דוגמא לפסק דין בנושא שירותי הפקה - יחסי עובד מעביד: עיקר המחלוקת שבין הצדדים בתיק זה נוגעת לשאלה האם התובע, אשר סיפק לנתבעת שירותי הפקה בפועל במשך כ- 12 שנים, היה עובד של הנתבעת או שמא היה קבלן עצמאי (או פרילנסר). בנוסף, קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לאופן בו הסתיימה ההתקשרות ביניהם וביחס לזכויות העומדות לתובע בגין סיום עבודתו, ככל שיוכר כעובד. עיקר העובדות בקליפת אגוז הנתבעת היא חברה העוסקת בהפקת סרטוני פרסומת. בשנת 1997 התובע החל לספק לנתבעת שירותי הפקה בפועל. הצדדים מעולם לא התקשרו בהסכם בכתב, ובמהלך השנים מערכת היחסים שביניהם נבנתה "תוך כדי תנועה", כאשר התובע מספק לנתבעת שירותים שכללו הפקה בפועל של פרויקטים קונקרטיים שביצעה הנתבעת, ניתוח ותקצוב פרויקטים לצורך גיבוש הצעות מחיר שהעבירה הנתבעת ללקוחותיה, ניהול מו"מ מול לקוחות. התובע ביצע את תפקידו בעיקר ממשרדי הנתבעת, על בסיס יומיומי, תוך שהוא משתמש בציוד שהעמידה לשימושו הנתבעת, לרבות טלפון נייד של הנתבעת. עם השנים נרקמו יחסי חברות קרובים בין התובע לבין מנהל הנתבעת מר משה גרטשל [להלן: "גרטשל"], והתובע עסק באופן כמעט בלעדי בענייניה של הנתבעת ולא סיפק שירותים כלשהם ללקוחות אחרים. התמורה לתובע שולמה בגין כל פרויקט שיצא לפועל בנפרד, בהתאם להסכמה נקודתית שהושגה בין הצדדים ביחס לאותו פרויקט. במשך כל תקופת ההתקשרות, התובע לא קיבל תשלום חודשי קבוע בגין השירותים שנתן לנתבעת בהכנה לפרויקטים שלא יצאו אל הפועל. התמורה לתובע, בעד עבודתו בפרוייקטים שיצעו לפועל שולמה לאחר שהתקבלו התשלומים מהלקוח, על פי הסיכום שהושג בשלב תקצוב הפרויקט, ובהתאם לחשבונית שהתובע הנפיק. בשנת 2008 הנתבעת הפסיקה להפיק פרויקטים חדשים וכתוצאה מכך הסתיימה ההתקשרות בין הצדדים. האם התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים? כידוע, המבחן הרווח והמקובל בפסיקה לקביעת מעמדו של מועסק כ"עובד" או כ"קבלן עצמאי" הוא המבחן המעורב. מבחן זה מורכב ממספר רב של מרכיבים, כאשר המרכיב הדומיננטי הוא מבחן ההשתלבות (המחולק לשני מבחנים - הפן החיובי והפן השלילי) בשילוב עם מבחני משנה נלווים כגון : מבחן הקשר האישי, כפיפות, אספקת כלי עבודה, דרך ניכוי מס הכנסה במקור, תשלום מס ערך מוסף ודמי ביטוח לאומי, בלעדיות במסגרת שעות העבודה, התמשכות הקשר, סדירותו ורציפותו (דבע לא/27-3 עירית נתניה - דוד בירגר פד"ע ג', 177 ; בג"צ 5168/93 שמואל מור - בית הדין הארצי לעבודה ואח' פ"ד נ(4), 628 ; ע"ע 300021/98 טריינין - מיכה חריש ואח' פד"ע ל"ז, 433 ; ע"ע 303/08 רפא"ל - רחל גרוס). נדגיש כי בענייננו, ככל שנקבע כי מתקיימים מבחני ההשתלבות וכי התובע לא ניהל עסק עצמאי, יהיה עלינו להידרש לשאלה האם התובע היה "משתתף חופשי" (פרילנסר) שסיפק שירותים לנתבעת, או שמא היה עובד של הנתבעת. מבחן ההשתלבות הפן החיובי והשלילי כידוע, הפן החיובי של מבחן ההשתלבות כולל שלושה מרכיבים: קיומו של "מפעל" שניתן להשתלב בו, הפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל, מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני של המפעל ואינו "גורם חיצוני". נדמה כי אין חולק על כך שהשירות שסיפק התובע לנתבעת מצוי בליבת פעילותה. התובע תאר בתצהירו בהרחבה את השירותים שסיפק לנתבעת, מעבר להפקה בפועל של פרויקטים נקודתיים שהתובעת ביצעה. התובע היה שותף לגיבוש הצעות מחיר, לניתוח ותקצוב פרויקטים, והיה נוכח באופן קבוע במשרדי הנתבעת 6 ימים בשבוע (ראה סעיף 11 לתצהיר התובע אשר לא נסתר). התובע הצהיר כי עם הזמן הפך ליד ימינו של גרטשל, וכך אף הוצג בפני לקוחות הנתבעת (סעיפים 11-18 לתצהיר התובע, מוצג ת/5), גרטשל אישר עניין זה בעדותו (עמ' 14 לפרוטוקול), ואף אישר כי לעיתים התובע הוצג בפני לקוחות כשותף בנתבעת (עמ' 15 לעדותו). נראה כי אין חולק כי התובע היה מוסמך דרך קבע לאשר תשלומים מטעם הנתבעת לספקים (ראה החותמת המוטבעת על קבלה 0074 בנספח 4 לתצהיר סימילנסקי). עוד נזכיר בהקשר זה, כי בפני בית הדין העידה מטעם התובע גב' סיוון ליבל אשר עבדה כמזכירה בנתבעת ולאחר מכן כמתאמת הפקה וכמפיקת פוסט בין השנים 1999-2003. לפי עדותה בעת שהייתה נוכחת במשרדי הנתבעת נכח גם התובע, וכן העידה כי לתובע היה חדר במשרדי הנתבעת וכי הוא היה חלק בלתי נפרד משגרת המשרד (עמ' 1-3 לפרוטוקול). לבית הדין הוגשו העתקים של מיילים המתעדים תכתובות של התובע עם לקוחות הנתבעת מהן עולה בבירור כי התובע שלח ללקוחות הנתבעת הצעות מחיר מטעם הנתבעת כאשר החותמת שבשולי המייל היא של התובע, מטעם הנתבעת (ראה לדוגמא ת/4). גרטשל אף אישר בעדותו כי היו מקרים בהם התובע ניהל מו"מ מול משרדי פרסום שעבדו עם הנתבעת על העמלה שתשולם להם בגין פרויקט שיבוצע על ידי הנתבעת (ראה עמ' 13 לפרוטוקול): ש. בידי יש מסמך שהתובע שולח ללקוחה בשם פנינה שגב שבו נאמר "מצ"ב על פי בקשתך תקציב מעודכן למגדל ומקפת. עמלתכם 15%. בברכה, התובע. זה נכון שלא רק שהתובע שלח הצעות מחיר ללקוחות הנתבעת הוא גם התמקח איתם על עמלתם? ת. אני מניח שהיו מעט רגעים גם כאלה. ובהמשך עדותו אישר כי התובע חתם מטעם הנתבעת על הסכמים (ראה עמ' 14 לפרוטוקול): ש. נכון שהתובע חתם על הצעות תקציב בשם הנתבעת ? ת. הוא גם חתם על הסכמים בשם הנתבעת, על נייר המכתבים שלה, כך זה עובד בכל חברת הפקה מאז ומתמיד. מהאמור עד כאן עולה כי הגם שהתובע לא נדרש להחתים שעון נוכחות, או לדווח בדרך אחרת על שעות עבודתו, אין ספק כי הוא עבד בתאום מלא עם גרטשל, וככלל נכח במשרד בשעות העבודה, שישה ימים בשבוע. יוטעם כי הדרישה, על פי מבחן ההשתלבות, היא כי מבצע העבודה יהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל, ולא רק שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של ה"מפעל". יש להתמקד איפוא במידת השתלבותו של המועסק ב"מפעל" ולא במידת השתלבותו של העיסוק (פרופ' א. זמיר, עובד או קבלן משפטים כב עמ' 130). בענייננו, "מפעלו" של הנתבע עוסק בהפקה של סרטוני פרסומת. התרשמנו כי שילובו של התובע בעבודה בנתבעת היה שונה באופן מהותי מהשתלבותם של נותני שירותים אחרים, אשר נשכרו לפרויקט פלוני. ההתקשרות בין התובע לנתבעת היתה רצופה בכל ימות השנה במשך שנים, בין אם היה פרויקט קונקרטי לביצוע ובין אם הנתבעת עסקה במתן הצעות מחיר ובנסיון להשיג פרויקטים נוספים. ככלל, התובע התייצב מדי יום במשרדי הנתבעת, וזאת במשך כ- 12 שנים, ללא הפסקה של ממש. אשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, נציין כי אין חולק כי תבנית ההעסקה הפורמלית של התובע בנתבעת הייתה כשל מזמין ונותן שירותים עצמאי. כך התנהלו הצדדים, מבלי שהתובע ביקש לשנות את תבנית ההעסקה הזו במשך שנים ארוכות. במהלך השנים התובע דיווח באופן עצמאי למס הכנסה ולביטוח לאומי והגיש דוחות שנתיים. כפי שפירטנו לעיל, ועוד נרחיב בהמשך, בעסקו של התובע, לא התקיימו הסממנים המעידים על ניהול עסק עצמאי כגון: נשיאה בהוצאות הדרושות לשם ניהול העסק, העסקת עובדים, החזקת ציוד, כלי עבודה ומלאים של ציוד מתכלה, נציין כי אפילו מכשיר הטלפון הנייד שבו השתמש התובע היה של הנתבעת ומומן על ידה. זאת ועוד, הרווחים שהפיק התובע בהתקשרותו עם הנתבעת התמצו בתמורה עבור יגיעת כפיו בלבד, ולא היו כרוכים בסיכון משאבים כלשהם מצידו. לנוכח האמור לעיל, אנו סבורים כי בחינת מהותו וטיבו של העסק שניהל התובע, לאור המבחנים שנקבעו בפסיקה בנושא זה, ועל פי העובדות שהובאו בפנינו, מטה את הכף למסקנה, כי התובע לא ניהל עסק עצמאי משלו, ולפיכך מתקיים בו הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. כידוע, בענף התקשורת, בשים לב לקושי בהחלת מבחני ההשתלבות, בעבר הכירה הפסיקה במעמד של "משתתף חופשי". הגם שבהקשר זה אפשר שטרם נאמרה המילה האחרונה, נבהיר כי לדידנו, לאחר שבחנו את מבחני המשנה הגענו לכלל דעה כי התובע לא היה "משתתף חופשי", אלא היה "עובד" של הנתבעת. מבחני המשנה בנסיבות דנן מצאנו כי מבחני המשנה השונים אשר מקובלים בפסיקה, מטים את הכף לכיוונים מנוגדים. חלק מהסממנים אשר אפיינו את ההתקשרות בין הצדדים מצביעים לכאורה על התקשרות במתכונת של "משתתף חופשי" וחלקם מתאימים להעסקה של עובד. על אף האמור, כפי שנפרט להלן, הגענו לכלל דעה כי המשקל המצטבר של הדברים מכריע את הכף לתובת הכרה בתובע כעובד של הנתבעת. מתכונת ההתקשרות וצורת התשלום כפי שכבר ציינו, התובע קיבל מהנתבעת תשלומים בהתאם לחשבוניות שהציג. על אף שהתובע התייצב במשרדי הנתבעת מדי יום, הוא לא קיבל כל תמורה על בסיס חודשי, והיו חודשים שבהם לא שולמה לו תמורה בגין פעילותו על אף שהתייצב במשרדי הנתבעת מדי יום. תשלום התמורה לתובע היה צמוד למועד שבו הנתבעת קיבלה תשלום עבור פרויקט שבוצע על ידי התובע כמפיק בפועל. התשלום לא היה קבוע לא מבחינת מועדי התשלום ולא מבחינת גובהו. גובה התשלום ומועדו נגזר מהיקף הפרויקטים שבוצעו בפועל ומהעבודה שהיתה כרוכה בהפקתם. גרטשל העיד (ר' סעיף 7 לתצהירו) כי בעת שהנתבעת נדרשה להגיש הצעת מחיר לפרויקט, הוא היה פונה לתובע על מנת שיכין את הפרויקט ואגב כך יתקצב גם את התמורה שתשולם לו עצמו עבור ההפקה בפועל של הפרויקט. לאחר שהוא והתובע היו מסכימים על התמורה שתשולם לתובע עבור ההפקה כמו גם על יתר רכיבי התקציב, היתה הנתבעת מגישה ללקוח את הצעת המחיר. לפי עדותו של גרטשל היו מקרים שבהם לא הושגה הסכמה בינו לבין התובע ביחס לתשלום עבור הפקה בפועל, ואז לדבריו הוא היה אומר לתובע "אם אתה לא רוצה, זה בסדר, אל תעשה את זה, אבל חבל, יש לי פרויקט, חבל שלא תשתתף בו" היו גם מקרים שבהם לאחר שהפרויקט בוצע התובע ביקש סכומים גבוהים מאלה שעליהם הוסכם מראש והצדדים ניהלו מו"מ כמקובל בין לקוח לספק שירות. היו גם מקרים שהיו קיזוזים בין פרויקטים שונים. מכל מקום, אין חולק כי מקום שעבודת הכנת התקציב והמו"מ עם הלקוח לא הבשילה לפרויקט שהנתבעת הוציאה לפועל, התובע לא קיבל תמורה ישירה עבור השקעתו בשלב המו"מ. רו"ח שניאור סימינובסקי אשר מלווה את פעילות הנתבעת מיום היווסדה ערך טבלה המפרטת את התשלומים ששילמה הנתבעת לתובע במהלך תקופת העסקתו (ראו נספח 2 לתצהירו) מנספח 2 עולה כי נשמר רצף מבחינת העסקתו של התובע במהלך השנים (במובן זה שאין שנה שבה לתובע לא היו הכנסות מהנתבעת) ואולם התמורה השנתית שולמה לתובע לא הייתה קבועה, והיא נעה, בסכומים משתנים שבין כ- 120,000 ₪ לשנה לבין 350,000 ₪ לשנה (כולל מע"מ), בהתאם להיקף העבודה המשתנה. נספח 3 לתצהירו של סימינובסקי כולל טבלאות המפרטות את התשלומים לתובע מדי שנה בשנה. עיון בטבלאות מלמד כי התשלומים לתובע אמנם לא בוצעו על בסיס חודשי, אך הם התפרסו על פני השנה באופן שהתובע קיבל מהנתבעת תשלום בגין פרויקט כלשהו, אחת לחודש או לחודשיים, בסכום משתנה. ניתן לומר כי בין השנים 1997-2003 היו מקרים בודדים, בהם במשך כחודשיים לא בוצע כל תשלום לתובע. מהנתונים שבפנינו נראה כי בשנת 2004 חלה האטה מסויימת בפעילות הנתבעת כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתשלומים לתובע. כך, לדוגמא, בין החודשים אפריל לספטמבר 2004 (במשך כחמישה וחצי חודשים) לא בוצע כל תשלום לתובע וסך הכל באותה שנה שולמו לתובע כ- 100,000 ש"ח (הסכום שבטבלה נספח 2 בניכוי מע"מ). בשנת 2006 בין החודשים יוני לדצמבר (במשך כשישה וחצי חודשים) לא בוצעו תשלומים לתובע וסה"כ באותה שנה שולמו כ- 110,000 ש"ח. על רקע האמור, ניתן לומר כי במשך מרבית התקופה, הגם שמדובר היה בתשלום שאיננו קבוע, הרי שהתשלום התאפיין, ברצף, לפחות עד שנת 2004, אז הסתמנה האטה מסויימת אשר לא ניתקה את ההתקשרות בין הצדדים. לכאורה, יש ממש בטענת הנתבעת, לפיה מדובר במתכונת התקשרות אשר מתאימה ליחסים של מזמין עם נותן שירות עצמאי, יותר מאשר ליחסי עבודה, בפרט לנוכח העובדה שהתובע ניהל מו"מ עם הנתבעת אגב כל פרויקט, והעובדה שכאשר פרויקט לא יצא אל הפועל, לכאורה התובע לא קיבל כל תמורה בגין שעות העבודה שהשקיע. ואולם, בעניין זה מקובלת עלינו עדות התובע, אשר לא נסתרה לפיה היתה הסכמה בין הצדדים לכך שהתובע יקבל תגמול גבוה יחסית עבור עבודתו כמפיק בפרויקטים שיצאו לפועל, וזאת על מנת "לכסות" את השירותים שנתן לנתבעת בפרויקטים שלא יצאו לפועל: ש. נכון שבגין כל פרוייקט ופרוייקט שולם לך סכום שונה על ידי הנתבעת ? ת. לא בדיוק, היה מעין רצון לעשות תחשיב כדי לכמת את העבודה שלי גם על פרויקטים שלא יצאו לפועל וגם את העובדה שאני המפיק הראשי בנתבעת והתעריפים לא היו תעריפים שנהוגים בשוק, התעריפים יותר גבוהים כדי לכמת את העבודה שביצעת מחוץ לפרויקט, לא היה נהוג לשלם לאף אחד 4,000, 5,000 דולר לפרויקט. הסברו של התובע מניח את הדעת. המתכונת שלפיה הנתבעת לא שילמה לתובע את שכרו מדי חודש בחודשו, אלא רק כאשר קיבלה תשלומים מלקוחותיה, הייתה בוודאי נוחה מאוד לנתבעת. לנוכח האמור אנו רואים קושי לקבל את טענתה כי העובדה ששכרו של התובע "הולן" משמשת כהוכחה לכך שלא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים. נציין, כי בכל הנוגע לרצף התשלומים קיים שוני מהותי בין הנסיבות העולות מתאור העובדות במקרה דנן, לבין הנסיבות שנדונו בתיק ע"ע 511/06 שיף נ' רשות השידור כמו גם בתיק ע"א (ת"א-יפו) 1624/09 מאיר מיימון נ' אבי פרידמן לירן הפקות (שני פסקי הדין פורסמו בנבו), שעליהם מבקשת הנתבעת להסתמך. בענייננו, שלא כמו במקרים האחרים, קיים רצף של העסקה של התובע אצל הנתבעת, כאשר כפי שנפרט להלן, בכל תקופת העסקתו אצל הנתבעת התובע לא סיפק שירותים ללקוחות אחרים. תשלומי המס התובע התנהל כעוסק מורשה, החשבוניות שמסר לנתבעת נשאו את שם העסק: "בן צבי זיו - הפקה ובימוי". לטענת התובע, מתכונת ההתקשרות שבין הצדדים נקבעה על פי החלטה של הנתבעת, מטעמי מס, ואין בה כדי לשקף את טיבה האמיתי של ההתקשרות בין הצדדים. התובע המציא לבית הדין פנקס חשבוניות/קבלות של עסקו (ראו נ/2), עיון בפנקס מעלה כי הקבלות שרשם התובע מאז שנת 99 היו רובן כולן בגין הכנסות מהנתבעת. מהעדויות שבפנינו עולה כי בכל תקופת העסקתו על ידי הנתבעת נתן התובע שירותי הפקה ללקוחות שאינם הנתבעת בשתי הזדמנויות בלבד. על פי עדותו של התובע, בשני המקרים נעשה הדבר בתאום עם הנתבעת, כאשר התובע משתמש במשרדי הנתבעת והנתבעת מחייבת את הלקוח בגין הוצאות המשרד (סעיף 15 לתצהיר התובע, וכן עדותו בעמ' 9 לפרוטוקול) עדותו של התובע בעניין זה לא נסתרה. אין לכחד כי על רקע האמור לעיל, ובשים לב לכך שהשירותים שנתן התובעת לנתבעת בוצעו במשרדי הנתבעת, יש קושי בכך שהתובע דיווח על הוצאות רבות של עיסקו, שאותן ביקש לנכות מהכנסותיו לצרכי מס (ראה דוחות למס הכנסה נ/1). נציין כי כאשר נשאל התובע ביחס להוצאות עליהן דיווח, היו תשובותיו מתחמקות (עדות התובע עמ' 8-9 לפרוטוקול). הנתבעת טוענת כי התובע אינו יכול לאחוז במקל משני קצותיו, כלפי רשויות המס לטעון כי הוא עצמאי ולבקש לנכות מהכנסותיו כ 30% ואף למעלה מכך בגין הוצאות מוכרות, ואילו כלפי בית הדין לעבודה לטעון כי הוא שכיר. אין לכחד, כי התובע הפיק תועלת מכך שהועסק על ידי הנתבעת כעצמאי, באופן שאפשר לו לדווח על הוצאות ולהקטין את חבותו במס. עם זאת, הפחתת תשלומי המס ממנה נהנה התובע, שירתה גם את הנתבעת בכך שאיפשרה לה לצמצם בהתאמה את עלויות ההעסקה של התובע, כאשר את מחיר "החסכון" של שני הצדדים משלם הציבור. הכח לקבוע את מתכונת ההעסקה נמצא בראש ובראשונה בידי המעסיק. איננו סבורים כי יש מקום לעודד מעסיקים להתקשר עם עובדיהם תוך יצירת מראית עין של מתן שירות קבלני, על מנת לחסוך בתשלומי מס. אשר על כן, בנסיבות העניין איננו מוצאים כל טעם שיש בו כדי להצדיק מתן משקל של ממש לחסכון במס שצמח לתובע כתוצאה מסיווגו המטעה כעצמאי. שינוי מעמדו של אדם בדיעבד מ"קבלן" ל- "עובד" עשוי לעורר שאלות הנוגעות לאופן בו מוסתה הכנסתו של העובד בתקופת ההתקשרות, ואפשר שיש לו השלכות כלפי רשויות המס, ואולם אלה אינן מעניינו של בית הדין בתיק זה. בלעדיות הקשר כפי שכבר ציינו, פנקס החשבוניות של התובע מלמד כי לתובע לא היו לקוחות אחרים פרט לנתבעת, למעט בשני אירועים שלגביהם אין חולק כי התובע נתן שירות ללקחות שאינם הנתבעת, וזאת בתאום מלא עם הנתבעת. בעדותו העיד התובע על המחוייבות שהיתה לו ביחס לעבודתו בנתבעת כדלקמן: ש. נכון שאם היית רוצה היית יכול לתת גם שירותי הפקה לחברות אחרות באותה תקופה? ת. חד משמעית - לא. זה היה חלק מהסיכום בינינו. גם צ'יקו (גרטשל א.ד.) אסר עלי. ש. באת עם הצעות הוא אסר עליך ? ת. פעם פנה אלי גל זייד שהוא שחקן, במאי, כותב יחד עם צחי גרד שהוא כתב תסריט והיה אמור לביים סרט בשם תנועה מגונה, היתה לי היכרות מוקדמת עם זייד והוא פנה אלי ועניין אותי בפרויקט ועשיתי פגישה משותפת במשרדי הנתבעת עם גרטשל, איתו וגם עם צחי גרד, היתה פגישה ארוכה ועניינית שבסופה לא המיידי, לאחר מכן זייד התקשר אלי ושאל אותי אם אני מסכים לעשות את הפרוייקט הזה מחוץ לנתבעת, לא עם גרטשל, ונאלצתי לסרב. ש. כי גרטשל אמר לך לא? ת. על ההצעה הזו ? כי זה היה מבחינתי מובן מאליו, וגם ספרתי את זה לגרטשל והוא מן הסתם אמר לי אז לא תעשה את זה. תאור זה של התובע לא נסתר בעדותו של גרטשל ולפיכך גם בהקשר זה, שונה עניינו של התובע ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה שאליה מפנה הנתבעת. בענייננו כאשר התובע נתן שירות לגורם כלשהו מחוץ לנתבעת היה זה במקרה נקודתי, זניח ביחס לעבודתו בנתבעת ונעשה בתאום מלא עם הנתבעת. נזכיר כי בתיק ע"ע 200511/06 צחי שיף נ' רשות השידור, בית הדין מצא להבחין בין תקופה שבה העניק המערער את שירותיו באופן בלעדי לנתבעת, שאז הוכר כעובד, לבין תקופה בה נתן שירותים גם ללקוחות אחרים - תקופה שלגביה לא הוכר כעובד. מבחן הקשר האישי אין חולק כי התובע היה אמור לספק את השירות (הפקה בפועל) באופן אישי, ולא היה רשאי לבצעו באמצעות אחר. מבחן כלי העבודה התובע השתמש במשרדי הנתבעת, נעזר במזכירה של הנתבעת, החזיק טלפון נייד של הנתבעת, ונדמה כי לא השתמש בדרך כלשהי בכלים או באמצעים משל עצמו לצורך ביצוע עבודתו. מבחן הסיכון / הסיכוי העסקי התובע לא סיכן משאבים כלשהם משל עצמו בעת עבודתו עבור הנתבעת, הוא לא היה שותף במשאבים שהושקעו בהפקה, ועיון בהצעת התקציב ת/2 מעלה כי התמורה ששולמה לו היתה אחוז קטן מאוד מסך כל התקציב של ההפקה כך שלא ניתן לומר כי התובע היה שותף ברווחים מההפקות. מבחן התלות הכלכלית על פי הפסיקה, מבחן התלות הכלכלית הוא אחד השיקולים לבחינת קיומם של יחסי עובד מעביד במקרים גבוליים (עע 568/06 דוד שושן נ' קל שירותי נופש ותיירות בע"מ, ניתן ביום 3.1.2008). בענייננו הוכח כי בתקופה בה התובע נתן שירותים לנתבעת שירותיו ניתנו בעיקרו של דבר לה בלבד, תוך שנוצרה מצידו תלות כלכלית ברורה בנתבעת ובתשלומים שביצעה אשר היוו עבורו מקור הכנסה שנע בתקופות השונות בין 8,500 ₪ ל- 25,000 ₪ בחודש (כמפורט בנספחים 2 ו- 3 לתצהיר רו"ח סימינובסקי). מהנתונים שבפנינו לא עולה כי פרט להכנסות מהנתבעת היתה לתובע משענת כלכלית אחרת ונדמה כי לא ניתן לחלוק על התלות הכלכלית שלו בנתבעת. משך ההעסקה. עניין לנו במערכת יחסים שנמשכה שנים ארוכות, הגם שעניין זה, כשלעצמו, איננו יכול להפוך נותן שירותים עצמאי לעובד, מקובל להשתמש בו במקרים גבוליים (ראה בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין לעבודה פ"ד נ (4) 628). בענייננו, מקום שמדובר במקרה גבולי בו המבחנים נוטים לכיוונים מנוגדים, משך ההעסקה תומך בראיית התובע כעובד של הנתבעת. מסקנה - התקיימו יחסי עובד ומעביד בענף התקשורת מקובל להכיר במעמדם של "משתתפים חופשיים" אשר אינם עובדים. בית הדין הארצי לעבודה עמד על הרציונלים לכך, אשר נובעים מהמציאות הקיימת בענף, אשר מתאפיין בדרך כלל בהתקשרויות קצרות טווח, לצורך פרויקטים נקודתיים (ראה ע"ע 300271/96 צדקא נ' מדינת ישראל). על רקע האמור נבהיר, כי בעניינו של התובע התקיימו נסיבות יוצאות דופן, החורגות מהמקובל בהתקשרויות עם נותני שירותים בענף התקשורת. התובע סיפק את שירותיו לנתבעת במשך כ- 12 שנים, באופן בלעדי ורצוף, תוך שהתובע השתלב בפעילות הנתבעת, מנע עצמו מעיסוקים נוספים בדרך שיצר תלות מלאה והסתמכות כלכלית ברורה בינו לבין הנתבעת. מסקנת הדברים היא, איפוא, כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין הנתבעת. זאת, על פי משקלם המצטבר והמשוקלל של המבחנים כפי שבאו לידי ביטוי על רקע נסיבות המקרה הנדון, ונוכח התמונה הכוללת כפי שעולה מן הנתונים העובדתיים וכפי שהיא נבחנת על פי מבחן מעורב הכולל את כל המבחנים כולם. תקופת העבודה התובע טען כי החל לעבוד בשירות הנתבעת בראשית שנת 1996. הנתבעת גורסת כי ההתקרשות בין הצדדים החלה בשנת 1996. החשבונית הראשונה שהומצאה לבית הדין היא מחודש מרץ 1997. לנוכח האמור, ובשים לב להסכמה שבין הצדדים כי התמורה שולמה לתובע בסיום פרויקט שאותו ביצע אנו קובעים כי התובע החל לעבוד בנתבעת בחודש ינואר 1997. סיום ההתקשרות בין הצדדים - הזכות לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת מנספח ת/3 לתצהיר סמילנסקי עולה כי המועד האחרון שבו הועבר תשלום לתובע היה בחודש נובמבר 2008, בגין פרויקט שבוצע בחודש ספטמבר 2008. מהראיות שבפנינו עולה כי אחרי חודש ספטמבר 2008 הנתבעת לא ביצעה פרויקטים נוספים, ואין חולק כי לא היה לה עוד צורך בעבודתו של התובע, ועל רקע זה הסתיימה ההתקשרות בין הצדדים. על רקע האמור לעיל, ביסוד סיום ההתקשרות עומדת החלטה של הנתבעת להפסיק את פעילותה ואין מדובר ביזמה של התובע לסיים את ההתקשרות ולפיכך התובע זכאי לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. שני הצדדים סבורים כי יש לחשב את המשכורת הקובעת לפנסיה על פי ההכנסות עליהן דיווח התובע בשנת 2008 בחלוקה לעשר חודשים, והם חלוקים בשאלה האם יש לנכות מסך ההכנסות את סך ההוצאות עליהן דיווח התובע לרשויות המס. אנו סבורים כי לצורך חישוב המשכורת הקובעת, יש לחשב את השכר הקובע לאחר ניכוי ההוצאות, וזאת בהמשך לקביעתנו לפיה דמי הנסיעות נכללו בתמורה הכוללת ששולמה למבקש, לפיכך אנו קובעים כי השכר הקובע יהיה בסך 9,815. לנוכח האמור לעיל, בשים לב לכך שתקופת עבודתו של התובע נמשכה 10 שנים ועשרה חודשים, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 106,329 ש"ח ולדמי הודעה מוקדמת בסך 9,815 ₪. בשל המחלוקת הכנה באשר לשאלת זכותו של התובע לפיצויי פיטורים איננו רואים לפסוק לתובע פיצויי הלנה. דמי חופשה נטל הראיה כי מלוא החופשה השנתית ניתנה בפועל לעובד מוטל על המעביד. בנסיבות דנן, בשים לב למתכונת ההעסקה של התובע, הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשה ולא רשמה בדרך כלשהי את ימי הנוכחות וההיעדרות של התובע. על אף האמור לעיל, אנו סבורים כי עלה בידי הנתבעת לשכנע כי התובע שהה בחופשה כדין במהלך שלוש שנות עבודתו האחרונות. נזכיר, כי מנספח 3 לתצהירו של מר סימינובסקי עולה כי בשנות עבודתו האחרונות, במשך חודשים ארוכים הנתבעת לא ביצעה בפועל כל פרויקט, גם אם נניח כי באותם חודשים מעת לעת נדרש התובע לעבוד על הצעת מחיר שבסופו של דבר לא יצאה אל הפועל, נדמה כי הוא לא נדרש לעבוד בכל אותם חודשים בהיקף של משרה מלאה. התובע אישר בעדותו כי נסע לחו"ל מספר פעמים, וכי לפעמים היה מדובר בנסיעות ארוכות שנמשכו שבועות. עוד נזכיר את עדותו של גרטשל עליה התובע לא חלק (עמ' 14 לעדותו): "מהר מאוד התובע ואני מאוד התקרבנו ופשוט בילינו יחד כל הזמן, אם יש או אין עבודה, פותחים את הבוקר או במשרד או אצלי בבית, מבזבזים זמן ביחד." התמונה שהתבררה מהראיות שבפנינו מעלה כי בשנות העבודה האחרונות, הפרויקטים שביצעה הנתבעת הלכו והתדללו ועימם גם שעות העבודה שנדרש התובע להשקיע בעבודתו בנתבעת. התובע לא חלק על כך שבינו לבין גרטשל התפתחו יחסי חברות, וכי לא היתה הבחנה ברורה בין שעות שהוקדשו לעבודה לבין שעות שהוקדשו לבילוי משותף (בתוך ומחוץ למשרדי הנתבעת). לנוכח האמור לעיל, אנו קובעים כי בשנות עבודתו האחרונות התובע ניצל את יתרת ימי החופשה שהגיעה לו, ולפיכך הוא איננו זכאי לפדיון חופשה. דמי הבראה לטענת התובע, בגין שתי שנות עבודתו האחרונות הוא זכאי לדמי הבראה בסך 7,944 ₪ לפי 24 ימים במכפלת 331 ש"ח. לטענת הנתבעת, ככל שהתובע יוכר כעובד זכאותו עומדת על 8 ימים לשנת 2007 (לפי תעריף בסך 318 ₪ ליום) ו- 8 ימים בגין שנת 2008 (לפי תעריף בסך 318 ₪ ליום). בעניין זה אכן לא ברור על מה מבוססת התביעה לדמי הבראה בגין 24 ימים. צו ההרחבה בעניין זה ברור והוא קובע כי עובד בותק שבין 10 - 16 שנים במקום העבודה זכאי לתשלום בגין 8 ימי הבראה לשנה. אשר על כן ובהתאם לתעריפים שנקבעו יש לקבל את תחשיבה של הנתבעת לפיו התובע זכאי לדמי הבראה בסך 5,192. דמי נסיעות לטענת התובע הוא זכאי לדמי נסיעות בסך 21.40 ₪ ליום בגין 25 ימי עבודה בחודש למשך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, ובסך הכל 44,940 ש"ח. רו"ח סימינובסקי העיד כי כמקובל לגבי כל נותני השירותים עמם התקשרה הנתבעת, התובע קיבל החזר הוצאות נסיעה במזומן, בגין כל פרויקט שבו השתתף וזאת בכפוף להצגת קבלה. אשר להוצאות הנסיעה מביתו של התובע אל משרדי הנתבעת נדמה כי מהראיות שבפנינו עולה כי אלה נכללו בתמורה החוזית ששולמה לתובע, כפי שהדבר אף עולה לכאורה מדוחות המס שהגיש. האמור בסעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958, בדבר האיסור על תשלום שכר כולל איננו נוגע לזכות לתשלום הוצאות נסיעה. לנוכח האמור, וכאשר סוכם עם עובד שכר קבלני כולל, העולה באופן משמעותי על שכר מינימום, הנחת היסוד צריכה להיות כי הזכות לדמי נסיעה מומשה, בעיקרו של דבר, במסגרת תשלום השכר הכולל של העובד עת נחשב לעצמאי, כך שאין מדובר בויתור על זכות, אלא בזכות שכבר ניתנה בגינה תמורה בהתאם להסכם הקבלני (השווה ע"ע 300256/98 אורי אייזיק - תה"ל תק-אר 2002(2), 343 , 361 (2002)). בענייננו החזקה שפורטה לעיל לא נסתרה, והיא אף נתמכת באמור בדו"חות שהגיש התובע למס הכנסה (ראה נ/1), במסגרתם דיווח על הוצאות נסיעה בסכומים ניכרים, שאותם ביקש לנכות מהכנסותיו. לפיכך איננו מוצאים לפסוק לתובע החזר הוצאות נסיעה. הפרשות לקופת גמל התובע לא הוכיח כי בגין תקופת עבודתו בנתבעת הוא היה זכאי להפרשות לקופת גמל כמו גם לקרן השתלמות. מהראיות שלפנינו לא עולה כי על היחסים בין הצדדים חל הסכם קיבוצי או צו הרחבה המקים לתובע זכאות לתשלומים הללו. עיון בדיווחי התובע לרשויות המס מעלה כי התובע ביצע בעצמו תשלומים לקופת פנסיה ולקרן השתלמות שאותם ביקש לנכות מהכנסותיו מהנתבעת (ראה נ/1). מהדיווחים לרשויות המס עולה כי אפשר שגם אילו היה בידי התובע להוכיח כי היה זכאי מכח הסכם / צו הרחבה להפרשות לקופת גמל כמו גם לקרן השתלמות, הרי שהיה מקום לראות תשלומים אלה כחלק מהשכר הקבלני ששולם לתובע, על מנת שהוא בעצמו יבצע את ההפרשות לקופות. לנוכח האמור התביעה לתשלום הפרשות בגין קופת גמל וקרן השתלמות נדחית. פיצוי בגין אבדן דמי אבטלה התובע טען כי בשל העובדה שהנתבעת סירבה למסור לו מכתב פיטורים, נשללה זכאותו לדמי אבטלה, ולכן עתר לפיצוי בגין אובדן דמי אבטלה בסך 50,000 ₪. אין בידינו לקבל את התביעה ככל שהיא נוגעת לאבדן דמי אבטלה. אנו סבורים כי לתובע לא קיימת עילה נגד הנתבעת, בגין אי תשלום דמי אבטלה על ידי המוסד לביטוח לאומי. ראשית נבהיר כי החוק איננו קובע כי הצגת מכתב פיטורים הוא תנאי לקבלת דמי אבטלה. כפי שכבר ציינו מתכונת ההתקשרות שאימצו הצדדים נושאת בצידה יתרונות וחסרונות מבחינת זכויות וחובות הצדדים כלפי שלטונות המס והמוסד לביטוח לאומי. ככל שלתובע יש טענות בדבר זכאותו לדמי אבטלה, הרי שתביעה זו היה עליו לברר מול המוסד לביטוח לאומי. כללו של דבר הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 יום פיצויי פיטורים בסך 106,329 ש"ח, דמי הודעה מוקדמת בסך 9,815 ₪ ודמי הבראה בסך 5,192 ש"ח. לסכומים יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 יום הוצאות משפט בסך 7,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום המצאת פסק הדין. הפקהיחסי עובד מעביד