דוגמא לפסק דין בנושא פגיעה באגודל בתאונת עבודה: כללי בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף עקב תאונת עבודה. התובע, יליד 1956, נפגע באגודל כף ידו הימנית בתאריך 11.1.04 במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1 (להלן גם: "הנתבעת"), המבוטחת בביטוח אחריות על ידי הנתבעת 2. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. בתיק נשמעו ראיות. החבות התובע, מסגר במקצועו, שימש כאיש אחזקה אצל הנתבעת כארבע שנים עובר לתאונה. הוא ציין בתצהירו כי ביום הארוע נשלח על ידי הנתבעת "יחד עם עובד זר לתקן מסילה של דלת שהייתה עקומה במטרה לישרה...אני אחזתי ב"בלום" על מנת לישר את המסילה והעובד הזר החל לדפוק על המשטח במטרה ליישרו, באחת ממכות הפטיש העובד הזר "פיספס" ופגע בידי הימנית". בחקירתו אישר כי הוא בעל ניסיון ומיומן בעבודתו, לרבות עבודה עם לום ופטיש. הוא בוגר בי"ס אורט, בצבא עבד כמסגר, הוא עבד בארגון נכי צה"ל בבית הלוחם כעשר שנים כמסגר, "כל החיים במסגרות" (עמ' 5- 6). הוא הסביר כי לצורך בצוע העבודה "צריך שני אנשים כי אני לא יכול גם לדפוק בלום וגם בפטיש, כדי ליישר את המסילה צריך לדחוף מאחורה ואחד דופק בפטיש...מנהל האחזקה שלח אותנו ליישר את המסילה, הלכנו שנינו, אני תפסתי את הלום והוא את הפטיש". שמו של העובד השני היה, בהתאם לגרסת התובע, מרצ'לו. הוא התלווה אל התובע "אולי עוד כמה פעמים אבל לא עבדתי איתו קבוע. הוא עובד כללי, יכול לעבוד במסגריה או על מכונות". הם עבדו יחד לפני כן "אולי פעמיים שלוש". התובע החליט כי העובד השני יכה בפטיש והוא עצמו יחזיק את הלום (עמ' 7). התאונה ארעה במפעל הנתבעת בקיבוץ חולדה. העד היחיד לתאונה היה מרצ'לו. הוא אישר כי תיקון המסילה היא "עבודה פשוטה אבל צריך לדעת. הוא פשוט פספס את המכה...הוא פספס מכה ונתן לי על האצבע...זו עבודה שנעשתה בכיפוף, אני תופס עם הלום והוא מכה עם הפטיש, פספס את הלום ונתן לי את המכה על האצבע" (עמ' 8). התובע לא העיד עדים נוספים מטעמו. הנתבעת, מצדה, לא העידה עדים. התובע בסיכומיו טוען כי העובד הזר אשר עבד עמו היה ללא הכשרה וניסיון בעבודה עם כלים מסוכנים כמו פטיש ולום. הוא טוען כי יש לזקוף את אי הבאת מנהל העבודה ואת העובד הנוסף לעדות על ידי הנתבעת לחובתה. נטען כי הנתבעת לא הציגה כל ראיות אשר יכולות לסתור את גרסת התובע. נטען כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליה כיון שצוותה לתובע עובד שאינו מיומן וללא כל הכשרה וכן לא סיפקה לעובדיה הוראות ואמצעי הגנה למנוע התאונה. נטען כי אין לזקוף לחובת התובע אשם תורם. הנתבעות בסיכומיהן טוענות כי התובע כלל לא הוכיח גרסתו לתאונה ומדובר בעדות יחידה של בעל דין, ללא סיוע. התביעה מבוססת על תצהיר התובע ותו לא. התובע לא ניסה ולא ביקש לזמן את העד היחיד לארוע לעדות. אי הבאת העד נזקפת לחובתו. התובע ידע את שמו של העד הנטען וציין את שמו בתשובות לשאלון שהופנה אליו. בכל המסמכים הרפואיים וגם בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה ובתביעה לדרגת נכות מעבודה, אשר הוגשו למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") לא מצוינת מעורבותו של עובד נוסף אשר גרם לתאונה והיה עד לה. מהמסמכים עולה כי התובע עבד לבדו ובמהלך העבודה קיבל מכה מפטיש, בו עשה שימוש. עדותו של התובע לא הייתה אמינה, גם בשים לב לכך שלא סיפר מלכתחילה על תאונות נוספות בהן היה מעורב. מעבר לכך שלא הוכחו נסיבות הארוע, טוענות הנתבעות, גם אם הייתה מוכחת גרסתו של התובע, אין הנתבעת חבה ברשלנות. התובע אישר כי הוא בעל ניסיון ומיומן. בתשובות לשאלון אישר כי בצע גם עובר לתאונה תיקונים מסוג זה ובחקירתו אישר כי אותו עובד נוסף עבד עמו בעבר בעבודות מסגרות. התובע החליט כי העובד השני הוא זה שיכה בפטיש. מדובר בפעולה פשוטה ויומיומית, קל וחומר כאשר מדובר במסגר מקצועי. עבודה מסוג זה אינה מצריכה אזהרה והדרכה פרטנית, בכל פעם מחדש. בנסיבות אלו לא ניתן לייחס לנתבעת אחריות לארוע הנטען. אחריות המעביד אינה אחריות מוחלטת. מעביד אינו יכול להגן על עובדיו מפני כל סיכון וסיכון. לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים, מסקנתי היא כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח תביעתו. התובע לא הוכיח את נסיבות הארוע וגם לא הוכיח הפרת חובת זהירות על ידי הנתבעת. באשר לנסיבות הארוע - טענות הנתבעות מקובלות עלי. הראיה היחידה לעניין נסיבות הארוע היא עדותו של התובע, וזאת בלבד. הגרסה הבסיסית כי התובע נפגע באגודלו במהלך עבודתו אצל הנתבעת באותו היום מקובלת עלי ונתמכת במסמכים הרפואיים, אך מעבר לכך לא הוכח דבר. לא הוכחה מעורבותו של עובד נוסף בארוע. לא הוכח כי הגרסה על פיה מדובר בתאונה עצמית אינה מסתברת יותר מגרסת התובע. מעורבות עובד נוסף אינה מצוינת במסמך כלשהו, רפואי או אחר. במסמכי המוסד מצוין כי התובע "קיבל מכה מפטיש" וזאת בלבד. גם אם היה מעורב עובד נוסף, עדיין קיימת אפשרות שהתובע עצמו, שאחז בלום, הוא זה שזז לפתע בעת שהעובד השני הכה בפטיש ולכן נפגע. התובע יכול היה לנסות לזמן לעדות את אותו עובד נוסף, לגביו נטען כי היה מעורב בארוע וגרם לפגיעה, על מנת שיתמוך בגרסתו, אך לא עשה כן וגם לא הסביר מדוע. התובע יכול היה לבקש לזמן כעדים עובדים אחרים של הנתבעת, כאשר נוכח לדעת שהנתבעת אינה מתעתדת להעיד עדים מטעמה. סעיף 54 לפקודת הראיות קובע כי מקום בו בית המשפט פוסק על פי עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, עליו לנמק מדוע יש להסתפק בעדות זו. בענייננו - מדובר בעדות יחידה של התובע לעניין נסיבות הארוע, ללא כל תוספת ראייתית. לא מצאתי כל הנמקה מדוע ניתן להסתפק בה ולבסס את פסק הדין על רק על פיה. כאמור, לטעמי, לא הוכח במידת ההוכחה הנדרשת, במאזן הסתברויות, כי התאונה ארעה כמתואר על ידי התובע, דהיינו, כי בתאונה היה מעורב עובד נוסף והיא ארעה עקב שימוש לא זהיר בפטיש על ידי העובד הנוסף. גם אם גרסתו של התובע בדבר התרחשות התאונה הייתה מתקבלת, עדיין, איני סבורה כי התובע עמד בנטל להוכיח התרשלות מצד הנתבעת. צודקות הנתבעות בטענתן כי מדובר במסגר מיומן, בעל ניסיון רב, ובעבודה פשוטה. התאונה ארעה, כך לטענת התובע, עקב העובדה שהעובד השני "פספס" את הלום בהכותו בפטיש. התובע טוען בסיכומיו כי התרשלות הנתבעת מתבטאת בשני נושאים: האחד, בכך שהעובד השני היה לא מיומן וללא הכשרה. השני, בכך שלא ניתנו לעובדים "הוראות מיוחדות או אמצעי הגנה למנוע קרות התאונה". הטענה כי העובד הנוסף לא היה מיומן כלל לא נטענה על ידי התובע בעדותו והיא גם לא הוכחה. אותו עובד נוסף לא הובא, כאמור, לעדות ולא נמסרו לגביו כל פרטים אשר יכולים להביא למסקנה כי לא היה מיומן ולא ניתנה לו הכשרה. זאת ועוד. לא ברור מהי המיומנות המיוחדת שנדרשה במקרה זה. באשר לאמצעי הזהירות הנטענים - התובע אינו מפרט מהם אמצעי ההגנה והבטיחות אותם יכלה הנתבעת לנקוט על מנת למנוע התאונה ולא נקטה. מדובר, כאמור, בעבודה פשוטה ויומיומית, דפיקה בפטיש. איני סבורה כי נדרשת הדרכה מיוחדת לעבודה מסוג זה. הגיון ושכל ישר של כל אדם מבססים זהירות בעת שימוש בפטיש, גם ללא הדרכה מיוחדת. התובע והעובד השני כבר בצעו עבודות דומות בעבר. על מנת להוכיח התרשלות הנתבעת והפרת חובות הזהירות על ידה, היה על התובע לפרט ולהסביר מהי שיטת העבודה ואלו אמצעי זהירות היה על הנתבעת לנקוט על מנת למנוע התאונה ולא להסתפק באמירות לקוניות בדבר התרשלות. מעבר לנדרש יצוין כי התובע טען בסיכומיו רק לאחריות ישירה של הנתבעת ולא טען לאחריות שילוחית בהתאם לסעיף 13 לפקודת הנזיקין. לפיכך, לא עולה הצורך לדון בשאלה זו, אך, שוב, יאמר, כי בהעדר הוכחת נסיבות הארוע והתרשלות עובד אחר של הנתבעת, לא ניתן לייחס לנתבעת גם אחריות שילוחית. מכאן, שדין התביעה להידחות בהעדר עמידת התובע בנטל להוכיח חבותה של הנתבעת. למעלה מהצורך, אדון גם בשאלת נזקי התובע, בהנחה שהתרשלות הנתבעת הייתה מוכחת. הנזק הנכות הרפואית התובע נפגע במפרק בסיס אגודל ימין, היד הדומיננטית. ביום 6.7.04 בוצע קיבוע של המפרק. ביום 31.1.05 הוצא הקיבוע הפנימי ובוצע שחרור של הגיד המיישר. התובע תמך תביעתו בחוות דעת מומחה בתחום האורטופדי מטעמו, ד"ר אופנהיים. ד"ר אופנהיים בדק את התובע בתאריך 14.1.08 וציין במסגרת חוות דעתו, שאינה נושאת תאריך, כי התובע נפגע בעברו, לפני כעשרים שנה, בתאונת עבודה, בה סבל מחיתוך של הגידים המכופפים של אצבעות 4 ו - 5 ביד ימין, בגינה נקבעה לו נכות צמיתה בת 14.62%. הרישום לגבי פגיעה קודמת זו נעשה, כך נראה, על פי דברי התובע בלבד, כיון שלא צויין שהוצגו מסמכים לגבי פגיעה זו. ד"ר אופנהיים ציין כי הפגיעה הישנה הותירה הגבלה ביכולת הכיפוף והאחיזה. השילוב בין הפגיעה הישנה והפגיעה החדשה, נשוא התובענה, לדעתו של ד"ר אופנהיים, גורמת להפרעה תפקודית ניכרת בכף היד, שהיא מעבר לסיכום המגבלות של כל אחת מהפגיעות בנפרד. ד"ר אופנהיים העמיד נכותו של התובע בגין התאונה נשוא התובענה על 25% בהתאם לסעיף 43(1)א', מותאם, לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1965 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"), הדן ב"קטיעה של אצבע בודדת או חלק ממנה". הנתבעת הגישה חוות דעת מומחה מטעמה ערוכה על ידי ד"ר ביאליק. במסגרת חוות דעתו מיום 18.11.08 ציין ד"ר ביאליק כי מצבו של התובע כיום מתבטא בקשיון נוח של האגודל, בגינו קיימת נכות רפואית בת 10%, בהתאם לסעיף 44(2) לתקנות הביטוח הלאומי. ד"ר ביאליק העיר במסגרת חוות דעתו כי הועדה הרפואית של המוסד קבעה לתובע נכות בת 30% בגין סעיף הדן בקיבוע בשורש כף היד, כאשר הן ד"ר אופנהיים והן הוא עצמו לא מצאו הפרעה בתנועות שורש כף היד אלא רק במפרק הבסיסי הראשון. קביעת המוסד, ציין ד"ר ביאליק, אינה משקפת את המצב בידו הימנית של התובע. עוד ציין כי אין מדובר בקשיון לא נוח, כיון שקשיון לא נוח הינו תנוחה של האגודל המונעת אחיזה. קשיון נוח מאפשר אחיזה. בבדיקה הקלינית של התובע הן על ידי ד"ר ביאליק והן על ידי ד"ר אופנהיים התפיסה שמורה. ד"ר ביאליק ציין כי במבט בידיו של התובע ניתן לראות חספוס ויבלות בכל האצבעות וגם באגודל, מה שמעיד על שימוש בשתי הידיים. נוכח הפער בין חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדי מטעם בית המשפט, ד"ר ליובושיץ, מומחה לכירורגיה של כף היד. במסגרת חוות דעתו מיום 15.5.10 ציין כי התובע התלונן בפניו על כאבים בשורש כף היד ועל קושי בתפקוד תקין של האגודל. המומחה ציין כי לתובע קיים כיום קישיון בתנוחה פיסיולוגית של המפרק בין הגליל הקריבני ובין עצם המסרק. אין הגבלות בתנועות שורש כף יד ימין ואין סימנים קליניים המעידים על אי יציבות המפרקים. עוד ציין המומחה כי בעת ניסיון מציאת מסמכים בתיקו הפעיל התובע את ידו הימנית לרבות האגודל ללא כל מגבלה הנראית לעין, נעשה שימוש תקין ויעיל באגודל והפעלת מפרקי שורש כף היד הייתה ללא כל מגבלה. ד"ר ליובושיץ העמיד נכותו הרפואית הצמיתה של התובע עקב התאונה על 10% בהתאם לסעיף 44(2) לתקנות הביטוח הלאומי, בגין קשיון נוח של האגודל, כפי שקבע ד"ר ביאליק. הוא קבע כי לתובע לא נותרה נכות תפקודית וכי הוא סבל מנכות תפקודית זמנית בת 100% מיום התאונה ועד ליום 28.2.05, שאז החלים מהניתוח אותו עבר ביום 31.1.05. ד"ר ליובושיץ נחקר על חוות דעתו. ב"כ התובע הציג בפני המומחה את פרוטוקול הועדה הרפואית של המוסד מתאריך 26.3.06, שם הועמדה נכותו של התובע בגין התאונה על 30% בהתאם לסעיף 41(10)ד' לתקנות הביטוח הלאומי, הדן בקישיון בעמדה בינונית, בין נוח ללא נוח, בשורש כף היד. הוא השיב כי בבדיקתו לא נמצאה כל מגבלה בשורש כף היד וציין כי לדעתו "הועדה של המל"ל טעתה במסקנותיה, היא לא מזכירה בשום מקום שורש כף יד, אז למה נתנה את הסעיף הזה". המומחה הופנה לכך שבפרוטוקול הועדה צוין: "מצב לאחר חבלה אגודל ימין...מצב לאחר תפירת הגידים המכופפים אצבעות 4-5". בהקשר זה השיב ד"ר ליובושיץ כי "קרוב לודאי שנתנו לו את הנכות גם על הגידים המכופפים וגם על האגודל, למרות שצריכה להיות טבלה שמציינת מה ניתן על מה, כאן הטבלה ריקה. חוץ מזה שזה ועדת יחיד, והמומחה כאן הוא לא מומחה של כירורגיית כף היד" (עמ' 15). הוא השיב עוד: "אני לא יודע כמה נכות יש לתת על הגידים המכופפים. נשאלתי אם 10% זה רק האגודל, בהנחה שה- 30% נכונים. אני קבעתי רק 10%. אני לא יודע אם ה- 30% נכון. אני לא יודע איזה אחוז הועדה ייחסה ולמה...אני לא זוכר את הסעיף בתקנות המתאים לגידים מכופפים ואני גם לא יודע את מצב האצבעות. אני בדקתי אותו לפני שנתיים. הוא גם לא נחבל בשורש כף יד, אין שום סיבה שתהא שם נכות. סעיף 41 אכן מתייחס לשורש כף יד, הסעיף כותב עמדת קשיון בינוני, בין נוח ללא נוח, לא נוח זה כשאי אפשר בכלל לכופף את כף היד. זה לא משקף את מצב התובע. סעיף 41 לא מתאים לשתי הבעיות שיש לתובע". הסעיף המתאים לבעיה בגידים הוא "סעיף 44 המתייחס לתנועת האצבעות". הוא הוסיף וציין כי לאגודל "חשיבות מרובה. זו האצבע המבדילה אותנו מכל היונקים...בעזרת האגודל מחזיקים, תופסים. זו האצבע הכי חשובה בכף היד" (עמ' 16). אצל התובע - הגליל התחתון אמנם מקובע אך המפרק הבסיסי תקין וגם הגליל העליון תקין. המומחה נשאל אם הפגיעה באגודל יחד עם מגבלותיו הקודמות של התובע מביאה לקשיי תפקוד והשיב: "לא לפי מה שאני מצאתי. המבחן התפקודי... זה אם האגודל יכול להפגש עם כל קצות האצבעות, ואם הוא נפגש - אין מגבלה. המגבלה בכיפוף אצבעות 4-5 אינה קשורה לאגודל. הגידים המכופפים תפקידם לסגור את האצבעות וזה לא קשור לאגודל. אדם שאוחז חפצים אוחז עם 4 האצבעות ולא עם האגודל. האחיזה עם אגודל זה להרים דברים עדינים, לצורך תפיסה ולא אחיזה". בהתייחס לתובע: "גם אם החלק התחתון לא יכול לזוז, מפצים עם המפרקים האחרים של האגודל, עם המפרק הבין גלילי והמפרק הבסיסי שמאפשרים לאגודל לנוע. נכון שיש מגבלה אבל היא בשיעור 10%. תפקודית, אין שום מגבלה. המגבלה היא רפואית בלבד". הוא נשאל אם במצבו של התובע הוא מסוגל לעשות שימוש במברג ופטיש והשיב: "בודאי, להפך האגודל הרבה יותר יציב...עצם זה שהאגודל מקובע אין בו כאבים והוא לא מפריע לתפקד ומאפשר תפקוד מלא". הוא נשאל לגבי תלונת התובע באשר לקושי להרים דברים ולעשות שימוש במברג ופטיש והשיב: "זה סובייקטיבי לחלוטין, אני לא יכול להתווכח עם זה. אם הבעיה של אחיזת פטיש קשורה לאצבעות 4-5 אני יכול לקבל את זה, כי הן המשמעותיות באחיזת פטיש...הבעיה של הקיבוע במפרק לא אמורה להחמיר את מצבו התפקודי" (עמ' 17-18). התובע בסיכומיו טוען כי בהתאם לחוות דעתו של ד"ר אופנהיים חיבור נכותו הקודמת יחד עם הנכות שנגרמה לו בתאונה נשוא התובענה מביא לנכות גבוהה ומשמעותית. מצרף הנכויות מביא לבעיה תפקודית קשה בשימוש באגודל, המשולה לקטיעתו. נטען כי ד"ר ביאליק לא חווה דעתו בשאלת השפעת הנכות הקודמת על הנכות שנוצרה מהתאונה נשוא התובענה. נטען כי ד"ר ליובושיץ שגה אף הוא בכך שלא התייחס לפגיעה מעברו של התובע. נטען כי המומחה סתר את קביעותיו שלו, כאשר תחילה ציין כי האגודל הוא אבר חשוב ולאחר מכן ציין כי אגודלו המקובע של התובע אינו מפריע לתפקודו. נטען כי המומחה התעלם מכך שהתובע הוא עובד כפיים, אשר נאלץ להשתמש בידו, על מנת לאחוז חפצים ואביזרים כבדים יותר מניירת. לפיכך, נטען, יש לדחות קביעותיו של מומחה בית המשפט ולאמץ קביעת המומחה מטעם התובע. הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי אין כל בסיס לטענת התובע, על פיה יש לקבוע את נכותו בגין התאונה נשוא התובענה על פי "המצרף" בין הנכות בגין פגיעה קודמת לפני 20 או 30 שנים ובין הנכות בגין התאונה נשוא התובענה. ראשית, מעולם לא הוצגה על ידי התובע כל ראיה לקביעת נכות בכף היד בגין אותה תאונה קודמת נטענת, אשר מועדה המדויק אף אינו ידוע לתובע עצמו. בפני המומחים כלל לא עמד תיעוד לגבי אותה תאונה נטענת. גם ד"ר אופנהיים ניזון רק מפי התובע ולא ממסמכים כלשהם ולא ברור מדוע היה על ד"ר ביאליק וד"ר ליובושיץ להתייחס לכך במסגרת חוות דעתם, כנטען על ידי התובע. שנית, נכות קודמת זו אף לא אוזכרה בדוחות המוסד בגין התאונה נשוא התובענה, לא מפי התובע ולא ביוזמת הועדות הרפואיות של המוסד, כאשר ממילא דוחות ועדות המוסד אינם קבילים כראיה לאמיתות תכנם ולצורך הוכחת עניין שברפואה. שלישית, גם ד"ר אופנהיים שייך את כל הנכות בת ה- 25% לתאונה נשוא התובענה ולפגיעה באגודל, למרות שגם לשיטתו התובע לא נפגע באצבעות 4-5 בתאונה הנדונה. כל המומחים מסכימים כי התובע נפגע רק באגודל בתאונה נשוא התובענה, לא בשורש כף היד וגם לא באצבעות אחרות. מדובר בקשיון נוח של האגודל. ד"ר אופנהיים העניק לתובע אחוזי נכות גבוהים מהאחוזים המרביים אותם ניתן להעניק לתובע בגין פגיעתו בתאונה. ד"ר ליובושיץ למד גם מאחיזתו האגבית של התובע במסמכים כי האגודל מתפקד באופן תקין, שהרי תפיסה של דברים עדינים נעשית עם האגודל, להבדיל מאחיזת חפצים הנעשית עם ארבע האצבעות. לא ניתן לבסס דבר על חוות הדעת מטעמו של התובע ויש לאמץ את קביעותיהם של ד"ר ביאליק וד"ר ליובושיץ. לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים מסקנתי היא כי אין מדובר במקרה חריג בו יש לסטות מקביעת המומחה הרפואי שמונה מטעם בית המשפט. המומחה מטעם בית המשפט הסביר באופן מפורט ומנומק את קביעתו, על פיה פגיעתו של התובע בתאונה נשוא התובענה גרמה לקשיון נוח. קביעה זו נעשתה על בסיס בדיקתו הקלינית של התובע, במהלכה נצפה שימוש תקין באגודל, וכלל התיעוד הרפואי שהוצג למומחה, והיא קביעה שבמומחיות. למעשה, כל המומחים מצאו כי האחיזה באגודל שמורה. קשיון נוח באגודל ביד הדומיננטית, בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי, מתאים לנכות רפואית בת 10% ובהתאם לכך ניתנה קביעתו של ד"ר ליובושיץ. ד"ר אופנהיים התבסס על סעיף שאינו מתאים לקשיון נוח והנכות שקבע אינה מתאימה לפגיעתו ולמצבו של התובע. אין חולק כי התובע לא נפגע בשורש כף ידו, כך שקביעת נכות בגין שורש כף היד גם היא אינה מתאימה למצבו. באשר לטענה כי היה על מומחה בית המשפט להתחשב גם בפגיעה קודמת של התובע ביד, בגידים המכופפים באצבעות 4-5, פגיעה משנות ה- 80, הרי שהטענה אינה ברורה. ראשית, המומחה מונה על מנת לחוות דעתו באשר לפגיעת התובע והנכות הרפואית שנותרה לו עקב התאונה נשוא התובענה, לאחר שנחבל באגודלו, ולא עקב אירועים אחרים. גם המומחה מטעם התובע קבע נכות רפואית המתייחסת לתאונה נשוא התובענה בלבד. ככל שהתובע רצה שהמומחה יחווה דעתו גם לגבי פגיעות אחרות - היה עליו להגיש בקשה מתאימה יחד עם מסמכים התומכים בה. יוער, כי לא הוצג בפני מי מהמומחים כל תיעוד רפואי בעניין פגיעות קודמות וגם לא נשלחו שאלות הבהרה בעניין זה. שנית, כאשר נשאל בנושא זה הבהיר המומחה, כי מדובר בפגיעות שונות, המשפיעות באופן שונה על תפקוד היד - בעוד שהאגודל משפיע על תפיסה עדינה, הפגיעה באצבעות 4-5 עשויה להשפיע על האחיזה. מכלל האמור עולה כי אין כל בסיס לטענת התובע, כי יש לצרף לנכות הרפואית שנגרמה עקב התאונה נשוא התובענה נכות נוספת בגין פגיעה נטענת קודמת. אני קובעת, אם כן, כי לתובע נגרמה נכות רפואית צמיתה בתחום האורטופדי עקב התאונה והפגיעה באגודל בשיעור 10%. הפגיעה התפקודית והפסדי ההשתכרות התובע טוען בתצהירו כי לאחר התאונה לא יכול היה לחזור לעבודתו כמסגר. לאחר התאונה, כנטען, לא עבד כשלוש שנים. לאחר מכן חזר לעבוד כשומר ולאחר מכן עבר לעבוד אצל קבלן. הוא ציין כי כיום הוא עובד כ 12 - 13 שעות ביום, 5 ימים בשבוע, וביום שישי כ - 7.5 שעות. מדובר בעבודה בשעות רבות יותר מעבודתו עובר לתאונה, אך בשכר נמוך יותר, כנטען. לתובע נקבעה תקופת אי כושר במוסד לביטוח לאומי עד לתאריך 31.3.06 אך, כאמור, מומחה בית המשפט העריך את תקופת אי הכושר עד לתאריך 28.2.05. בהתאם לטופסי 106 שהוצגו עמד שכרו החודשי הממוצע ברוטו של התובע אצל הנתבעת בשנים שקדמו לתאונה על סכומים אלו: בשנת 2000 - סכום של 4010 ₪. בשנת 2001 - סכום של 3998 ₪, בשנת 2002 - סכום של 5828 ₪ ובשנת 2003, השנה שקדמה לתאונה - סכום של 5821 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על 7000 ₪ במעוגל. בהתאם לטופסי 106 לאחר התאונה שכרו החודשי הממוצע של התובע הוא כדלקמן: בשנת 2006 (החל מחודש יולי) - 2725 ₪, בשנת 2007 - 3030 ₪, בשנת 2008 - 4442 ₪, בשנת 2009 - 3971 ₪. התובע ציין בחקירתו כי לאחר התאונה לא חזר לעבוד כאיש אחזקה או מסגר. הוצגה לו תעודת חדר מיון מתאריך 2.11.07 שם נרשם : "נחתך היום מפרופיל אלומיניום בכף יד ימין" והשיב: "זה לא מהעבודה, זה קרה לי בבית, לא עבדתי בשום מקום". הוצגה לו תעודה רפואית נוספת מיום 15.11.10 שם נרשם: "היום נפגע בעבודה: כוויה מאלקטרודה..אודם נפיחות פצע באמה שמאל" והשיב: "זה מישהו עבד ונגע לי עם האלקטרודה, אני לא זוכר איפה זה היה. מישהו ריתך" (עמ' 10-11). לעניין עבודתו לאחר התאונה ציין: "שלוש שנים הייתי בבית ואחר כך הלכתי לעבוד בשמירה בחברת תבל אבטחה, שמרתי בבית ספר". הוא הוציא רישיון לאקדח לאחר התאונה. כאשר עבד כשומר עבד רק בשעות הבוקר, עד הצהריים. כמו כן, בעת חופשות בבית הספר "אני לא עובד ואין משכורת...זה נקרא משרה מלאה אבל יש הרבה חופשים ללא שכר". כיום הוא עובד כנהג: "מסיע פועלים, מזה כשנתיים, אחרי שעזבתי את השמירה, בערך משנת 2010. בשמירה היה קשה לי, עבודה קשה, גם אין משכורת...הלכתי לעבוד כנהג, היום אני עובד 13 שעות כדי להגיע ל 5500 - 6000 ₪" (עמ' 12). "אני מסיע פועלים ערבים בתוך אריאל" עבור חברת גינון וניקיון (עמ' 13). התובע טוען בסיכומיו כי פגיעתו התפקודית גבוהה מזו הרפואית. התובע עותר לפיצוי בגין הפסדי שכר מלאים לתקופה של שלוש שנים ולאחר מכן לפיצוי על פי הפסד של כ - 3000 ₪ לחודש. לעתיד, עותר התובע לפיצוי בהתאם לנכות תפקודית בת 40%. הנתבעות טוענות כי לא הייתה כל הצדקה רפואית לכך שהתובע לא חזר לעבוד לאחר תקופת אי הכושר שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט וגם לא הייתה כל הצדקה לכך שהתובע עבד במשרה חלקית בלבד כשומר בשנים 2006 - 2009. התובע לא הביא ראיות לגבי השתכרותו כנהג ויש להניח כי מדובר בשכר גבוה יותר ממה שציין התובע בחקירתו הנגדית, שהרי אם לא כן היה מציג ראיות. מומחה בית המשפט קבע כי לנכותו הרפואית של התובע אין השפעה תפקודית. הנתבעות טוענות כי גם לאחר התאונה המשיך התובע לעבוד בעבודות מסגרות והוא ניסה להסתיר זאת. לנכותו הרפואית הקלה של התובע אין כל השפעה על תפקודו וכושר השתכרותו לא נפגע. לאחר שקילת טענות הצדדים וחומר הראיות מסקנתי היא כי יש להעמיד פגיעתו התפקודית של התובע בהתאם לנכותו הרפואית. מחד אין להתעלם מכך שהתובע נפגע באגודלו וכי מדובר בעובד כפיים, אשר סבל גם מפגיעה קודמת באותה היד, אשר לא חזר לעבודתו. מאידך, חלק מטענות הנתבעות מקובל עלי. מומחה בית המשפט חזר וציין כי, לדעתו, לנכות הרפואית שנותרה עקב התאונה אין השפעה תפקודית. בהתאם לחוות דעתו יכול היה התובע להמשיך בעבודתו. גם לא הייתה הצדקה לעבודה חלקית כשומר. התובע לא הציג ראיות לגבי השתכרותו כיום ויש להניח כי הוא משתכר שכר גבוה יותר מזה שהשתכר כשומר במשרה חלקית. איזון כלל השיקולים מביא, לטעמי, למסקנה כי פגיעתו התפקודית של התובע היא כשיעור נכותו הרפואית, כלומר, 10%. באשר להפסדי העבר - אחשב ההפסדים בהתאם לתקופת אי הכושר שנקבעה לתובע על ידי מומחה בית המשפט, עד לתאריך 1.3.05. בגין 13.5 חודשים זכאי התובע לפיצוי בסך 94,500 ₪. לסכום זה תתווסף ריבית מאמצע תקופה. לאחר מועד זה יחושב הפיצוי בהתאם לנכות תפקודית בת 10%. גובה הפיצוי יעמוד על 61,600 ₪. לסכום זה תתווסף ריבית מאמצע תקופה. באשר להפסדי העתיד - בהתאם לנכות בת 10%, עד גיל 67, הפיצוי לו זכאי התובע, לאחר הוון, יעמוד על 77,000 ₪ במעוגל. בגין הפסדי פנסיה יהא התובע זכאי לסכום גלובלי נוסף בסך 20,000 ₪ . ראשי נזק נוספים בגין כאב וסבל, נוכח טיב הפגיעה, ימי האשפוז, גילו של התובע וכלל הנסיבות, גובה הפיצוי יעמוד על 50,000 ₪ נכון להיום. התובע עותר עוד לפיצוי בגין עזרת צד שלישי, הוצאות רפואיות ונסיעות, הכל לעבר ולעתיד. לא צורפו ראיות לגבי הוצאות כלשהן עד היום. בהתחשב בטיב הפגיעה, תקופת אי הכושר הממושכת, היות התאונה תאונת עבודה, העדר אסמכתאות להוצאות כלשהן עד היום וכלל טענות הצדדים - אעמיד את סך הפיצוי בגין ראשי נזק אלו על סכום כולל של 20,000 ₪ נכון להיום. ניכויים מסכום הפיצויים יש לנכות את תגמולי המוסד ששולמו וישולמו לתובע בגין התאונה. הנתבעות הגישו חוות דעת אקטוארית מיום 21.3.11. בהתאם לחוות הדעת עומד סכום הגמלאות לעבר, בתוספת ריבית, ולעתיד, לאחר הוון לתאריך 31.3.11, על סכום כולל של 653,000 ₪. התובע טוען בסיכומיו כי יש לנכות רק תגמולים אותם יש לייחס לתאונה ויש לפעול בהתאם להלכת רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח, פ"ד נז(4) 350. נטען כי המוסד העמיד את נכותו של התובע על 30% לא רק בגין הפגיעה בתאונה אלא גם בגין פגיעה קודמת. נטען כי הועדה מצאה לנכון לצרף נכויות בגין שתי תאונות בהתאם לסמכותה על פי סעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). נטען כי הקביעה מהם אחוזי הנכות שיש לייחס לתאונה היא קביעה שמסורה למומחים מטעם בית המשפט. מומחה בית המשפט קבע כי הנכות בגין התאונה נשוא התובענה היא 10%, כך שהנכות שאינה קשורה לתאונה עומדת על 20%. לפיכך, נטען, הנכות הקשורה לתאונה היא שליש מכלל נכותו של התובע ובהתאם לכך יש לנכות רק את החלק היחסי של תגמולי המוסד. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי יש לנכות את מלוא תגמולי המוסד בהתאם לחוות הדעת האקטוארית, בשערוך ליום פסק הדין. נטען כי טענות התובע מקוממות - התובע מקבל וצפוי לקבל מהמוסד, ענף נפגעי עבודה, תגמולים מלאים על פי הנכות שנקבעה לו אך ורק בגין התאונה נשוא התובענה. בפרוטוקול הועדות הרפואיות של המוסד אין כל אזכור לפגיעה קודמת או לתאונת עבודה קודמת או לנכות קודמת שנקבעה על ידי המוסד בעבר, לא מפי התובע, לא מפי בא כוחו ולא ביוזמת הועדות עצמן. התובע כלל לא הוכיח טענתו כי נפגע בתאונה, בגינה נקבעה לו נכות בשיעור 14.62%. לא ברור על מה מסתמך התובע בסיכומיו בטענתו, כי הנכות שנקבעה על ידי המוסד בתאריך 26.3.06 היא בגין שתי פגיעות וכי מדובר בצרוף נכויות. אף מדובר בהרחבת חזית. להלכת רע"א 3953/01 אין כל רלוונטיות לענייננו, שכן הלכה זו מתייחסת לניכוי מתגמולי נכות כללית ולא נכות מעבודה, אך גם אם הלכה זו הייתה חלה בענייננו, הרי שמומחה בית המשפט כלל לא קבע כי 20% מהנכות שקבע המוסד אינם קשורים לתאונה. הוא ציין מפורשות שאינו יודע איזה אחוז הועדה ייחסה ולמה. מכאן, שמדובר במקרה שגרתי לחלוטין שבו המוסד, במסגרת קביעת נכות מעבודה, קבע נכות שונה מהנכות שקבע מומחה בית המשפט בגין תאונה ספציפית. במקרים כאלו מבוצע ניכוי של מלוא תגמולי המוסד בהתאם לנכויות שנקבעו על ידי המוסד. התובע, בחוסר תום לב, מבקש לנכות רק חלק מסכום התגמולים, בעוד שהוא קיבל ויקבל את מלוא התגמולים מהמוסד. טענת התובע תביא לכך שהוא יקבל כפל פיצוי תוך עשיית עושר ולא במשפט. דין טענת התובע באשר לניכוי חלקי של תגמולי המוסד - להידחות, וטענות הנתבעות בנושא זה מקובלות עלי בעיקרן. עיון בדוחות הועדות הרפואיות של המוסד במסגרת ענף נפגעי עבודה מעלה, באופן ברור, כי הנכות שנקבעה במוסד נקבעה אך ורק בגין התאונה נשוא התובענה ולא בגין פגיעה אחרת כלשהי, גם אם צוין שהתובע סובל מבעיה נוספת בגידים המכופפים. בהקשר זה יש להפנות לסעיף 120 (א) לחוק הביטוח הלאומי הקובע כך: "בקביעת דרגת נכות לא ישימו לב לכל מום, פגם או ליקוי מלידה או כתוצאה ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת שהיו לפני הפגיעה שבקשר אתה מוערכת דרגת הנכות, וכן לכל מום, פגם או ליקוי שבאו ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת אחרי פגיעה בעבודה כאמור אם אינם תוצאה ישירה מאותה פגיעה בעבודה". סעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי מאפשר סטייה מכלל זה: "על אף הוראות סעיף 120, רשאי השר לקבוע, באישור ועדת העבודה והרווחה, נסיבות שלפיהן תובא בחשבון לצורך הגדלת דרגת הנכות אף נכות קודמת כתוצאה מפגיעה בעבודה אשר בשלה שולמה או משתלמת גמלה לפי סימן ה', אם עקב האופי המצטבר של הנכויות נפגע במידה ניכרת כושר השתכרותו של נכה העבודה". תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי קובעת מהן הנסיבות שלפיהן תובא בחשבון נכות מעבודה קודמת לצורך הגדלת דרגת נכות מעבודה לפי סעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי. תקנות 12א ו - 12ב קובעות כי הועדה הרפואית תקבע את דרגת הנכות המצטברת "לאחר שפקיד התביעות יאשר שהתקיימו בנכה העבודה הנסיבות כאמור בתקנה 12" וכי על הועדה הרפואית לקבוע באופן מפורט מהי דרגת הנכות המצטברת "לפי אחוזי הנכות שבתוספת לגבי כל פגיעה בעבודה המובאת בחשבון לעניין צירוף דרגות הנכות". בענייננו - אין כל קביעה של הועדה הרפואית כי פעלה בהתאם לחריג הקבוע בסעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי, אין קביעה של פקיד התביעות שהתקיימו הנסיבות המתאימות לצרוף דרגות נכות ואין כל פירוט, כנדרש בתקנות הביטוח הלאומי, לגבי הנכות שנגרמה בכל פגיעה. התאונה הנטענת הנוספת, כאמור, כלל אינה מצוינת בדוחות המוסד וגם לא הועלתה בפני המוסד על ידי התובע עצמו. התובע כלל לא פנה למוסד ולא ביקש כי תופעלנה בעניינו הוראות סעיף 121. המוסד קבע לתובע 30% נכות בגין התאונה נשוא התובענה ובגינה בלבד. זאת, כאמור, עולה באופן ברור מדוחות המוסד. גם אם נכות זו שונה מהנכות שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט וגם אם לדעת מומחה בית המשפט נפלה טעות בקביעת המוסד, עדיין, אין בכך כדי להשפיע על שיעור התגמולים, אותם יש לנכות מסכום הפיצויים, שהרי מדובר בתגמולים אשר שולמו וישולמו לתובע רק בגין התאונה. הלכת רע"א 3953/01 כלל אינה רלוונטית לענייננו, שהרי היא מתייחסת למקרה בו מדובר בקביעת המוסד "מקום בו לא יוחדו בו התגמולים למעשה הנזיקין נושא המשפט", וזהו, כאמור, אינו המקרה העומד בפנינו. לפיכך, מסכום הפיצויים יש לנכות את מלוא תגמולי המוסד בהתאם לחוות הדעת האקטוארית. בהתאם לכך, נבלע סכום הפיצויים בתגמולי המוסד. התאונה ארעה בשירות המעביד והתובע אינו זכאי לרבע מהנזק. דין התביעה להידחות גם מסיבה זו. התובע ישא בהוצאות הנתבעות בסכום כולל של 6000 ₪. אצבעותאגודלתאונת עבודה