דוגמא לפסק דין בנושא תביעה בגין שירותי הארחה בבית מלון: 1. המדובר בתביעה כספית בסך 577,755 ₪ שהגישה התובעת בגין שירותי הארחה בבית המלון בחג הפסח תשע"א. לדידה של התובעת, החוב נשוא התביעה איננו שנוי במחלוקת, משום שהנתבעים קיבלו את מלוא התמורה המוסכמת לשביעות רצונם. 2. אין מחלוקת, כי הצדדים התקשרו בהסכם למתן שירותים, נושא תאריך 28.11.10, ועל פיו התחייבו הנתבעים לשלם בעד השירותים בחמישה שיעורים, החל במקדמה שתשולם 60 יום לפני מועד האירוח הראשון, ועד גמר החשבון שיתבצע 90 יום לאחר יום האירוח האחרון (וכמפורט בסע' 10 להסכם - נספח 2 לתביעה). עוד הוסכם כי בגין איחור בתשלומים תשולם ריבית בשיעור 2% לחודש. 3. על פי החשבוניות בגין שירותי ההארחה - עלות השירותים 1,362,414 ₪, מהם שולמו טרם מתן השירות 554,905 ₪ (החשבוניות צורפו כנספחים 3א'-3ד' לתביעה). אין חולק כי הממסר שמסרו הנתבעים עבור השיעור הרביעי חולל באין כיסוי מספיק. לשיטת התובעת, פניות הנתבע 2 בבקשה לשלם שיעור זה, במספר שיעורים דחויים, התקבלו. ברם, הנתבעים לא עמדו בתשלומים - למרות שהביעו, לכל אורך הדרך, כוונה מלאה לעמוד בהתחייבויות. עצם החוב לא היה שנוי במחלוקת. לבסוף, שילמו הנתבעים 200,000 ₪ ומכאן יתרת התביעה. 4. הנתבעים ביקשו רשות להגן, מן הטעמים שיפורטו מטה. עפ"י הסכמת הצדדים, ניתנה לנתבע 2 רשות להתגונן כפי שהתבקש. מכאן החלטה זו, הנוגעת לנתבעת 1 בלבד. יוער, כי התובעת הגישה, סמוך להגשת התביעה דנא, בקשה לפירוק הנתבעת, אליה אתייחס להלן. 5. עיקר טענת הנתבעת היא כי בניגוד לשנות-עבר רבות, בהן התקשרו הצדדים בחוזים ארוכי-טווח, הרי שבתקופה הרלוונטית לתביעה (ארוח פסח תשע"א) החמירה התובעת עם הנתבעת בעניין תנאי ההתקשרות. החמרה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בביטול סעיפי הטבות, ביטול השתתפות התובעת בעלויות בהן נשאה בעבר, התייקרות ניכרת של חלק מהשירותים וכד'. החמרות אלה, חייבו את הנתבעת בהוצאות גדולות ובלתי צפויות שעלו כדי מאות אלפי שקלים. אולם בכך לא סגי. בפגישה שהתקיימה בנובמבר 2010 בין הנתבע 2 לנציגי התובעת, הכתיבה התובעת את תנאי ההתקשרות ללא עוררין. נציגי התובעת אף הודיעו, כי אם הנתבעת לא תתקשר עמה על פי אותם תנאים, תבחר התובעת להתקשר עם חברה אחרת העוסקת בתחום. עוד נטען שהתובעת, בחוסר תום לב, חולקת עם מתחרי הנתבעת את המוצר הייחודי שנבנה משך שנים עם הנתבעת. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי התובעת ניצלה את מצוקתה, שכן ידעה כי הנתבעת קשורה במלון זה וכל המוניטין שלה מקורו בהתקשרות הייחודית עמו. עוד ידעה כי במועד הפגישה, יכולתה של הנתבעת למצוא אלטרנטיבות ראויות לאירוח פסח מוגבלת ביותר. על כן ובהעדר ברירה סבירה, נאלצה הנתבעת להתקשר עם התובעת על פי התנאים שהכתיבה האחרונה. 6. מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי בחודשים שקדמו למועד האירוח, שרר במדינה מצב ביטחוני קשה, בפרט בדרום הארץ. מצב זה עיכב ומנע את ביצוע ההזמנות בהיקף המקובל והכביד על הנתבעת למלא התחייבויותיה כלפי התובעת. 7. לנוכח האמור לעיל, טוענת הנתבעת כי יש לבטל החוזה עם התובעת על יסוד עושק וכפיה, ולחילופין בשל ניהול מו"מ בחוסר תום לב מצד התובעת. 8. הנתבע 2 העיד מטעם הנתבעת 1. לדבריו, תחילתו של תהליך הכפייה בנובמבר 2011, הגם שהמגעים בין הצדדים לעניין אירוח פסח 2011 החלו חודשים קודם לכן, כפי שעולה ממכתביו מיולי 2010 ואוקטובר 2010. הנתבע 2 העיד, כי למרות סיכומים עקרוניים, עניינים רבים טרם גובשו, לרבות לעניין העלויות. אין חולק כי הנתבע 2, מנהל הנתבעת 1, היה בקיא היטב בפרטי ההסכם וניהל מו"מ מפורט. לפיכך ידע את גובה התמורה שהיה על הנתבעת לגבות מלקוחותיה. הנתבע 2 אישר בעדותו את פניותיו לתובעת לאחר האירוח, לרבות תוכנן, וציין כי הוא עומד אחר האמור בהן (נספחים 5 ו-9 לתביעה). לעניין העושק, אישר הנתבע 2 ,כי עד אוגוסט 2011 (מועד בו היתה אמורה מלוא התמורה להשתלם) לא סבר כי נעשק ע"י התובעת. כן העיד כי הדבר אירע "בין אוגוסט לדצמבר 2011" וכי עו"ד זעירא, יועצו המשפטי, הסביר את המונחים "עושק" וכפייה" כשהתייעץ עמו בעניין הבקשה לפירוק הנתבעת. הנתבע 2 אישר את סכום התביעה, כסכום שיש לשלם, היה ויוחלט כי אין מקום לביטול ההסכם. אשר להשבה בגין ביטול ההסכם, ציין כי נזקי הנתבעת עולים בערכם על שווי התביעה. 9. דיון והכרעה: האם זכאית הנתבעת, שטענתה אודות חתימת ההסכם תחת עושק וכפייה תתקבל? א. אקדים ואציין שאכן - כפי שציינו בפני כב' בית המשפט המחוזי ב"כ התובעת וב"כ הכנ"ר - לא נשמעה מפי הנתבעת כל טענה לעניין החוב גופו, או לעניין עצם מתן השירותים ורמתם. ההיפך הוא הנכון. די אם אזכיר ממכתב הנתבע 2 מיום 27.04.2011: "... אנו יכולים לסכם בסיפוק כי היה כזה אירוח שתוכנן ובוצע על הצד הטוב ביותר. ההכנה היסודית שנעשתה לקראת האירוח, התאומים ההדדיים, הליווי בעת הביצוע, שיתוף הפעולה והתקשורת הביאו לתוצאה "חלקה" מתמיד..." "חשוב לנו מאוד להודות אישית לכל אחד ואחת מצוות עובדי המלון שעשה את חלקו להצלחת האירוח, תוך דגש על מנהלי המחלקות המוכשרים שבצוותך". ב. אין חולק כי טענות העושק והכפייה הועלו לראשונה בבקשה דנא ובהתנגדות הנתבעת לבקשת הפירוק, קרי: לאחר למעלה משנה מעת חתימת ההסכם וכשמונה חודשים מאז סופקה התמורה. ג. אף אין חולקין, כי טענות אלה מצאו להן מקום רק לאחר שהנתבע 2 התייעץ עם עורכי דין בקשר לבקשת הפירוק ולתביעה (וראה סע' 9 לסיכומי הנתבעת). האחרון הודה כי נוכח לדעת שהנתבעת נפלה למעשי ניצול ועושק "בין אוגוסט לדצמבר 2011". פרט להיוועצות עם באי כוחו, לא ניתן הסבר למודעות לכפייה, לפתע, לאחר שחלף זמן רב מאז ההתקשרות וקבלת השירות. עד אותה עת, כפי שהוכח לכאורה מנספחי התביעה (שאושרו במלואם ע"י הנתבע 2 בחקירתו), הודתה הנתבעת בפה מלא בחוב, אך שבה וחזרה על בקשתה לפרוע אותו במועד מאוחר יותר, בשל קשיים בתזרים המזומנים. ד. כל האמור מטיל צל כבד על כנות הגנתה של הנתבעת. הניסיון לספק הסבר, כך שהמבקשת נאלצה "בעל כורחה" להודות בחוב, על מנת שלא תוצג כחברה שאיננה פורעת חובותיה, ובהתחשב בתדמיתה בענף התיירות, איננו עולה בקנה אחד עם המכתב מ-27.04.2011 ועם עדות הנתבע 2 בבית המשפט. ה. הדין: 1) סע' 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 קובע: "מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה". סע' 18 לחוק הנ"ל קובע: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". סע' 20 לחוק מאזן את כפות המאזניים וקובע: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה". 2) שאלת הכפייה הכלכלית נדונה בפסיקה, שכבר הועמדה בפני השאלה: היכן עובר קו הגבול בין מו"מ מסחרי מותר לבין כפייה כלכלית. המדובר בסוגיה קשה ומבחניה ערטילאיים. יחד עם זאת נקבעו אבני בוחן, המסייעות לאתר את הכפייה הכלכלית, שעברה את גבול הלגיטימיות, ונותנת בידי הנכפה זכות לביטול ההסכם. 3) כבכל מקרה של התקשרות בחוזה עקב כפייה, אף במקרה של הכפייה הכלכלית, מבחן הקשר הסיבתי בין פעולות הכפייה לבין ההתקשרות בחוזה, הינו מבחן סובייקטיבי. על המבקש לבטל את החוזה מוטל הנטל להוכיח כי פעולות הכפייה השפיעו על חופש רצונו, משום חשש לתוצאות אי התקשרות. עליו להראות כי אלמלא פעולות הכפייה לא היה מתקשר בחוזה. מאחר שהמבחן הינו סובייקטיבי, הרי עוצמת הכפייה המצדיקה ביטול הסכם משתנה ממקרה למקרה, לפי אישיותו של המתקשר (ראה ג.שלו, דיני החוזים - החלק הכללי (התשס"ה), עמ' 329). 4) אין חולק כי ברבות השנים פחתו מקרי הכפייה האלימים, קרי שימוש באלימות פיזית או מילולית או איום בהם. המקרים האופיניים של הכפייה בעולם העסקים, שאף הם אינם מרובים, נוגעים לפגיעה ממשית או פוטנציאלית בנכסיו של המתקשר או במעמדו. במובן זה, הכפייה הכלכלית מתקיימת כשהמתקשר חש צורך להשתחרר מלחץ עסקי-מסחרי בלתי חוקי המופעל כלפי נכסיו או מעמדו הכלכלי. בישראל הכירה הפסיקה בכפייה כלכלית כאחד מענפי הכפייה בצורה מפורשת (ע"א 8/88 רחמים נגד אקספומדיה, מג(4) 95). 5) כפי שציינתי לעיל, האבחנה בין מו"מ עסקי לגיטימי לכפייה כלכלית אסורה, הינה קשה. עם זאת נקבעו כללים מנחים בפרשת מאיה נגד פנפורד (מח(8) 718). בפרשה זו קבע השופט חשין שני מבחנים לבחינת הכפייה הכלכלית והם: מבחן איכות הכפייה ומבחן עוצמת הכפייה, כאשר הראשון מתייחס להיבט הכלכלי, קרי: כפייה מהסוג שהציבור לא יוכל לשאת, והשני עוסק בהיבט הספציפי, כלומר הוא מתקיים כאשר למתקשר לא היתה חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע ללחץ שהופעל עליו. בפרשת מאיה נ' פנפורד, נותר השופט חשין בדעת מיעוט לעניין ישום המבחנים על עובדות המקרה, כשהשופטים שמגר וגולדברג סברו כי למתקשרים בהסכם הויתור היתה חלופה סבירה ולכן לא נשלל חופש הרצון במובן המצדיק את ביטול ההסכם. אולם, המבחנים שנקבעו כאמור, נותרו על כנם. בע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, נדונו האינדיקציות לקיומה של כפייה כלכלית. נקבע כי מידת סבירותם והגינותם של תנאי החוזה היא אחת האינדיקציות. אינדיקציה נוספת הינה קיום תלות בין הצדדים, כאשר מצופה מהצד ה"חזק" לנהוג באמון כלפי הצד ה"חלש", כמי שבידו כוח עיצוב תנאי החוזה כרצונו. חובה זו כוללת את הצורך לספק במסגרת החוזה מענה לאינטרסים של הצד החלש. יחד עם זה נקבע, כי במשקפי חובת תום הלב, ניצול עמדת החולשה ע"י ה"חלש" על מנת להשתחרר מחוזה הוגן וסביר, מהווה חוסר תום לב בקיום החוזה. (ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז (6) 769). כמו כן, בעניין שאול רחמים בע"מ נגד אקספומדיה בע"מ נדון גורם הזמן, ונקבע שכאשר מדובר באיום מפתיע המופעל בנקודת החולשה של הצד השני, ועשוי לגרום נזק חמור ביותר ובלתי הפיך, אין מדובר במו"מ מסחרי לגיטימי וניתן לבטל את ההסכם. 6) החוק מחייב לבטל הסכם שנכרת מתוך כפייה "תוך זמן סביר" וכך אף נקבע בפסיקה (ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ,פ"ד (ג (1) 577, 588). הודעת ביטול מאוחרת, מעבר לזמן סביר, חסרת תוקף והחוזה יעמוד בתוקפו למרות פגם הכפייה. הרציונאל לקבוע זמן סביר מצוי בהנחה, כי הצד שהתקשר ויתר על זכות הביטול והשלים עם הפגם. באי ביטול ההסכם תוך זמן סביר, נוצרת ההנחה כי המתקשר תחת כפייה מעדיף להמשיך ולהיות קשור בהסכם, על פני ביטולו. 7) החוק קובע את המועד ממנו נמנה הזמן הסביר: "לאחר שנודע לו על עילת הביטול". פרופ' שלו סבורה כי מימוש זכות הביטול דורש כי המתקשר ידע על קיום עילת הביטול. לשיטתה, הידיעה היא ידיעה בפועל להבדיל מידיעה קונסטרוקטיבית (שם בעמ' 366). במקרה של כפייה, עילת הביטול מתקיימת זה נודע למתקשר שפסקה הכפייה. לא בכדי נקבע מועד מיוחד, להבדיל מעילות ביטול אחרות. עילת הכפייה ידועה למתקשר כבר בעת ההתקשרות, משום שהיא זו הגורמת לו להתקשר בחוזה. לכן במקרה מיוחד זה, המועד הקובע הוא מועד הפסקת הכפיה, שאז יוכל המתקשר לעשות שימוש חופשי רצוני בזכות הביטול. זמן סביר מהמועד הפסקת הכפיה משתנה ממקרה למקרה על פי נסיבותיו. יש להביא בחשבון פרמטרים שונים, לרבות מהות החוזה, סוג הפגם בכריתת החוזה, נסיבות הזמן והמקום, הזמן שחלף מאז הכריתה ועד לקיום החוזה, התנהגות הצדדים ושינוי מצב לרעה ע"י הצד השני. בע"א 650/73 לוי נ' "איריני" (פ"ד כח (1) 505) נקבע שאם התקיימה כפייה, הרי היא פסקה מרגע שהגיעה הספינה ארצה והשהיית הודעת הביטול מעבר לזמן הסביר מאיינת את זכות הביטול (וראו גם ע"א 66/88; 189/85; ע"א 1912/93; רע"א 4257/91). ו. מן הכלל אל הפרט: 1) דומני כי המבקשת כשלה מלהראות ולו לכאורה הגנה מפני התביעה בטענת כפייה כלכלית. על פי המבחן הראשון אין מדובר בתנאי חוזה החורגים מן המקובל או שאינם סבירים או הוגנים. על פי הפסיקה, הצד "החזק" בהסכם מחוייב לאמון כלפי הצד "החלש" כך שלא יכללו בהסכם תנאים מועדפים לו ובלתי הוגנים (יש להעיר הסתייגות כי הכלל האמור נקבע בפסיקה הנוגעת לבנקים ולקוחותיהם, כשעל-פי דיני הבנקאות מחוייב הבנק בחובת הנאמנות ללקוח. ספק אם כללים אלה יחולו במישור העסקי שאיננו בנקאי). 2) העיון בהסכם דנא (נספח 2 לתביעה) איננו מעלה תנאים חריגים ובלתי הוגנים כלפי הנתבעת. ההיפך הוא הנכון - כך למשל, נקבע בסע' 2 להסכם: "... ינוהל מו"מ להמשך התקשרות לתקופה עתידית בו המלון ישקול בחיוב תקופת התקשרות ארוכה יותר ל"נתי נופש ותיירות" תשמר זכות הסירוב הראשונה גם בעת המו"מ לחידושו של הסכם זה". לא זו בלבד שסעיף זה מלמד על מתן עדיפות לנתבעת, האמור בו עומד בסתירה לטענת הנתבעת בסעיף 5 לתצהירה. דוגמאות נוספות לאיזונים בין מטלות הנתבעת להתחייבויות התובעת בהסכם, מצויות בסעיפים 6-8 להסכם, המעידים על שמירה הדדית על האינטרסים של שני הצדדים (ואף בעדיפות לנתבעת). דוגמא נוספת לתנאי מיוחד, המקנה לנתבעת מעמד מיוחד מופיע בסע' 14 להסכם. פרט לדוגמאות הנ"ל, עיון כולל בהסכם כולו, לא מגלה כל עדיפות מיוחדת לתובעת על פני הנתבעת, גם בהנחה שהתובעת היתה הגוף ה"חזק" מבין שני הצדדים להסכם. 3) לטעמי, אף המבחן השני, הקובע לעניין קיומה של כפייה כלכלית, איננו מתקיים במקרה דנא. ראשית, יש להדגיש כי בטרם נחתם ההסכם נוהל בין הצדדים משא ומתן ממושך, במהלכו היתה לנתבעת אפשרות לביצוע תיקונים שונים בטיוטת ההסכם כפי שמשתקף במוצגים שהוצגו במהלך חקירת עד הנתבעת, בפרט מכתב הנתבעת לתובעת מיום 29.07.2010, שם נאמר, בסע' קטן א': "הושג הסכם המשך לאירוח קבוצות "נתי נופש ותיירות" לשבת הגדול ופסח תשע"א במלון "שפיים". קרי, האמור במכתב זה, בצירוף עם המצוטט לעיל מסע' 2 להסכם, מעלים כי טענות הנתבעת, שהתובעת - תוך קנוניה עם צד ג' (ששמו לא הוזכר) - ניהלה מו"מ שלא בתום לב כשהיא מנצלת את מעמדה, אינן מדויקות, בלשון המעטה. הרי הנתבעת קיבלה, בהסכם, זכות סירוב ראשונה להארכתו, ואף את הבלעדיות לקבלת חדרים במלון לתקופת שבת הגדול וחג הפסח כולו, על פני כל אחד אחר, לרבות התובעת עצמה, עד זמן קצר ביותר לפני שבת הגדול. הדברים האמורים אינם מתיישבים עם הפעלת כפייה כלכלית. זאת ועוד, ההשוואה המתבקשת (לשיטת הנתבעת) בין מחירי הארוח לשנת 2010 ובין מחיריהם, לשנת 2011, איננה תומכת בטענותיה של הנתבעת. כך למשל, המחיר לאדם בחדר זוגי 510.23 ₪, בעוד שבשנת 2011 המחיר הוא 1,250 ₪ לזוג. משמע: 625 ₪ לאדם ללילה. אין מדובר בעליה כה ניכרת, בפרט כאשר סוכם בין הצדדים כי לשנים הבאות ישא הסכום הנ"ל תוספות קבועות בלבד (עפ"י מנגנון שיקבעו הצדדים) (ראו נספחי הבקשה). הנתבעת טענה לביטול סעיפי הטבות, לרבות חדרים ללא עלות לאנשי צוות, השתתפות התובעת בערב "גאלה", ביטול השתתפות בפעילות תרבות וכד'. העיון בנספחי הבקשה מעלה, כי לעניין חדרי צוות הוגדלה ההנחה מ-5% ל-6% (ואמנם בוטלו לכאורה 6 חדרים שהיו מיועדים לרב, לאחראי הקבוצה ולאחראי ההשגחה). יש והגדלת ההנחה באחוז באה במקום אספקת חדרים לצוות ללא עלות. הנתבעת לא טרחה להבהיר סוגייה זו בבקשתה, אך על פניו לא ניתן לקבוע כי מדובר ב"הרעת תנאי התמורה". הבדיקה ההשוואתית האמורה מגלה, כי עליית המחירים המופרזת שנכפתה כביכול על הנתבעת איננה כה משמעותית כפי שניסתה הנתבעת לייצר רושם. מעבר לכך, הענייניים העקרוניים ביחס לשינויים בהסכם המתמשך (ההסכם הקודם להסכם דנא התייחס לשנים 2007-2010) היו ידועים לנתבעת, עפ"י טענותיה היא, כבר בנובמבר 2010. לפיכך, לא ברורה הטענה כי הדבר חייב אותה "להוציא כספים נוספים ובלתי צפויים וללא כספי מקור בסדר גודל של כמה מאות אלפי ₪ (סעיף 6 לתצהיר). הלחץ הכלכלי - מסחרי שהפעילה כביכול התובעת על הנתבעת במהלך המו"מ, שהנתבעת כינתה חוסר תום לב, איננו מתבטא בהסכם, איננו מתבטא במרבית סעיפי המחירים ואף לא במכתביה של הנתבעת לתובעת לאחר סיום הארוח לאותה שנה. תמוה כיצד טענה כה עיקרית, על הוצאות כספיות גדולות לא צפויות, לא מצאה את מקומה במכתבים ששלחה הנתבעת לתובעת סמוך לתום הארוח, ואף לא בתגובותיה לדרישות התובעת לעמוד בתנאי התשלום. 4) הנתבעת טענה, ללא פירוט מינימלי, כי בתקופה האמורה לא היה אפשר למצוא כל מקום אלטרנטיבי ראוי אחר, להואיל וזו התקופה בה נסגרים דברים וחוזים (סעיף 8 לתצהיר). הנתבעת לא המציאה ראשית ראיה בכתב על כך שתקופת נובמבר 2010, היא התקופה שבה מתבצעות עסקאות דומות ביחס לאירוח קבוצתי בבתי מלון בחג הפסח. היא אף לא פירטה כל עובדה נוספת בהקשר זה. הנתבעת לא הבהירה בבקשתה האם ניסתה למצוא אלטרנטיבות ולא הראתה, כנדרש לפי מבחני הפסיקה, כי לא היתה לה אלטרנטיבה אחרת סבירה והוגנת. דומה שהנתבעת סברה כי העובדה שניהלה את הפעילות הייחודית של אירוח שבת הגדול ופסח בבית מלון שפיים, כהגדרתה שלה את המוצר (סע' 10 לתצהיר), משך שנים רבות ברציפות, היא זו המקנה לה את הזכות להמשיך ולנהלה באותו המקום מידי שנה בשנה, כאשר לתובעת לא תהיה זכות לשנות מתנאי ההסכמים. אם אכן זו סברתה, הרי קבלת עמדה זו, תיצור בהכרח כפייה כלכלית על התובעת שחרף היותה בעלת המלון, לא תוכל להשכירו לאירוח על פי שיקול דעתה, בשל כך שהיא כבולה לנתבעת. יתירה מכן, ההסכם הקודם היה הסכם ארוך טווח. אולם, מראש ידוע היה כי יסתיים לאחר שנת 2010. באופן סביר והגיוני, ואף לפי ניסיון החיים, בתום הסכם ארוך טווח כזה, נפתח מו"מ לחידושו בתנאים חדשים, אחרת מה הרבותא בקביעת מועד לסיומו. 5) קשה להימנע מהרושם, כי בשנת 2011 התקשתה הנתבעת לעמוד בהשגת מספר ההזמנות כבשנים עברו (ראה למשל ההסבר בסע' 11 לתצהיר) וזוהי הסיבה האמיתית, או אחת מן הסיבות האמיתיות, לאי קיום תנאי התשלום המוסכמים. עתה, לאחר שנקלעה למצב ביש, העלתה בחכתה - יש מאין - עילה לביטול ההסכם. לאור כל האמור לעיל במקובץ, ובין היתר המועד בו הועלתה הטענה לראשונה, אינני סבורה כי הנתבעת תוכל להתגונן בטענת הכפייה הכלכלית, שכן הטענה נסתרה מתוך עצמה. 6) למותר לציין שבשלב בו הועלתה הטענה, כבר סיפקה התובעת את התמורה במלואה. ביטול ההסכם מחייב, כידוע, השבת כל שהתקבל על פיו. הנתבעת מתעלמת לחלוטין מעניין זה, מה גם שלא ציינה מהו המחיר שעליה להשיב, לשיטתה, לתובעת בעקבות ביטול החוזה, ככל והיה מבוטל. הנתבע 2 הסתפק באמירה כללית וסתמית כי נזקי הנתבעת עולים על סכומי ההשבה. סתם ולא פירש. 7) מקל וחומר, שיש לדחות את טענות העושק וניהול מו"מ בחוסר תום לב. בנסיבות המקרה הייתי דוחה גם את טענת "כוח עליון". הנתבעת לא מסרה די פרטים (כפי חובתה בהליך זה) על מנת להקים מסד עובדתי לכאורה, למסקנה כי עסקינן בכשל הנובע מכוח עליון. אוסיף ואעיר כי מדינת ישראל נתונה מיום הווסדה לתנאים בטחוניים קשים, לעיתים יותר ולעיתים פחות, אולם בחלק הארי של השנים והתקופות, כל אורחות החיים, לרבות תיירות ומסחר (גם באזור הדרומי המותקף לעיתים מזדמנות) מתקיימים כסדרם. מה גם, שיש להניח, כי מי שתכנן לנפוש בבית מלון בחג הפסח במרכז הארץ, לא היה משנה מתוכניתו בהיותו תושב הדרום, ואף היה מתגבר רצונו לעזוב לזמן מה את האזור הדרומי המותקף. ז. סופו של דבר, הבקשה נדחית על כל חלקיה. ניתן בזה פסק דין על פי העתירות בתביעה. ניתן להגיש פסיקתא, הכוללת הוצאות הליך זה בסך 6,000 ₪. בית מלוןבתי מלון (תביעות)