דוגמא לפסק דין בנושא תאונת עבודה של מוביל רהיטים: בפני תביעה לנזקי גוף, לפי פקודת הנזיקין. בשל דחיית התביעה כנגד הנתבעות 3-4, אתייחס בפסק הדין אך ורק ליחסים שבין התובע לנתבעות 1-2. בכתב התביעה טוען התובע, בין היתר כדלקמן: כי בכל הזמנים הרלוונטיים לתובענה הועסק ע"י הנתבעת 1 בעבודות סבלות, פריקה וטעינה של מכולות עם רהיטים. כי הנתבעת 2 הינה חברת הביטוח שביטחה את הנתבעת 1 בפוליסת חבות מעבידים. כי ביום 20.3.05 עפ"י הוראות הנתבעת 1 הגיע התובע לאתר העבודה שם מצויים מחסני הנתבעת 3 על מנת לבצע פריקת מכולה עם אריזות רהיטים שהיו ארוזים בקרטונים באורך של 1 מ' ורוחב 40 ס"מ, כאשר משקל כל אריזה הינו כ- 50 קג'. המכולה בגובה 3 מ' שנמצאת על גבי פלטפורמה של משאית. כי טיפס על האריזות והחל להוריד אריזה ראשונה עליונה לידי עובד נוסף, כאשר לפתע אריזות שהיו מאחוריה, נפלו על התובע כך שהוא הועף מהמכולה אל הקרקע מגובה של כ- 5 מ' (להלן - "התאונה"). כי ביום התאונה לא סופק לו כל ציוד, מכשיר ו/אל כלי עזר לביצוע עבודתו, למרות שכאלה קיימים. כי התאונה והנזק שנגרם לתובע נגרמו ע"י סחורה כבדת משקל ועל ידי שיטת עבודה מסוכנת ו/או ברשלנות ועוד.... כי הובהל לבית החולים קפלן שם אובחנו לו חבלות, שבר תוך מפרקי בעצם העקב משמאל, אושפז למשך 3 ימים, נותח לקיבוע השבר תחת הרדמה כללית, ושוחרר לאחר עוד 4 ימי אשפוז רגלו גובסה ושוחרר להמשך טיפול בקופ"ח והומלצה לו חופשת מחלה של 6 שבועות. כי עפ"י חוו"ד מומחה אורתופד נותרו לו 24% נכות לצמיתה עם הפעלת תק' 15 בגין הגבלה קשה ברגל שמאל. הנתבעות 1-2 הגישו כתב הגנה ובו טענו, בין היתר, כדלקמן: כי מדובר בתאונת דרכים ועל כן על התביעה להיות מוגשת כנגד מבטחת המשאית/המכולה. כי התאונה מוכחשת. כי הקשר הסיבתי והנזקים מוכחשים. כי טענת הרשלנות מוכחשת. כי התאונה ארעה באשמו של התובע. כי חוו"ד של ד"ר ליבשיץ מוכחשת. ועוד... הנתבעות 1-2 הגישו חוו"ד של האורתופד ד"ר שמחה וסרלאוף לפיה נותרו לתובע 20% נכות לצמיתות בלבד. הצדדים הגישו הסדר דיוני לפיו לא ייחקרו המומחים הרפואיים על חוות דעתם. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 6.12.11 העיד התובע. בישיבת הוכחות שהתקיימה ביום 29.5.12 העידו הגב' סוניה קנדל ומר דרור צ'רבין. בהחלטתי מיום 25.7.12 הוריתי על דחיית התביעה כנגד נתבעות 3-4, ועל כן, ההודעות כנגד צדדי ג' נדחות גם כן. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. הכרעה האם מדובר בתאונת דרכים?? התובע טוען כי התאונה ארעה כאשר החל בפריקת ארגזים ממכולה (קונטיינר) שהיה על גבי פלטפורמה של משאית (סע' 7 לתצהיר התובע). כאשר החל התובע להוריד את האריזה הראשונה, לפתע, אריזות שהיו מאחוריו נפלו עליו והתובע הועף מהמכולה ונזרק אל הקרקע מגובה של כ- 5 מ' (להלן - "התאונה"). עובדות אלה לא נסתרו. הנתבעות לא הגישו ראיות סותרות וגרסה זו של התובע לא הופרכה בחקירתו הנגדית. התובע טוען כי על התאונה חלה פקודת הנזיקין וכי החבות מוטלת על המעבידה שלו, הנתבעת 1 ועל חברת הביטוח המבטחת אותה בביטוח חבות מעבידים, הנתבעת 2. הנתבעות טוענות מנגד, כי התאונה מהווה תאונת דרכים ועל כן החבות מוטלת על מבטחת המשאית ולא על מבטחת המעבידה בחבות מעבידים. הנתבעות טוענות כי התובע נפל מהמשאית אגב פריקתה וכי בפסיקה הוכרה גם ירידה לא רצונית מרכב כתוצאה מאיבוד שיווי משקל כירידה מרכב (סע' 15 לסיכומי הנתבעות). הנתבעות מאזכרות את פסק הדין בת.א. (ת"א) 44891/05 (כב' השופטת הניג) אשר בו פורשה הלכת אסם כחלה על מקרים בהם הירידה מהרכב היתה ירידה לא רצונית למשל כתוצאה מאיבוד משקל. כאשר התובע פארס טיפס על גבי האמבטיה של המשאית על מנת שיוכל לסגור את הדלתות העליונות של העגלה, אולם "תוך כדי סגירת אחת הדלתות שהינן כבדות ביותר ועקב הפעלת מאמץ גדול" החליק מן המשטח ונפל לקרקע. ב"כ הנתבעות טוען כי כב' בפט העליון הכיר באותה נפילה שנגרמה כתוצאה מאיבוד שיווי משקל, כירידה מהרכב הגוברת על חריג הפריקה והטעינה. עניין דומה נדון על ידי בת.א. 1792/09(להלן - "ת.א. 1792/09). בת.א. 1792/09 טען התובע כי ביום 26.3.07 אירעה תאונה במסגרת עבודתו כמתקין תעלות מיזוג אויר, עת ירד מרכב פיג'ו מסחרי, כאשר פרק תעלות מיזוג ונפגע בברכו הימנית (להלן - "התאונה"). התובע טען כי התאונה הינה תאונת דרכים. הנתבעת בת.א. 1792/09 טענה כי התאונה אינה מהווה תאונת דרכים עפ"י החוק, שכן האירוע נשוא התביעה נופל בגדר החריג בדבר טעינה ופריקה. הרכיב הרלוונטי בהוראות החוק, הוא בפרק ההגדרות (סע' 1 לחוק), הגדרת שימוש ברכב מנועי: "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". היה ויוכח כי התאונה ארעה תוך שימוש ברכב מנועי, כהגדרתו לעיל, כי אז ייקבע שהתאונה הינה תאונת דרכים והתביעה תידחה שכן על התובע היה להגיש תביעתו כנגד מבטחת המשאית ולא כנגד המעבידה והמבטחת אותה בביטוח חבות מעבידים. שימוש ברכב מנועי כולל אם כן כניסה או ירידה מרכב אך למעט טעינתו של מטען או פריקתו. לפי גרסת התובע בת.א. 1792/09 עלה כי אירוע התאונה היה במהלך ירידתו מהרכב, לא ירידה לאחר תום הנסיעה בו, או ירידה לצורך נסיעה, אלא ירידה במסגרת מלאכת פריקת התעלות מהרכב, כאשר נותרה לו עוד תעלה אחת לפרוק. כפי שמציין ב"כ הנתבעות בפני, באזכרו את פסק הדין של כב' השופטת הניג פסק הדין המרכזי שצורף ואליו מתייחסים הצדדים הינו כמובן פסק הדין ברע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' יעקב סמדג'ה ואח' פ"ד נט(3) 541 (להלן - "פס"ד אסם"). חשוב לציין בקצרה את הממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י בתי המשפט המחוזיים, לגבי נסיבות קרות התאונות. בע"א 826/03 (פרשת סמג'ה) נקבע כי יעקב סמג'ה "ירד מן הרכב לאחר שנסתיימה הוצאת הסחורה מן המשאית והנחתה על המשטח ולאחר שגם החזרת סחורה פגומה למשאית - ככל שהיתה כזו - תמה. בע"א 8071/03 (פרשת פארס) נקבע כי נפילתו של מג'דוב פארס היתה בעת שניסה לסגור את דלתות האמבטיה של עגלת הסמיטריילר, לאחר שתמה מלאכת הטעינה. בפס"ד אסם נקבע כי שתי התאונות דלעיל, הינן תאונות דרכים כמשמעותן בחוק שכן "ניתן לצאת מתוך ההנחה כי האירועים נושא הערעורים שבפנינו מקיימים את חריג הטעינה והפריקה. משפורש חריג זה ככולל, דרך משל, את הפעולה של פתיחת הדופן האחורית של משאית לצורך טעינתה, כמו גם את פעולת סגירת הדופן עם סיום הטעינה (...), ניתן להניח כי גם פעולה של עלייה למשאית או ירידה ממנה לצורך טעינה ופריקה עשויה להיחשב פעולת לוואי של הטעינה והפריקה. זאת, מקום שבו נועדו הפעולות האלה לאפשר להקל את מלאכת הטעינה והפריקה שטרם נסתיימה או להשלימה" (עמ' 563 פסקאות ג-ד). וכן: "...על פי מודל זה, גם אם נראה בפעולת העלייה לרכב או הירידה ממנו, כפי שהתרחשה בערעורים שבפנינו, כפעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה או לפריקה, גם אז לא תישלל תחולת החוק" (עמ' 563 פסקה ו). כלומר, פס"ד אסם קובע כי למרות שמדובר היה על מלאכת טעינה ופריקה אשר הוחרגו מתחולת החוק, מכיוון שמלאכה זו היתה משולבת בפעולה של ירידה או עלייה לרכב, כי אז רכיב זה של "הירידה או העלייה" הוא זה שמחיל את החוק על התאונות. השאלה שיש לשאול כעת היא האם הירידה או העלייה בכל מקרה ומקרה נעשו "תוך שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" (סע' 1 לחוק - הגדרת תאונת דרכים). בשני הערעורים נשוא פס"ד אסם, התאונה ארעה לאחר שנסתיימה מלאכת הטעינה או הפריקה. כלומר, מבחינה עובדתית "הירידה או העלייה" על הרכב נעשתה שלא במסגרת ותוך כדי הטעינה והפריקה אלא בסופה (לצורך הדיון, גם בתחילתה הדבר אפשרי), כך שהירידה מהרכב היתה לצורך ירידה ממנו תוך הפרדות פיזית מהרכב לאחר שבוצע בו שימוש תחבורתי. התובע בת.א. 1792/09 צירף פס"ד נוסף, רע"א 10262/04 דימיטרי גפן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' כאשר גם כאן כב' השופט בדימוס א. ריבלין קובע מפורשות, על בסיס פס"ד אסם, כי: "החלקה מן הרכב בשעת ניסיון לרדת ממנו, לאחר סיום איסוף הסחורה, היא בבחינת "ירידה" מן הרכב" (ההדגשות שלי - א.ב.). מדברים אלה עולה כי רק אם הירידה מהרכב נעשתה, גם אם במסגרת מלאכת הפריקה והטעינה, בתום המלאכה, וכאשר הירידה מהרכב היתה למטרתו התחבורתית, כי אז ניתן לקבל אירוע כזה כתאונת דרכים. בת.א. 1792/09 קבעתי כי העובדות שונות בתכלית וכי התובע בתצהירו ובעדותו מבהיר מפורשות כי החל בביצוע הפריקה לאחר שכבר החנה את הרכב, ואז ניגש לחלקו האחורי והחל במלאכת הפריקה. במסגרת ותוך כדי הפריקה, כאשר התובע ביקש לרדת, נגרמה לו החבלה. וזאת נגרם כאשר התובע טרם סיים לפרוק את מלוא התעלות וכאשר עוד נותרה תעלה אחת נוספת לפריקה, אשר גם מלאכה זו בוצעה על ידו לאחר קרות החבלה בברכו. מכאן קבעתי כי "הירידה" מהרכב בעת אירוע החבלה, אינה יכולה להוות "ירידה מהרכב למטרתו התחבורתית" אלא חלק אינטגרלי ממלאכת הפריקה והטעינה שהוחרגו מפורשות מתחולת החוק. לו הירידה מהרכב בעת הפגיעה היתה לאחר תום מלאכת הפריקה, כי אז יכולה היתה התאונה להיחשב כתאונת דרכים, שכן אז ירידה זו יכולה היתה להיחשב "ירידה מהרכב" כנדרש בחוק. אך בפי שציינתי, העובדות שהיו בפני בת.א. 1792/09 שונות הן. לאור כל האמור לעיל קבעתי כי התאונה נשוא ת.א. 1792/09, אינה תאונת דרכים. על פסק הדין בת.א. 1792/09 הוגש ערעור (ע"א 23131-10-12) אשר נמחק בהסכמה. בעניינינו אין חולק כי התאונה ארעה כאשר התובע החל במלאכת הפריקה ותוך כדי מלאכת הפריקה - לא לפניה ולא בסופה - ועל כן לא מצאתי כי מדובר בירידה מרכב תוך כדי "תוך שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". יתרה מזאת, האזכור היחיד של רכב מנועי בכל הראיות שהוגשו לתיק הוא בגרסת התובע כי המכולה היתה על גבי פלטפורמה של משאית - הא ותו לא. אשר על כן אני דוחה את טענת הנתבעות כי התאונה הינה תאונת דרכים. אחריות הנתבעות אין חולק כי התובע נשלח אל מקום העבודה ונשלח לבצע את מלאכת פריקת המכולה ע"י המעבידה - הנתבעת 1 - ועל כן אין חולק כי הנתבעת 1 חבה כלפי התובע חובת זהירות. הנתבעת 2 חבה כלפי התובע לאור היותה המבטחת של הנתבעת 1 בפוליסת ביטוח חבות מעבידים. הפרת חובת הזהירות אין חולק כי עבודת פריקת מכולה דורשת הדרכה רבה והדרכה מיוחדת בכללי בטיחות. אני מקבל את טענות התובע בעניין זה כי על המעביד לדאוג לבטיחות עובדיו ע"י העברת הוראות בטיחות מתאימות, הנהגת שיטת עבודה ותנאי עבודה בטוחים. במקרה שבפני הגעתי לכלל מסקנה כי המעבידה, הנתבעת 1, הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה בכך שהנהיגה שיטת עבודה מסוכנת, לא סיפקה לתובע אמצעי בטיחות וציוד לפריקת ארגזים ובמיוחד כאשר מדובר בארגזים כבדים מאד של כ- 45 קג' ומגובה רב של כ- 5 מ'. יתרה מזאת, התובע נשלח לפריקת המכולה ללא כל נוכחות של מנהל או אחראי אשר יפקח על עבודה בטוחה ואף על פתיחתה הבטוחה של המכולה. הנתבעות גם לא הוכיחו כי התובע קיבל הוראות בטיחות ו/או הדרכה בעניין זה ולמרות שנטען כי קיים מסמך בעניין זה, כל מסמך לא הוצג. על הנתבעת 1 היה להוכיח כי התובע קיבל הדרכה נאותה הן לגבי שיטת העבודה הבטוחה והראויה לפריקת המכולה, הן לגבי הוראות בטיחות. על הנתבעת 1 היה לספק לתובע רמפה או אמצעי בטוח אחר לפריקת המכולה. הותרת ביצוע העבודה באופן זה כאשר על התובע לפרוק ארגזים במשקל של כ- 45 קג' מגובה של 5 מ' הנה רשלנות רבתי. כמו כן הנתבעת 1 התרשלה כאשר לא מצאה לנכון לשלוח עם התובע אל המכולה, מנהל עבודה או אחראי אחר אשר יוודא ויפקח על קיומם של כללי בטיחות, פתיחת המכולה ופריקתה באופן זהיר ובטוח. רשלנות תורמת הנתבעות טוענות כי יש לנכות מכל סכום שייפסק לתובע, רשלנות תורמת בכך שהתובע עצמו התרשל במעשיו. התובע נשלח למקום העבודה ע"י המעבידה שלו והתובע ביקש לבצע עבודתו על מנת לפרנס עצמו ומשפחתו. דבריו של כב' השופט לנדוי בע"א 5/65 (אוזכר בסע' 6.4 לסיכומי התובע) יפים לעניינינו ועל כן אני קובע כי אין כל מקום לקבוע רשלנות תורמת כלשהי לתובע. נזקי התובע התובע טוען כי מומחה מטעמו (ד"ר ליבשיץ) קבע לו נכות לצמיתות של 24% בגין הגבלה קשה בתנועות רגל שמאל עם פגיעה בעצב וכי יש מקום להפעיל תקנה 15 ועל כן הנכות המשוקללת הינה 36%. הנתבעות הגישו את חוות דעתו של ד"ר ווסרלאוף אשר קבע לתובע 20% נכות לצמיתות התואמים לקביעת המל"ל. הנתבעות טוענות כי אין לקבל את חוו"ד המומחה מטען התובע אשר לא בדק כלל את התובע וכי אין לקבל הפעלת תק' 15 שכן נקבע במל"ל שאי חזרתו של התובע לעבודה נובע מבעיות לב אשר אין להן כל קשר לתאונה. התובע טוען כי כשנחקר העיד כי נבדק ע"י ד"ר ליבשיץ אך לא זכר את המועד של הבדיקה. אדגיש עוד כי הצדדים הגישו הסדר דיוני ביום 19.4.12 כי המומחים מטעם הצדדים לא ייחקרו על חוות דעתם כך שד"ר ליבשיץ לא נחקר ולא נשאל האם בדק את התובע באופן פיזי או רק הסתמך בחוות דעתו על מסמכים שהוצגו לו. חוות הדעת שלש ד"ר ליבשיץ (נספח ו' לכתב התביעה) מציינת מפורשות כי התובע נבדק על ידיו ועל כן לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעות כי קיים פגם כלשהו בחוות דעת זו ו/או כי ד"ר ליבשיץ לא בדק את התובע. מעבר לכך, לא הוכח בפני ע"י הנתבעות מדוע עלי להעדיף דווקא את חוות הדעת מטעמן ועל כן אני קובע התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכחת הנכות הרפואית ומקבל את חוות הדעת של ד"ר ליבשיץ הקובעת לתובע 24% נכות לצמיתות. לא מצאתי לנכון לקבל את הטענה כי יש להפעיל את תקנה 15 שכן הוכח בפני כי עפ"י דו"ח ועדה רפואית של המל"ל כי התובע לא חזר לעבודתו בשל בעיות לב שאין להן כל קשר לתאונה וגם התובע העיד בבית המשפט כי לא שב לעבודתו בשל טרגדיה משפחתית אותה עבר ואשר הצריכה אותו לשהות עם הוריו באוקראינה (עמ' 8 לפרוטוקול בשורות 29-30, ועמ' 9 לפרוטוקול). לפיכך, חישוב נזקו של התובע ייערך על בסיס נכות של 24%. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר התובע לא צירף כל קבלה בגין הוצאות אלה ועל כן אין כל מקום לפסוק לו פיצוי. הוצאות רפואיות ונסיעות לעתיד אמנם התובע לא הציג קבלות בגין הפסדי העבר אך הוא זכאי ליהנות מהאפשרות כי יהיה זקוק להוצאות כאלה ועל כן אני פוסק לתובע בגין ראש נזק זה סך גלובאלי של 20,000 ₪. עזרת צד ג - עבר ועתיד התובע לא צירף אסמכתאות אך יש מקום לקבל כי עפ"י נזקיו נאלץ להסתייע בעזרת בני משפחה ועל כן מצאתי לפסוק לו פיצוי גלובאלי בגין העבר והעתיד של 40,000 ₪. הפסדי שכר בעבר התובע שהה באי כושר מלא למשך 3 חודשים ולאחר מכן ממילא הוברר כי היעדרותו מהעבודה נבעה מנסיבות שאינן קשורות לתאונה (לעיל). לפיכך יש לפסוק לתובע 3 חודשי שכר של 6,400 ₪ (סכום משוערך המוסכם על הצדדים) ובסה"כ 19,200 ₪. הפסד שכר לעתיד איני מקבל את טענת הנתבעות כי אין לפסוק לתובע כלל פיצוי בגין ראש נזק זה. התובע נפגע בתאונה וברור כי ייגרם לו הפסד השתכרות לעתיד בשל נכותו. מצאתי לפסוק לתובע סכום גלובאלי על בסיס השכר הקיים, בסך כולל של 130,000 ₪. הפסד תנאים סוציאליים התובע זכאי לפיצוי גלובאלי של 40,000 ₪. כאב וסבל התובע פירט את כאביו ונזקיו ועותר לפיצוי בסך של 150,000 ₪ ואילון הנתבעות מנגד עותרות לחישוב לפי חוק בפלת"ד ובסך של 50,000 ₪. כפי שנקבע על ידי קודם לכן התאונה נשוא תיק זה אינה תאונת דרכים ועל כן חוק הפלת"ד אינו חל במקרה זה. התובע זכאי לכאב וסבל שאינם מוגבלים בחוק ועל כן לאחר ששקלתי מלוא הנסיבות ופגיעותיו לסבלו של התובע אני קובע כי הסכום הראוי בגין ראש נזק זה יעמוד ע"ס 80,000 ₪. נכויי המל"ל אני מקבל את חישובי הנתבעות לפי חוות הדעת של האקטואר לפיה יש לנכות מכל סכום שייפסק לתובע תגמולי המל"ל בסך של 284,011 ₪. סוף דבר התביעה מתקבלת ועל הנתבעות 1-2 לשלם לתובע, ביחד ולחוד, את הסכומים כדלקמן: הוצאות רפואיות ונסיעות לעתיד - 20,000 ₪ עזרת צד ג - עבר ועתיד - 40,000 ₪ הפסדי שכר בעבר - 19,200 ₪ הפסד שכר לעתיד - 130,000 ₪ הפסד תנאים סוציאליים - 40,000 ₪ כאב וסבל - 80,000 ₪ סה"כ - 329,200 ₪ מהסכומים דלעיל יש לנכות את תגמולי המל"ל בסך של 284,011 ₪ ויש לצרף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל וכן הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ כחוק. רהיטים (תביעות)תאונת עבודה