דוגמא להחלטה בנושא תפיסת חזקה במקרקעין - התיישנות: מונחת בפני בקשה של הנתבעים לסלוק התביעה על הסף בשל התיישנותה. התובעת הגיבה על הבקשה ולאחר שקראת בעיון את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי ולצמצם את גדר המחלוקות בשל כך. 1. העובדות, כפי שהן עולות מגירסת התובעת, הן כלהלן: הנכס נשוא ההליך נרכש על ידה ועל ידי הנתבע 3 בעת שהיו נשואים, בשנת 1964. אביה של התובעת טיפל בנכס ובנה עליו בית, בין היתר במימון של התובעת והנתבע 3. בכל תקופת נשואיהם, התובעת והנתבע 3 התגוררו בכווית. אביה של התובעת השכיר את הבית לנתבע 1 בשנת 1989 ומאז הנתבעים 1 ו-2 מחזיקים בבית. לאחר גירושיה, חזרה התובעת לירושלים וקיבלה מעמד תושב בשנת 1993. לטענתה היה דין ודברים בינה לבין הנתבעים כדי שהבית יוחזר לה אולם עד שנת 2007 לא הגיעו הצדדים לאיזה הסכמות שהן. בשנת 2007 נאמר לה על ידי הנתבעים 3 ו-4 כי הנתבע 1 רכש את הבית והוא בעל הזכויות בו. במאי 2011 הוגשה התביעה דנן. 2. מהות ההתיישנות: סעיף 2 לחוק ההתיישנות תשי'ח-1948 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כלהלן: "תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". סעיף זה קובע את הכלל הידוע כי ההתיישנות היא התיישנות דיונית, באופן המונע מבעל הזכות לתבוע את אכיפת זכותו אולם היא איננה פוגעת בעצם הזכות אשר היתה ונשארת של בעליה, כך שההתיישנות אינה מהותית. ראה ע"א 5634/90 אדי דוד פינטו נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים "הלכה פסוקה היא כי התיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, היא דיונית ולא מהותית, דהיינו, ההתיישנות מהווה מחסום פרוצדורלי בפני המבקש לממש את זכותו על ידי הגשת תביעה, אך הזכות עצמה בעינה עומדת" על רקע דברים אלה אבדוק להלן את התביעה דנן, בטענת ההתיישנות בלבד. לצורך דיון זה אצא מנקודת הנחה כי לתובעת אכן זכויות בבית נשוא ההליכים, כדי לבחון את הטענות בדבר התיישנות אולם, אין באמור משום הכרעה לעניין זכויות התובעת וככל שטענת ההתיישנות תידחה, יהיה על התובעת להוכיח זכויותיה, בדרך הרגילה. עיון בלוח הזמנים שלעיל מביא למסקנה כי קיימת התיישנות לגבי חלק ניכר מן התקופה הרלוונטית. לצורך הדיון יוחלק הזמן לשלוש תקופות. 3. תקופה ראשונה תקופה זו חלה מאז רכישת הבית בשנת 1964 (כגירסת התובעת) ועד למועד בו קיבלה התובעת מעמד של תושב בארץ בשנת 1993. אני מוכנה לקבל את גירסת התובעת כי במהלך אותה תקופה היא שהתה במדינת אוייב ולפיכך אין לספור את התקופה במניין ההתיישנות (סעיף 14 לחוק ההתיישנות). 4. תקופה שניה תקופה זו חלה מאז הגיעה התובעת לארץ, בשנת 1993 ועד שנודע לה, כטענתה, בשנת 2007, כי הבית כבר אינו בחזקת הנתבעים 3 ו-4 אלא שהוא נמכר לנתבע 1. דומה כי התובעת אינה חולקת על כך כי מאז הגיעה לארץ, בשנת 1993, לא היתה כל מניעה חוקית להגשת תביעתה לשם מיצוי זכויותיה מול התובעים. מדובר בתקופה של 14 שנים אשר לגביה על התובעת לתת הסבר ראוי להשתהותה. התובעת טוענת כי היא היתה בדין ודברים עם הנתבעים 3 ו-4 וכי היא פנתה אליהם שוב ושוב למיצוי זכויותיה. היא מוסיפה וטוענת כי היו מתווכים מן המגזר הערבי אשר ניסו לגשר בין הצדדים וגם טוענת כי אין זה מקובל במגזר הערבי כי אישה תתבע את הזכויות בנכס בפני הרשויות הישראליות. אין בכל טענות אלה כדי להועיל לתובעת. 5. לטענה בדבר פניותיה של התובעת אל הנתבעים: העובדה כי התובעת פנתה אל הנתבעים 3 ו-4 אינה קוטעת את מירוץ ההתיישנות, כל עוד לא הודו הנתבעים 3 ו-4 בדרישותיה ואף לא הכירו עקרונית בטענותיה. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע את העיקרון בדבר עצירת תקופת ההתיישנות עקב הודאה, בזו הלשון: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה" בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ דן בית המשפט בסעיף 9 ועושה אבחנה בין הזכות המושגית והזכות הקונקרטית וקובע כי, די אם קיימת הודאה בזכות המושגית כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות, כלהלן: "בחנו ומצאנו כי על פי לשון החוק, תכליתו, והגיונם של דברים, הפרשנות הראויה היא כי "זכות התובע" לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות היא אותה זכות בה דיבר המחוקק בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, קרי, זכותו המושגית-ראשונית של התובע לקיום החוזה. משמעות הדבר היא, כי הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים הנגזר מאותה זכות כדי להתחיל מחדש את מירוץ תקופת ההתיישנות, ודי לו שיודה בקיומה של הפרה חוזית, המצמיחה את הזכות הקונקרטית של התובע." במקרה דנן גירסתה של התובעת מעידה על כך כי לא היתה כל הודאה של הנתבעים 3 ו/או 4 בזכותה, לא הקונקרטית ואף לא המושגית - לא בכתב ואף לא בעל פה. בסעיף 17 לכתב התביעה, לאחר שהיא מפרטת את פעולותיה הנטענות כלפי הנתבעים 3 ו-4, היא מציינת כי "כל ניסיונותיה עלו בתוהו". התוצאה היא כי מירוץ ההתיישנות לא נעצר בשל פניותיה של התובעת אל הנתבעים 3 ו-4 גם אם אלה היו פניות מרובות. 6. לטענה בדבר האילוצים בעטיים נמנעה התובעת למצות את זכויותיה: כאמור לעיל, התובעת טוענת כי היא לא מצתה את זכויותיה בפניה לבית המשפט כיוון שפעולה זו אינה מקובלת במיגזר הערבי. טענה זו אינה יכולה לעמוד לזכותה ואינה יכולה להוות בסיס לעצירת מירוץ ההתיישנות. התובעת אינה טוענת כי מאן דהו מנע ממנה לפנות לבית המשפט, לא בכוח ואף לא בהפעלת לחץ. לכל היותר היא מסבירה את שיקוליה שלה מדוע בחרה שלא לפנות לערכאות. שיקולים אלה מעידים על כך שהם נעשו מתוך בחירה ומתוך חשיבה של עצמה על היתרונות והחסרונות של פעולה כזו או אחרת. ככל שמתברר לתובעת, בדיעבד, כי שיקוליה אלה היו מוטעים, אין לה לבוא בטענות אלא אצל עצמה. כך או אחרת, אין בפי התובעת כל נימוק אשר יש בו כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות בתקופה שבין 1993 ועד 2007, כלפי הנתבעים 3 ו-4. 7. תקופה שלישית תקופה זו חלה מאז שנת 2007 ועד למועד הגשת התביעה במאי 2011. לגבי תקופה זו טוענת התובעת כי, כיוון שהבית נרכש על ידי הנתבעים 1 ו-2 מירוץ ההתיישנות החל מחדש והוא טרם נסתיים עד מועד הגשת התביעה. בדיון לעניין תקופה זו אצא מנקודת הנחה כאילו צודקת התובעת בטענתה כי הבית אכן נמכר לנתבעים 1 ו-2. אין בכך כדי להכריע במחלוקת זו וככל שיהיה צורך, יהיה על התובעת להוכיחה. 8. האם הנתבעים 3 ו-4 יכולים להעביר את 'זכות ההתיישנות': כפי שקבעתי לעיל, בפני התובעת קיים מחסום התיישנות כלפי הנתבעים 3 ו-4. השאלה היא - אם הנתבעים 1 ו-2 רכשו את הזכויות בבית מן הנתבעים 3 ו-4, האם הם נהנים מאותה חסות של ההתיישנות אשר עומדת לנתבעים 3 ו-4. התשובה לשאלה זו, על פי הפסיקה, היא בשלילה. כאשר המחזיק בנכס הנהנה מחסות ההתיישנות מוותר על החזקה בנכס ונוטש אותו, פוקעת ההגנה של ההתיישנות ומתחיל מרוץ חדש לגבי המחזיק החדש. מסקנה זו תואמת את העיקרון, אשר הובא לעיל והנעוץ בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, לאמור, כי ההתיישנות היא דיונית ואינה פוגעת בזכויות הקניין של הבעלים. כאשר למחזיק קיימת הגנה מכוח טענת התיישנות, היא אינה יוצרת זכות חפצית בנכס ולפיכך, עם שהוא נוטש את הנכס, נמוגה ה'זכות'. מכאן ואילך מתחיל מירוץ ההתיישנות מחדש, כלפי המחזיק החדש. כך נקבע בע"א 197/84 מחמוד חסן נגד רשות הפיתוח "...אין לראות בהתיישנות, שעל פיה נדחתה תביעתה של המשיבה בת"א 3106/74 כאילו זיכתה את יגורי בזכות חפצית כנטען על ידי המערערים. ההתיישנות הינה טענה דיונית שהמחזיק רשאי להעלותה בשעת בירור הסכסוך בין המחזיק לבין יריבו, כשהוא מחזיק בקרקע בעת בירור הסכסוך" כך קבע בית המשפט בשאלה זו ברע"א 187/05 נעמה נסייר נגד עיריית נצרת עילית "תפיסת חזקה במקרקעין, אף כאשר לא ניתן לפעול נגדה בשל התיישנות דיונית, אינה מקנה זכות חפצית בנכס המאפשרת להעבירו לידי אחר, וההעברה אפשרית רק במקרים בהם מכיר חוק ההתיישנות בנעבר כחליף של המעביר" 9. מיהו החליף אשר לגביו ההתיישנות ממשיכה לחול: על פי חוק ההתיישנות קיימים מקרים בהם תוכר ההתיישנות כעוברת למחזיק החדש. סעיף 18 לחוק ההתיישנות קובע: "לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על-ידי הזכאי המקורי או על-ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות". הפסיקה קובעת כי 'חליף' כמשמעותו בסעיף 18, הוא רק אדם אשר מחליף את המחזיק הקודם ובא במקומו. המשמעות היא שלא מדובר בהעברת זכויות, אלא כאשר החלוף בא במקומו של המחזיק הקודם, כאשר העברת הזכויות נעשית על פי הדין והמחזיק הקודם אינו בנמצא יותר, כגון הורשה המוזכרת בסעיף עצמו. כך נקבע בע"א 197/84 מחמוד חסן יגורי נגד רשות הפיתוח "הזכות בשטח-שבסכסוך לא הגיעה ללוי מכח הוראה שבחוק ולא בנסיבות כאלה שלא נוצרה עילה נפרדת ועצמאית נגדו עקב פעולות ההעברה ... כי אם מפני שיגורי הסכים שלוי יחזיק בשטח. וכאשר היחסים בין שניים אלה מושתתים על מערכת עובדתית כזו המתוארת לעיל, אין לראות בלוי "חליפו" של יגורי במובן סעיף 18 הנזכר" עוד קודם לכן נקבע בע"א 242/66 סלומון פיליפ יעקובסון נגד אוסקר גז כלהלן: "המלה "חליף" לענין התיישנות חודשה בבית מדרשה של הכנסת בחוק ההתיישנות. לפי שלי, במאמרו "בשולי החקיקה" שפורסם בפרקליט, כרך כב, חוברת ג, ע' 399-397, מובנו של "חליף" הוא "דבר הבא במקום קודמו, ולא לחלופין, אלא לחלוטין, כשהקודם נעלם ואיננו". חזקה על בעל המאמר, המשמש כנסח החוקים, שהוא יודע את משמעותו המדוייקת של מונח חדש זה, שוודאי יצא מתחת ידו. והוא מוסיף שם לאמור: "בחקיקה נתייחדה צורה זו לאדם הבא מבחינה משפטית במקומו של אחר (substitute)". אם נחיל את ההלכות על המקרה דנן נגיע למסקנה כי הנתבעים 1 ו-2 אינם יכולים להיות בבחינת 'חליף' של הנתבעים 3 ו-4 כמשמעותו של זה בסעיף 18 לחוק ההתיישנות. מאחר שהם, על פי טענת התובעת, רכשו את הבית נשוא ההליך מידי הנתבעים 3 ו-4. לגבי הנתבעים 1 ו-2 - אם אכן הם רכשו את הבית בשנת 2007, הרי שמירוץ ההתיישנות החל עם רכישתם את הבית והוא טרם נסתיים במועד הגשת תביעה זו. 10. סיכום ותוצאה אשוב ואדגיש כי הדיון שלעיל נתקיים בהתבסס על הטענות העובדתיות של התובעת אולם מבלי להכריע בהן. התוצאה של מסקנותי שלעיל היא: א. אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 3 ו-4 בשל התיישנותה. התובעת תשלם לנתבעים 3 ו-4 סך של 3,000 ₪ הוצאות ההליך, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ב. אני דוחה את טענת ההתיישנות של הנתבעים 1 ו-2. התביעה לגביהם לא התיישנה והיא תתברר בפני. הוצאות הבקשה יידונו ויוכרעו בסופו של הליך, אם יזכירו לי זאת הצדדים. מקרקעיןהתיישנות