הדרך להשיג על החלטות בענייני ארנונה אינה אחת. על הנפגע מחיוב ארנונה להעלות טענות מסוימות העומדות לו במסגרת ההליכים הקבועים בחוק. תחילה עליו להגיש השגה למנהל הארנונה (סעיף 3 לחוק). על החלטתו של מנהל הארנונה ניתן להלין על דרך ערר בפני ועדת ערר (סעיף 6(א) לחוק). על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בפני בית המשפט לענינים מינהליים (סעיף 6(ב) לחוק ופרט 7 לתוספת השנייה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס- 2000 (להלן - חוק בתי משפט מינהליים)). בצד המסלול שלפי החוק נמצא מסלול נוסף לתקיפת החלטות בענייני ארנונה, זאת בהתאם לפרט 1 של התוספת הראשונה לחוק בתי משפט מינהליים.  דוגמא לפסק דין בנושא איך מערערים על ארנונה: 1. בפני המשיבה 1 (להלן - ועדת הערר) תלויים הליכים שהגישה העותרת בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן - החוק). בעתירתה מבקשת העותרת כי תבוטלנה החלטות שונות שנתקבלו על ידי ועדת הערר וכן כי הוועדה תימנע מלדון בעניין תוקפו ותחולתו של פסק דין, שניתן בהסכמה בהליך שהצדדים לו היו העותרת והמועצה האזורית חבל יבנה (להלן - המועצה). עוד מבקשת העותרת כי נורה לוועדת הערר למסור לידיה פרוטוקול מסוים של הוועדה.   2. בשטחה של המועצה מצויים מקרקעין אשר שימשו בעבר את העותרת לאחסון תחמושת (להלן - המקרקעין). לדברי העותרת, כבר בשנת 1991 נטשה היא את המקרקעין, ואף חכירתם על ידה ממינהל מקרקעי ישראל הופסקה. עם זאת, בפועל המשיכה העותרת להשגיח על שלמותה של הגדר המקיפה את המקרקעין, וזאת לאור הסכנה הרבה הטמונה בכניסה אליהם. בעקבות דרישה לתשלום ארנונה בגין המקרקעין שהופנתה לעותרת בחודש דצמבר 1997, הגישה היא תובענה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד המועצה. במסגרת התובענה הגיעו בעלי הדין לכלל הסכם פשרה, לפיו תשלם העותרת למועצה סך של 640,000 ש"ח. על פי ההסכם מהווה התשלום האמור סילוק סופי של כל חיובי הארנונה בגין המקרקעין עד ליום חתימת ההסכם. עוד קובע ההסכם, כי העותרת לא תחוב בתשלומי ארנונה נוספים בגין המקרקעין כל עוד לא יחול שינוי באופן השימוש בהם. הסכם הפשרה האמור קיבל תוקף של פסק דין ביום 13.1.99 (להלן - פסק הדין).   3. על אף קיומו של פסק הדין, המציאה המועצה לעותרת דרישה מיום 25.2.01 לתשלום ארנונה בגין המקרקעין עבור שנת 2001. דרישה זו בוטלה לבסוף, אולם תחתיה דרשה המועצה מן העותרת תשלום ארנונה בגין שנת 2002 (להלן - חיוב 2002). על חיוב זה הגישה העותרת השגה בפני המשיב 2 (להלן - מנהל הארנונה), בהתאם לסעיף 3 לחוק. בין היתר טענה העותרת בהשגתה, כי חיובה בתשלום ארנונה מנוגד לפסק הדין. ביום 1.7.02 דחה מנהל הארנונה את ההשגה, בציינו כי הסמכות לדון בטענה האמורה נתונה לבית המשפט לענינים מינהליים. בעקבות דחיית השגתה, הגישה העותרת ערר לוועדת הערר, ובמקביל אף עתרה כנגד חיוב 2002 לבית המשפט לענינים מינהליים בבאר שבע. ביום 5.9.02 נמחקה, בהסכמת הצדדים, העתירה המינהלית, תוך שהוסכם כי העותרת תוכל לשוב ולהעלות טענות מסוימות בפני בית המשפט. ביום 24.2.03 המציאה המועצה לעותרת דרישה לתשלום ארנונה בגין המקרקעין עבור שנת 2003 (להלן - חיוב 2003). ביום 22.5.03 הודיעה העותרת למועצה, כי יש בכוונתה לפנות לערכאות משפטיות כנגד חיוב 2003. מנהל הארנונה ראה בהודעה האמורה משום השגה, וביום 29.5.03 החליט לדחותה. ביום 27.5.03 הגישה העותרת תובענה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד המועצה ונגד חברה פרטית המספקת למועצה שירותי גביית מסים. במסגרת התובענה ביקשה העותרת, בין היתר, כי בית המשפט יצהיר על בטלותו של חיוב 2003 (להלן - תובענת 2003). בסמוך לאחר הגשת התובענה, הגישה המועצה בקשה לסילוקה על הסף מחמת היעדר סמכות. בעקבות בקשה זו, הגישה העותרת לוועדת הערר בקשה להארכת מועד להגשת הערר על החלטת מנהל הארנונה ביחס לחיוב 2003, עד לאחר הכרעת בית המשפט בסוגית הסמכות. מנהל הארנונה, מצידו, הגיש לוועדת הערר בקשה לאיחוד הדיון בעררים על חיוב 2002 ועל חיוב 2003. ביום 26.8.03 קיבלה ועדת הערר את בקשתו של מנהל הארנונה, והחליטה על איחוד הדיון בשני העררים. זאת, על אף שלטענת העותרת טרם הוגש כלל ערר ביחס לחיוב 2003. בעקבות בקשה למתן הוראות שהגישה העותרת לוועדת הערר, ניתנה החלטה נוספת על ידי הוועדה ביום 31.8.03, אשר אין בה כדי לשנות מהחלטתה הקודמת בדבר איחוד הדיון בעררים. בהחלטה הנוספת צוין, כי בקשתה של העותרת לדחות את הגשת הערר ביחס לחיוב 2003, נדחית. ביום 17.9.03 נמחקה תובענת 2003 על הסף, וזאת לאור הסכמת הצדדים לפיה בית המשפט המחוזי בבאר שבע נעדר סמכות מקומית לדון בה. במאמר מוסגר יצוין, כי לטענת העותרת הסכימה היא אך להעברת התובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. העותרת משיגה בעתירתה על ההחלטות מיום 26.8.03 ומיום 31.8.03 ועל סמכותה של ועדת הערר לדון בעניין פסק הדין, וכן ברצונה לקבל פרוטוקול של ועדת הערר מיום 4.7.03.   4. כידוע, הדרך להשיג על החלטות בענייני ארנונה אינה אחת. על הנפגע מחיוב ארנונה להעלות טענות מסוימות העומדות לו במסגרת ההליכים הקבועים בחוק. תחילה עליו להגיש השגה למנהל הארנונה (סעיף 3 לחוק). על החלטתו של מנהל הארנונה ניתן להלין על דרך ערר בפני ועדת ערר (סעיף 6(א) לחוק). על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בפני בית המשפט לענינים מינהליים (סעיף 6(ב) לחוק ופרט 7 לתוספת השנייה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס- 2000 (להלן - חוק בתי משפט מינהליים)). בצד המסלול שלפי החוק נמצא מסלול נוסף לתקיפת החלטות בענייני ארנונה, זאת בהתאם לפרט 1 של התוספת הראשונה לחוק בתי משפט מינהליים. איננו נדרשים לשאלה אילו טענות יש להעלות במסלול האחד ואילו במסלול האחר. די בכך, שלעותרת עומדים סעד או סעדים חלופיים, בהם היא יכולה לעשות שימוש על מנת להשיג את מבוקשה. מן התיאור של ההליכים המשפטיים בין בעלי הדין עולה שהעותרת ערה לאפשרויות השונות העומדות בפניה. מכל מקום, אין שום סיבה לערב בית משפט נוסף, הוא בית המשפט הגבוה לצדק, במסכת ההליכים שבין בעלי הדין. אין צורך להביע דעה בשאלה האם ניתן לערער, ברשות או בזכות, על החלטת ביניים של ועדת ערר הפועלת לפי החוק. אף בהיעדר אפשרות כאמור, הרי שבמסגרת ערעור על החלטתה הסופית של ועדת הערר ניתן להשיג גם על החלטות ביניים שניתנו בגדרי אותו הליך. ברי, כי במסגרת ערעור כאמור תוכל העותרת לטעון לחוסר סמכות של ועדת הערר לדון בסוגית השפעתו של פסק הדין על חיובה בארנונה, אם אכן תכריע הוועדה בסוגיה זו (ע"א 463/65 טירת הכרך בע"מ נ' ועדת השומה שליד עירית נתניה, פ"ד כ(2) 234; וכן ראו בג"ץ 699/88 חשאן נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז חיפה (לא פורסם)). כמובן, שאיננו מביעים כל עמדה בסוגיית הסמכות.   5. העתירה נדחית, על כן, על הסף.   שאלות משפטיותערעורארנונה