דוגמא לפסק דין בנושא פינוי מדירת עמיגור: בפני תביעה המבקשת להורות לנתבע לפנות דירה בת שני חדרים, הנמצאת ברח' דגניה 24/9 בקריית חיים (להלן: "הדירה"), ולחייב אותו לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים עבור השימוש בדירה. טענות התביעה: התובעת הינה מנהלת הזכויות בדירה, לאחר שבתחילת שנות ה- 70, הועבר ניהול הדירה מ"עמידר" לתובעת, על פי הסכם חילוף נכסים שנערך בין הסוכנות היהודית לבין המדינה. בשנת 1959 חתם אביו של הנתבע, מול חברת "עמידר", על חוזה שכירות לא מוגנת של הדירה, לתקופה בת 3 שנים. מאז, חיו אביו של הנתבע ואימו בדירה והחזיקו בה "מכח החוזה הנ"ל", עד שהלכו לעולמם (אביו ביום 18/3/86 ואימו ביום 7/4/2001). לאחר פטירתה של אימו, פלש הנתבע לדירה והחל להחזיק בה ללא זכות שבדין, כמשיג גבול. בשנת 2004, נדחתה פנייתו של הנתבע ע"י ועדה מחוזית של התובעת וועדה עליונה מטעם משרד הבינוי והשיכון, לרכוש את הדירה כדייר ממשיך, מהנימוק, כי הוא בעל דיור לשעבר וכי לא התגורר בדירה יחד עם אימו במשך 3 שנים קודם לפטירתה. למרות זאת ועל אף פניות חוזרות הנתבע לא פינה את הדירה ולא שילם עבור השימוש בה. טענות ההגנה: הנתבע הכחיש את כל טענות התביעה, אחת לאחת, למעט העובדה שהוא מתגורר בדירה, והדגיש את הטענות הבאות: הוא החל להתגורר בדירה ביחד עם אימו, בשנת 1994/5, כשש שנים בטרם פטירתה ומתגורר בה עד היום. מאז 1994/5 הוא מחוסר דיור לאחר שהדירה בה התגורר עברה לחזקתה הבלעדית של גרושתו. לכן, הוא זכאי להיחשב כ"דייר ממשיך" כמשמעותו ב"חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי", ולגור בדירה בתנאים אלה. בחודש יוני 2000 קיבלה אימו פניה מאת התובעת לפיה היא רשאית לרכוש את הדירה בהנחה של 90%. הנתבע פנה למשרדי התובעת כדי לברר את משמעות הפניה, שם נמסר לו, כי לצורך מימוש הזכות אימו צריכה להגיע למשרדים בעצמה. כאשר הסביר כי אימו חולה ומרותקת למיטת בית החולים, נאמר לו על ידי פקיד התובעת, כי אין דחיפות בדבר וכי הוא ירשום את הנתבע כ"דייר נלווה" מה שיבטיח את זכויותיו בדירה. הנתבע הסתמך על מצג פקיד התובעת, שינה מצבו לרעה וכיום התובעת מונעת ממנו לרכוש את הדירה שהיה זכאי לרכוש עוד משנת 2000. באשר לדמי השימוש בדירה הוא טוען כי יש לחייבו בדמי שכירות כדייר ממשיך ולא בדמי שימוש ראויים. דיון והכרעה: מעמדה של התובעת והזכויות בדירה: התובעת לא הציגה ראיות של ממש לכך שיש לה זכויות או מעמד כלשהו בדירה. מלבד אמירות בתצהירי העדים מטעמה לא הוצגו מסמכים כלשהם. אין די באמירות בלבד כדי להוכיח זכויות במקרקעין. לא הוצגה כל אסמכתא לגבי עצם הבעלות במקרקעין, ולא לכך שמדובר בדירה בשיכון ציבורי ולא לגבי היות התובעת בעלת זכויות ניהול של הדירה. טענת התובעת כי הוריו המנוחים של הנתבע החזיקו בדירה מכח חוזה השכירות שצורף לכתב התביעה נטענה אף היא בצורה סתמית בלבד. החוזה לא הוגש כראיה במסגרת ראיות התובעת. על פי נוסח החוזה שצורף לכתב התביעה, "תקופת החוזה לא תתחדש מאליה עם סיומה אלא אם יערך על כך בין הצדדים הסכם בכתב" (בסע' 27). הורי הנתבע התגוררו והחזיקו בדירה במשך תקופה של כ- 40 שנים לאחר שתמה תקופת חוזה השכירות שצורף לכתב התביעה, ולא הוצג כל הסכם או חוזה אחר בכתב המאריך את תקופת החוזה. החוזה אף לא כולל כל התייחסות לזכויות שהיו לכאורה ל"עמידר" בדירה, אם היו. תקופת מגורי הנתבע בדירה להוכחת טענתה כי הנתבע לא התגורר בדירה לפני פטירת אמו הסתמכה התובעת על הראיות הבאות: דו"ח ביקור בדירה ביום 11/10/94, שערך רכז השכונה, מר משה דריבן, בו נרשם שאמו של הנתבע מתגוררת בגפה, הנושא את טביעת אצבעה של האם. מסמך זה איננו רלוונטי לנושא התובענה ומשקלו אפסי. הוא נערך כשש וחצי שנים לפני פטירת אמו של הנתבע, לפני התקופה אשר הנתבע טוען שעבר לגור בדירה באופן קבוע. התובעת אף לא זימנה את עורך המסמך למסור עדות. עדותו של רכז השכונה, איציק ורשל, כי בביקור שערך בדירה ביום 26/11/96 ציינה בפניו אימו של הנתבע כי היא מתגוררת בגפה, כפי שנרשם בטופס "ביקור משפחה" שערך והאם אישרה בטביעת אצבעה. מר ורשל העיד בפני כי אמו של הנתבע לא ידעה לקרוא אולם טען, כי הסביר לה על מה היא חותמת. כאשר נשאל האם הוא יודע מרוקאית (הנתבע ואחיו העידו כי המנוחה לא דיברה עברית אלא מרוקאית בלבד) אמר, כי תיקשר איתה בעברית ו"לדעתו" היא הבינה. כאשר נשאל לאחר מכן, האם הוא זוכר את הביקור הספציפי בדירה השיב, כי אינו זוכר ואף אישר, כי אינו יכול לומר בוודאות מה היה באותה שיחה. דברים אלה הותירו רושם שהעד מעיד במגמה ליצור מצג לפיו הנתבע לא גר בבית באותה תקופה, על אף שהדברים לא היו ידועים לו מידיעה אישית. דבריו מעוררים חשש ממשי, כי אימו של הנתבע לא הבינה על מה היא נשאלת, או האם התכוונה שהנתבע לא גר במקום או שאינו נמצא באותו רגע בבית, וכן כי לא ידעה מה בדיוק נרשם בטופס עליו הטביעה את אצבעה, ולא הבינה את משמעות תשובתה. תמצית רישום של מרשם האוכלוסין לפיו הנתבע נרשם כמתגורר בדירה רק מאז 10/6/2002 (כשנה וחודשיים לאחר פטירת אמו). התובעת עצמה הכירה באפשרות שהעברת הכתובת במרשם האוכלוסין לא משקפת את מועד כניסתו לדירה ונציגה מר דוד חרילקאר אישר בעדותו, כי הנתבע כנראה התגורר בדירה לפני שבוצעה העברת הכתובת: "הוא כנראה התגורר בדירה אחרי פטירת אמו המנוחה, אך שינוי כתובת הוא עשה לאחר מכן" (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 29). העובדה שאמו שילמה שכר דירה כדייר יחיד. נוכח גילה ומצבה של אם הנתבע בזמנו, חוסר הבנתה בעברית וסביר להניח גם בנוהלי התובעת, והעובדה שלא ניתן לשאול אותה מדוע נהגה כך, לא נראה שניתן לייחס לעובדה זאת משמעות ראייתית בסוגיה זאת. מה עוד, שכאמור לעיל, לא הובא כל ראיה לקיומו של חוזה תקף כלשהו שחייב אותה לשלם שכר דירה שונה מזה אשר שילמה. מנגד, הביא הנתבע ראיות לכך שהתגורר בדירה תקופה העולה על חמש השנים בטרם פטירת אימו. מלבד עדותו הוא ועדות אחיו הביא הנתבע לעדות שלושה שכנים. כל שלושת השכנים עשו רושם ברור של יחס חם כלפי הנתבע ורצון לעזור לו, הם אף לא הסתירו זאת ואף אמרו כך במפורש, אולם לא התרשמתי כי היה ברצון זה כדי להביאם למתן עדות שקר. איש מהם לא היה בעל עניין בתובענה. העדים כולם עשו עלי רושם כן, ישר ואמין. הגב' חנה אביטן, בת 76, הגרה בבניין הסמוך מאז שנת 1957, מסרה עדות מבולבלת מבחינת תאריכים וחישובי זמנים. עוד בעדותה הראשית אמרה כי איננה זוכרת תאריכים כל כך טוב. נוכח התרשמותי ממנה כדוברת אמת ובהתחשב עם גילה והתרגשותה במהלך העדות, אינני סבור כי יש בכך כדי לפגום במהימנות עדותה ובעובדות שניתן לדלות ממנה. להבדיל מנושא הזמנים, העדה זכרה היטב אירועים, והייתה בטוחה בכך שהנתבע חזר לגור בדירה מתי שאשתו "זרקה אותו", וכי מאז טיפל באמו החולה וגר עימה בדירה עד יום מותה. הגב' אסתר חליווה, בת 79, הגרה באותו בנין משנת 1958, העידה עדות בהירה וברורה וסיפרה כי הנתבע גר עם אמו במשך תקופה של כשש שנים, בתקופה שהייתה חולה. היא ידעה לספר כי הנתבע עבר לדירה עוד לפני שהשלים את הליך הגירושין, סיפרה כי הייתה מבקרת אצל אמו של הנתבע בדירה מספר פעמים כל יום והייתה רואה את הנתבע שם, מטפל באמו החולה במסירות רבה. מר משה זגורי, המתגורר באותו בנין מאז שנת 1959 ומכיר את הנתבע מהתקופה ששניהם היו ילדים העיד אף הוא, כי הנתבע עבר לגור בדירה לאחר שאשתו זרקה אותו מהבית עוד לפני שהתגרש, כשש שנים לפני פטירתה של אמו. עוד הביא הנתבע לעדות את גרושתו, הגב' צילה גולן. היא סיפרה כי נישואיהם התפרקו נוכח העובדה שהנתבע השתמש בסמים ופוטר מעבודתו, וכן נוכח העובדה כי היה אובססיבי כלפיה והציק לה, עד שבסוף שנת 1994 סילקה אותו מהדירה ואף נאלצה להוציא נגדו צווי הגנה. בשל חלוף הזמן יכלה להציג צו הגנה אחד משנת 1996 ואחד משנת 1998 אולם אמרה, כי היו צווים נוספים. לדבריה, מאז יצא מביתם עבר לגור בבית אמו, משם הייתה אוספת את הילדים כאשר נפגשו איתו. עדותה עשתה עלי רושם אמין ביותר, ישר וכן. היא לא חסכה את שבטה מהנתבע והיה ברור, כי יש לה "חשבון" ארוך איתו וכי לא תיטיב עימו אם הדברים לא היו נכונים. דברי גרושתו של הנתבע אשר גובו במסמכים כאמור, במשולב עם עדויות השכנים כאמור והיעדר ראיות של ממש לסתור עדויות אלה מטעם התובעת, לא מותירים בי ספק, כי בסוף שנת 1994 - תחילת 1995, החל הנתבע להתגורר בדירה עם אמו, עת סולק מביתו ע"י גרושתו. לכתובת הרשומה במרשם האוכלוסין יש אמנם תוקף ראייתי, אולם, כאמור לעיל, נציג התובעת הודה כי איננו משקף את המציאות במקרה הנדון. הנתבע העיד כי בתקופה הרלוונטית היה במצב נפשי ומשפחתי קשה ביותר והיה מכור לסמים, ולכן לא פעל לשינוי הרישום. הסבר זה מתיישב עם שאר הראיות שהוצגו בפני, מתקבל על הדעת ואני מקבלו. אשר על כן אני קובע, כי לא עלה בידי התובעת להרים את נטל הראיה שהנתבע לא התגורר בדירה תקופה שלוש שנים לפני פטירת אמו, והנתבע אף הוכיח כי התגורר בדירה תקופה העולה על חמש שנים לפני פטירת אמו. הגדרת המושג "דייר ממשיך" בסעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק זכויות הדייר"), ובחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998 (להלן: "חוק זכויות רכישה"), הוא זהה (בכל הקשור לענייננו): "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי ... וכן ילדו ... ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי". נוכח הממצא העובדתי שקבעתי בדבר תקופת מגורי הנתבע בדירה עם אמו, בטרם פטירתה, ובהיעדר מחלוקת בדבר היות אמו המנוחה "זכאית" לדיור ציבורי, אני קובע כי הנתבע נחשב כ"דייר ממשיך", כמשמעותו בשני החוקים הנ"ל. האם יש לראות את הנתבע כבעל דירה אחרת בתקופות הרלוונטיות? השאלה האם יש לראות בנתבע כמי שהייתה בבעלותו דירה אחרת בתקופות הרלוונטיות היא בעלת השלכות חשובות ביותר להכרעה בתובענה. (הדגשת המילה "בבעלותו" בכל סעיפי החוק להלן היא שלי). בסעיף 1 לחוק זכויות הדייר מוגדר המושג "זכאי" כדלקמן: "מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים". סעיף 3 לחוק זכויות הדייר תוקן במסגרת סעיף 69, לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט- 2009. על פי הוראת המעבר שבסעיף 70 לחוק ההתייעלות הכלכלית ימשיכו לחול הוראות סעיף 3 כנוסחו לפני התיקון "על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות בין אם קודם למועד האמור... וברציפות, עד למועד בו נפטר הזכאי.... ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך" במהלך התקופה האמורה". על כן ועל פי הממצאים העובדתיים שקבעתי לעיל, חל על עניינו של הנתבע סעיף 3 בנוסחו לפני התיקון כדלקמן: "(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו ... ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר וענין. (ב) הוראות סעיף זה יחולו על דייר ממשיך, אם לא היתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי..." בסעיף 1 לחוק זכויות רכישה מוגדר המושג "זכאי" כדלקמן: "מי שמתגורר כדין או על פי חוזה, תקופה של חמש שנים רצופות לפחות, בדירה ציבורית, ואין ולא היו בבעלותו, או בבעלות קרובו, מהמועד שבו חתם על חוזה להשכרה ציבורית, דירה או מקרקעין אחרים, ששוויים עולה על 350,000 שקלים חדשים" סעיף 2(א) לחוק זכויות רכישה מגדיר את זכויות ה"זכאי": "זכאי רשאי לרכוש את הדירה הציבורית שבה הוא מתגורר במחיר ובתנאים האמורים בסעיף 3, ובהתאם להוראות חוק זה, ולצורך זה יגיש בקשה." ובסעיף 4 לחוק זכויות רכישה מוגדרות זכויותיו של "דייר ממשיך": "(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, רשאי הדייר הממשיך לרכוש את הדירה הציבורית במחיר ובתנאים האמורים בסעיף 3, ובהתאם להוראות חוק זה, ולצורך זה יגיש בקשה... (ג) הוראות סעיף זה יחולו על דייר ממשיך, אם לא היתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי, וכל עוד אין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים." אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע היה בעלים של דירת מגורים, ביחד עם גרושתו וכי הדירה נמכרה בשנת 2002 במחיר של 55,000$, כאשר סכום המכר התחלק בין הצדדים (גרושתו של הנתבע והוא עצמו). התובעת טענה, כי בשל עובדה זאת, על פי חוק זכויות הדייר וחוק זכויות רכישה, אין הנתבע יכול להיחשב כ"זכאי" לדיור ציבורי ואיננו יכול לרכוש את הזכויות בדירה כ"דייר ממשיך". הנתבע טען, כי הוא נאלץ לעזוב את הדירה שהיתה בבעלותו, לאחר שנפרד מגרושתו (בשנת 1994/5) עת הוצא נגדו צו הרחקה, והדירה עברה לחזקתה הבלעדית של גרושתו, והוא לא היה זכאי להתגורר בה או לעשות בה שימוש כלשהו. על כן, הגם שמדובר בבעלות פורמאלית, אין זו בעלות אפקטיבית, אשר יש בה כדי לשלול את זכויותיו לפי החוקים הנ"ל. כבוד השופט אורי שהם (עת כיהן בבית המשפט המחוזי) בעת"מ 10197-01-09 בירין נ' מנהל מקרקעי ישראל, (לא פורסם, 12/1/12), התייחס להגדרת המושג "בעלות" בחוק זכויות הדייר, על פי תכלית החוק כדלקמן: "... אני סבור כי יש לתת למונח "בעלות" בסעיף ההגדרות שבחוק, פרשנות המתיישבת עם תכליתו הסוציאלית של החוק, שהיא, לסייע לאלו שידם אינה משגת לרכוש דירה, ולאפשר להם להתגורר בדיור הציבורי, שהוקצה למטרה זו בדיוק. לפיכך, במקום בו פלוני רשום כבעליה של דירה בלשכת רישום המקרקעין, אך אין הוא יכול לעשות בה שימוש, להחזיק בה, ליהנות מפירותיה או לבצע בה עסקאות כלשהן, הרי שמדובר בבעלות ריקה מכל אותן תכונות המאפיינות בעלות אמיתית. לפיכך, גם אם מדובר ב"בעלות" מבחינה פורמלית, אין זה ראוי שיהיה בבעלות מסוג זה כדי לאיין זכויות כלשהן, הקמות לאותו אדם מכוח החוק. השוו לעניין זה, מקרה בו פסק בית המשפט, מפי כבוד השופט מנהיים, כי פירוש תכליתי וראוי של חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, מחייב לומר, שכאשר ישנה דירה אחרת בבעלות הדייר הממשיך, אולם דירה זו תפוסה על ידי דייר מוגן, אזיי אין לראותו כמי שבבעלותו דירה אחרת [ת"א (ראשל"צ) 280/08 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל נ' מילוא שרה (לא פורסם, ניתן ביום 13.9.2009), פיסקה 15 לפסק הדין]." מטרתו של חוק זכויות רכישה זהה לזו של חוק זכויות הדייר ולכן, פרשנות המושג "בעלות" בשניהם, אמורה להיות זהה. בתצהיר עדות ראשית שנתנה גרושתו של הנתבע, הגב' צילה גולן, הצהירה, כי הנתבע עזב את ביתם המשותף, בסוף שנת 1994 או בתחילת שנת 1995, וכי הדירה שהיתה בבעלותם אז נותרה בחזקתה הבלעדית מאז ועד שנמכרה בשנת 2002 וכי מועד המכירה לא היה קשור בנתבע. בעדותה בבית המשפט הסבירה שסילקה את הנתבע מהדירה, נוכח היותו נרקומן, התנהגותו האובססיבית והצקותיו כלפיה, וכן שהיא אף הוציאה מספר פעמים צווי הגנה כנגדו. כמו כן העידה, כי היא לא הסכימה בשום פנים ואופן שייכנס לדירה. עוד הסבירה כי למרות שנאמר בהסכם הגירושין (מיום 12/5/98) כי הדירה תימכר בתוך 30 יום היא לא מכרה אותה כי לא היה לה לאן ללכת עם שני ילדיה. בשלב מסוים עברה לגור בשכירות וביקשה להשכיר את הדירה השייכת לה ולנתבע וכן העידה כי היא לא הצליחה למכור את הדירה, עד אשר לבסוף מצאה קונה, כאמור בשנת 2002. על הדירה הייתה רשומה משכנתא ותמורת הדירה התחלקה בינה לבין הנתבע בחלקים שווים. כאמור בסעיף 8 לעיל, עדותה של הגב' גולן עשתה עלי רושם אמין לחלוטין. העדה, גרושתו של הנתבע, איננה בגדר עדה מעוניינת בתוצאות ההליך ועדותה אף נתמכה בצו הגנה שהצליחה לאתר בחלוף השנים ובפרוטוקול דיון בבית המשפט לענייני משפחה מיום 22/3/98 התומך בפרטי עדותה. אני מקבל את דבריה כתיאור נכון של הדברים. התובעת התייחסה בסיכומיה לדברי הגב' גולן שהדירה האחרת עמדה פנויה חלק מהזמן וטענה, כי הנתבע יכול היה לעשות בה שימוש. המדובר במסקנה בלתי מבוססת. הגב' גולן לא נשאלה למשך איזו תקופה היתה הדירה פנויה. הגב' גולן העידה כי ביקשה להשכיר את הדירה כדי לאפשר לה לשלם עבור הדירה האחרת ששכרה. מכל מקום, הדירה הייתה בחזקתה, היא לא אפשרה לנתבע להיכנס אליה, וכנגד הנתבע היו תלויים צווי הגנה אשר מנעו ממנו להיכנס לדירה זו, או אף להתקרב אליה למרחק הקטן מ- 500 מטר (ראה ת/1 ועדות הגב' גולן שחידשה את צווי ההגנה מפעם לפעם). נוכח כל אלה אני קובע, כי הגם שהדירה הנוספת הייתה רשומה על שמו של הנתבע, מאז פונה ממנה בסוף שנת 1994 או בתחילת 1995, הוא לא יכול היה לנהוג בה כמנהג בעלים, לא היה זכאי להתגורר בה, להחזיק בה, או לעשות בה שימוש כלשהו, כל עוד הוחזקה על ידי גרושתו, ואין לראות בו כמי שהיתה בבעלותו דירה אחרת. חוק זכויות רכישה מגביל את הזכאות לרכישת זכויות בדירה למי שיש בבעלותו דירה נוספת ששוויה עולה על 350,000 ₪ (סע' 1 לחוק). בסעיף 4(ג) לחוק העוסק בהגבלת זכויותיו של דייר ממשיך לרכישת דירה אין התייחסות לשווי הדירה הנוספת. אולם, אין בכך לדעתי כדי לקבוע הסדר שלילי. ההיפך הוא הנכון. פרשנות תכליתית של מטרת החוק מובילה למסקנה שמדובר בהשמטה מקרית או לקונה. מטרת החוק בשתי הסיטואציות היא אותה מטרה, ואם בעלות על דירה ששוויה נמוך לא מונע רכישת זכויות על ידי "זכאי", אין סיבה למנוע את הרכישה על ידי "דייר ממשיך" שבבעלותו דירה בשווי כזה. אין כל סיבה נראית לעין שהגדרת הדירה הנוספת מבחינת שוויה יהיה שונה לגבי זכאי מקורי מאשר לגבי דייר ממשיך. מכיוון שהדירה הנוספת של הנתבע נמכרה במחיר של 55,000$ בשנת 2002 ומכיוון שחלקו של הנתבע בדירה ובתמורה היה מחצית הסכום, חישוב פשוט מוביל לתוצאה כי שווי חלקו של הנתבע בדירה הנוספת היה פחות מ- 350,000 ₪ באופן משמעותי. לאור הנ"ל, עומד הנתבע בקריטריונים לקבל דיור ציבורי, על פי חוק זכויות הדייר ובקריטריונים לרכוש זכויות בדירה על פי חוק זכויות רכישה. מצג שהציגה התובעת בפני הנתבע הנתבע צרף לתצהירו הודעה ששלחה התובעת לאמו ביום 25/6/2000, שם היא נקראת לרכוש את הדירה בהנחה של 90% וממליץ לה להגיע למשרדי התובעת כדי להתחיל בהליכים. עד התביעה מר ורשל אישר בעדותו כי הוא מכיר את המכתב ואישר את תוכנו. הנתבע ואחיו, מר דוד גוזלן, הצהירו והעידו, כי לאחר קבלת מכתב זה פנו למשרדי התובעת ונפגשו עם רכז השכונה מטעמה, עד התביעה מר איציק ורשל, כדי לקדם את רכישת הדירה. מר ורשל אמר להם, שאמם אמורה להגיע לסניף בעצמה וכאשר אמרו לו, כי אמם חולה ומאושפזת בבית חולים, אמר להם מר ורשל, כי אין כל דחיפות בעניין, כי ידוע לו שהנתבע מתגורר בדירה, הוא ירשום אותו כדייר נוסף, וכי זכויותיה של אמו מובטחות ויעברו אליו. אחיו של הנתבע הם בעלי אמצעים מספיקים והסכימו לשלם 10% משווי הדירה כדי להבטיח קורת גג עבורו. הנתבע הסתמך על דברי מר ורשל ולכן, ומכיוון שהיה באותה עת בתהליך גמילה מסמים, לא השלים את הליך הרכישה. לאחר פטירת אמו בשנת 2001 הופתע מאוד לקבל תביעת פינוי מהדירה. כאשר נשאל מר ורשל בחקירה נגדית, האם הנתבע הגיע למשרדו, ביחד עם אחיו דוד, כדי לדבר על רכישת הדירה, הוא לא הכחיש זאת אלא טען שאינו זוכר. התרשמותי האישית מהעד והדרך בה אמר את הדברים, במשולב עם תוכן עדותו, הביאו אותי למסקנה, שיתכן מאוד שמר ורשל כן זוכר את הפגישה ואף זוכר מה נאמר בה, אולם מנסה להציג את הדברים אחרת. כך למשל, בתשובה ספונטאנית לשאלה, האם נכון שאמר לנתבע, באותו מפגש שאימו אמורה להיות נוכחת, הוא לא הכחיש את הדברים, ובמידה תמך בתוכנם באומרו: "מי שצריך לחתום על החוזה הוא דייר בדירה". מיד לאחר מכן, כאשר הוטח בו, כי אמר לנתבע שאין דחיפות בעניין, כי ידוע לו שהנתבע דייר בדירה וכך יירשם, נראה שהבין את שמשתמע מדבריו וניסה להציג את הדברים אחרת, בתשובה רב משמעית ומעוררת תמיהות: "אני לא זוכר שום פרט מהשיחה הזו ואף לא את הפגישה עצמה. בכדי שהוא יוכל להירשם בדירה הוא צריך להביא מסמכים, הוא לא הביא מסמכים, המעידים שהוא גר בדירה. ולאחר מכן, לא אני רשאי לרשום, אלא הוועדה, והוא לא הביא שום מסמכים, זאת בהנחה שהוא היה". אם אינו זוכר את הפגישה מדוע היה צריך להוסיף גם שאינו זוכר שום פרט מהשיחה? אם הפגישה לא התקיימה והוא אינו זוכר אותה, כיצד ידע לומר כי הנתבע לא הביא מסמכים המעידים שהוא גר בדירה? תשובתו עשתה רושם של מי שנופל בלשונו ומנסה לתקן את דבריו, שוב ושוב. נוכח התרשמותי הישירה מעדותו של מר ורשל במשולב עם תוכן העדות הגעתי למסקנה, כי זו מחזקת דווקא את טענות הנתבע בעניין זה. גרסת הנתבע בעניין זה היא הגיונית וסבירה. דווקא אי רכישת הדירה במחיר 10% משוויה, היא זו שאיננה מתקבל על הדעת, אלא אם כן סבר כי אין דחיפות בדבר והזכויות ישמרו לו. נוכח כל אלה אני קובע, כי נציג התובעת אכן יצר מצג בפני הנתבע, שאין צורך למהר ולהביא את אמו החולה לחתום על מסמכים לרכישת הדירה והזכויות ישמרו לו, כי הנתבע הסתמך על מצג זה ושינה מצבו לרעה לאחר פטירת אמו. אשר על כן, מחויבת התובעת לעמוד מאחורי המצג שיצרה בפני הנתבע ומנועה לפעול בניגוד לו. ביקורת שיקול הדעת המנהלי: הנתבעת טענה כנגד התערבות בית המשפט בשיקול הדעת של הרשויות המנהליות שהחליטו כי הנתבע איננו עומד בקריטריונים לקבל דיור מוגן ולרכוש את הדירה. בעניין זה אומר רק בקצרה, כי אין בפסק הדין ביקורת על שיקול הדעת המינהלי, אלא קביעת ממצאים עובדתיים שונים מאלה אשר עליהם הסתמכו הוועדות, וקביעות של פרשנות משפטית, המחייבים קביעת מסקנות שונות. התביעה הכספית: התובעת מבקש לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים, להבדיל מדמי שכירות של דייר ציבורי. ראינו לעיל, כי הנתבע זכאי לזכויות של דייר ציבורי ולכן אין בסיס לדרישתה של התובעת לדמי שימוש ראויים. מעבר לכך, התובעת לא הביאה כל ראייה מה הם דמי השימוש הראויים עבור הדירה. עד התביעה מר דוד חרילקאר, המשמש כאחראי נכסים בסניף התובעת בקרית ים, העיד באופן סתמי כי דמי שימוש ראויים נקבעים לפי קריטריונים של משרד הבינוי והשיכון , אך לא צרף לתצהירו את הקריטריונים. כאשר נשאל על כך בחקירה נגדית השיב שהם אינם נמצאים איתו. התובעת לא מצאה לנכון לבקש להגישם בשלב מאוחר יותר. גם עדת התביעה הגב' דליה צפריר, אחראית גבייה בסניף התובעת בקרית ים, אשר צרפה לתצהירה טבלאות של הסכומים הנדרשים לתשלום, לא הצליחה להסביר איך נקבע שכר הדירה ואף לא מי קבע את הסכומים, ורק ידעה לומר, כי התחשיבים מבוצעים באופן אוטומטי לפי קריטריונים של משרד השיכון. אמירה סתמית בדבר קיומם של קריטריונים, ללא פירוט ויישום הקריטריונים למקרה הפרטי, וללא הצגת שלא לדבר על הוכחה של ממש באמצעות חוות דעת מומחה, יכולים, אולי, לשמש את התובעת לצרכיה הפנימיים, אך אין בהם כדי להרים את נטל הראיה המוטל על התובעת. סיכום: נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה, על כל חלקיה, ומחייב את התובעת לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 15,000 ₪. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמישפינוי