כ התובע, כי הנתבע הפר את חובתו שלא לקפחו, לפי סעיף 192(ב) ובהתאם לסעיף 192(ג) לחוק החברות, מובילה ממילא ליישומו של סעיף 191, ואינה מהווה בסיס משפטי חדש לתביעת הסעדים בשם החברה". בסעיף 10 לפסק הדין צוין: "אכן, במסגרת תביעה בעילת קיפוח ניתן לתבוע סעדים בשם החברה, אף שמדובר בתביעה אישית של בעלי המניות. כך נקבע, כי "במקרים מיוחדים בהם הנזק שנגרם לחברה קשור לנזק שנגרם לבעל מניות בגדר עילת הקיפוח רשאי לעיתים בעל המניות לתבוע סעד בגין הנזק לחברה אף במסגרת תביעה אישית בעילת קיפוח" (רע"א 06/1090 גיל גלמור נ' רן זמיר (לא פורסם, ניתן ביום 18.05.06))..." מהאמור לעיל ומעיון בפסק הדין אני למד כי כוונתו של בית המשפט המחוזי היתה לאפשר למשיב לתבוע בשם החברה ולכן אין בסיס לטענתו של המערער כי המשיב לא זכאי היה לפתוח בגין החיוב בקשה לביצוע של פסק דין. אי לכך, אני מקבל את טענת המשיב כי "משהתיר בית המשפט הנכבד למשיב לתבוע בשם החברה במסגרת תביעתו האישית, ברי זכאי אף המשיב לממש סעדים אלו בשם החברה במסגרת תיק ההוצל"פ". לא מתקבל על הדעת שבית המשפט יקבל את תביעתו של התובע (המשיב בענייננו) אך כשיפנה ללשכת ההוצאה לפועל לצורך ביצוע פסק הדין ינעלו דלתותיה בפניו מן הנימוק שאין הוא רשאי לפתוח בגין החיוב בקשה לביצוע פסק דין. באשר לטענת המערער לפיה שערוך סכום הקרן של הרכיב הראשון הינו מוטעה. טענה זו עלתה במסגרת הבקשה בטענת פרעתי (סעיף 14) וטרם זכתה להתייחסות בהחלטת הרשם. יתכן והעניין עדיין לא הוכרע על ידי כב' הרשם ואמור להיות מוכרע על ידו בהחלטות הבאות. תשומת ליבו של הרשם הנכבד לאמור בסעיף זה. לפיכך, ומן הנימוקים שציינתי לעיל אני מוצא לנכון לדחות את הרכיב הראשון בערעור. רכיב שני - תשלום החובות לבנק לאומי: בהתייחסו לרכיב החוב השני טוען המערער כי בשל העובדה שהרשם קיבל את הטענה לפיה יום 29.02.04 אינו יום פירעון החוב לבנק לאומי, היה עליו לבטל סכום חיוב זה מתיק ההוצאה לפועל. זוהי טענה חסרת כל שחר שכן בפסק הדין נקבע: "לאור האמור, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום של 35,100 ₪, בתוספת הצמדה וריבית כדין מיום פירעון החוב בפועל." דהיינו, פסק הדין מורה בלשון ברורה לשלם את סכום החוב לבנק לאומי בתוספת הצמדה וריבית כדין מיום פירעון החוב . הרשם, בדרישתו מן המשיב "להגיש הבהרה/אסמכתא מתי בפועל אכן שולם חלקו" ממלא אחר הוראות פסק הדין כאשר אסמכתא אותה הוא דורש תפקידה לקבוע מהו אותו "יום פרעון בפועל" אשר מימנו לפי פסק הדין תחושב ההצמדה והריבית. בניגוד לטענת המערער, הרשם לא קבע כי יום פירעון החוב אינו יום 29.02.04 אלא קבע כי בהתאם לאסמכתאות המצויות בפניו אין זה בהכרח התאריך מימנו יש לחשב את ההצמדה והריבית. דרישתו של הרשם נועדה לתמוך בביצוע פסק הדין ולכן היא במסגרת סמכותו של הרשם הנכבד. העובדה שבית המשפט לא קבע מהו יום הפירעון של החוב בפועל אינה מצדיקה מחיקה ו/או ביטול של סכום חיוב זה מתיק ההוצאה לפועל, כפי שמבקש המערער בערעורו. עפ"י אסמכתא שתוגש לרשם יקבע את המועד האמור וככל שלא תוגש לו אסמכתא יכול לשקול למחוק את רכיב הריבית וההצמדה מבקשת הביצוע. לפיכך, אני דוחה את הרכיב השני בערעור. רכיב שלישי - חוב בגין קנס למס הכנסה: באשר לחוב למס הכנסה, בית המשפט המחוזי קבע כי על המערער : "להשיב לתובע מחצית מתשלום הקנס למס הכנסה, היינו סכום של 1,750 ₪, בתוספת הצמדה וריבית כדין מיום התשלום בפועל' כאמור בסעיף 15 לעיל; " המערער טוען כי הרשם קיבל את טענתו כי מועד פירעון החוב למס הכנסה אינו יום 22.04.04 אך במקום למחוק את החיוב מתיק ההוצאה לפועל קבע שעל המשיב להגיש הבהרה/אסמכתא מתי בפועל שילם את הקנס. איני מקבל טענה זו, פסק הדין קבע מפורשות כי על המערער להשיב סכום של 1,750 ₪, וכי סכום זה יישא הצמדה וריבית מיום התשלום בפועל. כאמור ברכיב השני, הרשם בבואו למלא אחר פסק הדין, דרש להגיש להגיש הבהרה/ אסמכתא מתי שילם המשיב את הקנס. בכך, ממלא כב' הרשם אחר הוראות פסק הדין, כאשר האסמכתא אותה הוא דורש תפקידה לקבוע מהו אותו "יום פרעון בפועל" אשר מימנו יחושבו ההצמדה והריבית. לפיכך, בטענתו של המערער כי יש למחוק את החיוב מתיק ההוצאה לפועל אין שום ממש והיא נדחית. טענה נוספת של המערער הינה כי עד ליום הגשת הערעור המשיב לא הגיש כל הבהרה/אסמכתא. ראשית כל אציין כי במצב בו לא הוגשה ההבהרה/אסמכתא היה על המערער לפנות לכב' הרשם ולא לערכאת הערעור ולבקש למחוק את החיוב של הריבית וההצמדה. למעלה מן הצורך אציין כי מעיון בתוכנת ה"אורנט" אני למד כי המשיב הגיש את האסמכתאות הנדרשות וביום 07-01-13 ניתנה ע"י כב' הרשם החלטה לפיה המשיב מילא אחר החלטת הרשם והמציא את האסמכתאות הרלוונטיות: "לאחר עיון נוסף במסמכי התיק וכן במסמכים אשר הוגשו ע"י הזוכה ביום 13.12.12 ,נמצא כי המועדים הרלוונטיים לעניין תשלום הסכומים בפועל הינם בהתאם לנתונים הקיימים /כפי שהוצגו בבקשת הזוכה . לפיכך בהמשך להחלטתי מיום 11.10.12, הזוכה מילא אחר הוראות החלטתי והמציא את האסמכתאות הרלוונטיות ..." מכאן שאין כל ממש בטענות המערער בקשר לאסמכתאות. לפיכך ולאור האמור לעיל אני מוצא לנכון לדחות את הרכיב השלישי בערעור. סיכום לאור כל האמור לעיל ומן הנימוקים שפורטו הנני דוחה את הערעור. בשולי הדברים אציין כי המשיב הגיש בקשה לצירוף ראיות לערעור זה אך מאחר ומצאתי לנכון לדחות את הערעור ללא ראיות אלו, מתייתר הדיון בבקשה זו. הוצאות המשפט בסך 5,000 ש"ח ישולמו על ידי המערער. המזכירות תעביר לב"כ המשיב את סכום הפיקדון לצורך חיוב בהוצאות. ערעור על החלטת רשםטענת פרעתירשםערעורהוצאה לפועל