דוגמא לפסק דין בנושא שימוש בלתי חוקי בחשמל: לפניי תביעה כספית על סך 193,595 ₪ שהגישה התובעת נגד הנתבע, הבעלים או המחזיק בנכס הידוע כחנות מס' 21 בטיילת המרינה בטבריה, בגין שימוש בלתי חוקי בחשמל שנעשה, לטענתה, על ידי הנתבע או מי מטעמו. טענות התובעת על-פי הנטען בתביעה, בעת ביקור שנערך על ידי עובד התובעת בתאריך 29.01.03 נתגלה, כי בנכס הנ"ל נעשה שימוש וצריכה בלתי חוקיים בחשמל (להלן: "שב"ח") עקב חבלה במונה החשמל באופן שנמצאו שריטות על הדיסקים שבתוך המונה, שברים בגוף המונה, ברגים פצועים והוסרו חותמות מקוריות של המונה והוחלפו בחותמות מסולפות (להלן: "החבלה במונה"). כתוצאה מחבלה זו שובשה פעולתו התקינה של המונה, כך שלא נרשמה מלוא הצריכה של החשמל אשר נצרכה בפועל בנכס. לאחר גילוי החבלה במונה, המונה פורק והותקן במקומו מונה חדש. החבלה תועדה ע"י עובדי התובעת בתמונות, דו"ח בדיקת חשד לשב"ח אשר נערך במקום הצרכנות במעמד בדיקת המונה וגילוי החבלה, וכן דו"ח בדיקת מעבדה לסטיות ברישום המונה מיום 20.05.03. התובעת טוענת, כי התקופה בה נעשה השב"ח במונה החלה בחודש ינואר 1996 - המועד בו נצפתה ירידה משמעותית בצריכה - ונמשכה עד למועד החלפת המונה ביום 29.01.03, היינו 7 שנים. לטענתה, בתקופה זו עמדה צריכת החשמל עפ"י הערכה על 349,146 קוט"ש אשר בגינה לא שילם הנתבע דבר. משכך, חייב הנתבע לשלם לתובעת סך של 189,281 ₪ נכון ליום 29.06.04 ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית בגין עלות צריכת החשמל הבלתי חוקית. חישוב עלות זו נערך ע"י התובעת בהתאם לסמכותה הקבועה בכללי אספקת החשמל לצרכנים וכן עפ"י אמות המידה, כפי שנקבעו ע"י הרשות לשירותים ציבוריים שהוקמה מכוח סעיף 21 לחוק משק החשמל, התשנ"ו-1996. פניותיה של התובעת אל הנתבע בדרישה לשלם את חובו בגין הצריכה הבלתי חוקית לא נענו. מכאן התביעה שבפניי, במסגרתה עותרת התובעת לחיוב הנתבע בתשלום עבור הצריכה העודפת וכן בגין עלויות כספיות שנגרמו לתובעת בגין החלפת המונה שחובל, בדיקתו, תיקונו, לרבות שכר עבודה בטיפול בחבלה במונה עם גילוי השימוש הבלתי חוקי בחשמל. התובעת טוענת, כי היא זכאית להשבה בגין צריכת החשמל שלא כדין מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט בהתאם לסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979. עוד הפנתה התובעת להוראות הדין ואמות המידה החלות על המקרה דנן והמסדירות את פעילותה של חברת החשמל והיחסים ההדדיים בינה לבין הצרכן, וכן לפסיקה רלוונטית שעוסקת בתביעות בהן נדונה סוגיית השימוש הבלתי חוקי בחשמל, ולפיה כאשר מתגלית חבלה במונה החשד הטבעי מופנה כלפי הצרכן, ומשכך פטורה חברת החשמל מחובת הראיה לעניין זהות המחבל במונה, ובכלל זה חובת הראיה שדווקא הצרכן הוא זה שחיבל במונה [בסיכומיה הפנתה התובעת לת"א (חי') 3458/99 יוסף כיאל נ' חברת החשמל ; לסעיפים א2.3.1, א.2.4.1, א2.3.4 לאמות המידה המסדירים את אחריותו של הצרכן לשב"ח שנמצא בחצריו; וכן סעיפים ב1.1.3, ב.1.4.4, ב1.2, ב1.4.5, 2.5.4 לאמות המידה המסדירים את סמכותה של חברת החשמל לעריכת חשבון בגין השב"ח]. טענות הנתבע הנתבע מכחיש, כי חיבל במונה החשמל. לטענתו, מונה החשמל ממוקם בשטח ציבורי מחוץ למבנה, פרוץ, פתוח ונגיש לכל. התובעת לא הוכיחה, כי הנתבע או מי מטעמו חיבל במונה ואין די בחזקה כי הנתבע נהנה מקיומה של חבלה על מנת להטיל עליו חיוב בגין צריכה בלתי חוקית, זאת בשים לב למיקום ארון החשמל בו מצוי המונה, כאמור, ברשות הרבים. הנתבע הציג חלופות אפשריות אחרות מלבד זו שמעלה התובעת באשר לזהות מבצע החבלה במונה, קרי צדדים שלישיים למיניהם שפעלו ממניעים שונים. הנתבע טוען, כי אינו חייב מאומה לתובעת וכי הוא מעולם לא שיבש את פעולתו התקינה של מונה החשמל, לא בעצמו ולא באמצעות אדם אחר. הנתבע מטעים, כי הירידה הדרסטית בצריכת החשמל נבעה משינויים ארגוניים שביצע בעסק שהפחיתו בעלויות החשמל, בין היתר, שימוש מופחת בציוד, בתאורה, בשילוט החוצות החשמלי ובמיזוג, וכן אי הפעלת חלק מהחנויות שבנכס, זאת עקב ירידה משמעותית בתיירות שהושפעה מן המצב הביטחוני ששרר בתקופה הרלוונטית ואשר פגע בעסקיו של הנתבע. הנתבע חולק על דרך חישוב הצריכה בפועל של החשמל בה נקטה התובעת בטענה, כי התובעת ביססה את חישוביה על שיטת חישוב שרירותית הנסמכת על צריכה גבוהה במיוחד בשנת 1995 תוך התעלמות מתקופות אחרות בהן צריכת החשמל, גם לאחר החלפת המונה החבול, הייתה נמוכה, כעולה מתדפיסי ריכוז צריכת החשמל לשנים 2004-2010 שצורפו על ידי הנתבע והמעידים, לשיטתו, על נתוני צריכה מופחתת וללא כל קשר לחבלה במונה במהלך השנים הללו. הנתבע חולק על "שיטת ההערכה" שאימצה התובעת המבוססת על אומדן ואשר יש בה, לטענתו, כדי להריע עם הצרכן, ותחתיה מבקש הנתבע להחיל את שיטת "שיעור הסטייה" הנסמכת על קריאת המונה בתיקון יחסי לפי אחוז הטעות של המונה, כאמור בסעיף 1.2.1 לאמות המידה. עוד טוען הנתבע, כי עדי התובעת קבעו שהחבלה בוצעה בשנת 1996, בעוד שהיא התגלתה להם 7 שנים לאחר מכן (שנת 2003), דבר המלמד על התרשלות התובעת בבדיקת המונה, הפרת החובה לדאוג לתקינותו ותחזוקתו ואי גילוי החבלה במועד סמוך לביצועה. יתרה מכך, יש במחדלה זה של הנתבעת הקשור לאיתור החבלה כדי להעיד על חוסר הוודאות בקביעתה אודות מועד ביצוע החבלה שייתכן והיא התרחשה, אם בכלל, בסמוך למועד הביקור וגילויה. במחדליה, כאמור, הפרה התובעת את חובת הקטנת הנזק. הנתבע מוסיף וטוען לעניין מה שכינה "שיבוש מהלכי חקירה", כך שהתובעת נמנעה מלהגיש תלונה במשטרה בגין גילוי החבלה במונה ובכך סיכלה, למעשה, איתורו של מבצע החבלה. ראיות הצדדים מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של רכז שב"ח של מחוז הצפון בחברה - מר שי כהן (להלן: "כהן"); בודק מונים במחלקת מונים- מר ראובן נמט (להלן: "נמט"); ובודק שב"ח במחוז צפון של החברה - מר ישראל לזימי (להלן: "לזימי"). מטעם הנתבע - הוגש תצהיר עדות ראשית שלו עצמו. גדר המחלוקת על המדוכה עומדות שתי שאלות המצריכות הכרעה: האחת- האם נעשה שימוש בלתי חוקי על ידי גרימת חבלה במונה כך שלא תירשם כל הצריכה בפועל. השנייה- היא כמות ושווי הצריכה הלא חוקית ושיטת חישובה. המתווה הנורמטיבי המסגרת הנורמטיבית החלה על הצדדים ביחס לתקופות בהן עוסק כתב התביעה הינה הוראות הדין שנקבעו בהתאם למועדים הרלוונטיים לכתב התביעה, לפי החוקים המסדירים את פעילותה של חברת החשמל והכללים לאספקת חשמל לצרכנים, וכן על פי אמות המידה לרמה שנקבעה ע"י הרשות לשירותים ציבוריים חשמל אשר מטרתן להסדיר את היחסים ההדדיים בין חברת החשמל לבין כלל הצרכנים. התובעת עוסקת בייצור חשמל ובאספקתו ללקוחותיה. כיום פועלת חברת החשמל על פי חוק משק החשמל, התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק משק החשמל"). ברם, בתקופה הרלוונטית להליכים שלפני היא פעלה על-פי הכללים הרלוונטיים לתקופה נשוא ההליכים שלפני אשר פורסמו ביום 4.2.1988 בילקוט הפרסומים התשמ"ח מס' 3524 עמ' 735 ב"הודעה בדבר אישור הארכת תוקפם של כללים לאספקת חשמל לצרכנים" (להלן: "הכללים לאספקת חשמל"). בכללים צוין, כי תוקפם הוא עד ליום 6.11.90 ותוקפם הוארך לאחר מכן מפעם לפעם (ילקוט הפרסומים התשמ"ט מס' 3675 מיום 2.7.1989; ילקוט הפרסומים התש"ן מס' 3703 מיום 2.10.1989; ילקוט הפרסומים התש"ן מס' 3727 23.12.1989; ילקוט הפרסומים התשנ"ב מס' 3929 מיום 10.10.1991; ילקוט הפרסומים התשנ"ב מס' 4026 מיום 13.7.1992). בהתאם לילקוט הפרסומים התשס"ג מס' 6228 מיום 20.2.2003 בוטלו סעיפים רבים מהכללים דנן, וביניהם סעיפים 7 לכללים העוסק בתוספות ושינויים במתקן הצרכן, סעיף 8 לכללים העוסקת בקביעת כמות החשמל שנצרכה; סעיף 14 לכללים העוסק באחריות לרכוש חברת החשמל ולפגיעה בו; וסעיפים נוספים שאינם מעניינה של תביעה זו. נקבע כי תחילת תוקף התיקון הינו מתאריך 09.03.03 (30 ימים מיום הפרסום). שינויים נוספים בכללים פורסמו בילקוט הפרסומים התשס"ז 6591 מתאריך 05.06.07 ובשנים 2009 ו-2011 שגם הם אינם מעניינה של תביעה זו. מכאן, יש לבחון את ההליכים שבפניי בהתאם למצב המשפטי ששרר נכון למועד הביקור בנכס, קרי בתאריך 29.01.03, ולפני ביטול הסעיפים הנ"ל שנכנס לתוקפו ביום 09.03.03. הרשות לשירותים ציבוריים-חשמל, שהוקמה מכוח סעיף 21 לחוק משק החשמל, קבעה אמות מידה לרמה, לטיב ולאיכות השירות של ספק שירות חיוני, אשר פורסמו בילקוט הפרסומים 5106 מיום 28/08/02, ובמסגרתן הוסדרו התנהלותה של התובעת מול הצרכנים, חובותיה כלפיהם וחובת הצרכנים כלפיה. בתביעה דנן שהוגשה על ידי התובעת בתאריך 03.02.2005 המבוססת על טבלת ריכוז נתוני צריכה לשנים 1994 עד 2004 נטען, כי בחודש ינואר 1996 ארעה ירידה דרסטית ומתמשכת בצריכת החשמל בעסקו של התובע, כאשר בביקור שערכה התובעת בנכס לצרכי בדיקת המונה ביום 29.01.03 נתגלתה חבלה במונה החשמל. בעניין זה אני קובעת, כי על התביעה דנן חלים הכללים לאספקת חשמל לצרכנים בנוסחם כאמור לעיל, כאשר לאמות המידה משנת 2002 עליהן סומכת התובעת את יתדות סיכומיה אין כל תחולה על המקרה דנן. משכך, יש לבחון האם יש בכללי משק החשמל הנ"ל על מנת להעניק לתובעת את הסעד הכספי לו היא עותרת. הסעיפים הרלוונטיים להליך שבפניי הוסדרו בילקוט הפרסומים מס' 3524 והם קובעים כדלקמן: "7. תוספות ושינויים במתקן הצרכן. (א) אסור לצרכן לעשות הרחבות, הוספות או שינויים כל שהם במתקנו לרבות הוספת עומס או שינוי בטיב או בסוג הצריכה מבלי לקבל לכך אישור מראש, בכתב מאת החברה. הצרכן יהיה אחראי לכל נזק אשר ייגרם לציוד החברה ולמתקניה וכן לכל נזק אחר שייגרם לחברה או לאדם אחר כל שהוא עקב הרחבה, הוספה או שינוי כנ"ל שנעשו ללא קבלת אישור מראש מאת החברה. (ב) במקרה שבוצעה הרחבה או הוספה או שינוי במתקן הצרכן ללא הסכמת החברה, תהא החברה רשאית, מבלי לפגוע בזכויותיה לפי כללים אלה ולפי הכללים בדבר תשלומים בעד חיבורים למערכת האספקה של החברה, לגבות מאת הצרכן, נוסף לתשלומים הנ"ל, את הוצאות הטיפול המיוחדות שלה, בסך הקבוע בתוספת לכללים אלה". בסעיף 8 לכללים הוסדרה דרך חישוב כמות החשמל שנצרכה ולענייננו נקבע, כי: "8. קביעת כמות החשמל שנצרכה (א)... (ב)... (ג) קריאת המונה תשמש עדות מוחלטת ביחס לכמות החשמל שנצרכה, פרט למקרים של תרמית או למקרים המפורטים בפסקה הבאה. (ד) (1) החברה תהיה רשאית לחשב או להעריך את כמות החשמל שנצרכה, אם המונה לא פעל כתקונו כתוצאה מליקוי בו, או אם חדל למנות בכלל, או אם לא היתה לחברה מאיזו סיבה שהיא אפשרות כניסה לחצרים וגישה חופשית אל המונה לשם קריאתו, או אם המונה הוסר זמנית ע"י החברה לשם בדיקה או מטרה אחרת כל שהיא, או אם הצרכן צרך חשמל שלא דרך המונה או באופן בלתי חוקי אחר. חישוב כנ"ל ייעשה על יסוד קריאת המונה בתיקון יחסי לפי אחוז הטעות של המונה שנקבעו על ידי בדיקה שבוצעה בו על ידי החברה. אם אי אפשר לתקן את הטעות לפי חישוב יחסי כזה, תוערך הצריכה על יסוד התצרוכת בתקופה אחרת- לפי המקרה הנדון או לאחריו- בה היו התנאים, לדעת החברה, דומים ככל האפשר, תוך שימת לב באופן ראוי לאופי הצריכה. במקרה שהצרכן יחלוק על הערכתה של החברה כאמור לעיל, יהיה רשאי לבקש את מנהל עניני חשמל לפי חוק החשמל, התשי"ד-1954 להכריע בענין". סעיף נוסף הרלוונטי לסוגיה העומדת להכרעה שבפנינו הוא סעיף 14 לכללים הקובע, בין היתר, כי: "14. אחריות לרכוש החברה לפגיעה בו. .... מבלי לפגוע בזכויות החברה לפי כללים אלה, לרבות הזכות לנתק את אספקת החשמל, יהיה הצרכן אחראי לשמירתם המעולה ושלמותם של קווי החיבור, המונים, המבטחים, האביזרים, המכשירים, הגושפנקות וציוד אחר, כולל הטרנספורמטורים, אשר הותקנו על ידי החברה לשם אספקת חשמל לצרכן, שהם ברשות הבלעדית של הצרכן, ולכל פגיעה בהם, וכן יהיה הצרכן אחראי כלפי החברה לכל נזק או הפסד אשר ייגרמו מסיבה כל שהיא לנ"ל, בכלל זה אש או גניבה, אולם למעט בליה וכליה רגילות". בשורה של פסקי דין של בתי משפט השלום אומצה הגישה, שלפיה אין לתת חשיבות מכרעת למיקום הימצאותו של מונה החשמל (ארון החשמל) ונקבע שמרכז הכובד בשאלת השימוש הבלתי חוקי הינה הגורם שנהנה מהחבלה שנגרמה למונה, וכדברי כבוד השופטת עינת רביד בת"א 33869/04 (ש'- ת"א) חברת החשמל לישראל בע"מ נ' נקב עוזיאל (02.01.2008), פסקה 14 לפסק הדין: "נראה לי כי למרות הטענות הרבות שטענו הצדדים בעניין סוגיית מיקום המונה ברשות הצרכן, הרי שיש להעביר את מרכז הכובד של השאלה לנושא של מי נהנה מכך שהמונה חובל. החבלה במונה מיטיבה עם מי שהמונה משרת אותו, דהיינו הצרכן. לכן בין אם המונה מצוי בתוך דירתו של הצרכן או בשטח המשותף בבנין דירות או בחצרים של הצרכן, הרי ככל שהמונה משרת צרכן מסויים, חבלה כגון זו שבוצעה במונה זה, שכל מטרתה להאט את קצב קריאות המונה ולהפחית את החוב לחברת החשמל, אין ספק שתוצאותיה והחוב שנוצר בגינה כלפי חברת החשמל הינם באחריות הצרכן הנהנה מן החבלה במונה, ולו גם מכח דיני עשיית עושר. לעניין זה אין לי אלא להצטרף בהסכמה לדברי כבוד השופט לבנוני, שהובאו ע"י ב"כ הנתבעת בסיכומיו, ולפיהם על פי ההגיון הבריא והשכל הישר, מקום שנעשית חבלה במונה, היא נעשית על מנת לבצע שימוש בלתי חוקי. אין צריך לומר כי האדם שיש לו אינטרס לעשות כן הוא צרכן החשמל. ולפיכך החשד צריך להיות מופנה כלפי הצרכן שלו היתרון הברור מפעולת החבלה ראו ת.א. 345/99 יוסף כיאל נ' חברת החמשל (טרם פורסם 18.06.00)...". עוד נקבע בת.א. (ש'- ים) 10013/93 כי משעה שנתגלתה פגיעה במונה אין נפקא מינה מי הפוגע. דיון והכרעה אחר עיון בכתבי הטענות, שקילת עדויות הצדדים ובחינת שלל הראיות שהוגשו לתיק, אני מחליטה לקבל את התביעה, כפי שיפורט להלן. הוכחת החבלה במונה אין חולק, כי הנתבע הוא בעל עסק המשמש כמשחקייה (מכונות מולטימדיה ווידאו) הממוקם באזור המרינה בטבריה. אין גם חולק, כי הנתבע פתח חשבון צרכן אצל התובעת בשנת 1992 וכי בשנת 1994 בוצעה הגדלה למערכת החשמל ע"י עובדי התובעת, מכוח של 3 כפול 25 ל- 3 כפול 80. אין עוד חולק, כי החשבון נפתח על שמו של הנתבע והוא מהווה לצורך העניין - "הצרכן". מטבלת ריכוז נתוני צריכת החשמל בעסק בשנים 1994-2004 שצירפה התובעת (נספח ב'-1 לכתב התביעה) עולה, כי בשנת 1996 ארעה ירידה משמעותית בצריכת החשמל השנתית של עסק הנתבע. נמצא, כי בשנת 1994 הייתה צריכת החשמל החצי שנתית (חודשים אוגוסט עד דצמבר) 51,382 קוט"ש; ממוצע הצריכה השנתית לשנת 1995 עמד על 98,828 קוט"ש; ממוצע הצריכה השנתית לשנת 1996 עמד על 49,802 קוט"ש; ממוצע הצריכה השנתית לשנת 1997 עמד על 41,207 קוט"ש; ממוצע הצריכה השנתית לשנת 1998 עמד על 49,367 קוט"ש; ממוצע הצריכה השנתית לשנת 1999 עמד על 63,869 קוט"ש; ממוצע הצריכה השנתית לשנת 2000 עמד על 43,181 קוט"ש; ממוצע הצריכה השנתית לשנת 2001 עמד על 57,043 קוט"ש; ממוצע הצריכה השנתית לשנת 2002 עמד על 48,954 קוט"ש; ממוצע הצריכה השנתית לשנת 2003 עמד על 89,584 קוט"ש. לגבי שנת 2004 לא צירפו הצדדים נתונים מלאים בדבר צריכת החשמל מלבד נתונים חלקיים לחודשים פברואר-אפריל 2004 וחודש דצמבר 2004, כאשר סך כל הצריכה לפי חשבוניות אלו עמדה על 17,286 קוט"ש. יוער, אין בנתונים חלקיים אלה כדי להוות קנה מידה לעריכת השוואה ביחס לשנת 2004 עם שנים אחרות, שכן העלייה בצריכה של העסק הייתה בחודשים יוני-אוקטובר 2004. לפי דו"ח בדיקת חשד לשב"ח שנערך ע"י לזימי במעמד הביקור בנכס ביום 29.01.03 (נספח ב' לתצהיר לזימי) תועדה החבלה במונה באופן שנמצאו חותמות מזויפות, דיסק שרוט/שחוק והמונה שבור בצד. לזימי נחקר בדיון ועדותו הייתה מהימנה, סדורה היטב ותאמה את גרסתו כפי שנמסרה בתצהיר העדות הראשית. לזימי העיד, כי ביקר בנכס במועד הנקוב וערך בדיקה למונה החשמל שגילתה את החבלה המפורטת מעלה. עם גילוי השב"ח הוחלף המונה החבול במונה תקין ונמסרה הודעה על כך הן לתובעת והן לצרכן, קרי הנתבע. לזימי הטעים בעדותו, כי החבלות שנמצאו במונה הן "מעשה יד אדם" שנעשו בכוונה לשבש את פעילותו התקינה של המונה ולגרום לכך שהמונה לא ירשום את מלוא צריכת החשמל במקום הצרכנות ע"י האטת או עצירת סיבוב דיסק המונה במטרה לרשום צריכת חשמל נמוכה יותר מהצריכה האמתית. בעדותו בפניי הבהיר לזימי, כי עצם העובדה שהחותמות המקוריות הוסרו ותחתן הותקנו חותמות מסולפות מוכיחה, שהמונה נפתח ועל מנת להסתיר את החבלה נסגר המונה על ידי חותמות מסולפות. עדותו של לזימי נשמעה הגיונית, משכנעת ואני מקבלת אותה. לאחר פירוקו הועבר המונה החבול לבדיקה במחלקת מונים. לפי דו"ח המעבדה לבדיקת מונים מיום 20.05.03, שערך נמט (נספח א' לתצהיר נמט) נמצא, כי "גוף המונה שבור מאחור; דיסק עליון מתחכך בפחית תמיכה קוסינוס; דיסק תחתון מתחכך במסגרת סליל מתח פזה 3; סימני חיכוך וחריטה בדיסק עליון; סימני חיכוך וחריטה בהיקף דיסק תחתון". לאור ממצאים אלה שהתגלו בבדיקת המעבדה, הצטרף נמט למסקנתו של לזימי ולפיה החבלה במונה החשמל הינה "מעשה יד אדם" במטרה שהמונה לא ירשום תוצאות אמתיות לצריכה שנעשתה בפועל בעסקו של הנתבע. יתר-על-כן, נמט בדק את אחוז הסטייה במונה באמצעות לוח בדיקה אשר הראה סטיות ברישומים ואף העדר רישום, כך בעומס 100% בפאזה 1 נמצאה סטייה ברישום המונה בשיעור 21.7%-, בפאזה 2 נמצאה סטייה ברישום המונה בשיעור 21.6%-, ובפאזה 3 נמצאה סטייה של 25.6%-. עוד הראתה בדיקת הסטיות, כי בעומס של 15% כאשר הצריכה בחשמל הינה נמוכה נמצאה סטייה שלילית, כך שהמונה לא רושם כלל (עדות נמט לעניין בדיקת העומסים בעמודים 11-12 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית של נמט לא הופרכו קביעותיו אלו. במעמד הדיון הוצג בפניי המונה והתרשמתי בדבר הימצאות החבלות במונה, כטענת התובעת והעדים מטעמה (ראו עדות כהן בעמ' 8, ש' 29-32 ועמ' 9, ש' 1-2 לפרוטוקול שהצביע בפניי על החבלות השונות שנתגלו במונה). יתר על כן, כהן ששימש רכז שב"ח מחוז צפון מסר בתצהירו (סעיפים 5 ו-6), כי יום לאחר גילוי השב"ח הופיע מר יוסף בוחבוט, אחיו של הנתבע, במשרדי התובעת, ולו ניתן הסבר ממצה אודות הממצאים שנתגלו במונה, לרבות הצגת המונה החבול. התובעת ניהלה עם יוסף משא ומתן למשך שנה ללא כל הצלחה, כאשר במהלך כל התקופה הנ"ל הובהר ליוסף כי במידה ולא יינתן הסבר באשר לממצאים שנתגלו במונה החבול תערוך התובעת תחשיב ביחס לצריכה העודפת בהתאם לסמכויותיה עפ"י דין. עוד מסר כהן בעדותו הסבר ממצה אודות דרך חישוב הצריכה העודפת בהתאם לטבלת ריכוז נתוני צריכה (נספח ג' לתצהירו) וערך את חישוב החיוב הסופי שיש להטילו על כתפי הנתבע בגין השב"ח בהתאם לטבלת חישוב השב"ח (נספח ד' לתצהירו). עדותו של כהן הייתה ברורה, משכנעת ולא נסתרה. התרשמתי, כי עדויות התביעה היו משכנעות, קוהרנטיות וכלל לא נסתרו; עדויות אלו אף נתמכו בראיות בדמות המונה החבול, דו"ח בדיקת שב"ח מיום גילוי החבלה וכן דו"ח מעבדה, וככאלה ניתן לקבוע על פיהן ממצאים. יבואר, כי הנתבע לא חלק על הממצאים שנתגלו במונה החבול ולא הביא ראיות מטעמו על מנת לסתור אותם. הנתבע אף הודה, כי דבר איתור החבלות במונה החשמל הובא לידיעתו ואף הוצג בפניו המונה החבול (סעיף 7 לתצהיר הנתבע). עיקר הגנתו של הנתבע התמקדה בשיטת חישוב הצריכה האמתית, סיבות הירידה הנטענת בצריכת החשמל וכן בשאלת זהות מבצע החבלה. יתרה מכך, גרסתו של הנתבע התפתחה באופן הדרגתי ככל שהתקדם ההליך שלפני באופן הנוטל את מהימנותה. תחילה הכחיש הנתבע בכתב ההגנה, כי הוא או מי מטעמו חיבל במונה והוסיף כי ההפחתה בצריכת החשמל מקורה בשינויים ארגוניים שביצע בעסקו וכללו, בין היתר, שימוש מופחת בציוד, בתאורה ובמזגן אשר היו בעסק. עוד נטען, כי צמצמום זה נעשה על רקע הפגיעה שנגרמה לענף התיירות עקב המצב הביטחוני ששרר בארץ בתקופה זו. טענותיו אלו של התובע נטענו בעלמא ללא כל ביסוס ראייתי. בתצהיר עדותו הראשית מונה הנתבע, לראשונה, סיבות נוספות לירידה בצריכת החשמל, כגון קצב הפעילות השונה בעסק בתקופות השונות עקב עסקי התיירות וחופשות הילדים, סגירת העסק למספר חודשים משיקולים אישיים, ביצוע שיפוצים במרינה בטבריה שהביאו לעלייה בצריכת החשמל עקב לקיחת חשמל ע"י המשפצים מארון החשמל באלתורים שונים, דבר המעלה את האפשרות כי החבלה הנטענת נעשתה על ידי צדדים שלישיים, כגון קבלני השיפוץ. מלבד העובדה, שאין לטענות אלה כל זכר בכתב ההגנה והן עלו, לראשונה, במסגרת תצהיר עדותו הראשית של הנתבע, לא הובאה כל הוכחה לטענות אלה למעט אמירות כלליות של הנתבע שלא עמדו בחקירה נגדית כאשר התברר במהלך הדיון כי הנתבע כלל לא נכח בעסק בתקופה הרלוונטית וכי העסק נוהל ע"י אחרים (עמ' 19, ש' 23-33). יתרה מזו, הנתבע נמנע מלזמן לעדות את אחיו יוסף שניהל את העסק מטעמו, אף שעסקינן בעד חיוני ורלוונטי, ללא שניתן לכך כל הסבר המניח את הדעת. בנסיבות אלו, ראוי להחיל את ההלכה הפסוקה בנושא זה, ולפיה הימנעות בעל דין מהבאת ראיות היכולות לסייע בהוכחת גרסתו ללא שניתן לכך הסבר סביר, ראוי כי תיזקף לחובתו. בנסיבות אלו פועלת החזקה כי אילו הובא העד הייתה עדותו מחזקת את גרסת היריב (ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, מה(4) 658, 651). לאור האמור, לא הוכחה עובדתית גרסתו של הנתבע בדבר הגורם לירידה המשמעותית בצריכת החשמל. על יסוד כל האמור לעיל, שוכנעתי, כי השימוש הלא חוקי שנעשה בעסקו של הנתבע נוגד את הוראות הדין המסדירות את המערכת ההדדית ביחסים בין חברת החשמל לצרכן, עליהן עמדתי באריכות למעלה. בהתאם למצב המשפטי הנורמטיבי, קיימת חזקה כי במקרה של נזק לציוד בו נהנה הצרכן מטובת הנאה כלשהי, יראו את הצרכן כאחראי לנזק אלא אם כן הוכח אחרת. ההנחה היא, שמקום בו נעשית חבלה במונה, היא נעשית מן הסתם על מנת לבצע שב"ח כי למי יש אינטרס שהצרכן יחויב באספקת חשמל נמוכה יותר פרט לצרכן עצמו. התובעת אם כך- יוצאת ידי חובתה בכך שהיא מוכיחה שנעשתה חבלה במונה ואין היא חייבת להוכיח- במובן של הבאת ראיות- מי חיבל במונה ושדווקא הנתבע הוא זה שחיבל במונה, אם לאו. נקבע בפסיקה, כי משהוכחה חבלה במונה, רשאית התובעת לדרוש מהצרכן תשלום על פי אומדנה של צריכת ההפרשים (ת"א 3458/99 (של'-חי') יוסף כיאל נ' חברת החשמל, אליו הפנתה התובעת בסיכומיה). בענייננו, הוכיחה התובעת את החבלה במונה ולא נמצאה בגרסת הנתבע אנטיתזה מוכחת לעדויות התביעה, ראיותיה וטענותיה. מכאן נעבור לבחינת חישוב השימוש הבלתי חוקי בחשמל. דרך החישוב סעיף 8 של הכללים מעניק לתובעת את הסמכות לקבוע את כמות החשמל שנצרכה, אם המונה לא פעל כתיקונו כתוצאה מליקוי, תרמית או צריכת חשמל באופן בלתי חוקי אחר. החישוב ייעשה על יסוד קריאת המונה בתיקון יחסי לפי אחוז הטעות של המונה שנקבעו על ידי בדיקה שבוצעה בו על ידי החברה. אם אי אפשר לתקן את הטעות לפי חישוב יחסי כזה, תוערך הצריכה על יסוד התצרוכת בתקופה אחרת- לפי המקרה הנדון או לאחריו- בה היו התנאים, לדעת החברה, דומים ככל האפשר, תוך שימת לב באופן ראוי לאופי הצריכה. במקרה שהצרכן יחלוק על הערכתה של החברה כאמור לעיל, יהיה רשאי לבקש את מנהל עניני חשמל לפי חוק החשמל, התשי"ד-1954 להכריע בעניין (כתוארו אז). בנסיבות אלה, דרך המלך היא עריכת תיקון יחסי לפי אחוז הטעות ורק אם הדבר לא אפשרי ניתן לבצע את החישוב בדרך של הערכה (לפי תקופות). הנתבע בסיכומיו עמד על חוסר ההגינות, לשיטתו, שאפיין את שיטת החישוב שערכה התובעת אשר מבססת את חישוביה על פי סטייה של 50% ממוצע הצריכה, בעוד שהעדים מטעמה אישרו כי מדובר בסטייה הנעה בין 20-25%. כהן מסר, כי הוא חישב את החוב בגין השב"ח רטרואקטיבית החל מינואר 1996- אז ניתן לראות ירידה חדה ומתמשכת בצריכת החשמל (צריכה שנתית בשנת 1995 עמדה על 98,828 קוט"ש אל מול צריכה שנתית בשנת 1996 שעמדה על 49,802 קוט"ש) וכך הלאה עד למועד שבו הוחלף המונה ביום 29.01.03. עפ"י עדותו של כהן, לאחר שמחשבים את הפרש הצריכה אשר לא נרשמה בגין השב"ח במהלך השנים 1996 - 2003 עולה, כי בתקופה זו הייתה צריכה של 349,146 קוט"ש, אשר לא נרשמה במונה בגין השב"ח והנתבע לא שלם בגינה כל תשלום שהוא. מחיר קוט"ש נכון ליום 14.4.04 (מועד בו נערך החשבון) היה 0.64615 ₪, כך ש- 349,146 קוט"ש בגין צריכה שלא נרשמה X 0.4615 ₪ לקוט"ש = סך של 161,130 ₪ בגין צריכת חשמל אשר לא נרשמה. חישוב זה עולה מנתוני הצריכה שהוצגו, כך שהפרש הצריכה בתקופה האמורה עומד בהתאם לחישובו של כהן על 349,146 קוט"ש. אי-לכך הנוסחה היא מכפלה של 349,146 קוט"ש X 0.4615 = סך של 161,130 ₪, הסכום המהווה את חוב התשלום המוטל על הנתבע בגין צריכת החשמל הלא חוקית. בנוסף לסכום האמור, מוטלת על הנתבע חובת תשלום עלות מונה חדש שהותקן בסך של 284.8 ₪, עלות עבודה בגין השב"ח בסך של 299.2 ₪ ועלות עבודה משרדית בגין השב"ח בסך של 63.85 ₪. סך כל התשלום לפני מע"מ הוא 161,778 ₪ ובתוספת מע"מ בשיעור 17% (סך של 27,502 ₪), ובסה"כ לתשלום 189,281 ₪ נכון ליום 29.06.04, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום הגשת התביעה (4,674 ₪), מתקבל הסך של 193,595 ₪. עדותם של עדי התביעה לעניין דרך החישוב של הצריכה העודפת מתיישבת עם הוראות הדין בעניין ולא מצאתי בטענות הנתבע טעם שיש בו כדי לערער את דרך החישוב בה נקטה התובעת. כהן הסביר כדבעי את האמור בתצהירו בנושא זה ואף לאחר חקירתו הנגדית לא הצליח הנתבע להפריך עדותו של כהן בהקשר זה (ראו: עמ' 5-7 לפרוטוקול מיום 09.03.10). משכך, הייתה התובעת רשאית לקבוע את צריכת החשמל בדרך של הערכה, קביעתה נעשתה כדין ובהתאם לכללים המסדירים את עקרונות חישוב השב"ח, והיא מחייבת את הנתבע במלוא הסכום לו היא עותרת. שקלתי את טענת הנתבע לעניין הירידה בצריכת החשמל שחלה בשנים 2004-2010 (דו"ח ריכוז חיובים/זיכויים-נספח א' לתצהיר הנתבע) השוללת, לטענתו, את גרסת התובעת בדבר השב"ח על יסוד שנת 1996 כאינדיקציה לשימוש האמיתי של החשמל בעסק. לטענתו, ניתן לראות שבשנים הללו הייתה ירידה בצריכת החשמל ולא נצפתה עלייה בצריכה, כטענת התובעת, באופן המשמיט את הבסיס מתחת לסברת התובעת אודות מועד התרחשות השב"ח. אין בידי לקבל טענה זו. לדידי, אין בנתוני הצריכה לשנים 2005-2010 על מנת לשקף את הצריכה האמתית, שכן נתונים אלה נרשמו לאחר הגשת ההליך המשפטי, על כל המשתמע מכך. כך למשל, בשנת 2010 נצפתה ירידה משמעותית למדיי בנתוני הצריכה, אך הנתבע העיד בעצמו כי בשנת 2010 הוחרמו או עוכבו 30 מכונות מעסקו שהוחזרו לידיו בחודש יוני 2011, ללמדך כי ככל שהייתה ירידה בצריכה בשנה זו היא נובעת מסגירה או אי פעילות תקינה של העסק (עדות הנתבע בעמ' 20 לפרוטוקול ש' 1-7). לא מצאתי לאמץ את שיטת חישוב "שיעור הסטייה" המוצעת ע"י הנתבע, משום ששיטה זו לוקה בחסר ואינה משקפת את מלוא הצריכה בפועל בנכס, במיוחד הצריכה בעומס נמוך שאינה נרשמת כלל. כך העיד כהן : "כמו שראינו באמות המידה יש אפשרות לבחור לפי שתי השיטות, השיטה הזאת היתה סבירה יותר, מאחר ואחוזי הסטיה שנמצאו במונה, מעידים על כך שבעומס מלא המונה רשם מעל 20 אחוז ובעומס נמוך המונה לא רשם בכלל. לכן אם יש לי את האפשרות לבחור בשיטה נוספת סבירה יותר מכיוון שאם המונה לא רושם כלל בעומס נמוך אז אין על מה לבסס את הערכה. בנסיבות האלה בהשוואה בין שתי האפשרויות, האפשרות הראשונה היא הסבירה" (עמ' 7, ש' 27-33) [ראו גם עדותו של ראובן בעמ' 11-12 לפרוטוקול]. על יסוד כל המקובץ לעיל, שוכנעתי כי אין בשיטת החישוב לפי "שיעור הסטייה" על מנת לשקף נאמנה את צריכת החשמל בעסקו של הנתבע בתקופת השב"ח ואני מאמצת את שיטת ההערכה בה נקטה התובעת בתיק דנן. יצוין, כי לקחתי בחשבון ששיטת החישוב לפי "שיעור הסטייה" מתקבלת רק בזמן שהמונה רושם את הצריכה בעומס גבוהה להבדיל מעומס נמוך בו המונה אינו רושם כלל, ובכך הוא לא מכמת את מלוא הצריכה של החשמל בפועל. סיכומם של הדברים: התובעת עמדה בעול המוטל עליה והוכיחה, כי המונה חובל וכי כתוצאה מהחבלה הנתבע הפיק טובת הנאה שבאה לידי ביטוי שלא כל הצריכה נרשמה. התובעת הייתה רשאית לבצע את החישוב של הצריכה הבלתי חוקית בדרך של הערכה, מדובר בחישוב סביר ומניח את הדעת כאשר שוכנעתי מהסבריהם של עדי התביעה לעניין קביעת מועד השב"ח ולעניין שיטת החישוב. סוף דבר לשיטה אחרונה, התביעה מתקבלת במלואה. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 193,595 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (03.02.05) ועד מועד התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבע בהוצאות התובעת ושכ"ט עורך דין בסך כולל של 20,000 ₪. עוד יישא הנתבע בתשלום אגרת בית משפט, כערכה ביום תשלומה. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. גניבת חשמלחשמל