דוגמא לפסק דין בנושא צו מניעה האוסר על פינוי מאדמות המינהל: 1. בפני תביעה ותביעה שכנגד, אשר עניינן, שימוש התובע במקרקעין המצויים בגוש 13706, חלקות 8,9,14,25,48,59,62,63 (להלן: "המקרקעין"). התובע עתר למתן צו מניעה האוסר על פינויו מהמקרקעין וכן למתן פסק דין הצהרתי על פיו הינו בעל זכות קניינית במקרקעין, בעל רשות בלתי הדירה ודייר מוגן במקרקעין. הנתבע- מנהל מקרקעי ישראל, המנהל את המקרקעין הרשומים בבעלות המדינה, מכח סמכותו על פי חוק (להלן גם: "המנהל"), הגיש תביעה שכנגד, בה עתר לפינוי התובע ומי מטעמו מהמקרקעין וכן להריסת כל הבנוי במקרקעין. 2. לטענת התובע, הוא ובני משפחתו מחזיקים ומתגוררים בצריף אשר בנו במקרקעין, משנת 1968 ואף מגדלים בשטח בקר. לטענת התובע, המדובר בדירת מגוריו היחידה והמקרקעין אף מהווים מקור פרנסתו. התובע טען, כי השקיע במקרקעין השקעות רבות והשביח אותם, לרבות חיבור המקרקעין לחשמל, מים, ביוב וכיוב'. לטענת התובע, במשך מעל 40 שנה, מעולם לא התבקש על ידי הנתבע לפנות את המקרקעין. מטעם התובע, העידו התובע ושלושת בניו, אשר תיארו בתצהיריהם כי מאז ומתמיד גרו במקרקעין ועבדו עם התובע בגידול בקר. בתצהירו פרט התובע את השקעותיו במקרקעין, אולם, לא צירף כל אסמכתא בעניין. התובע הודה כי אמנם קיימת דירה בצלמון הרשומה על שמו, אולם לטענתו, המדובר בדירה שבנה לבנו הבכור המתגורר בבית זה עם משפחתו. התובע הבהיר בתצהירו כי היו תקופות בהם היה לו הסדר עם אחד בשם המאירי (להלן: "המאירי"), אשר היו ברשותו עדרי בקר והוא העבירם למקרקעין. התובע טען כי המאירי היה מנפיק לתובע תלושי משכורת, אך לטענת התובע, בפועל היה שותפו של אותו המאירי בבקר. התובע תיאר כיצד בשנת 2000 הוא והמאירי פירקו את השותפות ולצורך קבלת חלקו, חתם התובע על הסכם על פיו לכאורה, המאירי ישלם לתובע פיצויי פיטורין, אולם בפועל, המדובר היה, לטענת התובע, בכספי חלקו בשותפות. התובע טען, כי למאירי יש רק צריף קטן בגודל של 2 מ"ר סמוך לצריף התובע, ואולם הבית והרפת שייכים לתובע ונבנו על ידו. לטענת התובע הינו בעל רשות בלתי הדירה להשתמש במקרקעין מכח ידיעת ושתיקת המנהל ומכח השקעותיו הרבות במקרקעין. התובע הוסיף כי גם מכח דיני המניעות והיושר, יש למנוע פינויו מהמקרקעין התובע טען, כי המנהל לא הציע לו הסדרת חזקה במקום אחר, או דיור חלופי, או פיצויים וכי חוק הגנת הדייר חל עליו, שכן פינויו יביא להיותו חסר קורת גג. 3. לטענת הנתבע, התובע הינו פולש אשר מחזיק ומשתמש שלא כדין במקרקעין שבבעלות המדינה. הנתבע טען כי בהתאם לסעיף 16 לחוק המקרקעין זכאי המנהל לקבל לידיו את שטח הפלישה. הנתבע טען, כי מעולם לא נתן רשות,או הסכמה, לתובע לשהות או להשתמש, או לבנות במקרקעין וכי בכל מקרה, לתובע דירת מגורים נוספת בצלמון. מטעם הנתבע העיד המפקח מטעמו (להלן: "המפקח") אשר על פי תצהירו, בהתאם למסמכים בתיק המנהל, עד להפקעת המקרקעין בשנת 1976, החזיקה בהם משפחת המאירי והתובע היה רועה בקר ועובד של המאירי. לאחר הפקעת המקרקעין, הגיעה המדינה להסכם פשרה עם המאירי, אשר קיבל תוקף של פסק דין. ובשנת 1992 נחתם עםהמאירי הסכם רעיה. לפיכך נטען כי ההסכמה לחזקה ושימוש במקרקעין היו רק למאירי בהתאם להסכם רעיה ועד שנת 2003 בלבד. הנתבע טען כי ביום 27.2.03 ובהתאם להסכמה עם המאירי ועל פי דין, נשלחה למאירי הודעת פינוי והמאירי אף התחייב בשנת 2004 לפנות את המקרקעין מכל חפץ ואדם. הנתבע טען, כי בכל מקרה, רשות לא יכולה להיות בלתי הדירה ובוודאי לא במקרקעי ציבור. דיון: 4. בהתאם לסעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן" החוק"): "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם יהיה זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". בהתאם לנספחים שצורפו לתצהיר הנתבע, מדינת ישראל הינה הבעלים הרשום של המקרקעין. התובע כאמור, הינו המנהל, המנהל מכח חוק מנהל מקרקעי ישראל התש"ג- 1960 את קרקעות מדינת ישראל. סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין, על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". בע"א 127/7 קפה נ' לוי פד' לא (3) 455 נפסק: "בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות... ואז על הנתבע להראות ולו לכאורה זכות חוקית לישיבתו במקום. מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום". לפיכך ולאחר שהוכח באמצעות נסחי הרישום, כי הנתבע מנהל את המקרקעין מטעם בעלת המקרקעין, עבר נטל הראיה לשכמי התובע להראות כי הוא מחזיק במקרקעין כדין. לאור האמור, נטל הראיה מוטל על התובע, הן בתביעתו והן בתביעה שכנגד. 4. בראשית הדברים יצוין, כי טענות התובע לסעד הצהרתי כי הינו בעל זכות קניינית במקרקעין מחד ומאידך טענתו למניעת פינויו מאחר שהינו בעל רשות בלתי הדירה להשתמש במקרקעין, הינן כפי שיפורט בהמשך, טענות סותרות. בהערת אגב אציין, כי ככל שלא הייתה מוגשת תביעה שכנגד, ספק אם התביעה לסעד הצהרתי הייתה בסמכותו העניינית של בית משפט זה. יחד עם זאת, מאחר שהנתבע הגיש תביעה שכנגד, בה עתר לפינוי וסילוק יד, ניתן לדון בגררא גם בשאלת הבעלות-הזכות הקניינית, בהתייחס להיותה טענת הגנה. מכל מקום, כאמור, המדובר בטענות סותרות אשר בהתאם לתקנה 72 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד, לא היה רשאי התובע להעלותן. יחד עם זאת, מאחר שהנתבע לא עמד על מחיקת טענה מן הטענות ואיפשר העלאת שתי הטענות הסותרות, אתייחס לכלל טענות התובע כמפורט. 5. בהתאם לנסחים שצורפו, נרשמו זכויות הבעלות במקרקעין בפנקס הזכויות בלשכת רישום המקרקעין ולפיכך, המדובר במקרקעין מוסדרים. בהתאם לסעיף 125 (א) לחוק, מהווה המרשם ראיה חותכת לתכנו. התובע לא נקט בהליך לתקיפת המרשם ולפיכך כאמור, המרשם מהווה ראייה חותכת לתוכנו, ולכל היותר, יכול התובע להעלות טענת התיישנות כטענת הגנה בגין החזקתו רבת השנים במקרקעין. ההתיישנות ביחס למקרקעין מוסדרים הינה 25 שנים. יחד עם זאת, בסעיף 159(ב) לחוק נקבע, כי אין התיישנות במקרקעין מוסדרים למעט, מקום בו הייתה קיימת טענה מכח התיישנות לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין. במקרה דנן טען התובע כי הינו נמצא במקרקעין משנת 1968. אמנם, בחקירתו טען התובע כי אביו היה במקום קודם לכן. אולם, הטענה הועלתה כבדרך אגב, לא נזכרה בכתב התביעה, או בתצהירו והתובע אף לא פירט ממתי החזיק האב במקרקעין(אם כי גם עצם החזקה של האבלא הוכחה). לאור האמור ובהתאם לנטען על ידי התובע בכל כתבי בית דין מטעמו, טענתו היא כי החזקתו במקרקעין הינה משנת 1968. אלא שכאמור על פי סעיף 159(ב) לחוק, חוק ההתיישנות לא יחול, אלא אם היה הטוען להתיישנות זכאי לטעון את הטענה לפני תחילת חוק המקרקעין (ביום 1.1.70). כלומר, העלאת טענת התיישנות לגבי מקרקעין מוסדרים, הינה על פי הפסיקה רק כאשר מוכח כי חלפו 25 שנים של החזקה נוגדת, אשר נמנית מיום הסדר המקרקעין ואשר חייבות להסתיים לפני תחילת החוק. יוצא אם כך, כי מחזיק יכול להעלות טענה להתיישנות מכח החזקה נוגדת כמפורט להלן, רק אם החזיק בקרקע לפני 1.1.45 (ע"א 547/74, 578,634 חטיב ואח' נ. מדינת ישראל ואח', מדינת ישראל נ. המועצה המקומית יפיע ואח' פ"ד ל(2) 440, 444). במקרה דנן ועל פי הנסחים, הוסדרו המקרקעין ביום 10.11.83 ולפיכך אין אפשרות שתקופת ההתיישנות הסתיימה עוד לפני תחילת החוק ומכל מקום בהתאם לתחילת החזקה רק ב- 1968, הרי שעד תחילת החוק חלפו רק שנתיים, והתובע לא טען כי ישב בנכס החל משנת 1945. 6. למעלה מן הצורך יצוין, כי טענת התיישנות, גם אילו הייתה עומדת מבחינת הזמנים בתנאי החוק (ולא כך היא!), הינה בהתאם לסעיף 20 לחוק הקרקעות העותמאני רק כזו העונה על שני תנאים: א. כי החזקה נוגדת- כלומר שאינה יונקת מזכות הבעלים, אלא נוגדת אותה. ב. החזקה צריכה לבוא מכח טענה לזכות בעלות של המחזיק. הטענה היא, למעשה טענת הגנה של מחזיק הטוען- אני בעל האדמה אבל היות ואני מחזיק בה זמן כה רב, אינכם יכולים לדרוש ממני שאוכיח את בעלותי (ראה ע"א 223/52 גרייבר נ. גרין פ"ד ט' 47, 51). הטעם לכך הינו הקושי בתשתית ראיות לאחר זמן כה רב. חזקה נוגדת הינה כזו שאינה יונקת מזכותם של הבעלים אלא נוגדת את זכותם, ולפיכך כאמור, המדובר בטענה הסותרת את טענת התובע להיותו בעל רשות שימוש בלתי הדירה. כלומר מאחר שהתובע טוען כי חזקתו נובעת מהסכמת המדינה אשר נתנה לו רשות שימוש, הרי שהוא לא יכול לטעון לזכות עצמאית נוגדת. בכל מקרה יצוין, כי כבר נקבע כי חזקה מהסוג המקים טענת התיישנות, צריכה להיות כאמור נוגדת וכן צריכה לבוא כאמור גם מכח טענת זכות בעלות של המחזיק (ע"א 69/85 להבי נ. רשות הפיתוח ואח' פ"ד מ' (3) 624,633). לא מצאתי בטענות התובע כל טענה לזכות בעלות כאילו רכש, או קיבל בעלות במקרקעין וכאילו במשך הזמן אבדו לו הראיות לכך. כל טענת התובע הינה כי התיישב והחזיק במקרקעין שהיו נטושים בעבר ואין בכך טענה לזכות בעלות. עוד יוער כי על פי עדות התובע, בתחילה אף היה רק עובד של המאירי ולכן התגורר במקום ורק לאחר כמה שנים נעשו הוא והמאירי שותפים. עוד יצוין, כי טענת השותפות הועלתה לגבי הכבשים ולא לגבי המקרקעין. וראה בעמ' 12 שורה 4 לפרוטוקול: "אני עבדתי שם, אחרי כמה שנים עשינו שותפות עם כבשים פעם ככה, פעם ככה". ובהמשך בשורה 11 וב- 15: "כן עבדתי שנים, היה תלוש משכורת, לא רצוף... השטח היה ריק ולא היה אף אחד...". כלומר, אין המדובר ברכישת זכות בעלות, אלא במגורים, כעובד, במקום נטוש. לאור כל האמור, לא הוכיח התובע מבחינה מהותית התיישנות רוכשת אשר נרכשה בשל החזקתו את הקרקע חזקה נוגדת, ולא טען כלל כי הייתה לו טענה לזכות בעלות. כאמור, בהתאם להוראות החוק, לא ניתן היה ממילא לקבל את טענת ההתיישנות, שעה שמדובר במקרקעין מוסדרים והטענה לא עמדה לפני כניסת החוק לתוקף. 6. רישיון מיכללא: מעדות התובע ובניו אשר לא נסתרה שוכנעתי כי אכן הינם מחזיקים במקרקעין מזה שנים רבות. אלא שאין בכך די כדי להוכיח רשות מכללא להחזיק במקרקעין ובוודאי אין בכך די כדי להוכיח רשות בלתי הדירה להחזיק במקרקעין. אמנם, ניתן להסיק קיומה של רשות מכללא גם מכח התנהגות בעלים, או הסכמתם שבשתיקה במשך תקופה ארוכה. אלא שכדי לזכות בהכרה כבר רשות במקרקעין, על המחזיק להוכיח חזקה רבת שנים בידיעת הבעלים והשלמתם עם השימוש שעושה המחזיק במקרקעין במשך שנים. וראה במאמרה של פרופ' נינה זלצמן "רשות במקרקעין" הפרקליט מב' 1 1995: "רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס... ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין, ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס..." (שם 24). כבר נקבע בפסיקה כי נטל הראיה להוכחת טענת זכות הנובעת ממעמד של בר רשות מכללא מוטל כולו על הטוען לה. כלומר על התובע היה להוכיח כי הנתבע ידע על פלישתו והעדיף לעצום את עיניו ולהתיר את הפלישה. וראה בע"א 5120-07-10 מנהל מקרקעי ישראל נ. עבדאלהאדי עבדאללה סאלח: "מכאן אתה שומע בבירור כי נדרשת ידיעת בעל הנכס על הפלישה תוך קביעת ממצא פוזיטיבי בדבר הידיעה, כך שאין מקום לראות בעצם חלוף הזמן הרב כשלעצמו ביטוי להסכמה, אלא אם מצטרפת אליה נסיבות מיוחדות המעידות עליה". במקרה דנן, לא הוכיח התובע כי הנתבע ידע ושתק נוכח החזקתו במקרקעין. למרות שבחקירתו החוזרת טען התובע, כי מפקח קודם במנהל, בשם יואל פרל, היה בא ושותה עימו קפה (עמ' 19 שורות 5-7), הרי שבתצהירו לא הזכיר התובע כלל עובדה זו והוא אף לא זימן להעיד את אותו מפקח, אשר לטענתו, ידע וביקר במקום. טענת התובע בסיכומיו כי אותו מפקח נפטר לפני מס' שנים ולכן לא יכל להעידו, לא הועלתה על ידו בתצהירו או בחקירתו ומובן שלא ניתן להוסיף בסיכומים עובדות שלא הוצהר עליהם ולא ניתנה לצד שכנגד האפשרות להתייחס אליהן. בהתאם לעדות המפקח הנוכחי אצל הנתבע, החזקת התובע במקרקעין-הפלישה, התגלתה רק ב- 11.10.10 (סעיף 6 (א) לתצהיר המפקח וכן ראה בעמ' 26 שורות 24-28). המפקח העיד כי לא מצא רישום קודם בדבר חריגה במקרקעין בתיק המנהל. בניגוד לנטען בסיכומי התובע, לא מצאתי כל סתירה בעדות המפקח ותשובתו כי לגבי העבר לא מצא רישומים שערכו מפקחים לגבי חריגה בשטח, אין בה כדי לסתור את טענתו בדבר גילוי החריגה. מפסק הדין שצרף הנתבע עצמו לתצהירו - ו"ע 1070/00, עולה כי לפחות שר החקלאות, או מי מטעמו, אשר הוסמך על ידו בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים) תשכ"ז- 1967, ידע על כך שהמאירי עימו היה הסכם רעיה כאמור,הוא זה שאיפשר לתובע לנהוג מנהג בעלים במקרקעין. יחד עם זאת, לא רק שאין בידיעה זו של שר החקלאות כדי להוות בהכרח ידיעה של המנהל בדבר הפלישה,אלא שבהתאם לאמור באותו פסק דין, ואף בהתאם לאמור בהסכם אשר הוזכר באותו הליך, המדובר היה ברשות שהקנה המאירי לתובע,לתקופה מוגבלת. כן ראה את ההסכם מיום 11.10.99 אשר צורף לתצהיר הנתבע והתובע הודה כי חתימותיו הן אלו המופיעות עליו ,על פיו התחייב התובע כלפי המאירי כי יפנה את המקרקעין לא יאוחר מיום 24.9.00. אמנם צודק התובע בטענתו בסיכומיו כי המדובר בהסכם בינו לבין המאירי בלבד.אולם יש בקיומו של ההסכם וככל שהמנהל ידע עליו, כדי להצביע על כך שלמנהל לא היה יסוד לסבור כי התובע נותר בשטחוכי יכול היה להניח כי די בפעילות כנגד המאירי, שכן בהתאם להתחייבותולהמאירי היה אמור התובע לפנות את המקרקעין כבר בשנת 2000. התובע אמנם טען בחקירתו כי חתם רק פעם אחת ולא מס' פעמים (זאת למרות שאישר את שלושת החתימות המופיעות על גבי ההסכם) וטען אמנם, כי לא חתם על ההסכם משנת 1997 הנזכר בהסכם. יחד עם זאת, מאחר שהתובע הודה מפורשות כי חתימותיו הן אלו המופיעות על גבי ההסכם משנת 1999 (ראה עמ' 17, שורות 21-32), היה על התובע דווקא (ולא על הנתבע כפי שטען בסיכומיו) להזמין להעיד את המאירי, על מנת לתמוך בטענתו כי לא הייתה הסכמה על פינוי המקרקעין וכאילו הסכומים שנזכרו בהסכם, היו רק עבור שווי הבקר שחולק בין הצדדים, כטענתו. התובע הודה כי עדיין הינו בקשר עם המאירי ולמרות זאת, לא צרף תצהיר מטעמו ואף לא ביקש להזמינו להעיד באמצעות בית המשפט. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736). טענות התובע בסיכומיו כאילו יש להוציא את המסמך, שכןאין מדובר במסמך מקורי אינה רלוונטית, שעה שהתובע אישר כי חתימותיו הן אלה המופיעות על ההסכם. עוד יצויין כי צודק הנתבע בטענתו כי התובע לא התנגד להצגת המסמכים וחקירתו של התובע עליהם. רק לאחר חקירתו של התובע ולאחר שכאמור, אישר חתימותיו, ביקש ב"כ התובע להוציא את ההסכמים מן התיק. כאמור, מאחר שהתובע אישר חתימותיו,אין מניעה להגשת המסמכים. בכל מקרה אציין, כי צודק הנתבע בטענתו בסיכומיו, כי ההסכמים נזכרים במפורש בסעיף 19 ו- 26 לפסק הדין מיום 10.10.04. עדותו של התובע כאילו המאירי לא אמר לו כלום ביחס להליכים שנוהלו כנגדו (עמ' 13 שורה 9-10), מעידה על חוסר תום ליבו של התובע ומנוגדת להסכמים עליהם חתם ולפסק הדין אשר כאמור הזכיר אותם. הנתבע פעל מול המאירי לפינוי הקרקע ורשאי היה להניח כי בהתאם להתחייבויותיו של המאירי, פינה גם התובע את המקרקעין. לא הוכח, כי המנהל נתן רשות לשימוש במקרקעין שעה שהחזקת התובע במקרקעין, היתה ברשות מי שכנגדו פעל המנהל לפינוי. לאור האמור,בנסיבות, בהן היהידוע כי לתובע הסכם עם המאירי על פיו התחייב לפנות את המקרקעין עד סוף שנת 2000, (וכשהתובע לא הציג הוכחות כי מי מטעם הנתבע ביקר בשטח וידעכי התובע נותר לאחר מכן במקרקעין), אין כדי להוות רשות מכללא להיוותרות התובעבמקרקעין. גם בנספח ח' לתצהיר הנתבע - מכתב באת כוח המאירי, יש כדי להעיד שהנתבע ראה במאירי מחזיק המקרקעין, לכן פעל לפינויו דווקא. בכל המתייחס לתובע הרי גם עפ"י מכתב באת כוח המאירי המדובר היה במי שכפוף למאירי ומבחינת הנתבע די היה בהתחייבות המאירי כי אף הוא יתפנה כדי להעיד על הסדרת המערכת החוזית בין המאירי לתובע. עוד אוסיף, כי יש בחתימת התובע על ההסכם להעיד גם על אי אמינות טענת ההסתמכות שהעלה. משחתם התובע על הסכם ממנו עולה כי ידע והצהיר מפורשות כי תוקפו של ההסכם הינו מוגבל וכי הוא מתחייב לפנות את המקרקעין בסיום התקופה, קשה לקבל טענתו כי סבר שיוכל להחזיק במקרקעין מאז ולתמיד. גם אם אתעלם מההסכם הראשון משנת 1997, הרי כאמור בהסכם השני (משנת 99), עליו הודה התובע כי חתם, הסכים התובע כי הפינוי יידחה לשנה נוספת, כלומר, עד 24.9.00. גם בכך יש להביא למסקנה שהתובע ידע כי תקופת החזקתו במקרקעין אינה בלתי מוגבלת וכי היא עתידה להסתיים בסיום תקופתה. התכחשות התובע להסכמים שבנידון ולמשמעותם מעידה על חוסר תום ליבו של התובע שעה שהסכים כאמור, מפורשות לפינוי. 7. למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אם הייתי מקבלת טענת התובע ומניחה כי לפחות משלב מסוים החזיק התובע במקרקעין בידיעת הנתבע ולפיכך רכש רישיון מכללא להחזיק במקרקעין, הרי המדובר ברשות חינם שכן התובע הודה (ראה עמ' 16 שורה 20 לפרוטוקול) כי לא שילם תשלום כלשהוא בגין השימוש במקרקעין. ביחס לרישיון חינם נקבע: "רישיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, אינו 'הסכם' במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון" (ראו ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו פ"ד ל"א (3) 433). רישיון חינם אשר נוצר בהעדר הרשאה מפורשת מצד הבעלים אינו יכול להיות דרך כלל רישיון בלתי הדיר" ראה ברע"א 977/06, בן חמו נ' מדינת ישראל משרד הבריאות ואח' וכן ע"א 588/81 ציביק נ. הורוביץ פ"ד מ' (1) 321, וראה במאמרה של פר' זלצמן (מוזכר לעיל). "רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע. אך כל עוד היא מתקיימת בעל הרשות הוא מחזיק כדין או משתמש כדין במקרקעין, ואין בעל המקרקעין רשאי להעלות נגדו כל טענה שההחזקה או השימוש שהוא עושה בנכס פוגעת בזכות הקניין שלו..." (שם 24). "לצד רשות שניתנה בהבטחה מפורשת, ניתן לתאר מצבים שבהם נלמדת הסכמתו של בעל המקרקעין ומכאן רשותו, משתיקתו ואי מחאתו על ההחזקה של פלוני בנכס, או על השימוש שהוא עושה בנכס. במצבים אלה ההחזקה או השימוש הושגו במעשה עוולה של הסגת גבול במקרקעין עת נוכחותו של פלוני בנכס מניחה עם עבור הזמן את הסכמתו שבשתיקה" (שם 28). "בר רשות מכוחה של רשות גרידא צפוי בכל רגע לדרישת סילוק יד של בעל המקרקעין, אפילו נמשכת פעולתו בנכס על פני תקופת זמן ארוכה. לא די בציפייה שנוצרה אצל מקבל הרשות להבטיח את המשך קיומה של הרשות גם בעתיד" (שם 29). כלומר, רישיון חינם הינו רישיון שבזכות הבעלים לבטלו. לא די רק בחלוף השנים, כדי ליצור רשות שימוש בלתי הדירה. 8. התובע טען לזכותו על פי דיני היושר להחזיק במקרקעין לאור השקעותיו הרבות במקרקעין. יחד עם זאת, התובע לא תמך טענותיו בדבר השקעותבראיות כלשהן: לא צרף חשבוניות, או קבלות בדבר ההשקעות הנטענות. גם אם אבדו לתובע המסמכים הרלוונטיים, יכל התובע לצרף חוות דעת של מומחה לעניין שווי ההשקעות במקרקעין כיום ואולם, גם זאת לא צרף התובע לתצהירו. גם בשיהוי בהגשת התביעה שכנגד, אין כדי ליצור במקרה דנן מניעות לדרוש פינוי וסילוק ידו של התובע.על מנת שתקום מניעות מכוח שיהוי על הטוען שיהוי להראות: א. שיש בשיהוי משום ביטוי לויתור על זכות. ב. שעקב השיהוי הורע מצבו של המחזיק. ובעניין זה ראה ת"א (נצרת) 4638/03 מנהל מקרקעי ישראל נ. רוברט: "כל שהוכח, כי אכן המינהל ידע במועד כלשהו, על עובדת פלישתו של אבי הנתבע, לשטח הפלישה, וכי, במועד זה אכן, לא נעשה דבר. ואולם, אין בכך כדי להראות ביטוי לוויתור או להזנחה. לכל היותר, יש כאן משום רשלנות מצד המינהל אשר לא פעל בשקידה סבירה, כדי לממש זכויותיו במקרקעין ולדרוש סילוק ידם של הפולשים למקרקעין... כך או כך אין חולק שבכל התקופות לא שולמו כלל דמי חכירה למינהל ולפיכך, הנתבע ומשפחתו לא שינו מצבם לרעה". כאמור, התובע לא הוכיח כל השקעות שהם. קיומם של הצריף והרפת על המקרקעין, אין בהם כדי להוות השבחת המקרקעין, מאחר שאין המדובר בהשבחת המקרקעין עצמם, אלא במבנים ארעיים אשר לא הוכח כי בכוונת הנתבע להותירם במקרקעין. בכל מקרה, כאמור הלכה היא כי אין זכות שבדין על פיה זכאי בר רשות חינם לפיצוי על השקעותיו גם אם התובע היה מוכיחן (מה שאין כן במקרה דנן). ראה רע"א 1156/02, 1238/02 חיר ואח' נ' לידאי פ"ד נג'(3) 151: "הלכה פסוקה מקדמת דנא כי אין "... סמוכין לדיעה שבעל מקרקעין חייב לפצות את ברי רשותו על ביטול הרשות וסילוקם מעל מקרקעיו. יש וחבות זו נובעת מהסכם מפורש או משתמעת מהסכם או הסדר מכללא; אבל בהעדר התחייבות מפורשת או משתמעת כאמור, אין להסיק חבות שכזאת לא מחוקי הגנת הדייר... ולא מכל דין אחר" (דברי השופט ח. כהן, בע"א 160/62 עובדיה לוי נ. עיריית תל אביב פד"י טז 1773). ובהמשך: "...בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה והרשות בוטלה אינו זכאי, איפוא, לפיצויי מכח הדין על ביטול הרשות; אולם יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכח הסכם מפורש או משתמע בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך התחשבות בשיקולים של צדק". וכן ראה ע"א (נצרת) 5120-07-10 (אוזכר לעיל): "כלל הוא כי זכותו של בר רשות לפיצוי על השקעותיו בעת ביטול הרשות אף אם רשות חינם היא, איננה זכות שבדין. זכות כזו, אם קיימת, מבוססת על הסכמה שבין בעל המקרקעין לבין בר הרשות". במקרה דנן, משלכל היותר גם אם הייתי מקבלת את טענות התובע, היה מדובר ברשיון חינם אשר ניתן מכללא, ובהעדר הרשאה מפורשת לחזקה ולבניה במקרקעין, הרי אין המדובר ברשות בלתי הדירה (רע"א 977/06 בן חמו נ. מדינת ישראל משרד הבריאות). לא רק שלא הוכחו ההשקעות, או הסכמה לפיצוי בגינן, הרי גם בעובדה שהתובע ומשפחתו החזיקו במקרקעין שנים רבות ללא ששילמו לנתבע דמי חכירה, יש משום איזון ראוי לדרישת הפיצוי. מכל מקום, התביעה דנן לא כללה גם תביעת פיצויים וכל שנטען הינו כי יש בהשקעות הרבות כדי להוות מניעה לפינוי. טענה זו כאמור וכפי שפורט לעיל, אין לקבל. 9. בשולי פסק הדין אתייחס לפסק דין בענין חפצדי ת'א 14645/01, אליו הפנה התובע בסיכומיו. להבדיל מהמקרה דנן, בו טען המנהל, כי לאור ההליכיםהמשפטיים שננקטו נגד המאירי וההסכם שהושג עימו ולאור הודעת המאירי כי הוא מתחייב שהרועה שגר בשטח יפונה גם הוא (ראה סעיף ה' לתצהיר הנתבע),גילוי הפלישה והעובדה שהתובע נותר בשטח היו רק ב-10/10, הרי שם לא טען המינהל כי לא ידע על פעולותיו של התובע בנכס. ביה"מ קבע שם מפורשות כי אילו היתה הטענה מועלית ע"י המינהל, כי אז היה עובר הנטל אל הנתבע שם להוכיח את ידיעת המינהל (ראה סעיף 5 לפסק הדין). כאמור במקרה דנן, טען המינהל כי נודע לו על הפלישה רק בשנת 2010, שכן קודם לכן ועפ"י ההסכם עם המאירי, היה אמור השטח להיות מפונה. לפיכך הנטל היה על התובע להוכיח ידיעה מוקדמת של המינהל כי מאז חתימת ההסכם עם המאירי נותר התובע בשטח ונטל זה, כמפורט לעיל, לא הורם. כמו כן, באותו מקרה היה מדובר במקרקעין במקום סואן, מרכזי ומוכר, ובפעולות של סלילה הפעלת עסק במקרקעין. לפיכך, קבע ביה"מ שם כי לאור המיקום והפעילות באותו מקרקעין, קמה חזקה שהמינהל ידע על ההחזקה במקרקעין. במקרה דנן, אין המדובר במקום סואן, מרכזי, או מוכר, אלא במקום נטוש המשמש לרעיית בקר ולצורך התוודעות לפלישה, יש לשלוח פקח באופן מיוחד לבקר במקום. כמו כן ההשקעות שביצע התובעאינן השקעות של מבנים או תשתיות, או עסק פעיל וכיוב' אלא מדובר במבנים ארעיים, אותם ניתן לראות בתמונות שהוגשו לביה"מ. לאור כל האמור, אני דוחה את התביעהומקבלת את התביעה שכנגד. בהתאם, אני מחייבת את התובע ואת כל מי מטעמו לסלק ידו מן המקרקעין (המצויים בגוש 13706, חלקות 8,9,14,25,48,59,62,63 ) לרבות פינוי מכל אדם, בעל חיים, מבנה ו/או חפץ. כן נאסר על התובע להשתמש במקרקעין. על מנת ליתן לתובע שהות לבצע את הפינוי, אני מורה כי הפינוי ייעשה לא יאוחר מיום 10.12.12. התובע ישא בהוצאות הנתבע והתובע שכנגד , לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪. קרקעותמקרקעיןצוויםצו מניעהפינוי