דוגמא לפסק דין בנושא פגיעה ברכב שעמד ברמזור אדום: 1. בפניי תביעה בסדר דין מהיר ע"ס 20,429 ₪. 2. בכתב התביעה טוענת התובעת, שהינה עמותה והבעלים של רכב מסוג יונדאי מ.ר. 79-736-17 (להלן:"הרכב הנפגע"), כי הנתבע ,שהינו אזרח ישראלי ותושב טייבה, היה במועדים הרלוונטיים הנהג ו/או המחזיק ו/או הבעלים של רכב מסוג מאזדה מ.ר. 38-356-28 (להלן:"הרכב הפוגע"), וחב באחריות לתאונה. על פי כתב התביעה - ביום 7.5.08 נהג הנהג ברכב הנפגע בכביש הראשי בטירה, ובזמן שעמד בעצירה מוחלטת ברמזור אדום, הגיע מאחוריו הרכב הפוגע, התנגש בו, וכתוצאה מכך נהדף הרכב הנפגע כלפי רכב שעמד מלפניו. לרכב הנפגע נגרמו נזקים, ולטענת התובעת - נהג הרכב הפוגע הודה באשמתו להתרחשות התאונה בפני הנהג. בעקבות התאונה נגרם נזק לרכב הנפגע, שהוערך ע"י שמאי בסך של 16,528 ש"ח וכן שכ"ט שמאי בסך 1,339 ש"ח. למרות הערכת הנזק על פי חו"ד שמאי , הרי שעלות התיקון הנזק עלתה לתובעת סך של 19,090 ש"ח בפועל. לטענת התובעת, פנתה אין ספור פעמים לנתבע וביקשה ממנו לשלם לה את ההפסדים הכלכלים נגרמו לה עקב התאונה, אך הנתבע התעלם מדרישותיה. לכתב התביעה צורפו תצהיר הנהג, חוות דעת השמאי ותמונות הנזק, העתק חשבונית שכ"ט שמאי, העתק חשבונית תיקון הנזק, מכתב הפניה של התובעת לנתבע, וטופס מידע כללי על נתוני תיק התאונה. בכתב ההגנה טען הנתבע כי אין יריבות בינו לבין התובעת הואיל ולא נהג ברכב בעת התאונה, וכי באותו יום נגנב רכבו, כפי שאף מסר במשטרה, והנהג אשר היה ברכב- ברח מהמקום ולא זוהה ע"י מי מהמעורבים באירוע. הנתבע טוען כי בעת האירוע היה רכבו מבוטח בחברת ביטוח, והתובעת לא הוכיחה כי פנתה לחברת הביטוח שפרטיה מופיעים באישור המשטרה. עוד טען כי הואיל והביטוח אינו מכסה מקרים של גניבת רכב, הרי שאף לנתבע לא צריכה להיות כל אחריות בגין נהיגת רכבו בנסיבות בהן נגנב. לטענת הנתבע, רכבו נגנב ביום 7.5.08 והוא לא ידע על כך, עד שנמסר לו ע"י צד ג' כי רכבו מעורב בתאונה בצומת טירה, וכי הוא נטוש. בעקבות כך, הגיע לשטח, ושם נודע לו על התאונה. הואיל והנתבע לא היה בעת התאונה- הרי שלא ידוע לו כיצד התרחשה. בנוסף, מכחיש הנתבע את הסכומים הנטענים בכתב התביעה, וטוען כי הנזק הנטען הינו מופרז ומוגזם, והתובעת אף לא הקטינה את נזקיה כמתחייב. עוד נטען כי התובעת לא הציגה כל מסמך המעיד כי לא קיבלה פיצוי מחברת הביטוח שלה בגין התאונה. לטענת הנתבע מעולם לא קיבל כל פניה מאת התובעת. לאור האמור, מבקש הנתבע כי בית המשפט ידחה את התביעה ויחייב את התובעת בהוצאות ושכ"ט עו"ד. 3. בדיון מיום 6.3.12 העיד מר אליהו חדד (הנהג) - כי נסע בכביש טייבה ליד צומת טירה, כשלפניו היה רכב מסוג פורד פוקס. הרמזור החל להבהב, והרכב שלפניו עצר עצירת חירום, והוא עצר מאחוריו. אז הגיע מאחורה רכב מסוג מאזדה במהירות - והעיף אותו כלפי הרכב שלפניו. הם עברו את הצומת והנהג יצא עם עוד אחד לידו, ואמרו לו "אל תדאג, הכול בסדר". עמדה שם ניידת משטרה, והם דיברו עם השוטרים שהכול בסדר, הכול בטיפול, ואין מה לדאוג. יצאה טרנזיט לבנה עם כל מיני תושבים מהאזור, נסעה והם נעלמו, ברחו. האוטו נשאר במקום, ולאחר 15-30 דקות הגיע הנתבע- בעל הרכב, ו"ברוח הקודש" אמרו לו שהרכב נגנב לו. הוא לא יודע איך הנתבע ידע את מיקום הרכב. הנתבע לא היה זה שנהג ברכב. לאחר מכן החל התהליך של המשפט על מנת לקבל תשלום בגין הנזקים. לשאלה האם שאל את הנתבע כיצד ידע היכן הרכב, ענה כי היה קשה לדבר עם הנתבע, וחושב שהוא היה שתוי. זה היה לפני 4 שנים (פרו' עמ' 4 ש' 11-21). היה קשה לתקשר עם הנתבע, והוא אמר שיש ביטוח. הוא פנה לעו"ד, שאמר שיש ביטוח. לאחר כמן הגיעו מסמכים לא נכונים, בלי ביטוח חובה ובלי ביטוח צד ג', למרות שהוא אמר שיש ביטוח צד ג'. ביטוח מקיף בוודאי אין לו. זה היה בשעות אחר הצהרים, הם ארגון חסד, ובדיוק חזרו מחלוקה באזור המרכז. הנזק שנגרם לרכב הוא כפי שצורף לכתב התביעה. עד היום הוא הגיע חמש פעמים לבית המשפט, ופעם אחת לא מצאו את הנתבע (פרו' עמ' 5 ש' 1-6). בחקירה נגדית לב"כ הנתבע העיד כי משמש כיו"ר התובעת, שהינה עמותה. מאשר שהוא נהג ברכב, והיה לבד. לא זוכר מי נהגה ברכב שעמד לפניו. הנהגת הייתה בהריון, הם יצאו אליה ואמרו לה "הכול בסדר, אל תדאגי, הכול בטיפול". לשאלה האם גם הוא עצר באופן פתאומי לאחר שהיא עצרה באופן פתאומי כשהרמזור הבהב, ענה כי עצר באופן פתאומי כמוה, ובגלל ששמר מרחק - עצר לפניה (שם, ש' 10-21). לרוב הוא שומר על טווח סביר, ולא נגע ברכבה. לשאלה האם לא נסע במהירות - ענה כי מכיוון שמותר בכביש הזה לנסוע עד 80 קמ"ש, הרי שאם היא עצרה באור מהבהב - משמע שהיא נסעה במהירות לא גבוהה - והוא נסע אחריה. היא עצרה עצירת חירום. לשאלה האם לא ציפה שתבלום, ענה שלא, כי לא היה כתום או אדום. לשאלה מדוע לא עבר לנתיב השני, ענה כי לא הספיק, ועצר. הוא לא ציפה שמישהו יכנס בו מאחורה (שם, ש' 22-32). לשאלה האם נכון מה שאמרה הגב' פטמה (הנהגת) בהודעתה במשטרה- לפיו פתאום מכונית שנסעה במהירות רבה פגעה בה מאחור והעיפה אותה קדימה אחרי הצומת, ענה כי העיפו אותו עליה, והיא לא יכלה לראות מה קרה מאחוריו. לשאלה למה מתכוונת הנהגת כשטוענת שהוא נסע במהירות רבה, ענה כי היא לא יכולה להגיד דבר כזה אם היא לא הייתה איתו ברכב (פרו' עמ' 6 ש' 1-6), הוא לא נסע במהירות, הוא נסע אחריה - במהירות שלה, ולראיה - הוא הועף עליה. לשאלה מה היה קורה בהנחה שרכב הנתבע לא היה במקום, ענה כי לא הייתה תאונה. הוא עצר 4 פעמים לפניה, זוכר שאמר לעצמו "ברוך השם" על זה שהצליח לעצור, ופתאום הרגיש מאחורה "זבנג" - ועף עליה במכה. הרכב שלו הוא רכב שמשקלו טון. לשאלה האם דיבר עם הגב' פטמה לאחר התאונה, ענה כי הם דיברו איתה, היא הייתה בהריון ובא אמבולנס ולקח אותה, אבל הוא לא הספיק לדבר איתה (שם, ש' 7-17). לא הביא את השמאי, יש חו"ד כתובה. לשאלה מדוע לא זימן את השמאי למרות שחו"ד הוכחשה בכתב ההגנה, ענה כי לא אמרו לו, יש באוטו נזק רציני מחמת המכה. לשאלה כיצד ניתן לדעת שהוא תיקן את הרכב, ענה כי הרכב תוקן בזמנו, והוא החליפו מאז, עברו 4 שנים. מאשר שיש לו קבלה ששילם את הכסף (שם, ש' 18-27). יש חשבונית מס -זה אומר שזה שולם. לשאלה איזה סוג ביטוח היה לרכבו, ענה שביטוח צד ג' (שם, ש' 28-32). שולל שהיה לו ביטוח מקיף. לשאלה האם ראה שני אנשים בתוך הרכב שהגיע מאחוריו, ענה שלא, הם יצאו לאחר מכן מהאוטו, הוא לא ראה אותם, לא ראה מה קורה מאחוריו - והסתכל קדימה. מכחיש כי הנתבע היה בין שני האנשים שהיו ברכב הנתבע (פרו' עמ' 7 ש' 1-9), ולשאלה האם ראה מפתחות בתוך הסוויץ', ענה שלא יכול להעיד שראה, כי הוא לא זוכר, לא ידוע. השוטר שהיה במקום לא בדק ולא לקח פרטים, כי אמרו לו שהכול בסדר, הכול תחת שליטה, אז הוא הלך. הוא לא היה קצין תחבורה אלא סתם קצין שעבר שם. לשאלה מתי הגיעה המשטרה למקום, ענה שלאחר מכן. הוא פונה לבית חולים כי קיבל צליפת שוט מהמכה. מאשר שנהג הרכב הודה בפניו באשמה לתאונה, אבל הוא לא אמר לו את שמו (שם, ש' 10-18). בחקירתו הנגדית לנתבע העיד כי לא זוכר אם הנתבע עמד עם ניידת המשטרה של הבוחן כשהגיע למקום. לשאלה האם הנתבע אמר משהו לבוחן, ענה כי הנתבע אמר לבוחן שהרכב נגנב לו. לשאלה היכן היה המפתח של הרכב, ענה כי לא זוכר. יכול להיות שהגנבים הוציאו אותו וברחו איתו ולאחר מכן הגנבים הביאו לנתבע את המפתח. הנתבע אמר עכשיו שהבוחן אמר לו להביא את המפתח ולהזיז את הרכב לצד הכביש. לא זוכר אם הנתבע הזיז את הרכב (שם, ש' 21-32). לשאלה האם הנתבע אמר שאין לו מתפתחות, ענה כי הוא לא זוכר, היה אחרי התאונה עם צליפת שוט (פרו' עמ' 8 ש' 1-4). בחקירה חוזרת העיד כי לא יודע אם הגב' שנהגה לפניו נפגעה בתאונה. פינו אותה די מהר לבית החולים כי היא הייתה בהריון. שולל כי הגב' פטמה פנתה לחברת הביטוח שלו על מנת להיפרע (שם, ש' 6-10). הנתבע העיד וחזר על האמור בתצהירו ובכתב ההגנה. בחקירתו הנגדית אישר כי רכב המאזדה מ.ר. 38-356-28 היה בבעלותו בזמן התאונה, שולל כי רכב זה היה בחזקתו בזמן התאונה, ולשאלה האם הודיע למשטרה כי הרכב נגנב, ענה כי בדיוק היה במשטרה והתקבלה הודעה שהייתה תאונה בטייבה עם רכב גנוב. התקבלה הודעה שרכבו עשה תאונה בצומת טירה, והלך לשם. הודיע במשטרה, ולא יודע אם כתבו את זה או לא. אמר לבוחן שהרכב נגנב, ושאמר לו להביא אישור מהמשטרה. כשחזר למשטרה - אמרו לו שצריך קצין מודיעין. לשאלה האם הזיז את הרכב, ענה כי לקחו אותו עם גרר למוסך, הוא לקח אותו לאחר 3 ימים עם האישור של המשטרה שהרכב נגנב (שם, ש' 16-32). לשאלה איפה אישור המשטרה, ענה שזה האישור שהציג - היה צריך לשלם כסף על הגרר כששחרר את הרכב. אם לא היה לו אישור - לא היה משחרר את האוטו. ברכב שלו נשבר רק פנס ימין, ולא מתקבל על דעת שיהיה נזק כה גדול לרכב מסחרי. צריך להביא שמאי שיעריך את הנזק שנגרם לנתבע. לשאלה היכן אישור על הגשת תלונה במשטרה, ענה כי זה בתיק או במשטרה. עורך הדין צריך להראות את זה (פרו' עמ' 9 ש' 1-9). מאשר כי לאחר ששמע בתחנת המשטרה שקרתה תאונה עם רכבו- הלך למקום התאונה. לשאלה מתי חזר למשטרה כדי לסיים את הגשת התלונה בגין גניבת רכבו, ענה כי הבוחן היה ולקח את תעודת הזהות שלו ומפתחות, ואמר לו להביא אישור מהמשטרה. הוא חזר למשטרה- ושם אמרו לו שצריך קצין מודיעין משום שמדובר בגניבת רכב, ושיבוא מחר. בא למחרת בבוקר, נתנו לו אישור מהמשטרה, ובא לפה לתחנה. לא יודע איפה האישור, צריך להיות בתיק (שם, ש' 15-26). לשאלה מתי גילה שהרכב נגנב - ענה כשעה-שעתיים לפני התאונה. מאשר שגר בטייבה (שם, ש' 27-32). לשאלה האם זאת אומרת שאם גנבו את הרכב - אז נסעו מחוץ לטייבה, ענה כי לא יודע לאן נסעו. לשאלה לאיזה כיוון היה הרכב כשקרתה התאונה, ענה לכיוון טייבה. לשאלה האם זאת אומרת שהרכב יצא מטייבה וחזר לטייבה ואז עשה תאונה, ענה שכן. לשאלה האם הייתה לו פוליסת ביטוח בתוקף בזמן שהרכב היה בבעלותו, ענה שלא זוכר, אולי היה לו רק ביטוח חובה. מכחיש כי המציא את סיפור הגניבה מאחר ולא היה לו ביטוח (פרו' עמ' 10 ש' 1-10). לשאלות בית המשפט, העיד כי לקח לו זמן עד שהגיש את התלונה כיוון שלקח זמן עד שגילה שהרכב נגנב. הרכב חנה בטייבה, בכיכר, ליד מסעדת איברהים טיבי. לשאלה איזה נזק היה לו ברכב, ענה שפנס צד ימין, איתות והכנף. לא יודע כיצד גנבו לו את הרכב. לשאלה כיצד התניעו אותו, ענה שבשיטה שלהם, לא יודע-יש אנשים שמחברים, יש מקצועניים (שם, ש' 12-20). לשאלה האם היה צריך לתקן את זה, ענה כי זוכר שהיה באשפוז ולא יודע מה המשפחה תיקנה בתוך האוטו. היה מאושפז ב"לב השרון" כי יש לו בעיה פסיכיאטרית- סכיזופרניה. לשאלה באיזה מצב היה מבחינת המחלה בזמן התאונה, ענה כי אחרי ששחרר את האוטו, אושפז בלב השרון, מישהו מהמשפחה קנה את החלקים של הרכב ותיקנו אותו. לשאלה כמה זמן לאחר ששחרר את הרכב מהמוסך, ענה שהוא הלך וחזר, הלך וחזר (שם, ש' 21-30). לשאלה כיצד מסביר את הסתירה עם הודעתו במשטרה בה מסר כי האוטו חנה ליד הבית, ולא ליד מסעדה כפי שהעיד עכשיו בבימ"ש - שתק, ולאחר מכן שאל האם הוא חתום על ההודעה הזו. לא זוכר, היה קרוב, לא יודע. היה אישור של המשטרה, לא יודע לאן העלימו אותו. לשאלה מי נוהג ברכב הזה בדרך כלל, ענה שהמשפחה, ולא זוכר מתי בפעם האחרונה מישהו השתמש ברכב לפני התאונה. לשאלה למי נתן באותו יום לנהוג ברכב, ענה שלא זוכר, לא נתן (פרו' עמ' 11 ש' 1-12). לשאלה כיצד מסביר שהרכב חנה ליד ביתו והוא יצא מביתו ולא ראה שהרכב איננו, ענה כי זו דרך עפר, יש לו חניה ליד הבית, הוא הולך לפעמים ברגל, לפעמים עם חבר, לא כל הזמן יש לו רכב (שם, ש' 13-16). כן הוגשו: טופס אישור ביצוע העברת רכב באמצעות גרר (במ/1) סוג אירוע: גרירה אחרי תאונה. תיאור הרכב: פגוע אחרי תאונה בחלק קדמי, פנסים פגוש מכסה מנוע. ציוד במכונית- דיסקים. מצב אביזרים ברכב: צלחת לגלגלים אחורית שמאלית -חסרה, ראי צד -שבור. הודעת הנתבע במשטרה מיום 7.5.08 שעה 15:30 (במ/2) האוטו שלו חנה ליד הבית בטייבה, ומישהו לקח לו את הרכב והמפתחות שהיו בסוויץ', וגם האזעקה לא עבדה. ראה נהג מונית שהוא מכיר, והוא אמר לו שהרכב שלו עשה תאונה בצומת טירה, הגיע לצומת, וראה את האוטו מעוך מקדימה והשוטר במקום לקח את הפרטים שלו ושלח אותו למשטרת טייבה, למסור עדות ותלונה. לא יודע מי נהג ברכב. את רישיון הנהיגה מסר למשטרה ב-2006 בשל בדיקות שהיה צריך לעשות. 4. דיון ומסקנות לאחר שנדרשתי למכלול הראיות שהובאו בפניי, כמו גם לטיעוני הצדדים, הנני מעדיפה את גרסת התובעת על פני גרסתו של הנתבע. נטל הראיה כלל ראייתי בסיסי הוא כי "המוציא מחברו -עליו הראיה", ועל כן על שכמי התובעת מוטל הנטל להוכיח תביעתה, כפי שנקבע: "..הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית..הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%...." (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל", פ"ד נג(4) 526, כב' השופטת שטרסברג-כהן). במקרה זה, מעלה הנתבע טענת גניבה, שעניינה סתירת חזקה הקיימת בחוק לגבי אחריותו כבעל הרכב. סתירת החזקה מביאה להיפוך נטל הראיה, מקום בו אינו חולק על כך שרכבו היה מעורב בתאונת הדרכים נשוא התיק, אלא שטוען כי נגנב מחזקתו (ועל כן ממילא אין לו ידיעה לאופן קרות התאונה). נוכח טיבה של טענה זו, שיש בה לפטור את הנתבע מאחריות לתאונה, הרי שהנטל רובץ לפתחו - להוכיח כי כך הם פני הדברים, ככל שיעלה בידי התובעת להרים את נטל הראיה הראשוני בדבר פגיעתו של רכב הנתבע בה. עדות נהג רכב התובעת התרשמתי שעדותו של מר אליהו חדד, שנהג ברכב התובעת הינה מהימנה וקוהרנטית, ואני מעדיפה עדות זו על פני עדותו של הנתבע. מעדותו ניכר כי הקפיד להעיד רק מה שזכר בוודאות, ולא הרחיב את היריעה לחובתו של הנתבע. כך למשל העיד בהגינותו כי שמע את הנתבע אומר לבוחן במקום התאונה שהרכב נגנב לו, וכי לא זוכר האם הנתבע הזיז את האוטו לבקשת הבוחן (פרו' עמ' 7 ש' 31-32; עמ' 8 ש' 1-2). כמו כן העיד כי לא זוכר אם הנתבע אמר לבוחן שאין לו מפתחות (שם, ש' 4), ולא זוכר אם ראה מפתחות בתוך הסוויץ' (פרו' עמ' 7 ש' 10-11). על פי עדותו של העד חדד, רכב הנתבע פגע בו מאחור במהירות, והעיף אותו כלפי רכב שעמד לפניו. הגם שגרסתו מהימנה עליי כאמור, נמנעה התובעת מהבאת גרסתה של נהגת הרכב הראשון, פטמה, אך אינני סבורה כי יש בכך כדי לפגוע בגרסתו, וזאת נוכח שקריו הברורים של הנתבע באשר לטענתו כי רכבו נגנב ממנו. חזקת אחריות בעל רכב - טענת הגניבה סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], שעניינו "אחריות בעל הרכב", קובע כדלקמן- "(א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על - פי חיקוק, לפי העניין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו."ב (ב) הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב תחול החזקה האמורה בסעיף - קטן (א) על המחזיק."" בדרך הנ"ל - מעביר המחוקק בחוק את הנטל לשכמי הנתבע, מקום בו עליו להראות אחד משלושה: מי נהג ברכב, למי מסר את החזקה ברכב, או שהרכב נלקח ממנו ללא ידיעתו או בלי הסכמתו, היינו-נגנב. חזקת הבעלות מבוססת על ההנחה לפיה בעלים של רכב או מי שהועברה אליו החזקה, יודע מי נהג ברכבו, גם אם הוא עצמו לא נהג. חזקה זו חלה על כל העבירות שבפקודת התעבורה ותקנותיה. כך למשל, סעיף 62 (5) לפקודת התעבורה, מחייב בעל רכב למסור מיד לפי דרישתו של שוטר כל ידיעה שבידו ואשר עשויה להביא לזיהויו או לתפיסתו של נוהג הרכב שהיה מעורב בתאונה (ראה: ר"ע 2/86 יוסף נקר נ' מדינת ישראל, פד"י ל"ט (4), 757). לגבי רכב הנגנב מרשותו של בעליו, מקום בו התאונה התרחשה לאחר הגניבה, הרי שלא ניתן להטיל על הבעלים את הנזקים הנתבעים (ראה למשל: ת"ק (נת) 1759/08 אליפוב יבגני נגד מושב אביחיל (טרם פורסם)). מאידך, מקום בו בעל הרכב לא סתר את החזקות בסעיף 27ב שלעיל, הרי שהוא יישא באחריות לביצועה. בנסיבות שבפניי, לא קיים הנתבע אף לא אחד מהתנאים האמורים, ולא סתר את החזקה שבחוק. אין חולק כי הנתבע לא נהג ברכבו בעת התאונה, וזהותו של הנהג/ים לא התבררו עד לעת הזאת, אולם לא מצאתי כי טענת הנתבע, לפיה עובר לתאונה נגנב רכבו, הוכחה במידה הנדרשת מהטעמים שיפורטו להלן, ולפיכך, הריני קובעת כי לא עלה בידו של הנתבע לסתור את חזקת אחריותו כבעליו הרשום של הרכב. סתירות מהותיות בעדות הנתבע עדותו של הנתבע הותירה רושם בלתי מהימן בעליל, עדותו הייתה רצופת סתירות מהותיות היורדות לשורש השאלות השנויות במחלוקת. כך, העיד הנתבע בבית המשפט כי שמע על היות רכבו מעורב בתאונה שעה שהיה בתחנת המשטרה (פרו' עמ' 8 ש' 24-26; עמ' 9 ש' 15-17), בעוד שמהודעתו במשטרה עולה כי שמע על מעורבותו של רכבו בתאונה מפיו של נהג מונית שהוא מכיר (במ/2 ש' 3). עוד העיד הנתבע בבית המשפט, כי בדרך כלל נוהגים בני משפחתו ברכבו (עמ' 11 ש' 6-10). לשאלה למי נתן לנהוג ברכב ביום התאונה, ענה "לא זוכר, לא נתתי" (עמ' 11 ש' 11). פשיטא כי מדובר בסתירה פנימית - שהרי לו לא היה זוכר, וודאי אינו יכול להעיד שלא נתן, ואם לא נתן - לא היה מעיד שאינו זוכר. לאחר שמיעת הראיות, עולה כי נסיבות התאונה מתיישבות יותר עם האפשרות לפיה נתן הנתבע את רכבו לבן/ בני משפחה או אחר, האחראים לתאונה וברחו מהמקום, ועתה הוא מחפה עליהם, באופן שיש בו כדי להסביר מדוע לא הגיש תלונה בגין גניבת הרכב, מדוע אין בידו אישור על כך, וכיצד ידע על קרות התאונה בסמוך לאחר קרות התאונה, 15-30 דקות לאחריה, כפי שהעיד נהג הנתבעת, מר אליהו חדד (פרו' עמ' 4 ש' 17). לנתבע מניע נוסף שיש בו כדי להסביר את גרסתו, לפיה כביכול נגנב רכבו, על כי בעת התאונה לא היה ביטוח לרכבו, וספק אם היה אפילו ביטוח חובה (פרו' עמ' 10 ש' 7-8). בשולי הדברים יאמר, כי שני מניעים אלו עולים בקנה אחד אף עם העובדה לפיה אליבא עדותו של הנתבע במשטרה - אין בידיו רישיון נהיגה בתוקף למצער משנת 2006 ואילך, עת מסר את רישיון הנהיגה שלו למשטרה בשל בדיקות שנדרש לעשות (במ/2 ש' 6-7). על משמעותה של אחריות בעל רכב, גם מקום בו לא נהג ברכב בו בוצעה עבירת תעבורה ו/או היה מעורב בתאונה, עמד כב' הנשיא ברק בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נגד מדינת ישראל, פ"ד מ"ה (4) 364. וכך נקבע- "..מקום שנעשתה עבירה ברכב, מוטלת אחריות-פלילית-אישית (ולא שילוחית) על בעל הרכב או המחזיק בו. ההנחה הינה, כי אם אין יודעים מי נהג ברכב בפועל או החזיק בו, הרי בעליו של הרכב או המחזיק בו הם שנהגו בו, או שאחר נהג בו בידיעתם ובהסכמתם ...הנחה זו מבוססת על ניסיון החיים, לפיו הבעלים הוא הנוהג ברכבו, ואם אינו נוהג, הוא יודע מי נוהג בו." (יובהר כי דברים אלו נאמרו שם ביחס להוראת סעיף 69ב לפקודה, שכיום בוטל, אולם בימ"ש מציין כי הוראתו דומה במהותה להוראת סעיף 27ב לפקודה). דברים אלה, הנכונים לאחריות פלילית, יפים מכוח קל וחומר אף בנוגע לאחריות אזרחית-נזיקית. בע"פ (ת"א) 1425/84 שוטה דברשוילי נגד מדינת ישראל, תש"מ (3) 397, נדונה אחריות של בעל רכב לתאונת "פגע וברח", שהורשע בשורה של עבירות תעבורה חרף טענתו כי רכבו נגנב ממנו, וכי עד ראייה הבחין כי הרכב ננהג ע"י אישה בעת האירוע. לעניין אחריותו בפלילים של בעל הרכב, גם מקום בו הרשעתו עניינה פיקציה משפטית, נקבע כדלקמן - ".. המחוקק לא רצה להניח שטחי הפקר שבתחומם יוכלו להתגדר מזה - נהג הנוהג בדרך שיש עמה עבירה ואפילו תאונה, ומזה - בעל רכב הרוצה להימלט מן החובה אשר עליו, כמי שהתיר את הנהיגה ברכב, במשיכת כתף או ב"מעשה אבירות" של חיפוי על מאן-דהוא. בסוגיה זו אין מקום לתהיות שיסודן באנינות דעת יתירה ומופלגת, לאמור: הכיצד ייאמר במשפט, המיוסד כולו מעצם טיבו על אדני אמת, כי פלוני זכר נהג ברכב, כשיודעים אנו בו, ברכב, שהיה נהוג בידי אישה. אם פיקציה היא - לו יהי כך. אין בודקין בשעת הסכנה, וסכנה חמורה היא, לבריות ולכל עוברי אורח, להתיר לעוברי עבירות תעבורה ולמי שנותנים רכבם בידיהם להתעופף ממצודת החוק בלא לתת את הדין. אך אליבא דאמת, הפיקציה גם לא פיקציה של ממש היא, כאמור, שכן התרת הנהיגה לאותו עובר עבירה אף היא משולבת בעבירה גופה מבחינת שלשלת הנסיבות." דברים אלו וודאי יפים לענייננו, בו מתן פטור לנתבע מכל אחריות, תגרום לעיוות דין ולסיכול כוונת המחוקק. שיהוי בהגשת התלונה הנתבע הגיש תלונתו במשטרה רק ביום 13.5.08, בשעה שהתאונה עצמה התרחשה שבוע קודם לכן- ביום 7.5.08, כל זאת מבלי שיהיה בפיו הסבר סביר לשיהוי ניכר זה. למעשה משנשאל על כך, ענה "עד שגיליתי, הרכב חנה בטייבה, בכיכר, ליד מסעדת איברהים טיבי" (פרו' עמ' 10 ש' 14). תשובה זו מעידה אף היא על חוסר אמינותו של הנתבע, וזאת משני טעמים: גרסה זו אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר, הואיל ואין חולק כי הנתבע הגיע למקום התאונה בסמוך להתרחשותה, הווה אומר- ידע על התאונה כבר בו ביום(!), והעיד שידע שהרכב נגנב "כשעה -שעה וחצי לפני התאונה" (פרו' עמ' 9 ש' 30). גרסה זו מותירה את השאלה מדוע פנה למשטרה רק כעבור שבוע ימים על כנה. הגרסה סותרת מניה וביה את גרסתו של הנתבע ב"הודעתו" במשטרה, לפיה מסר כי עובר לתאונה "האוטו שלי חנה ליד הבית בטייבה" (במ/2 עמ' 1 ש' 1). למותר לציין כי מנשאל אודות סתירה זו מעל דוכן העדים, ניכר היה כי הוא מתבלבל ונותר ללא תשובה בפיו לגופו של עניין (פרו' עמ' 11 ש' 1-2) הנזקים ברכב התובעת רכב התובעת הינו מיניבוס מסוג יונדאי, ואילו רכב הנתבע הינו מסוג מאזדה. מדו"ח השמאי עולה כי הנזק שנזרם לרכב התובעת במוקד הקדמי הינו 11,318 ₪ ואילו במוקד האחורי מגיעים הנזקים לכדי 5,210 ₪. כמו כן מחו"ד עולה כי הרכב הושבת למשך 8 ימי עבודה לצורך תיקונו, וכן החלקים בחלק הקדמי ניזוקו כה קשה עד כי יש הכרח בהחלפתם ולא בתיקונם. ייאמר, כי אחריות הנתבע לנזקים במוקד האחורי ברכב התובעת - הינה בשל אי שמירת מרחק ונסיעה במהירות שלא תאמה לעצירת רכבים ברמזור אדום, בניגוד לסעיפים 49 ו-51 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. בכל הנוגע למוקד הקדמי - הרי שבנזקים המתוארים יש כדי להעיד כי הפגיעה ברכב הראשון של הגב' פטמה (להלן: "פטמה") הייתה פגיעה חזקה מאוד. רכב התובעת הינו רכב גדול וחזק, והפגיעה החמורה בחלקו הקדמי מתיישבת עם הדיפה של רכב התובעת. אין חולק כי רכב הנתבע פגע בו מאחור, ובאשר לפגיעה מקדימה- הובאה בפני רק גרסת נהג התובעת- כי נהדף ע"י רכב הנתבע לעבר הרכב בו נהגה פטמה. העדר הגשת מסמך מהותי ייאמר, כי חרף בקשות חוזרות ונשנות מצד התובעת, לא עלה בידי הנתבע להמציא אישור משטרה שיתמוך בטענתו בדבר הגשת תלונה בגין גניבת רכבו. לא זאת אף זאת, אלא הנתבע אף לא ידע לומר היכן נמצא אישור זה, או להסביר מדוע אין בידו העתק ממנו (פרו' עמ' 11 ש' 5; עמ' 9 ש' 22-26; עמ' 9 ש' 1-10). הכלל הוא כי הימנעות מהבאת ראיה/עד מהותיים פועלת לחובתו של הצד שנמנע מהבאתה. וכך מובא בדברי כב' הש' קדמי- "הימנעות מהבאת ראיה-במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל-מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע.. " (י' קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009, חלק רביעי עמ' 1891). ייאמר עוד כי גם העתק "הודעתו" של הנתבע במשטרה (במ/2), שהוגש לבית המשפט, מעלה תמיהות רבות בלשון המעטה, מקום בו ה"הודעה" חסרה פרטים טכניים דוגמת פרטי החוקר גובה ההודעה וחתימתו על גבי ההודעה, כמו גם חתימתו של הנתבע. ניסוחה המהותי של "הודעה" אף הוא מתמיהה, קצר ולאקוני, ונעדר את המבנה לפיו נגבית בדרך כלל הודעה במשטרה, דוגמת -שאלות החוקר, אופן סיום החקירה וכיו"ב. דברים אלה, בד בבד עם העדר כל אישור משטרתי בדבר הגשת תלונה על גניבת הרכב, מעלים תמיהה, וממילא משקלם אפסי מקום בו בעטיים לא ניתן לחקור את גובה ההודעה, נוכח הסתירות המהותיות המתגלות בגרסתו המאוחרת של הנתבע. אי העדת עדה מהותית - פטמה פטמה כלל לא זומנה לעדות על ידי מי מהצדדים, ולחילופין - לא הוגשה הודעתה במשטרה. במקרה זה נמנעו שני הצדדים מהבאת עדה מהותית, אך משנמצאה גרסת הנתבע שקרית ובלתי מהימנה, מושתק הוא מלטעון כל טענה כנגד התובע באשר לאופן קרות התאונה ולאי הבאת ראיה (עדות פטמה). גרסתו של נהג התובעת הייתה מהינה עליי, לעומת גרסת הנתבע שהייתה שקרית, על כן אין באי הבאת עדותה של פטמה כדי לשמש לחובת התובעת. אשר על כן, אני סבורה כי התובעת עמדה בנטל הוכחת המפורט בכתב התביעה במידת ההוכחה הנדרשת, בכל הנוגע לנזקים שגרם רכב הנתבע לשני מוקדי הנזק ברכבה, כעולה מחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה. 5. נוכח כל האמור אני קובעת כי האחריות לקרות התאונה רובצת על כתפי הנתבע, באופן בלעדי ועל כן ישלם הנתבע לתובעת סך כולל של 17,867 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, אגרת בית משפט ששולמה, ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪, כל זאת תוך 30 ימים מהיום. 6. זכות ערעור למחוזי תוך 45 ימים. פגיעת רכבמשפט תעבורהרכבנסיעה באור אדוםנזק לרכב