מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא קצבת שארים גרושה ידועה בציבור: התובעת הגישה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן- הנתבע) לתשלום קצבת שאירים כידועה בציבור של המנוח ז"ל (להלן- המנוח). משדחה הנתבע את תביעת התובעת בנימוק - "בשעת פטירתו של המנוח לא היית אשתו וגם לא היית ידועה בציבור כאישה המתגוררת עמו", הגישה תביעתה לבית הדין. 3. בתיק זה העידו, מטעם התביעה, התובעת, גב' סיסו עליזה, גב' יוכבד לוי, יוסף לוי והרב ישראל חדאד. מטעם הנתבע העיד מר יהודה אביגל. 4. הפלוגתא בה יש להכריע הינה האם התובעת היתה ידועה בציבור של המנוח כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי וזאת לצורך קביעת זכאותה לקצבת שאירים. 5. מתצהיר התובעת עולות העובדות כלהלן - א. התובעת נישאה למנוח בשנת 1974 כדמו"י; ב. במהלך הנישואין נולדו לתובעת ולמנוח שלושה ילדים, כיום בגירים; ג. המנוח היה אדם חולה ובשנת 1981 יצא לפנסיה מוקדמת ממקום עבודתו בקמ"ג; ד. התובעת והמנוח התגרשו בשנת 1990 בבית הדין הרבני בבאר שבע, עקב התחזקותו הדתית של המנוח; ה. בשנת 2006 חזרו התובעת והמנוח לחיות כבני זוג והמנוח, שהיה חולה מאוד, שכר את הדירה שממול לדירתה של התובעת, אשר התגוררה באותה עת עם בתם המשותפת; ו. המנוח החזיק את הדירה ששכר רק באופן רשמי משום שהתובעת והמנוח הינם אנשים חרדים באמונתם ואינם יכולים, על פי ההלכה, לישון באותה דירה יחד כל עוד אינם נשואים; ז. המנוח שהה באופן קבוע בבית התובעת והיא ובתם המשותפת דאגו לכל מחסורו; ח. התובעת והמנוח חיו כבני זוג לכל דבר והמנוח הוא זה שמימן את פרנסת המשפחה; ט. בתם המשותפת משכה כספים מחשבונו של המנוח ודאגה לכל צרכי הבית; י. התובעת והמנוח תכננו להינשא שוב ונרשמו, ביום 31.7.09, לנישואין ברבנות בבאר שבע ואף שילמו את כל האגרות הנדרשות לשם כך, אולם החתונה נדחתה עקב אשפוזו של המנוח; יא. המנוח נפטר בביתו, ביום 4.9.09, מדום לב . 6. בהודעתה לחוקר הנתבע מיום 30.12.08 (נ/2), כתשעה חודשים לפני פטירתו של המנוח, נשאלה התובעת על שם מי כל התשלומים של הבית ומסרה - "הכל על השם שלי, והכל רק אני משלמת לבד ואין לי עזרה מאף אחד בחיים שלי". כאשר נשאלה התובעת, על ידי החוקר, אודות הקשר שלה עם המנוח השיבה - "הוא מבקר את הילדים כי יוכבד שהיא בת 25 היא רווקה והיא גרה כאן... אבל יש קשר כזה בגלל הילדים וגם ככה היה חולה והיה בטיפול נמרץ כמה חודשים ורק בשבוע שעבר יצא מבית החולים והוא עכשיו בבית שלו ואתם יכולים לראות אותו בבית שלו". לשאלת החוקר מי מבשל ומכבס לו ציינה התובעת - "העוזרת שלו או הבת שלנו" וכמענה לשאלה האם הוא ישן בביתה השיבה התובעת - "מה פתאום הוא בכלל לא יוצא מהבית שלו, הוא במצב קשה מאוד, מאוד ורק לבית החולים הוא יוצא מהבית שלו". 7. במסגרת חקירתה הנגדית, כאשר נשאלה התובעת למה התכוונה כשציינה בתצהירה שהיא והמנוח חיו יחד כבני זוג, חזרה בה מהאמור בהודעה לחוקר והשיבה - "היינו ביחד, הכל ביחד, רק מבחינת הדת לא לישון באותו בית. טיפלתי בו, עזרתי לו, בית חולים, בישלתי לו. ניקיתי לו. עזרתי הרבה". לשאלת ב"כ הנתבע הבהירה התובעת כי הרקע לגירושיה מן המנוח היה בשל דכאון ממנו סבל המנוח, וזאת בניגוד לאמור בתצהירה כי הסיבה לגירושים היתה התחזקותו הדתית של המנוח. כאשר נשאלה התובעת על הסתירות בין עדותה בבית הדין לבין הכתוב בתצהירה, התכחשה התובעת לאמור בתצהירה ואמרה - "לא אמרתי את זה. מאיפה המציאו את זה?". 8. התובעת לא ידעה להשיב מדוע, במהלך שלוש השנים בהם חזרו להיות בני זוג, כטענתה, לא התחתנו והמשיכו להחזיק שתי דירות אלא ציינה כי - "נרשמנו לרבנות וכל הזמן זה נדחה. לשאלתך - לא ידעתי שפתאום ימות" לשאלה מתי נרשמו ברבנות השיבה - "הרבה זמן לפני שהוא נפטר" אולם כאשר הקשתה ב"כ הנתבע ושאלה כמה זה הרבה, התרצתה התובעת והשיבה - "כבר שנתיים שרצינו ללכת. לשאלתך, חודש שלפני שהוא נפטר." 9. מעדותה של התובעת אף לא ברור מדוע המשיכו התובעת והמנוח להחזיק שתי דירות שעה, שלטענתה, חיו כבני זוג. בתצהירה סיפרה התובעת כי המנוח החזיק את הדירה ששכר רק באופן רשמי משום שהתובעת והמנוח הינם אנשים חרדים באמונתם ואינם יכולים, על פי ההלכה, לישון באותה דירה יחד כל עוד אינם נשואים. אולם בעדותה, כאשר נשאלה מדוע החזיקו שתי דירות השיבה - "כי הנכדים היו באים כל הזמן והיה צפוף. לשאלתך, הנכדים היו באים והיה ממש צפוף אז הוא השכיר בית ליד". זאת בניגוד לטענתה כי החזיקו שתי דירות מטעמי דת. 10. מתצהירה של יוכבד לוי (להלן - הבת או יוכבד) עולות העובדות כלהלן - א. יוכבד הינה בתם המשותפת של התובעת והמנוח; ב. לפני שלוש שנים חזרו הוריה לחיות כבני זוג ואביה המנוח שכר דירה ממול לבית התובעת; ג. במשך כל היום המנוח היה שוהה בבית התובעת והתובעת דאגה לכל מחסורו נוכח העובדה שהיה אדם חולה; ד. המנוח פירנס את הבית. בשל מוגבלותו, יוכבד היא זו שניהלה את כספיו וכל חודש היתה מוציאה כספים לכלכלת המשפחה; ה. התובעת והמנוח עמדו להינשא אך החתונה נדחתה בשל מחלת המנוח; ו. המנוח נפטר ביום 4.9.09 בביתם. 11. בתצהירה ציינה יוכבד - "לפני שלוש שנים חזרו הורי לחיות כבני זוג ואבי שכר דירה ממול לביתנו" אולם בחקירתה הנגדית, כאשר נשאלה כמה זמן לפני פטירת אביה המנוח חזרו הוריה לחיות כבני זוג השיבה - "זה היה בשלבים. 3 שנים אבא שלי גר צמוד אלינו. בשלוש השנים האלה חלה התקרבות עד שהם החליטו להתחתן." וכאשר הקשתה ב"כ הנתבע, סייגה הבת את דבריה וטענה - "שנתיים לפחות אפשר לקרוא לזה היום לפי מה שאני מבינה בני זוג" והסבירה כי ציינה בתצהיר כי הוריה חזרו לחיות ביחד לפני שלוש שנים "כי מאז הם גרו צמוד". 12. בחקירתה הנגדית, לשאלה האם המנוח נתן כסף לתובעת, השיבה יוכבד - "זה היה רק בסכומים קטנים כי באופן כללי הכל היה עובר דרכי... הוא נתן לי אבל לא באלפים. לשאלתך - הוא נתן לה כסף לדברים קטנים של הבית אבל לא במועדים קבועים", בהמשך שינתה את גירסתה וציינה - "בחיי היום יום היא לא היתה אוכלת כלום אם הוא לא היה מביא לה. אם הוא לא היה קונה." כאשר נתבקשה הבת להסביר את הודעתה של התובעת לחוקר הנתבע, לפיה המנוח לא נתן לה כסף בכלל, השיבה - "אני לא יודעת מה היא הצהירה אז... אז היא קיבלה ממני. היא ידעה שזה ממנו" וכאשר הופנתה לכך שבראשית עדותה מסרה שהמנוח נתן לתובעת באופן ישיר השיבה - "הוא לא נתן לה במועדים קבועים. לא היו לה מזומנים אף פעם. אז אם היא למשל היתה צריכה לצאת לטיול וצריכה מאה שקל אז הוא נתן לה". 13. לשאלת ב"כ הנתבע מדוע לא התחתנו הוריה לאחר שכבר התקרבו השיבה - "זה קשור לסיבת הגירושין. הוציאו את הילדים מהבית ובשביל להחזיר אותנו אמרו לו שהוא צריך לעזוב את הבית. אז זה מה שהוא עשה", אולם כאשר ב"כ הנתבע שאלה מדוע לא התחתנו כשהילדים כבר גדלו השיבה - "הוא עבר מהלך של ניתוק מאמא שלי והיה לו חוסר אמון בכל מי שהיה קרוב אליו אז ולכן הוא היה צריך לעבור בשלבים את כל ההליך הזה של ההתקרבות אליה מחדש". וזאת בניגוד לטענות התובעת לסיבה בגינה לא נישאו. 14. מתצהירו של יוסף לוי (להלן - לוי) עולות העובדות כלהלן - א. לוי הכיר את המנוח מאז שנת 2001, והתפלל יחד עמו בבית הכנסת; ב. לוי היה מגיע לפחות פעם בשבוע כדי לבקר ולעזור למנוח כחבר; ג. המנוח היה שוהה במשך היום בביתה של התובעת; ד. המנוח סיפר ללוי שעזר למשפחה בכספים רבים; ה. לוי ידע על כוונת בני הזוג להתחתן ברבנות ולא להמשיך כידועים בציבור משום שהיו זוג דתי; ו. המנוח היה מציג את התובעת כבת זוגתו והיו כנשואים לכל דבר ועניין. 15. בחקירה הנגדית שונתה גירסתו של לוי כפי שהובאה בתצהיר מטעמו מקצה לקצה. כאשר נשאל, בחקירה הנגדית, אודות טיב ההיכרות עם המנוח השיב לוי כי הוא עשה קניות למנוח עד שהוא נפטר - "בשר, דברים במכולת. הוא היה חולה. הייתי קונה מה שהוא רשם... הייתי שם לו את הדברים בבית שלו והייתי הולך" ומידי פעם גם היה יושב אצלו קצת. כאשר נשאל, בחקירה הנגדית, האם ראה את התובעת מנקה ומבשלת לו השיב - "אני לא ראיתי אותה מנקה ומבשלת לו. לא ראיתי... לא הייתי רואה אותה. הייתי מביא לו דברים והולך"..עוד השיב לוי, בניגוד לאמור בתצהיר, שלא ראה שהמנוח שוהה בבית התובעת. 16. כאשר נשאל לוי אודות הקשר בין התובעת למנוח השיב כי לא ראה את המנוח שוהה בביתה של התובעת וכי המנוח לא סיפר לו דבר אודות הקשר שלו עם התובעת. לשאלה מה ידוע לו על הרצון שלהם להתחתן השיב - "אני לא יודע. אני לא בא לתחקר אותם. רצו להתחתן פעם ונפטר פתאום". עוד השיב שלא ידוע לו למה לא רצו להתחתן עז אז - "זה ביניהם אני לא יודע". כאשר עומת לוי עם האמור בתצהירו לפיו ידע על כוונת בני הזוג להתחתן ברבנות השיב - "אני לא זוכר מה אמרתי בתצהיר" וכאשר הקשתה ב"כ הנתבע והפנתה את לוי לתצהירו, שם הצהיר שהם לא רצו להמשיך כידועים בציבור משום שהיו זוג דתי השיב - "אני לא יודע שהם לא רצו להמשיך כידועים בציבור כמו שאת אומרת". עוד השיב שלא ידע שום דבר על התובעת, המנוח לא אמר לו שום דבר על הקשר ביניהם וכן העיד שהמנוח "לא הציג אותה כבת זוגתו". 17. מתצהירה של עליזה סיסו (להלן - סיסו) עולות העובדות כלהלן - א. סיסו מכירה את התובעת כ- 40 שנה. שכן אמה שכנה של הורי התובעת ברינגלבלום 25; ב. סיסו מבקרת את אימה כל יום וסועדת אותה; ג. לאחר שהתובעת התחתנה עם המנוח היא המשיכה להתגורר באותו בית ברינגלבלום 25; ד. למרות גירושי הזוג, בארבע השנים האחרונות התגוררו בצמידות כאשר המנוח שהיה חולה התגורר ברינגלבלום 23. בני הזוג דתיים ואינם יכולים ללון באותה דירה כשהם אינם נשואים; ה. בני הזוג חיו כבני זוג באופן רגיל כאשר המנוח נמצא כל היום בבית התובעת; ו. התובעת היא זו שטיפלה במנוח ודאגה לכל מחסורו; ז. סיסו ראתה את המנוח נותן לתובעת בכל שבוע כספים לקניות ולצורכי הבית. 18. סיסו העידה על עצמה כי היא חברה טובה של התובעת, אולם לשאלה מדוע בני הזוג לא התחתנו השיבה "אין לי מושג".כמו כן, בתשובה לשאלה האם המנוח היה בבית התובעת בשעה שסיסו ביקרה אותה השיבה - "אם הייתי בערב אז הוא היה בבית שלו. בדרך כלל הביקורים אצל אמי היו בשעות הערב." ובתשובה לשאלה האם המנוח ניהל בית עצמאי משלו השיבה בחיוב. 19. עד נוסף שהעיד מטעם התובעת הינו הרב ישראל חדאד, מנהל מחלקת הנישואין ברבנות באר שבע. במכתבו ת/4, שצורף לראיות התובעת, כתב הרב חדאד - "... הזוג הנ"ל על אף שלא גרו זה עם זו באותו הבית בשל הבעיה ההלכתית הם ניהלו משק בית משותף על המשתמע מכך מלבד המגורים באותו הבית. וכל זאת לאור היכרות אישית את בני הזוג בכלל ואת המשפחה בפרט. כמו כן אציין כי הזוג הנ"ל באו וביצעו רישום לנישואין ואף קבעו תאריך לחתונה. אך בשל המצב הבריאותי של המנוח משה ז"ל לא נתאפשרה קיום חופה כמתוכנן". 20. בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל הרב חדאד אודות טיב היכרותו עם בני הזוג ציין - "היינו במספר מפגשים בשני הבתים של בני התובעת והמנוח" אולם בהמשך אמר שנפגש עימם "אולי פעמיים". כאשר נשאל הרב חדאד איך הוא יודע שמנוח והתובעת התגוררו זה מול זה ציין - "אני יודע את זה מדיבורים שהיו לי עם יוכי" אולם כאשר הקשתה ב"כ הנתבע והזכירה לו שטען שהוא ביקר אצלם בבית השיב - "אני לא זוכר". עוד העיד הרב חדאד, שהתובעת והמנוח היו ידועים בציבור וניהלו משק בית משותף והכוונה - "קניות וכל מה שצריך... הוא היה חולה והתובעת היתה עושה את כל הקניות ומה שצריך. זה ניהול בית משותף" והוא יודע זאת "מדיבורים שהיו לי עם יוכי והאלמנה". בהמשך הרב חדאד אף העיד "לא אחת ראיתי אותה (התובעת -א.ס.) נושאת סלים של קניות וצרכי הבית", אולם התקשה להסביר כיצד ידע שסלי הקניות מיועדים למנוח וציין כי התובעת "היתה מנהלת את הקניות ועושה הכל. הוא היה חולה." 22. מעדותו של יהודה אביג'ל, חוקר הנתבע (להלן - החוקר) עולות העובדות כלהלן - א. החוקר ביצע את החקירה הנוגעת לתובעת (נ/2) בהקשר של הבטחת הכנסה ומגורים משותפים עם המנוח; ב. ממצאי החקירה שביצע היו חד משמעיים והעלו כי התובעת גרה לבד והמנוח גר בבית אחר. החוקר ניגש למנוח לאחר שגבה את הודעת התובעת אולם הוא היה במצב קשה שכן יום לפני כן השתחרר מבית החולים; ג. החוקר ביקר בשתי הדירות, בדירת התובעת לא מצא מסמכים של המנוח, לא בגדים שלו ולא בגדים של גבר בכלל. לא נמצאו נעלים, לבנים או כל סימנים של גבר שגר בבית; ד. בעת הבדיקה החוקרים בודקים בבית המבוטח, בארונות, בשידות, מתחת למיטות ובכל הבית, וכך נעשה גם במקרה זה; ה. כפי שעולה מדו"ח החקירה, כל חפציו של המנוח היו בביתו; ו. ממצאי החקירה העלו שהתובעת גרה לבדה. המסגרת הנורמטיבית - 23. סימן ד' לפרק י"א לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק) עוסק בביטוח שארים. סעיף 252 לחוק קובע כי לאלמנתו של מבוטח שנפטר תשולם גמלת שאירים בהתאם לתנאים הקבועים בחוק. סעיף 238 לחוק מגדיר מי הם המבוטחים לפי פרק זה, ומגדיר "אלמנה" כך - "מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא - (1) מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד; (2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אשה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244". המונח "אשתו" מוגדר, בסעיף 1 לחוק - "לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו". 24. הידועה בציבור כאשתו תהיה בגדר "אלמנה" בהתמלא שני תנאים מצטברים - א. האישה היתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח בשעת פטירתו. ב. האישה התגוררה עם המנוח בשעת פטירתו. (ר' עבל (ארצי) 731/07 לובוב קירשנר - המוסד לביטוח לאומי). דיון והכרעה - 25. לאחר שנתנו דעתנו לעדויות, לכלל החומר שהובא לפנינו וכן לטענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין התביעה להדחות שכן התובעת לא היתה ידועה בציבור של המנוח בשעת פטירתו ונפרט. ראשית - בעדויות העדים שהובאו מטעם התובעת היו סתירות ובקיעים רבים וחלקם אף אף היו מגמתיות. תצהיריהם של כל העדים מטעם התובעת נסתרו באופן כזה או אחר במסגרת החקירה הנגדית ולא מצאנו מי מהעדויות מהימנה ומשכנעת. די בטעם זה בלבד כדי לדחות את תביעתה של התובעת. שנית - התובעת לא השכילה להוכיח כי היא עומדת במבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין הכרתה כידועה בציבור של המנוח. הוכח שהיתה הפרדה כלכלית מלאה בין התובעת למנוח שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בחשבונות בנק נפרדים, בנשיאה נפרדת בהוצאות בתיהם, לא הוכחו סממנים של שיתוף או של מערכת משפחתית כלשהי ועוד. 26. בתי הדין דנו, לא אחת, במבחנים המקובלים לעניין הכרה בבני זוג כידועים בציבור וקבעו לגבי מבחן ההכרה בידועים בציבור כבני זוג, כי מדובר במבחן כפול - " ראשית - על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הכרת מסירות ונאמנות המעידים על קשירת גורל. שנית - עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים." (דב"ע 6-37/97 ד"ר אליציה פוגל - מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, פד"ע לב 372, 376, והאסמכתאות שם) 27. באשר למבחן הראשון - שוכנענו כי לא שררה בין המנוח לתובעת מערכת יחסים אינטימית כאשר לטענת התובעת, הדבר נבע בשל איסור הלכתי. גם מעבר ליחסים אינטימיים לא התרשמנו כי בין התובעת למנוח היתה מערכת יחסים של חיבה, שותפות גורל וקשר עמוק ויציב. מהעדויות ומהמסמכים עולה כי המנוח התגורר בגפו, לדברי התובעת אף היה שרוי בדיכאון - "הוא לא הרגיש טוב. הוא היה בדיכאון, הוא היה בבית שלו" ונפטר כשהוא לבדו בביתו - "פתאום קיבל דום לב בבית שלו". יצויין שזאת בניגוד לאמור בתצהירה של יוכבד לפיו המנוח נפטר "בביתנו". מבחינה ראייתית , התובעת לא אוזכרה, ולו פעם אחת, בכל המסמכים שהוגשו מטעם המנוח הן במסמכים לביטוח הלאומי בבקשה לקצבת ניידות (נ/10) והן בסיכום האישפוז שלו בבית החולים. בנ/10 - תפקוד בפעולות יום יום - שירותים מיוחדים נכתב -"התובע מתגורר לבדו. בתו שגרה בצמוד אליו עוזרת לו ולכן יש לאשר זכאות בגין בודד" בנ/11 - מכתב שחרור מבית החולים סורוקה מיום 12.1.09 נכתב - "בן 60 גרוש ואב לשלושה, מוזנח. הפרעה קוגנטיבית קלה". 28. לטענת יוכבד, המנוח לא הזכיר את התובעת שכן "מבחינה דתית זה נגד את ההלכה להגיד שגם אמא שלי מטפלת בו ונמצאת איתו. מבחינת הציבור עד שהם לא יתחתנו באופן רשמי הם הסתירו את זה". יוכבד אף העידה כי בכל מקום שהמנוח אמר כי בתו מסייעת לו, הוא דיבר על התובעת (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 18.7.11). יחד עם זאת, באותה נשימה ציינה "אני היייתי זו שדאגה לכל צרכיו של אבי, והייתי בקשר קבוע ועוזרת לו בכל ענייניו". הנה כי כן, יוכבד עצמה מציינת כי לא התובעת היא זו שדאגה לכל צרכיו של המנוח אלא היא. זאת ועוד, הטענה לפיה התובעת לא הוזכרה על ידי המנוח מטעמים דתיים, כלל לא מתקבלת על הדעת וזאת לאור עדותו של הרב ישראל חדאד לפיה על פי ההלכה יכול להיות ששני בני זוג יבלו כל היום יחדיו כבני זוג מבלי להתחתן במשך מספר שנים (עמ' 25 לפרוטוקול מול השורות 11-13). 29. אין לקבל אף את טענת ב"כ התובעת לפיה המנוח לא ציין בביטוח הלאומי את שמה של התובעת על מנת שלא לאבד את שעות הסיעוד שקיבל מאת המוסד לביטוח לאומי, וזאת בשל מצבם הכלכלי הרעוע של בני הזוג. הטענה אינה מתקבלת על הדעת, שהרי ככל שמצבם הכלכלי של בני הזוג היה "בכי רע", כהגדרתה, אין זה סביר שיחזיקו שתי דירות. 30. התובעת עצמה, במהלך כל עדותה, לא דיברה על המנוח כבן זוג אלא, לכל היותר, במונחים של עזרה לאדם חולה. התובעת העידה כי בשנת 2006 כשהמנוח בא לגור בבניין שלידה מצבו הבריאותי היה "קריטי ביותר", ולשאלה מה קרה בשנת 2006, אחרי 16 שנות גירושין, שהחליטו לחיות כבני זוג השיבה - "רציתי מאוד לעזור לו כי המצב היה מאוד קשה" וכאשר נשאלה אם נכון שעזרה לו אך לא היתה בת זוגתו התחמקה ואמרה - "עזרתי לו בהרבה דברים". התובעת אף ציינה, באשר לנסיבות חזרתו של המנוח לבאר שבע - "הוא היה בירושלים ורק אחר כך בא לבאר שבע. הילדים רצו שיהיה קרוב בבאר שבע כדי שיבקרו אותו". למותר לציין, כי עדותה זו של התובעת עומדת בסתירה לעדותה של יוכבד אשר העידה כי התובע חזר לבאר שבע לאחר שהתקרב לתובעת. 31. אף מעדויות העדים שהובאו לפנינו, לא התרשמנו כי בין התובעת למנוח התקיימו יחסי אהבה, חיבה ושותפות גורל. מעדותו של לוי אודות הקשר בין התובעת למנוח, התברר כי המנוח - "לא הציג אותה כבת זוגו" וכי "לא ידעתי שום דבר עליה". גם העדה עליזה סיסו ציינה כי היחסים בין התובעת למנוח היו כאלה שהתובעת בישלה לו, כיבסה לו ובשנה האחרונה גם ערכה עבורו קניות. לא דובר על קשר של חיבה, אהבה ושותפות, אלא של עזרה לאדם חולה. 32. בע"א 11902/04 מרים חסין נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (14.8.07), נפסק: "סיבות שונות עלולות להביא בני-זוג נשואים להתגרש זה מזו, אולם אין ספק כי בנסיבות רגילות, הגירושין הם סימן לכך שבני-הזוג אינם חפצים עוד לקיים חיי משפחה משותפים. גם אם אפשר שבני זוג שהתגרשו ימצאו את הדרך חזרה זה לזרועותיה של זו, עד כי ייחשבו "ידועים בציבור" הרי שנדרשות ראיות משכנעות לכך. עצם העובדה שבני זוג גרושים מוסיפים לקיים מערכת יחסים כלשהי אינה מלמדת על היותם "ידועים בציבור" בסופו של דבר חוזרים אנו למבחנים של יחסי אהבה וחיבה הנלווים לניהול משק בית משותף..." 33. העובדה שהמנוח המשיך להחזיק בדירתו וכי התובעת והמנוח לא מצאו פנאי להתחתן וזאת במשך שלוש השנים בהם, לטענת התובעת, חיו כזוג, אומרת דרשני ובפרט נוכח האיסור ההלכתי ונוכח מצבם הכלכלי הרעוע של המנוח והתובעת. הן התובעת והן העדים מטעמה לא השכילו להסביר מדוע, ככל שהמנוח אכן היה ידוע בציבור של התובעת על כל המשתמע מכך, היה צורך להחזיק בדירה נוספת ולשאת בעלויות של החזקת דירה נוספת למרות המצב הכלכלי הקשה של השניים ולמרות האיסור ההלכתי. בהקשר זה יצויין כי התובעת הציגה אישור מן הרבנות לפיה היא והמנוח נרשמו לנישואין עוד טרם פטירת המנוח ומכאן יש להסיק, לטענתה, על רצינות כוונותיהם למסד את הקשר ביניהם. אולם מן המסכת העובדתית שנפרשה בפנינו - מעדויות העדים וממועד הרישום לנישואין אשר נעשה בסמוך לפטירתו של המנוח - הגענו למסקנה כי הבקשה לרישום לנישואין נעשתה לצורך הכנת תביעתה של התובעת. לא נהיר מדוע התובעת והמנוח לא התחתנו במהלך שלוש השנים בהם חזרו, כטענת התובעת, לחיות יחד כבני זוג, אלא נרשמו לנישואין רק כחודש לפני פטירתו, כשמצבו הבריאותי של המנוח היה בכי רע וכפי שהתובעת ציינה בפני חוקר הנתבע, כתשעה חודשים לפני פטירתו של המנוח, שהמנוח היה - "ממש ממש חולה, עומד למות". 34. עדותו של הרב ישראל חדאד אף היא הותירה ספקות באשר לכנות הרישום לנישואין. הרב חדאד כתב בת/4 "הזוג הנ"ל באו וביצעו רישום לנישואים ואף קבעו תאריך לחתונה. אך בשל המצב הבריאותי של המנוח משה ז"ל לא נתאפשרה קיום חופה כמתוכנן". בחקירתו הנגדית העיד הרב חדאד כי פגש את התובעת והמנוח מספר פעמים בביתם, אולם בהמשך חזר בו ואמר שפגש אותם פעמיים ולבסוף אף טען כי הוא אינו זוכר אם ביקר כלל בביתם. 35. למעלה מן הצריך נדון גם במבחן השני של הגדרת ידועים בציבור לפיו על בני הזוג לנהל משק בית משותף. אין מחלוקת כי עובר לפטירת המנוח, התובעת לא התגוררה עמו וכל אחד התגורר בדירה משלו. אלא שמן העדויות עולה כי היחסים בין התובעת והמנוח לא עלו כדי ניהול משק בית משותף גם על סמך מבחנים נוספים. חוקר הנתבע, אשר ביקר בביתה של התובעת, ציין בדו"ח שהגיש כי בבדיקה בבית התובעת אין ממצאים למגורים משותפים ובבדיקה בבית המנוח, כל חפציו בביתו. זאת ועוד, מפרטי חשבון הבנק שנמסרו על ידי הנתבע (נ/9) עולה כי התובעת ניהלה חשבון בנק בנפרד מן המנוח. עובדה זו אושרה גם על ידי הבת אשר הודתה כי התובעת והמנוח ניהלו חשבונות בנק נפרדים. בהודעתה לחוקר הנתבע (נ/2) אף אמרה התובעת כי אינה נתמכת על ידי איש וכי היא נושאת בכל הוצאותיה לבדה. העדה סיסו אף היא העידה כי המנוח ניהל בית עצמאי משלו. גם מבחינת תמיכה כספית, לא הוכחה תלות כלכלית בין המנוח לתובעת. התובעת העידה כי המנוח "היה עוזר כי לא היה לי מספיק" אולם ציינה גם "יש לי חשבון בנק. אני משלמת מהחשבון שכר דירה, חשמל מים וכו'". גם הבת השיבה, בעדותה, כי "הוא נתן לה אבל לא באלפים. לשאלתך, הוא נתן לה כסף לדברים הקטנים של הבית, אבל לא במועדים קבועים". וכן "הוא לא נתן לה כהכנסה אלא אם צריך 100 שקל פה או 100 שקל שם אז הוא נתן". יצויין כי בהמשך עדותה שינתה הבת את גירסתה וטענה - "בחיי היום יום היא לא היתה אוכלת כלום אם הוא לא היה מביא לה. אם הוא לא היה קונה". בהקשר זה יצויין כי התובעת ניסתה להיבנות על הכרתה כידועה בציבור של המנוח, במסגרת תיק ק"ג 3332-09 שניהלה כנגד מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים, בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. העובדה כי התובעת הוכרה כידועה בציבור של המנוח במסגרת תיק אחר שהנתבע לא היה צד לו, אין בה כדי ללמד על מהות היחסים בין התובעת למנוח ואין בפסק הדין מיום 7.6.10, אשר ניתן ללא הנמקה ובהסכמת הצדדים, כדי להכריע בזכויות התובעת כלפי הנתבע במסגרת התביעה שלפניננו (ר' גם עבל (ארצי) 92-10 חוה ביטון נ' המוסד לביטוח לאומי). 36. נוכח כל האמור, נוכח כל החומר שבתיק בית הדין ונוכח העדויות כפי שהובאו לעיל בהרחבה, שוכנענו כי התובעת לא היתה ידועה בציבור של המנוח. הגם ששררה בין התובעת למנוח מערכת יחסים טובה, אין היא מגעת כדי מערכת יחסים של ידועים בציבור הזכאים לזכויות על פי חוק. 37. לאור האמור - התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הינה ידועה בציבור של המנוח וזכאית לקבלת גמלת שארים כידועה בציבור. יצויין שפסיקתינו אף תואמת את תכליתו של החוק, שכן קצבת שאירים על פי החוק נועדה בעיקרו של דבר לשמר את רמת חייה של האלמנה, פחות או יותר, כפי שהיתה לפני פטירת בן הזוג. תכלית זו לא מתקיימת בנסיבות כאמור שבהן קודם לפטירת המנוח, היתה קיימת הפרדה כלכלית מלאה בינו לבין התובעת. 38. סוף דבר- התביעה נדחית. 39. אין צו להוצאות. קצבת שאריםידועים בציבור