הנתבע טען, כי התובע שימש כמתווך בלבד, ובאם קיימת זכות למאן דהוא לקבלת כספים ממנו בגין ביטולי פוליסות והחזרי עמלות, הרי זכות זו נתונה למנורה בלבד. הגם שמול הנתבע נעשתה התחשבנות תקופתית אשר גילמה בחובה ניכויים בגין כל ביטולי הפוליסות. דוגמא לפסק דין בנושא שטר חוב ביטול פוליסות ביטוח: רקע וטענות הצדדים. שתי תביעות שטריות שהדיון בהן אוחד. התביעה הראשונה הינה בגין שטר חוב על סך של 50,000 ₪, עליו חתום הנתבע מס' 1 (להלן: הנתבע), כעושה השטר ולו ערב אחד בשם אשר אוחיון, שלא נתבע. גם השטר השני הינו על אותו הסכום, נעשה אף הוא ע"י הנתבע בערבותה של גרושתו שהינה הנתבעת מס' 2 (להלן: הנתבעת). אף שנפתחו שני תיקי הוצל"פ, עם זאת הצדדים תמימי דעים כי שני השטרות מתייחסים לאותו החוב הנטען. בשנת 2001 הנתבע היה סוכן ביטוח עצמאי וגם ניהל את פעילות ביטוח החיים והבריאות של חברה בשם משר"ל או נטלי (להלן: החברה). החברה התקשרה ביום 30.9.01 עם מנורה חברה לביטוח בהסכם לפיו הוסכם כי החברה, שכאמור עסקה בין היתר בביטוח, תעביר את מרבית פוליסות הבריאות והחיים למנורה באמצעות התובע שהינו הבעלים של סוכנות ביטוח (נספח א לתצהיר התובע מיום 20.5.11, להלן: "ההסכם"). עוד הוסכם, כי החברה תקבל מאת מנורה עמלות היקף בשיעור של 27%, והנתבע יזכה לקבל עמלות בשיעור של 20%. בסוף ההסכם צויין בכתב יד בזו הלשון:" מוסכם כי לא תהיה לסוכנות {החברה, א.ב} שום אחריות על כספים שמועברים מחברת הביטוח לאמסלם". החברה הביעה התנגדות, אם כך, להעברת חלקו של הנתבע בעמלות, מאת מנורה, דרכה, וגם האחרונה, סירבה להתקשר עמו ישירות באמצעות נספח להסכם שיועד להסדיר את יחסי הנתבע עם מנורה. נספח זה צורף להסכם, עליו חתם הנתבע ושגרו למנורה. אלא שמנורה , מסיבותיה, הביעה התנגדות להתקשרות ישירה עם הנתבע ולא חתמה על נספח זה, ( נספח ג' לתצהיר התובע מיום 20.5.11 להלן: "הנספח"). כמוצא לסבך אליו נקלעו הצדדים וכדי לקדם את העסקה, התובע הביע נכונות כי חלקו של הנתבע בפרמיה יועבר אליו ישירות מאת מנורה, והתחייב להעביר כספים אלה לידי הנתבע. וכך היה, הנתבע וגם החברה חתמו על מכתב ביום 22.11.01, אשר הופנה למנורה, ולפיו התבקשה מנורה להעביר את חלקו של הנתבע בעמלות ישירות לתובע (נספח ב' לתצהיר התובע מיום 20.5.11). ההסכם נרקם, והצדדים החלו פועלים עפ"י המוסכם. לימים, לערך בשנת 2003, הקשר בין התובע לנתבע נותק, ומאז צדדים אלה לא באו בקשר כלשהו, עד אשר הוגשו שטרות אלו לביצוע. למען הבהירות אציין, כי התובע טען לאורך כל הדרך כי שטרות אלו ניתנו לו ע"י הנתבע, כדי להבטיח שהאחרון יעמוד בהתחייבותו להחזרת כספי העמלות למקרה של ביטולי פוליסות. הווי אומר, כגישתו, העמלות הועברו מראש, אלא שבחלוף הזמן נעשים ביטולים בחלק מהפוליסות. במצב דברים זה, כנטען, הוסכם כי התובע יחזיר את חלקו של הנתבע בעמלות שנגבו ביתר למנורה, והוא יהיה רשאי לקזז או לקבל מאת הנתבע כספים אלה. השטרות, כך נטען, יועדו להבטיח החזר זה. לאחר שהנתבע קיבל את האזהרה מאת לשכת ההוצל"פ הוא הזדרז והגיש התנגדות אותה תמך בתצהירו מיום 28.2.10 (להלן: "תצהיר ההתנגדות"). בתצהיר זה הנתבע גולל את העובדות, בהדגישו כי התקשר בשנת 2001 עם התובע בהסכם לפיו התחייב להעביר את תיק הביטוח של החברה לסוכנות שבבעלות התובע, כאשר האחרון התחייב לשלם לנתבע חלק מהעמלות. הנתבע הוסיף בסע' 7 לתצהירו בזו הלשון:" אני מצהיר כי המשיב בקש ממני לחתום על שטר חוב המבטיח עמידה בסיכום וכצעד פורמאלי בלבד..". הנתבע נענה לבקשה זו והעביר שטר חוב החתום על-ידו לידי התובע. הקשר העסקי הופסק בשנת 2003 ומאז הנתבע לא שמע דבר וחצי דבר מאת התובע, (סע' 8 לתצהיר). זו הייתה בתמצית גרסתו העובדתית הראשונה אותה שטח הנתבע בתצהירו. עם התקדמות הדיון גרסתו זו של הנתבע עברה שנויים עליהם נעמוד בהמשך הדברים. לאחר שניתנה רשות להגן לנתבע והוגש תצהירו של התובע ביום 20.5.11 (להלן :"תצהיר התובע"), אליו צורפו מסמכים, הנתבע הגיש בקשה שבגדרה עתר כי אורה על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. בעקבות בקשה זו ניתנה החלטתי מיום 2.8.11 בה ציינתי כי קיימת מחלוקת לעניין המועד בו נולדה העילה, מכאן וכדי להגיע לתוצאה הצודקת בנסיבות יהיה נכון תחילה ללבן את העובדות העומדות ביסודה של מחלוקת זו. עוד הוספתי בסע' 20 להחלטה, כי, נראה לכאורה, שהנתבע איחר את המועד בהעלאת טענתו זו שעה שטענת ההתיישנות לא זכתה לכל זכר בתצהיר ההתנגדות. גם עניין זה הותרתי להכרעה במסגרתו של פס"ד זה מהטעם שהנתבע טען כי טענתו זו נפקדה מתצהיר ההתנגדות משום שנחשף לעובדות הרלוונטיות שמקימות את טענתו להתיישנות רק לאחר שהתובע הגיש תצהיר עדות מטעמו אליו צרף מסמכים רלוונטיים ואשר נעלמו מעיניו של הנתבע מקודם. גם טענה זו מושתת מטבעה על עובדות שראוי תחילה לברר, מכאן בסוף החלטתי קבעתי כי תבוא התייחסות מפורטת לעניין ההתיישנות בגדרו של פס"ד. הנתבע גם הגיש בקשה נוספת לסילוק התביעה על הסף. בבקשתו זו הנתבע סמך את ידיו על העובדה שבשני שטרי החוב לא צויין שם הנפרע. מיד לאחר הגשת בקשה זו, התובע בתורו, הגיש בקשה מטעמו בה ביקש כי תינתן לו הרשות לציון שמו כנפרע בשטרי החוב. שני הצדדים הסכימו כי הכרעה בשתי הבקשות תבוא במסגרת פס"ד ולאחר שמיעת ראיות הצדדים, כך שגם עניין זה עדיין תלוי ועומד. טענות הצדדים. הקדמתי וציינתי כי חל מפנה בגרסתו של הנתבע. בתצהיר העדות הראשית שהוגש על-ידו ביום 26.12.11 (להלן: תצהיר הנתבע) הוא הצהיר כי התובע מחזיק בשטרות שלא כדין. שטרות אלו, כך הוסיף בסע' 6 לתצהירו, נחתמו על ידו בהתאם לסע' 7 לנספח בו נכתב בזו הלשון:" הסוכן {הנתבע, א.ב} יעביר שטר ביטחון בצירוף שני ערבים כבטחון למקדמות שקיבל". השטרות צורפו לנספח זה ונשלחו למנורה שלא הסכימה לאשר נספח זה, אך משום מה לא החזירה את השטרות, אשר מצאו את דרכם לידי התובע. הנתבע טען, כי התובע שימש כמתווך בלבד, ובאם קיימת זכות למאן דהוא לקבלת כספים ממנו בגין ביטולי פוליסות והחזרי עמלות, הרי זכות זו נתונה למנורה בלבד. הגם שמול הנתבע נעשתה התחשבנות תקופתית אשר גילמה בחובה ניכויים בגין כל ביטולי הפוליסות. בסיכומיו הנתבע טען לשיהוי בהגשת התביעה, ובשפה רפה הוסיף ואחז בטענה להתיישנות. בהקשר זה הנתבע סומך את ידו על גרסת התובע שטען כי מתחילת שנת 2003 התגבשה עילת התביעה עם זאת, התובע קפא על שמריו במשך תקופה ארוכה (סע' 19 לסיכומים) . עוד טען הנתבע, כי נכון לדחות את התביעה מהטעם ששם הנפרע נפקד משני השטרות. הרי המדובר, כך נטען, בפגם היורד לשורש העניין, כך שבפנינו מסמכים החסרים פרט מהותי ואין לסווגם כשטרות שעשויים לעמוד ביסוד העילה השטרית הנטענת. הנתבע לא הסתפק בכך וטען בסיכומיו, כי לא קיימת בפועל תמורה, הגם שהתובע לא הוכיח כי החזיר למנורה כספים כלשהם בגין חובו של הנתבע. התובע פתח את סיכומיו בהתייחסו לטענת הנתבע לפיה התובע אוחז בשטרות אלו שלא כדין. בעניין זה הנתבע מפנה לתצהיר ההתנגדות שהוגש ע"י הנתבע ובו הודה כי השטרות נמסרו לידי התובע, כפי שהוסכם בין הצדדים, כן הוא מפנה להחלטתי מיום 2.8.11, שבגדרה התייחסתי לטענת ההתיישנות. בהחלטה זו צויין, על יסוד המסמכים ותצהיר ההתנגדות שהוגשו עד לאותו שלב, כי בפועל לא קיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין מסירת שטרות אלו לידי התובע כבטחון. התובע הוסיף וטען, כי עלה בידיו להוכיח שהנתבע לא החזיר הכספים בגין ביטולי הפוליסות. מהמסמכים שצורפו לתצהיר התובע והעד בן עזרא, שעבד באותם זמנים במנורה, ניתן לעמוד על כך כי היקף חובו של התובע אף עולה רבות על הסכום הנקוב בשטרות. כחיזוק למסקנה זו התובע מפנה לקיזוזים שנעשו בחשבון החברה בגין גבית היתר, כאשר בפעולה חשבונאית פשוטה ניתן לגזור מסכומי הניכוי את היקף חובו של הנתבע לתובע. הנתבע, כך נטען, התפתל בתשובותיו וניכר כי לא דבק במסירת האמת, לא טרח להזמין עדים רלוונטיים, מה גם שעסקינן בעדות יחידיה של בעל דין. התובע הדגיש בסיכומיו, כי רוב הטענות בהן אוחז הנתבע מהוות בפועל שינוי חזית. הוא מוסיף, כי הטענה להעדר שם נפרע לא נטענה בתצהיר ההתנגדות הגם שהמדובר הוא, לכל היותר, בפגם פורמאלי בלבד. גם הטענה להעדר יריבות או אחיזה כדין בשטר נפקדה מתצהיר ההתנגדות, כך שהנתבע מנוע מלהעלות טענה זו. דיון והכרעה. כזכור, הנתבע הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התישנות, מחלוקת זו לא הוכרעה עד אשר יתבהרו העובדות. כך נקבע בהחלטה, ועם זאת הנתבע לא ראה להביא ראיות כלשהן התומכות בטענתו זו. אף יתרה מכך, כפי שעולה מגרסתו שקיבלה ביטוי בתצהירו הרי תקופת ההתיישנות, מאז נולדה עילת התביעה ועד לפתיחת תיקי ההוצל"פ, לא חלפה. בסע' 11 לתצהיו הנתבע טוען כי תיקי ההוצל"פ נפתחו ביום 13.10.09, ואילו החשבונית האחרונה שהוא הנפיק בגין קבלת חלקו בעמלות נושאת תאריך 26.11.02, וסביר להניח, כך הוא מוסיף, כי היא מתייחסת לתשלום שבוצע בחודש 10/2002, מזאת הוא בדיעה כי דין התביעות דחיה מחמת התיישנות. נטלי הראיה והשכנוע באשר לעובדות העומדות ביסוד טענה זו רובצים לפתחו של הנתבע, שכן טענת ההתיישנות מקדמת את עניינו, אלא שהנתבע כשל בהבאת ראיות שבכוחן לבסס טענה זו. גם בהנחה שהמועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות הינו מועד התשלום האחרון ששולם לידיו ע"י התובע, ולא כך אני סבור, הרי שעה שהנתבע לא טרח ולו לנקוב במועד מדויק בתצהירו ועדותו בפניי, אזי דין טענה זו דחיה. מעבר לכך, השטר נמסר במקור כשטר בטחון. כידוע שטר זה הינו על תנאי ואינו ניתן לפרעון, לסיחור או להעברה כל עוד התנאי או האירוע אותו נועד להבטיח לא התקיים (לרנר, דיני שטרות, מהדורה שנייה, עמ' 53). במילים אחרות, בכל הנוגע לשטר כגון זה בו עסקינן הפסיקה הבחינה בין שני שלבים. בראשון, נמסר השטר ללא ציון סכום הפרעון או פרטים אחרים. בשלב זה וכל עוד התנאי לא התקיים עסקינן בשטר שניתן למשמרת והוא לא מקנה זכויות כשלהן לאוחז בשטר גם לא הזכות להעברתו או להסבתו (ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב , פ"ד ל"ז(3) עמ' 830, 836. ע"א 665/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בן עליזה, פ"ד לח (4), 281, 289). ואילו בשני, בהתקיים התנאי, האוחז קונה את מלוא הזכויות השטריות לרבות לפרעון, הסבת או העברת שטר הבטחון. בהקשר זה יצויין שאמנם לא מתנוסס על השטר הכיתוב "לביטחון", אם כי הלכה היא שסיווג השטר כבטחון נקבעת בעיקר בהתאם למוסכם בין הצדדים, דבר העולה מגרסת כל העדים, לרבות התובע עצמו (פס"ד קדש נפתלי הנ"ל עמ' 832-833). הנה כי כן, עילת התביעה נולדה בהתקיים התנאי ולא במועד בו הועבר התשלום האחרון לידי התובע. תנאי זה יתקיים עם ביטול פוליסות שבגינן שולמו העמלות לידי הנתבע, אלא שמועדי הביטול לא זכו להתייחסות כלשהיא בתצהירי וראיות והנתבע. מועדים אלה נותרו עלומים, דבר שמוביל לדחיית טענה זו. באם לא די באמור לעיל אוסיף, כי הנתבע לא העלה טענתו זו בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו. בתצהיר ההתנגדות אין זכר לטענת ההתיישנות, גם לא הובא הסבר, לא בתצהיריו וגם לא בסיכומיו לעניין העובדות, שכנטען, נעלמו מעיניו בשלב הגשת תצהיר ההתנגדות, והעומדות ביסוד טענתו להתיישנות. מעבר לדרוש אדגיש, כי הנתבע בסיכומיו העלה את הטענה להתיישנות בשפה רפה מבלי שטרח לשטוח את המסכת העובדתית או המשפטית שמקימה טענה זו. מכאן, נכון לראות בנתבע כמי שזנח טענה זו, מסקנה שאף היא מצדיקה את דחיית טענתו זו של הנתבע. הנתבע לא הסתפק בכך ועתר לדחיית התביעות מחמת שיהוי. גם טענה זו דינה דחיה. הנתבע לא טען וממילא לא הוכיח כי נוצרה בלבו ציפייה או הסתמכות בעקבות השיהוי הנטען שגרם להרעה ממשית במצבו או שיכולתו להתגונן נפגעה משמעותית. אף יתרה מכך: " סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם שהניעו את הנתבע למעשה או מחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים , פ"ד נ"ז (5) ,443, ע"א 167/51 ברסקי נ. סגל פ"ד ט, 5 ). לא הוכח כי בנסיבות התובע פעל בחוסר תום לב או כי הציג מצג לפיו הוא ותר או מחל על תביעתו כלפי הנתבע. טענותיו של הנתבע, במישור זה, נותרו טענות בעלמא ללא שזכו להנחת תשתית עובדתית שתצדיק קבלת הטענה לשיהוי, הגם, כפי שנקבע, נכון להיזקק לטענה זו אך במקרים חריגים, ואין זה המקרה. מחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים סבה סביב שאלת אחיזתו של התובע בשטרות. אזכיר, הנתבע טען כי שטרות אלו נמסרו במקור למנורה, והגיעו לידי התובע בניגוד לרצונו של הנתבע. טיעון זה אין בידי לקבל, מהטעם שהוכח בפניי כי שטרות אלו נעשו לבקשת התובע ונמסרו לידיו בהסכמתו המלאה של הנתבע. הדברים עלו מפורשות מעודתו של העד בן עזרא שמסר כי השטרות נעשו בנוכחותו ע"י הנתבע והועברו לתובע, בהסכמת הנתבע ועל דעתו, זאת כדי להבטיח החזרי העמלות ששולמו ביתר מאת התובע לנתבע (סע' 9 לתצהיר העדות, עמ' 21 ש' 24-32, עמ' 23 ש' 4-5). יצויין שדבריו של עד זה נתמכים בנספח עליו חתום הנתבע. לפי נספח זה הנתבע התחייב להמציא למנורה שטר חוב בחתימת שני ערבים, אולם שעה שהסכם זה לא יצא אל הפועל והתובע לקח על עצמו להעביר את הסכפים לנתבע, סביר להניח כי שטרות אלו נעשו לבקשת התובע וכדי להבטיח את החזר הכספים שישולמו ביתר לנתבע, כספים שהתובע התחייב להחזיר למנורה ישירות. ועוד, גרסתו זו של התובע אותה שטח בתצהיר העדות הראשית, נסתרת בעובדות אותן פירט בתצהיר ההתנגדות. בתצהיר זה הנתבע הודה מפורשות כי השטר נעשה ונמסר לתובע כבטחון, גרסה זו אני מקבל ואותה מעדיף על זו המאוחרת, הגם שהיא עומדת בקנה אחד עם עדות התובע, העד בן עזרא ומתיישבת עם ההגיון. השטרות בהם עסקינן הועברו לידיו של התובע כשהם חתומים ע"י הנתבע והערבים. במעמד חתימת השטרות גם נרשם הסכום בסך של 50,000 ₪ ע"י העד בן עזרא (עמ' 24, ש' 5-20) ואילו שם הנפרע לא נרשם ומשבצת זו נותרה ריקה. הנוהג של חתימת ומסירת שטר ריק הינו נוהג נפוץ, ביחוד שעה שהשטר הינו שטר בטחון ויועד להבטיח חוב עתידי שטרם התגבש, כגון במקרה בו עסקינן. עם זאת חשוב להדגיש, כי שם הנפרע הינו יסוד חיוני בהתאם לסע' 3(א) לפקודה. בהיעדר שם הנפרע , אין בפנינו שטר בהתאם לסע' 3(ב) לפקודה . אף-על-פי-כן דינו של מסמך זה לא נחרץ לשבט ובכוחו של המחזיק להשלים כל פרט מהותי וגם חיוני לשם הפיכת המסמך לשטר בהתאם לסע' 19(א) לפקודה, (ע"א 640/73 מרדכי גלבנק נ' עזבון המנוח ניסן גילאי ואח', פ"ד כט (2), עמ' 701, 705). הנה כי כן, המחזיק בשטר רשאי בהתאם לסע' 19 לפקודה להשלים פרטים חסרים , לרבות פרטים חיוניים ומהותיים כגון שם הנפרע . סמכות זו אפשרית כל עוד הרישום נעשה במסגרתה של אותה הרשאה שניתנה לו או למחזיק קודם על ידי עושה השטר (לרנר, עמ' 165). עסקינן, אם כך, בחזקה לפיה קיומו של שטר שאינו שלם מקימה, לכאורה, את ההרשאה של עושה השטר להשלמת החסר ע"י המחזיק בשטר. עם זאת יודגש, כי ההרשאה להשלמת החסר מוגבלת בזמן כפי שנקבע בסע' 19(ב) לפקודה בזו הלשון: "מסמך כאמור שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, יהא אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה; זמן סביר, לענין זה, הוא שאלה שבעובדה " בענייננו, השטר הוגש לביצוע ללא שם הנפרע, בקשה להשלמה הוגשה בשלב מתקדם של הדיון ואך בעקבות עתירתו של הנתבע לסילוק התביעה לנוכח פגם זה. המחלוקת שנטושה בין הצדדים, בבקשות והתגובות שהוגשו וגם בסיכומים, סבה סביב שאלת פרשנותה של התיבה "זמן סביר". כאשר מחד הנתבע בדיעה כי התובע איחר את המועד ואילו הנתבע סבור כי הוא רשאי להשלים את החסר אף בשלב מאוחר זה. לעניין "זמן סביר" בזיקה לסע' בו עסקינן לא נוצק תוכן פרשני חד וברור בפסיקתו של בית המשפט העליון, וביחוד באשר למצב הדברים בו השלמת החסר התבקשה לאחר פתיחת ההליך בבית המשפט, (ע"א 434/63 חרותי נ' שובס, פ"ד יח(1), 403, 408). עם זאת מקובל:" כל מקרה יש לבחון בהתאם לנסיבותיו המיוחדות, לאור סוגו של השטר, סוג העסקה והנוהג הקיים לגבי אותן עסקאות" (לרנר עמ' 168, עניין"חירותי" הנ"ל עמ' 407). כך למשל, שיק חסר שיועד לפרעון מיידי, נכן להשלימו תוך ימים ספורים, שאם לאו, הרי ההרשאה בטלה. הדבר שונה לעניין שטר, כפי ענייננו, שמטרתו הבטחת חוב עתידי בהתקיימו של תנאי. באשר לשטר זה, לעיתים, ההרשאה נותרה בעינה גם בחלוף שנים מיום עשייתו. יוצא אפוא, זמן סביר נבחן כפי נסיבותיו ועובדותיו של המקרה שהובא בפני בית במשפט. עובדות שעל הנתבע , האוחז בטענה זו ,להוכיח ואין להסתפק בהעלאת הטענה לחלל האויר ללא שזכתה בהנחת תשתית עובדתית משכנעת. כפי שהקדמתי, עסקינן בשטר על תנאי, ואת סבירות הזמן נכון לבחון החל מהתקיימותו של תנאי זה העומד ביסוד השטר. אלא שהנתבע, לא הציג ולו בדל ראיה לעניין המועדים בהם נעשו ביטולים לפוליסות, מועדים שמקימים את חבותו עפ"י השטר והם הקובעים את תחילת מירוץ הזמן בזיקה לטענה זו. שעה שלא הונחה תשתית עובדתית שתאפשר בחינת טענתו של הנתבע כי הזמן הסביר חלף זה מכבר, אין לי אלא להורות על דחיית טענה זו. אף מעבר לכך, החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב חולשת על חיובים שמקורם בפקדות השטרות, על צדדים לשטר, וביתר שאת שעה שעסקינן בצדדים קרובים, כפי ענייננו, (לרנר 485). מנקודת המבט של חובה זו נקבע במקרה הזהה לענייננו, בזו הלשון: "לא ניתן להתחמק מביצוע התחייבות שטרית בחוסר תום לב, על ידי ניצולו של פגם פורמאלי. המשיבים הצהירו בתצהירם (סעיף 16) שחתמו על שטר חוב כערבים וכעת הם טוענים כי אין לפנינו "שטר" עקב פגם טכני של חסרון שם הנפרע" (ע"א (ת"א) 32316-11-09 רבהון נ' גולדנברג ואח'{פורסם במאגרים}). למען שלמות התמונה אוסיף כי על פס"ד בעניין"רבהון" הוגשה בקשת רשות ערעור שנדחתה (רע"א 8455/11 ‏ ‏ גולדנברג אברהם ז"ל נ' משה רבהון {פורסם במאגרים}). כפי שהקדמתי, גם במקרה בו עסקינן הנתבע הודה בתצהיר ההתנגדות כי השטר נעשה על-ידו ונמסר לתובע כבטחון, גרסה אותה העדפתי על דבריו המאוחרים שהביא בתצהירו ובעדותו בפניי. גם לא צריכה להיות מחלוקת, כי שעה ששם הנפרע לא נרשם הרי חזקה היא כי הנתבע הרשה לתובע להשלים חוסר זה, לרבות באמצעות הוספת שמו של התובע עצמו. משום שהנתבע מודה בעשית שטר זה כבטחון,דבר שאף הוכח בפניי, כן כאשר נעלה מכל ספק כי בידי התובע הרשות להשלים את החסר, אין להישמע לטענתו זו של הנתבע , לעניין האיחור בהשלמת החסר, מהטעם שעמדה זו לוקה במידה לא מבוטלת של חוסר תום לב ונגועה היא בניסיון להתחמק מהתחייבות מפורשת על יסוד שכחה של התובע. ניצול טעות זו של התובע אינה הוגנת ונוגדת היא את עקרונות הצדק והיושר. מסיכומי הנתבע משתמעת הטענה לכשלון תמורה, טענה החוסה תחת ההסדר הקבוע בסע' 29 לפקודת שמקים חזקה לטובת התובע ומעביר לשכמו של הנתבע את נטל השכנוע והראיה בהוכחת טענה זו. לאמור, ככל שהנתבע לא ישכיל להרים את הנטל המוטל עליו ראוי ונכון בנסיבות העניין לקבל את התביעה, (ע"א 98/68 באומן נ' לנגסנר, פ"ד כ"ב (2) 505), זאת בכפיפות לעובדה שהתובע עצמו ראה במקרה בו עסקינן לשטוח את גירסתו העובדתית, אקט שלפי עניות דעתי בעל השלכות על התוצאה הסופית, כפי שאדרש וארחיב בהמשך. לא ניתן להתעלם מהמסכת העובדתית שנפרשה ע"י התובע עצמו. בנסיבות ולנוכח העובדה שנטל השכנוע הינו מנת חלקו של הנתבע, אין התובע מחוייב בהצגת גרסתו, לא באשר למקור החוב , המסירה והחזקה בשטר. ברם, משעשה כן הרי לכל הפחות נכון לראות בגרסה זו כהודאה פורמאלית בעובדות הנטענות מפי התובע, הימנה לגזור את הפתרון הראוי. במילים אחרות, לו התובע הסתפק בשתיקה, ועל רקע העובדה שהנתבע לא הניח תשתית עובדתית התומכת בטענתו לכשלון תמורה והסתפק בהכחשה גורפת, היה נכון לקבל את התביעה במלואה. אולם, הואיל והתובע שטח את גרסתו בהרחבה:" נמצא: המשיבה הוסיפה דברים מיותרים לכתב התביעה ובזה גרעה מנטל ההוכחה המוטל על המערער והקלה עליו לזכות בהגנתו" (דבריו של כב' השופט זוסמן בע"א 164/62 טוביה שפירא נ' מרים רבינוביץ, פד"י י"ז, עמ' 341, 348). על רקע האמור לעיל, כן משלא טרח הנתבע להשתית טענתו זו על עובדות ואילו התובע התאמץ בתצהיריו ובראיותיו לבסס את התמורה שנטען כי עמדה ביסוד השטרות, אבחן את טענתו של הנתבע לכשלון תמורה כפי גרסת התובע. נקודת המוצא בבחינת מחלוקת זו הינה דבריו המפורשים של התובע בסע 9 לתצהירו מיום 29.1.12 (להלן :"התצהיר המשלים") בזו הלשון:"כפי שניתן ללמוד מהדו"חות שצורפו, ההתחשבנות עם משר"ל (נטלי) נעשתה אך ורק בתום כל שנה קלנדרית ובדיוק באותה שיטה ובהתאמה ערכתי החישוב לנתבע". הווי אומר, כפי שמנורה ערכה חשבון באשר לעמלות ששולמו ביתר לחברה, בסוף כל שנה, כך עשה גם התובע ביחסיו עם הנתבע. בכך הוא מודה כי כל העמלות שנגבו ביתר עד לסוף שנת 2002, נוכו מחשבונו השוטף של הנתבע. על דברין אלה התובע חזר בפניי בהצהירו:" כל שיק שיצא ממני אליך זה תוצר של התחשבנות. ראינו את המכירות, אם היו ביטולים ניכינו"(עמ' 29, ש' 31-32). לאמור, בתשלומים שנעשו והועברו לתובע גולמו גם הניכויים בגין ביטולי הפוליסות שהתרחשו עד למועד האחרון לעריכת ההתחשבנות. אמנם בהמשך עדותו התובע נסוג חלקית מדבריו אלה בהסבירו כי היו אך התחשבנויות חלקיות בלבד (עמ' 30, ש' 8, ו-15), אלא שאיני מקבל דבריו אלה שניכר כי במסירתם התובע ניסה לסגת מהודאתו תוך הותרת הרושם כי הינו מעוות את האמת. חיזוק למסקנתי זו אני מוצא בכך, כפי עדותו של התובע עצמו, הרי הוסכם כי העמלה תועבר מיד לאחר הזמנת הפוליסה ובקיומם של ביטולים, עמלות ששולמו ביתר, ינוכו. כך שאין זה סביר וגם לא הגיוני כי התובע יסכים להמשיך בהזרמת חלקו של הנתבע בעמלות, למרות שמנורה, שהינה הגורם המשלם, ניכתה את מלוא העמלות בגין הביטולים מחשבונו של התובע . המדובר הוא בקשר עסקי ששני הצדדים הסכימו להתקשר בחוזה שמטרתו הנבת פירות לשניהם, שעה שנעשו קיזוזים מחשבונו של התובע, סביר לקבוע כי הוא פעל לנכות סכומים אלה באופן שוטף מחשבונו של התובע. התובע צירף לתצהירו חלק מההמחאות שנמשכו לפקודת התובע, כאשר השיק האחרון ניתן ביום 15.4.03 (נספח ו' 1). מזאת סביר ונכון לקבוע כי בתשלום זה ואלה שקדמו לו גולמו כל הביטולים שנעשו,לכל המאוחר, עד לסוף שנת 2002. אוסיף, הנתבע צירף לתצהירו דפי חשבון (נספח ז) שלגישתו מעיון בהם ניתן לדלות את חובו של הנתבע. לאחר שעיינתי רבות בדפי חשבון אלה, דעתי היא שאין בהם כדי להראות ולו להעיד אודות הטענה לקיומו של רוב החוב הנטען. כטענת התובע עצמו בהסתמכו על כרטסת זו (סע' 23 לתצהיר המשל של התובע) , הרי מנורה פעלה לחייב את חשבונה של החברה באופן שוטף בגין הביטולים לשנת 2001 וגם 2002. מכך סביר להניח כי הדבר נעשה במקביל גם במישור היחסים שבין מנורה לתובע עצמו בזיקה לחלקו של הנתבע בעמלות. הדבר מחזק את מסקנתי, כי חלק הארי של אותם ביטולים התרחשו זמן רב לפני משיכת השיק האחרון לפקודת הנתבע וכי התשלומים ששולמו לידיו ביטאו התחשבנות שבגדרה נוכו עמלות היתר שהועברו מקודם לנתבע ע"י התובע. דבריי שלעיל נכונים, כפי שציינתי מקודם, לעניין השנים 2001, ו-2002, ולא כך הדבר לעניין שנת 2003, שלגביה נעשתה ההתחשבנות אך בסוף השנה. התובע צירף לתצהירו את הנספח ו' שהינו צילום של שיקים שהתובע משך לטובת הנתבע. שניים משיקים אלה נמשכו לפקודת הנתבע בשנת 2003, 10.2.03 ו-15.4.03, על סך של 25,000 ₪. כאשר בסמוך לאחר מסירת השיק השני הקשר בין הצדדים הופסק, מכאן לא נערכה התחשבנות לשנה זו בין הצדדים. התובע מסר בסע' 26.3 לתצהירו כי הפרמיה לשנת 2003 שבגינה הנתבע זכאי לעמלה הסתכמה בסך של 99,421 ₪, כך שחלקו של הנתבע הינו סך- 19,884 ₪. כפי הסברי התובע בסע' 12 לתצהירו המשלים, ולאחר עריכת החשבון בגין הביטולים בסוף שנת 2003, הרי לנתבע שולמו עמלות בגין פוליסות שבוטלו בסך של- 18,893 ₪. מהאמור עולה כי שולמו ביתר לנתבע הכספים כדלקמן: 24,009 ₪ =25,000+18,893-19,884 במסקנתי זו לא התעלמתי מטענת הנתבע אותה העלה בתצהירו, שעה שהפנה לסע' 3.3 שבהסכם, וטען כי כפי שהוסכם בין החברה למנורה הרי רק העמלות בגין הביטולים בשנה הראשונה יוחזרו, מכאן נכון לדחות תביעה זו. בסע' זה צויין מפורשות כי ניכוי העמלות ששולמו בגין ביטולי "פוליסות מסוג גמלה הון וקצבה והגנה אישית", ביחסי מנורה חברה, אינו מוגבל בזמן. אף יתרה מכך, הנתבע הוא שמבקש בטענתו זו לגזור גזירה שווה מההתחשבנות שנעשתה עם החברה, וכך נעשה על-ידי בפסקה הקודמת. הסכום בסך של 18,893 ₪ לעניין העמלות ששולמו ביתר לנתבע, נגזר מעמלות היתר שהחזירה החברה בסוף שנת 2003 בסך של 25,978 כמפורט בסע' 12 לתצהיר התובע המשלים, תצהיר העד בן עזרא ונספחיהם. מכאן, החישוב הינו כדלקמן: 25,978 * 20% = 18,893 ₪ 27.5% לסיום, ראיתי להתייחס לטענתו של התובע לשינוי חזית. התובע הדגיש בסיכומיו כי אין להישמע, בין היתר, לטענתו של התובע לכשלון תמורה מהטעם שטענה זו נפקדה מתצהיר ההתנגדות. אני סבור כי בטענתו זו התובע נקלע לטעות. הנתבע טען לאורך כל הדרך כי אינו חייב מאומה לתובע, טענה זו כוללת בחובה, מניה וביה, היעדרה של תמורה. ועוד, שאלת התמורה קיבלה ביטוי ברור בחקירת כל העדים, ללא שבאה התנגדות בזמן מצידו של התובע. אף יתרה מכך, התובע עצמו הוא ששטח את מלוא העובדות לעניין שאלת התמורה והיקפה, כך שלא מתקבל על הדעת כי התובע יציג עובדות שמתייחסות לשאלה זו ויבקש כי דרכו של התובע באותו עניין תיחסם. סוף דבר מקבל את התביעות באופן חלקי ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע (בשני התיקים) סך של 24,009 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.10.09, תאריך פתיחת תיקי ההוצל"פ, זאת לנוכח השתהות התובע בפנייתו ללשכת ההוצל"פ. יצויין כי מועד הפרעון הנקוב בשטרות הינו 31.3.09. מחייב את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪. שטר חובחובפוליסהשטר