דוגמא לפסק דין בנושא תביעה לאכיפת הסכם פשרה: א. ההליך 1. בכתב התביעה המתוקן שלפני, עותר התובע לסעדים הבאים: (א) לאכוף את הנתבעים לקיים הסכם פשרה, שנעשה בין הצדדים במהלך התדיינות קודמת שהתנהלה ביניהם בבית משפט זה בתיק א' 796/95, וקיבל תוקף של פסק דין בתאריך 2.12.1997 (לפני כב' השופט מר י' גריל). (ב) לחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך 100,000 (מאה אלף) ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 2.12.1997. ב. הרקע העובדתי 2. התובע והנתבע מס' 1 הם אחים. הנתבעים 2 ו- 3 הם בניו של הנתבע מס' 1. הנתבע מס' 3 הוא עורך דין במקצועו. 3. בבסיס התביעה שלפני עומדת חלקת מקרקעין, המזוהה כחלקה 14 בגוש 18970, אשר בישוב בענה. שטחה הכללי של החלקה הוא 1,189 מ"ר, והחל מתאריך 17.10.1993 היא רשומה על שם התובע בשלמות (להלן - "המקרקעין"). לצד רישום הבעלות על שם התובע, רשומות בספר המקרקעין מספר הערות, ואלה הן: (א) הערה מתאריך 13.4.1994, על צו עיקול שניתן על ידי ראש לשכת ההוצאה לפועל בנהריה. (ב) הערה מתאריך 3.11.1994, על צו עיקול שניתן על ידי ראש לשכת ההוצאה לפועל בנהריה. (ג) הערה מתאריך 13.12.1994, לפי פקודת המסים גביה בגין חוב מס ערך מוסף (אם כי הוגש מסמך המאשר לכאורה שהחוב סולק, ודין ההערה להימחק (מוצג נ/3)). (ד) הערת אזהרה מתאריך 14.4.2010 לטובת מוחמד עיאשי (הוא הנתבע מס' 2). (ה) הערת אזהרה מתאריך 15.4.2010 לטובת פיאד חדר עיאשה (הוא בנו של התובע). 4. לסכסוך בין הצדדים שורשים היסטוריים. בעבר הרחוק התובע והנתבע מס' 1 ניהלו חברה משותפת, ולתובע היו טענות שונות במישור הכספי. הנתבע מס' 1 הכחיש את טענותיו, ולטענת הנתבע מס' 1, התובע רשם את המקרקעין על שמו כדי להפעיל לחץ על הנתבע מס' 1 להסכים לדרישותיו. הנתבע מס' 1, שסבר שהתובע פעל שלא כדין, פנה לבית משפט זה, ובכתב תביעה שהגיש בתיק א' 796/95, עתר לכך שיוצהר שיש לרשום את המקרקעין בבעלותו שלו. 5. בתאריך 2.12.1997, במהלך הדיון בתביעת הנתבע מס' 1, ולטענת הצדדים בעקבות פטירת אביהם שעשה ניסיונות רבים לפשר ביניהם, הגיעו הצדדים לפשרה שאלה עיקריה: (א) הבעלות במקרקעין תועבר לנתבע מס' 2. (ב) הנתבע מס' 1 יבנה על חשבונו מבנה במקרקעין, ולאחר שיסיים את שלד המבנה יעביר לבעלות התובע חנות בשטח של 80 מ"ר. (ג) המבנה ייבנה בתוך שנה מתאריך מתן תוקף של פסק דין להסכם, שאם לא כן ישלם הנתבע מס' 1 לתובע פיצוי מוסכם ומוערך מראש בסכום של 100,000 ₪. הסכם הפשרה שנעשה בין הצדדים קיבל תוקף של פסק דין. 6. המבנה במקרקעין לא נבנה בתוך שנה אחת מעת שניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים, ובנייתו החלה רק עובר לתחילת ההליכים בתביעה שלפני. למעשה, התביעה שלפני החלה את דרכה בבקשת התובע ליתן צו מניעה זמני להפסקת הבניה, אך הבקשה נדחתה. בבקשתו לצו מניעה זמני הסתיר התובע את העובדה, שעד להגשת הבקשה כבר נעשו במקרקעין עבודות חציבה רחבות היקף ובניית שלד קומת הקרקע, והעבודות עמדו לפני שלב יציקת תקרת קומת הקרקע. עובדות אלה התגלו רק עם הגשת התגובה מטעם הנתבעים. בקשת התובע לקתה אפוא בשיהוי ניכר ובחוסר ניקיון כפיים. מאז החלו ההליכים, הושלמה בניית המבנה במקרקעין, אך התובע לא קיבל את החנות שהנתבע מס' 1 התחייב לתת לו, ומכאן התביעה שלפני. אציין, כי בעת הגשת התביעה, עתר התובע לסעד הצהרתי, ולפיו הסכם הפשרה בוטל. ואולם, זמן מה לאחר תחילת ההליכים, התובע החליף את בא כוחו, ובכתב תביעה מתוקן שהוגש, עותר התובע עתה לאכיפת הסכם הפשרה ולחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים מוסכמים. 7. מהראיות שהונחו לפני עולה, כי הסכסוך הוצת בשנית בעקבות טענות שטענו הנתבעים כלפי התובע, כי ביצע עבודות בניה בחלקה סמוכה, ופלש אגב כך למקרקעין העומדים בבסיס התביעה שלפני. בעניין זה יש להבהיר, כי התובע הוא בעלים של חלקה 25 בגוש 18970, הגובלת עם המקרקעין. לקראת תחילת עבודות הבניה, ביקשו הנתבעים לסמן את גבולות החלקה, שכן היה עליהם לבנות קירות תומכים לפי היתר הבניה שקיבלו. המדידה שבוצעה, באמצעות מודד מוסמך גילתה, שהתובע ביצע עבודות בניה ללא היתר בניה, להרחבת בית מגוריו הבנוי בחלקה 25, וכך פלש לתוך המקרקעין. לטענת הנתבעים אין מדובר בפלישה קלה אלא בפלישה למרחק של כשלושה מטרים לאורך גבול המקרקעין. לטענתם, התובע דחה דרישתם להרוס את הבניה הפולשת. ג. טענות הצדדים 8. התובע טוען, כי על הנתבעים להעביר לבעלותו חנות כפי שהוסכם בהסכם הפשרה, שכאמור קיבל תוקף של פסק דין, וכן עליהם לפצותו בסכום הפיצויים המוסכמים בשל האיחור הגדול בבניית המבנה. 9. טענתם העיקרית של הנתבעים היא, כי בהסכם שנעשה בין הצדדים, כחודש וחצי עד חודשיים לאחר סיום ההליכים בבית המשפט, ויתר התובע על כל זכויותיו לפי הסכם הפשרה שנעשה (וראה נספח ב' לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מס' 3, אשר סומן כמוצג נ/14). עוד טוענים הנתבעים, כי על ויתור התובע על זכויותיו לפי הסכם הפשרה, ניתן אף ללמוד מטענות התובע עצמו בפני בית הדין האזורי לעבודה, שם תבע התובע מהמוסד לביטוח לאומי קצבת הבטחת הכנסה. עוד מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי תביעת התובע התיישנה, ולחילופין טוענים הם, שתביעת התובע לוקה בשיהוי. בנוסף לכך טוענים הנתבעים, כי בשל העיקולים שנרשמו על המקרקעין, התובע אינו יכול לקיים את חלקו בהסכם הפשרה, ועד היום לא העביר את המקרקעין על שם הנתבע מס' 2. על כן, לטענת הנתבעים, אין כל מקום לאכוף עליהם את קיום ההסכם, כאשר התובע אינו מסוגל לקיים את חלקו. 10. על טענות הנתבעים משיב התובע, כי מי שטיפל בתביעתו למוסד לביטוח לאומי היה הנתבע מס' 3, והוא החתים את התובע על מסמכים שונים תוך ניצול האמון המלא שהתובע נתן בו. לטענת התובע, הנתבע מס' 3 פעל במרמה, והחתים את התובע על מסמך בו הוא מוותר על זכויותיו לפי הסכם הפשרה, הגם שהתובע כלל לא התכוון לוותר על זכויותיו אלה. לטענה אחרונה זו משיב בא כוח הנתבעים וטוען, כי מדובר בשינוי חזית, שכן בכתב התביעה לא נטענה כל טענת מרמה כלפי הנתבע מס' 3, ואין בטענה דבר זולת הכפשת שמו של הנתבע מס' 3. אציין, כי התובע לא הגיש כתב תשובה בעקבות טענת הנתבעים בכתב הגנתם, כי ויתר על זכויותיו לפי הסכם הפשרה. ד. ויתור התובע על זכויותיו וההשתק השיפוטי 11. לאחר שההתדיינות הקודמת בין הצדדים הגיעה לסיומה, ובית המשפט נתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שנעשה בין הצדדים, הגיש התובע תביעה לקצבת הבטחת הכנסה למוסד לביטוח לאומי. תביעת התובע לקצבת הבטחת הכנסה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי. הנימוק לדחיית התביעה נסמך על כך שהתובע רשום כבעל המקרקעין שבמחלוקת, העשויים להצמיח לו הכנסה רעיונית העולה על גובה הקצבה, ועל כן אין הוא זכאי לקצבה הנתבעת. 12. באותה עת, ולאחר הפשרה שנעשתה בין התובע והנתבע מס' 1, פשרה שסיימה את הסכסוך הקודם, נפתחה מערכת יחסים טובה והדוקה בין התובע והנתבע מס' 1, והשניים שבו להיות אחים. על כן, כאשר ביקש התובע לערער על דחיית תביעתו לקצבת הבטחת הכנסה, ביקש הנתבע מס' 1 מבנו, הנתבע מס' 3, כי יטפל בתביעת התובע. הנתבע מס' 3 טוען, שהגם שלא היה בקיא בטיפול בתביעות מסוג זה, נעתר לבקשת אביו, ונטל על עצמו לטפל בעניינו של התובע, והגיש ערעור על החלטת המוסד לביטוח לאומי לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. הנתבע מס' 3 מוסיף וטוען, כי לצורך הטיפול נאלץ לקרוא חומר משפטי רב, כדי ללמוד את התחום בו התבקש לטפל. 13. במסגרת ההליכים שהתנהלו בבית הדין האזורי לעבודה, הגיש התובע תצהיר עדות ראשית, ובו אישר, כי על פי הסכם הפשרה שנעשה המקרקעין אינם בבעלותו, ועל כן אין לייחס לו הכנסה רעיונית מהם. את העובדה שהמקרקעין עדיין רשומים על שמו, הסביר התובע בתצהיר שמסר לבית הדין האזורי לעבודה, בכך שלא ניתן היה להעביר את הבעלות לנתבע מס' 2 בשל העיקולים שנרשמו על המקרקעין. בעקבות תצהירו של התובע, הודיע נציג המוסד לביטוח לאומי לבית הדין האזורי לעבודה שתביעת התובע נבדקה שנית, והוא נמצא זכאי לקבל קצבת הבטחת הכנסה. 14. הנתבע מס' 1 טען בעדותו, כי כאשר נדחתה תביעת התובע לקבלת קצבת הבטחת הכנסה, מסר לו התובע, כי "קיבל עונש בכך שרשם את האדמה על שמו" (עמ' 27 לפרוטוקול, שורה 26), ועל כן החליט לוותר עליה. לדברי הנתבע מס' 3, המסמך הנושא את הכותרת "כתב ויתור ושחרור" (שאינו נושא תאריך והוא נספח ב' לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מס' 3, אשר סומן כמוצג נ/14), לפיו ויתר התובע על זכויותיו לפי הסכם הפשרה, נעשה לפי בקשת התובע וכדי לאפשר לתובע לקבל קצבת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. עוד הוסיף הנתבע מס' 3, כי בתאריך 20.9.2000 התובע חתם על יפוי כוח בלתי חוזר (נספח ג' לתצהיר נ/14) ובו הצהיר כדברים הבאים: "היות ויפוי כוח זה ניתן לטובת צד ג' הנ"ל על-פי הסכם הפשרה בת.א. 796/95 (מחוזי חיפה) וכן על-פי "כתב ויתור ושחרור" שחתמתי עליו בפני עו"ד עמאר עיאשי (ושבו ויתרתי על זכויותיי בהסכם הפשרה הנ"ל), הוא יהיה בלתי חוזר, לא תהיה לי רשות לבטלו לשנותו וכוחו יהיה יפה גם אחרי מותי ...." על הקשר בין כתב הויתור ויפוי הכוח לתביעת התובע לבית הדין לעבודה, ניתן ללמוד מסמיכות התאריכים. יפוי הכוח נחתם בתאריך 20.9.2000, ותביעת התובע לבית הדין האזורי לעבודה הוגשה שבעה ימים לאחר מכן, בתאריך 27.9.2000. בסעיף 7 לכתב התביעה שהוגש לבית הדין האזורי לעבודה (נספח ד' לתצהיר נ/14) טען התובע, כי "משניתן פסק דין חלוט המורה בריש גלי כי התובע ויתר על זכויות הבעלות והחזקה במקרקעין נשוא התביעה .... יש לקבוע שלתובע אין כל רכוש שמכוחו יכול לייצר הכנסה". 15. נראה הדבר, שדי היה בטענות התובע, בתצהיר עדותו הראשית שהוגש לבית הדין האזורי לעבודה, כי על פי הסכם הפשרה המקרקעין יועברו לבעלות הנתבע מס' 2 כדי לשכנע את המוסד לביטוח לאומי לבחון את עניינו מחדש, ולקבל את תביעתו לתשלום קצבת הבטחת הכנסה. בתצהיר העדות הראשית טען התובע כי המקרקעין מצויים בבעלות הנתבע מס' 2 על פי הסכם הפשרה, אך בשום מקום לא הצהיר כי ויתר על זכויותיו לקבל חנות על פי הסכם הפשרה. נראה הדבר, שהמוסד לביטוח לאומי הסתפק בהצהרה זו, והוא כלל לא נזקק לכתב הויתור כדי לבחון את עניינו של התובע מחדש. 16. נשאלת אפוא השאלה, מה היה הטעם בהחתמת התובע על כתב הויתור ועל יפוי הכוח הבלתי חוזר (בו הוא מאשרר למעשה את כתב הויתור), כאשר באלה לא נעשה שימוש כדי לשכנע את המוסד לביטוח לאומי בצדקת טענותיו של התובע. כאמור, התובע טוען, שהנתבע מס' 3 פעל במרמה, וניצל את אמונו של התובע, וכך החתים את התובע על מסמכים שהתובע לא התכוון לחתום עליהם. התובע מוסיף וטוען, כי לתובע לא צמחה כל תועלת מכתב הויתור, ורק הנתבעים היו אלה שהפיקו תועלת מכתב הויתור. 17. מוטל עלי עתה להכריע בשאלה, האם התובע חתם על כתב הויתור מתוך שהתכוון באמת ובתמים לוותר על זכויותיו לפי הסכם הפשרה, או שמא הוחתם על כתב הויתור תוך שהנתבע מס' 3 ניצל את האמון שהתובע נתן בו, עת טיפל בתביעת התובע לקבל קצבת הבטחת הכנסה. לצורך ההכרעה בשאלה זו עלי לבחון את מהימנות הצדדים, ובעניין זה ידו של התובע על התחתונה. 18. להתרשמותי, לא ניתן לבסס על עדות התובע ממצאים עובדתיים. עדותו של התובע היא עדות יחידה, מה עוד, שהתובע טוען טענת מרמה, טענה המטילה עליו נטל הוכחה מוגבר. לאחר ששקלתי את הראיות שלפני ואת טענות באי כוח הצדדים, הנני סבור, שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הנתבע מס' 3 פעל במרמה, ולא ניתן להסתפק בעדותו היחידה של התובע. למסקנתי זאת הגעתי בעקבות הדברים הבאים: (א) כאמור, כבר בתחילת דרכה של התביעה, התברר כי התובע העלים מעיני בית המשפט עובדות מהותיות, והכל כדי לזכות בסעד זמני במעמד צד אחד. בבקשתו לצד מניעה זמני, הסתיר התובע את העובדה, שבעת הגשת בקשתו, במקרקעין כבר בוצעו עבודות חציבה רחבות היקף ועבודות בניה משמעותיות, ודברים אלה התגלו רק עם הגשת תגובת הנתבעים. נראה הדבר, שהגשת הבקשה לסעד זמני לא נועדה באמת להביא להפסקת הבניה, אלא נועדה לגרום לנתבעים, שבאותה עת היו מצויים בעיצומן של עבודות הבניה בחלקה, לחזור בהם מדרישתם, שהתובע יהרוס את הבניה שבנה ללא היתר בניה, ואשר פלשה למקרקעין שבמחלוקת (בהם בוצעו עבודות הבניה). ב) בתצהיר עדותו הראשית, שנמסר לבית הדין האזורי לעבודה (נספח ח' לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מס' 3 - מוצג נ/14), התייחס התובע לסכסוך הכספי שהתעורר בינו ובין הנתבע מס' 1, ובסעיף 16(ט) לתצהיר זה כתב, כי בעקבות הסכסוך הנזכר "וכאמצעי לחץ על אחי להשגת מה שהאמנתי שמגיע לי מהחברה הנ"ל, החלטתי לעשות מעשה ולרשום את החלקה על שמי וכך אכן עשיתי". הנה מודה התובע, כי רשם את החלקה על שמו הגם שלא היה זכאי לכך, וזאת משום שרצה להפעיל לחץ על הנתבע מס' 1. נראה הדבר, שהתובע נוהג באופן עקבי לנסות ולהשיג הישגים על ידי הפעלת לחץ. אציין, כי העובדה, שהתובע אכן רשם את המקרקעין על שמו מבלי שהיה זכאי לכך, מסבירה את הסכם הפשרה שנעשה בין הצדדים בתיק א' 796/95, בו ויתר למעשה על זכויותיו במרבית החלקה (למעט החנות שזכאי היה לקבל) לטובת הנתבע מס' 2. (ג) לא זו בלבד שהתובע מודה כי רשם את המקרקעין על שמו כדי להפעיל לחץ על אחיו, הנתבע מס' 1, ממשיך התובע ומסביר בתצהיר שהוגש לבית הדין האזורי לעבודה, כי "בהמשך ישיר למאמציי להפעיל לחץ על אחי, ע"מ שישלם לי מה שמגיע לי מהחברה, אף הגשתי תביעה לפנות אותו מהדירה" (שם, סעיף 16(י) לתצהיר). אבהיר, כי מדובר בדירת מגורים שנבנתה במקרקעין על ידי הנתבע מס' 1, ושימשה את המשפחה המורחבת, ואף התובע התגורר בה (עד אשר בשנת 1986 עבר להתגורר בבית המגורים שבנה בחלקה הגובלת). ואולם, התובע ניצל את העובדה כי רשם את המקרקעין על שמו (כדי להפעיל לחץ על הנתבע מס' 1) והגיש תביעה (שלאחר מכן נמחקה) בה עתר לפנות את הנתבע מס' 1, ואף זאת עשה כדי להפעיל לחץ על הנתבע מס' 1. (ד) לאחר כל המאמצים שעשה התובע להראות, שהמקרקעין אינם בבעלותו חרף העובדה שהם רשומים על שמו, מקומם במיוחד המכתב שכתב בתאריך 25.4.2010 לועדה המרחבית לתכנון ולבניה בקעת בית הכרם (מוצג נ/2). מכתב זה מתייחס להיתר הבניה שניתן לנתבע מס' 2 לבצע את עבודות הבניה במקרקעין (עבודות שבעטיין הגיש התובע את הבקשה לצו מניעה שפתחה את ההליכים בתיק שלפני), ובמכתבו כותב התובע: "... יש לציין כי לעולם לא ויתרתי על הנכס ולא אפילו הוספתי שם על ההיתר, כי הכל נעשה ללא ידיעתי. עורך הדין הביא אותי שולל והוא ממשיך גם היום ומנסה להעביר את החלקה על שמו." ראשית, התובע כן ויתר על הנכס, וזאת במסגרת הסכם הפשרה שנעשה בתיק א' 796/95. שנית, התובע אישרר את ויתורו בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי לעבודה נגד המוסד לביטוח לאומי, כדי לקבל קצבת הבטחת הכנסה. שלישית, התובע עצמו חתם על תוכניות הבניה שהוגשו לועדה המרחבית במצורף לבקשה לקבלת היתר הבניה (נספח ט"ז לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מס' 3 - מוצג נ/14). עם כל הכבוד, אין דרך להסביר את המכתב שכתב התובע לוועדה המרחבית (מוצג נ/2) אלא בכך שביקש לגרום נזק לנתבעים ולהפעיל עליהם לחץ. כדרכו של התובע, אליה התודעתי החל מהגשת הבקשה לסעד זמני, האמת אינה נר לרגליו של התובע, ומותר לו, לפי השקפתו, לטעון טענות עובדתיות סותרות כאשר הן משמשות את מטרותיו. (ה) פעולה מקוממת נוספת שנעשתה על ידי התובע, היא כריתת "הסכם מכר ללא תמורה" שכרת עם בנו. בהסכם זה לא צויין התאריך בו נכרת, חרף העובדה שנערך לכאורה על ידי עורך דין (וראה ההסכם שצורף למוצג נ/1). אכן, אין פלא בדבר, שכן תקופת ההתמחות של עורכי הדין, הנמשכת שנה בלבד, אין בה די כדי להטמיע בפרחי עורכי הדין את הצורך (והחובה) לציין בכל חוזה את מועד כריתתו. בעטיו של הסכם המכר שהתובע כרת עם בנו, הגיש התובע בקשה לרשם המקרקעין לרשום הערת אזהרה בתאריך 14.4.2010 (מוצג נ/1). ההערה לטובת בנו של התובע נרשמה בתאריך 15.4.2012 (יום לאחר שנרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבע מס' 2), ונראה הדבר, כי תאריך רישום הערת האזהרה מעיד על המועד בו נכרת ההסכם. מכל מקום, שוב מבצע התובע פעולה, העומדת בסתירה לפסק הדין שניתן בתיק א' 796/95 ולהצהרות שמסר בבית הדין האזורי לעבודה. התובע מתעלם מכל אלה, ובהסכם שכרת עם בנו, ואשר לדעתי נעשה למראית עין אך ורק מתוך מטרה לרשום הערת אזהרה, הצהיר התובע "כי הוא הבעלים והמחזיק הבלעדי לכל חלקה 14 בגוש 18970 באדמות כפר בענה". (ו) כאמור לעיל, הנתבע מס' 1 מסר בעדותו, כי התובע ויתר על זכויותיו לפי הסכם הפשרה שבועות ספורים לאחר שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין, ואף אמר לו, כי נענש על כך שרשם את המקרקעין על שמו. התנהגותו של התובע, מחזקת למעשה טענה זו של הנתבע מס' 1, ואבהיר. על פי הסכם הפשרה, היה על הנתבע מס' 1 להשלים את בניית שלד החנות בתוך שנה, כלומר עד לתאריך 30.11.1998. לא הונחה לפני כל ראיה, שבמשך התקופה שחלפה מאז שנכרת הסכם הפשרה, או מעת שהופרה התחייבות הנתבע מס' 1 (בתאריך 30.11.1998), פנה התובע אל הנתבע מס' 1 ודרש ממנו כי יקיים את התחייבותו וימסור לו את שלד החנות כפי שהתחייב בפסק הדין או שישלם לו את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם הפשרה (100,000 ₪). שתיקתו של התובע לאורך תקופה כה ארוכה מחזקת את טענת הנתבע מס' 1, שהתובע אכן ויתר על זכויותיו. 19. הדברים המובאים לעיל מלמדים, כי לא ניתן לבסס ממצאים עובדתיים על עדותו של התובע, בוודאי לא כאשר עדותו היא עדות יחידה ובוודאי ובוודאי כאשר על התובע להרים את הנטל המתבקש ממי שטוען טענת מרמה. התנהגותו של התובע היא התנהגות מניפולטיבית, בגדרה טוען התובע את הטענות המשרתות באופן הטוב ביותר את האינטרס העכשווי שלו. ככל שהאינטרס משתנה עם הזמן, כך משתנות אף טענותיו של התובע. 20. הנתבע מס' 3 העיד בפני ונחקר על תצהיר עדותו הראשית. התרשמתי, כי בעת שהנתבע מס' 3 טיפל בתביעתו של התובע לקבל קצבת הבטחת הכנסה, היחסים בין הצדדים היו טובים ותקינים, ולנתבע מס' 3 לא היה כל עניין לנסות ולנשל את התובע מזכויותיו במקרקעין. הגם שהנתבע מס' 3 נראה לכאורה כמי שעומד במצב של ניגוד עניינים, ואמור לכאורה להעדיף את האינטרסים של אביו, הנתבע מס' 1, והגם שלמעשה לא היה צורך בכתב הויתור וביפוי הכוח כדי לשכנע את המוסד לביטוח לאומי להכיר בתביעתו של התובע, התרשמתי, שהנתבע מס' 3 פעל באמת ובתמים ובתום לב, כדי לסייע לתובע במהלכיו נגד המוסד לביטוח לאומי. להתרשמותי, החתמת התובע על כתב הויתור, כמו גם על יפוי הכוח, לא נעשו למראית עין ומתוך מטרה להציג למוסד לביטוח לאומי מצג שווא, כאילו התובע ויתר על זכויותיו. החתמת התובע על מסמכים אלה נעשתה משום שחתימת התובע על מסמכים אלה שיקפה את האמת העובדתית, ואת ויתורו האמיתי של התובע על זכויותיו במקרקעין לפי הסכם הפשרה. התובע, להתרשמותי, רחוק מלהחשב כאדם תמים שניתן להחתימו על מסמכים מבלי שהוא יודע על מה הוא חותם ומבלי שהוא מבין את התוצאה המשפטית הנובעת מהמסמכים עליהם הוא חותם. התובע הוא אדם ממולח, היודע לעמוד על זכויותיו. לדעתי, הסיכוי שהתובע היה נופל בפח שהנתבע מס' 3 טמן לו, עת החתים אותו על כתב הויתור ועל יפוי הכוח, הוא סיכוי קלוש ביותר ואין הוא עומד במבחן מאזן ההסתברות. 21. על כן, לאחר ששקלתי את הראיות שלפני ואת טענות באי כוח הצדדים, הנני קובע, כי הגם שכתב הויתור ויפוי הכוח לא נדרשו לצורך הוכחת טענות התובע כלפי המוסד לביטוח לאומי, מסמכים אלה נחתמו על ידו מתוך שרצה לוותר, והסכים לוותר, על זכויותיו במקרקעין לפי הסכם הפשרה. על כן, דין תביעת התובע להידחות. ה. טענת זיוף 22. בשלב מסוים טען התובע טענה, כי חתימתו על כתב הויתור ועל יפוי הכוח זויפה. הנתבעים פנו למומחית מטעמם שהפריכה טענה זו (וראו חוות דעת המומחית, מוצג נ/13). מתוך רצון לסתור את חוות דעת המומחית, ביקש התובע את המסמכים המקוריים כדי להעמידם לבדיקת מומחה מטעמו, ומבוקשו ניתן לו. 23. ברם, מטעם התובע לא הוגשה חוות דעת סותרת, ואף לא נתבקשה חקירת המומחית מטעם הנתבעים, ונראה כי התובע ויתר על טענתו זו. ו. התיישנות 24. טענת ההתיישנות שנטענה על ידי הנתבעים נדחתה על ידי בהליך ביניים, ואתייחס אליה בקיצור. ראשית, משהגעתי למסקנה שהתובע אינו זכאי לסעד המבוקש על ידו משום שויתר על זכויותיו במקרקעין, אין לטענת ההתיישנות נפקות כלשהי. עם זאת אציין, כי הנתבעים טוענים, שעתירת התובע לסעד הכספי התיישנה, שכן חלפו למעלה משבע שנים מאז צמחה העילה לתבוע את הסעד (30.11.1998). לעומת זאת טוען התובע, כי זכותו נובעת מפסק דין, ועל כן אינה מתיישנת אלא בחלוף 25 שנים (וראו סעיף 21 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958). 25. הנני סבור, שבשאלת ההתיישנות הדין הוא עם התובע. אילו הסכם הפשרה היה עומד לבדו, כי אז תקופת התיישנות לעניין עתירת התובע לסעד כספי הייתה עומדת על שבע שנים בלבד. ואולם, משניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, התניה המורה כי התובע יהיה זכאי לפיצוי מוסכם בסך 100,000 ₪ במקרה של הפרת הסכם הפשרה, הפכה להיות חלק מפסק הדין. אמור מעתה, שעילת התובע אינה נטועה אך ורק בהסכם שנעשה בין הצדדים, אלא נטועה היא בפסק דין. למעשה, אלמלא קבעתי שהתובע ויתר על זכותו לפי הסכם הפשרה, כי אז יכול היה התובע ליטול את פסק הדין שניתן בתיק א' 796/95, ולהגיש בקשה לביצועו ביחס לתשלום הפיצויים המוסכמים. ז. שיהוי 26. הנתבעים טענו טענת שיהוי, ואף לטענה זו אין נפקות. ניתן לקבל טענת שיהוי שטוען נתבע כאשר הנתבע מוכיח שהתובע התנהג באופן שמלמד על כך שהוא ויתר על זכותו, או שבעקבות התנהגות התובע, שינה הנתבע את מצבו לרעה. במקרה שלפני, משקבעתי שהתובע ויתר על זכותו לפי הסכם הפשרה, אין עוד טעם לדון בטענת השיהוי, שכן עצם הקביעה שהתובע ויתר על זכויותיו מכריעה אותה. ח. הפרת ההסכם 27. כאמור לעיל, התובע עותר לשני סעדים, והם אכיפה ופיצוי מוסכם. שני סעדים אלה זכאי אדם לקבל כאשר הוא נפגע מהפרת חוזה. ואולם, במקרה שלפני, אפילו הייתי מגיע למסקנה שהתובע לא ויתר על זכויותיו, ספק אם ניתן היה להעניק לו הסעדים שנתבעו על ידו. 27. על פי המוסכם בין הצדדים בהסכם הפשרה, היה על התובע להעביר את המקרקעין לבעלות הנתבע מס' 2. עד היום התובע לא עשה כן, שכן על המקרקעין רשומות שתי הערות בגין עיקולים שהוטלו עליהם, ונראה כי החיוב הכספי המסתתר מאחורי שתי הערות אלה הולך וגדל, וספק אם הצדדים יוכלו לסלקו ביום מן הימים. בא כוח הנתבעים העלה את ההשערה, שיתכן והיום החיובים שהובטחו בעיקולים, עולים בסכומם על שווי המקרקעין. 28. על פי הסכם הפשרה, התובע והנתבע כאחד היו אמורים לשתף פעולה כדי לסלק את העיקולים (וראה סעיף 5 להסכם הפשרה), ונקבע שאם התובע שלפני (שהיה הנתבע בתיק א' 796/95) לא יוכל לשלם את המגיע ממנו לצורך ביטול העיקולים, כי אז הנתבע מס' 1 (שהיה התובע בהליך שהתקיים בתיק א' 796/95) ישלם את הסכום במקום התובע, והתובע יחזיר לו את הסכום המגיע ממנו "בעת מסירת ההחזקה בחנות". 29. על רקע דברים אלה נראה, שקשה לתלות את הפרת החוזה דווקא בנתבע מס' 1. בסופו של דבר, התובע לא קיים את חלקו ולא העביר לנתבע מס' 2 את הבעלות במקרקעין, ואף לא קיים את חלקו בדבר תשלום החלק הדרוש ממנו לסילוק העיקולים. עלה על דעתי, שבנסיבות שכאלה, אפשר והתובע הבין כי לא יוכל להפיק תועלת מהמקרקעין, שכן אפילו לא היה מוותר על זכותו, הייתה החנות, שאמור היה לקבל, משמשת לסילוק החיובים שהובטחו בעיקולים (בין אם על ידי תשלום לנושיו ובין אם על ידי תשלום לנתבע מס' 1, אם האחרון היה אכן משלם את חלקו של התובע בסילוק החיובים שהובטחו בעיקולים). 30. על כן, בנסיבות העניין מתעורר ספק ניכר, האם ניתן היה לזכות את התובע בסעדי האכיפה והפיצויים להם הוא עותר בכתב התביעה. ט. סיכום 31. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני דוחה את תביעת התובע. (ב) הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 25,000 ₪ (עשרים וחמישה אלף). חוזהאכיפת חוזההסכם פשרהפשרה