דוגמא לפסק דין בנושא דחיית בקשה לסגירת תיק הוצאה לפועל: 1. הונח בפניי כתב ערעור כנגד החלטתה מיום 25.11.11 של כב' רשמת ההוצאה לפועל (כיום השופטת) רויטל באום אשר דחתה את בקשת המערער לסגור תיק הוצל"פ 02-30172-03-2 בחיפה, בו המשיבה היא הזוכה והמערער הוא החייב. 2. על פי הנטען בכתב הערעור המערער היה חייב למשיבה חוב בגין דוחות חנייה. לשם פרעונו הוא מסר למשיבה המחאות מעותדות. חלקן נפרע וחלקן חולל. בגין חמש המחאות שחוללו נפתח תיק ההוצאה לפועל נשוא הערעור שבפניי. בגין שתי המחאות נותרות נפתח תיק הוצאה לפועל אחר. ביום 22.5.02 הגיש המערער בקשה להכריז עליו כעל פושט רגל ומונה לו נאמן. לימים הגיע המערער להסדר נושים ועמד בתנאיו. לנוכח זאת הוא זכה בצו הפטר חלוט. משאלו היו פני הדברים הוא הגיש ביום 28.7.11 בקשה לביטול ההליכים ולסגירת תיק ההוצאה לפועל ובקשתו סורבה בהחלטתה מיום 31.7.11 של כב' הרשמת לוי-יטח. ביום 21.11.11 הגיש המערער בקשה לעיון חוזר לעניין ההחלטה מיום 31.7.11. ביום 25.11.11 נדחתה בקשתו בהחלטתה של הרשמת באום, היא נשוא הערעור שבפניי. 3. הונחו בפניי עיקרי טיעון. הסתמנה אפשרות להגיע להסדר שלא עלתה יפה. משום כך, ועל יסוד מה שסוכם בדיון שבפניי, הונחו בפניי טיעונים משלימים ומאירי עיניים של ב"כ הצדדים. 4. בהחלטתה מיום 28.7.11 ציינה הרשמת לוי-יטח כי "ההמחאות נמשכו לאחר מתן צו הכינוס, והחוב שנוצר בגין חילולם אינו מהווה חוב בר-תביעה במסגרת פשיטת הרגל של החייב. משכך, החייב אינו מופטר מחוב זה, על אף צו ההפטר שניתן לו במסגרת תיק הפש"ר הנ"ל. הבקשה נדחית". הרשמת באום, בהחלטתה מיום 25.11.11, התנבאה בלשון דומה. היא רשמה כי "כל שטר שלא נפרע נושא עילה שטרית נפרדת בפני עצמה, וזמן פרעונו של כל שטר הוא מועד היווצרותו של החוב על פי השטר. לכן, אין בעובדה כי החוב אשר בעטיו נמסרו השטרות נוצר עובר למועד צו הכינוס או בעובדה כי השטרות נמסרו לזוכה עובר למועד צו הכינוס כדי להעלות או להוריד מבחינת העילה השטרית הגלומה בשטרות עצמם. צו הכינוס ניתן ביום 4.7.02. זמן פרעונם של השטרות נשוא תיק זה לאחר מכן. ההליכים כנגד החייב ישופעלו וכן יבוטל עיכוב כספים בתיק". על מנת להשלים את טיב המחלוקת המשפטית נציין כי השקפתו של המערער היא שבצד הודייתו בעילה השטרית והנפרדת, שמצמיח כל שיק, אין להתעלם מכך כי עילה זו נבלעה בהסדר הנושים, משמע ב"עסקת היסוד" שהולידה את השיקים. ככל שהמשיבה תהיה רשאית להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל, הרי היא מאפשרת לגבות חוב פעמיים. ולא זו בלבד אלא יש בכך משום העדפת נושים לא ראויה. 5. בלב הכרעתי בדעתי למקד מעייניי לטיבו של ההליך שננקט. אכן, אין עוררין שהמערער רשאי היה להשיג על החלטתה של הרשמת לוי-יטח והוא חדל ולא עשה כן. לימים, ובעצם "לחודשים", הוא פנה שנית וביקש סעד בבקשה שהוכתרה על ידו כ"בקשה לעיון חוזר". רק בעקבותיה ניתנה החלטתה של הרשמת באום, נשוא הערעור שבפניי. נטען, איפוא, כי ההליך שבפניי עוקף שלא כהלכה את דיני הערעור. משעה שהוחמצה השעה להשיג על החלטתה של הרשמת לוי-יטח, לא ניתן באורח מלאכותי להגיש "בקשה לעיון חוזר", על מנת שלא להחמיץ את המועד להשיג עליה, ככל שתידחה. 6. ואכן, לא אחת נמתחה ביקורת על ההליך הנטען של "בקשה לעיון חוזר". נשווה בדעתנו, למשל, כי בעקבות החלטתה של הרשמת באום לא היה מוגש הערעור שבפניי. תחת זאת היה המערער מגיש בקשה שלישית ל"עיון חוזר", ורק עליה היה משיג. ועוד נשווה בדעתנו, למשל, כי בעקבות הבקשה ל"עיון חוזר" הייתה הרשמת באום נענית לבקשה, כמבוקש על ידי המערער. או-אז הייתה המשיבה מגישה את בקשתה ל"עיון חוזר", וחוזר חלילה. נהיר לחלוטין שאמור להיות קץ לדיונים. דרך המלך, איפוא, פתוחה בפני בעל דין שמפסיד בדינו להשיג על ההחלטה בפני הערכאה הערעורית. משעה שלא עשה כן, והוחמצה השעה, אין לו להלין אלא על עצמו. 7. ואולם בחינת פסיקתו של בית המשפט העליון מעלה כי בנסיבות מסוימות ניתן להתיר את הרצועה. וכך, נסיבות חדשות יכולות להוות עילה להגשת בקשה ל"עיון חוזר", בפני הערכאה הדיונית. פשיטא, כך יכול להיות הרציונאל, הבקשה נשענת על נסיבות חדשות, שנולדו לאחר ההחלטה הקודמת בה סורבה הבקשה, ונסיבות חדשות אלו לא ניתנות היו לצפייה, עובר למתן ההחלטה הקודמת. וכך, ככל שעסקינן בטעויות טכניות. כך, למשל, כב' הנשיא ברק, ב-ע"א 3537/03 זאב בר בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, מורה אותנו כי כאשר מדובר בטעות "טכנית", כבפרשה שבפניו שבה "בית המשפט סבר כי הבקשה הוגשה באיחור אף על פי שהוגשה במועד שנקבע לה בתקנות סדר הדין האזרחי... הנני סבור כי הבקשה לעיון חוזר מהווה 'ספיח' לבקשה לביטול החלטה ... היא אינה עוסקת בטיעונים לגופה של הבקשה לביטול החלטה ואף אינה מעלה טענה חדשה לעניין ביטול ההחלטה ... הדרך היעילה ביותר בנסיבות המקרה לתקן את ההחלטה היא על ידי הגשת בקשה לעיון חוזר" (סעיף 10). 8. הבקשה שבפניי, אין עוררין, אינה בגין טעות "טכנית", והיא אף איננה בעקבות "נסיבות חדשות". ואולם המערער תולה יהבו בפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) גרוניס ב-ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505. אגב סיכום ההלכה שם מציין השופט גרוניס כי "אולם אף אם לא חל שינוי בנסיבות, נתונה לערכאה שנתנה את החלטת הביניים הסמכות לשנותה, אם כי הדבר ייעשה אך במקרים נדירים, כאשר מתברר לבית המשפט כי נתן החלטה מוטעית... מובן שקיים חשש כי בעל דין יעשה שימוש בלתי נאות באפשרות הנתונה לו לבקש שינויה של החלטת ביניים. במקרים מתאימים רשאי בית המשפט לדחות את הבקשה מן הטעם שיש בה משום שימוש לרעה בהליכי משפט, בייחוד אם מדובר בבקשות חוזרות..." (עמ' 507). 9. ב"כ המערער, איפוא, סבור כי המקרה שבפניי נופל בגדרם של אותם "מקרים נדירים". משום כך, ולנוכח סברתו כי החלטת הרשמת באום, וממילא אף החלטת הרשמת לוי-יטח, היא "החלטה מוטעית", הוא מבקש ליתן לו סעד, הגם שלא השיג במועד על החלטתה של הרשמת לוי-יטח. 10. השקפתי שונה. אכן, כך עליי לפרש את פסק דינו של השופט גרוניס בפרשה הנ"ל, הדיון בבקשה לעיון חוזר בגין טענה שההחלטה הנטענת מוטעית, אמור להתרחש "במקרים נדירים". אכן יש להצטער על כך שלא ניתנו קריטריונים אימתי יתרחשו אותם "מקרים נדירים". ואולם נהיר, בוודאות, כי לנוכח העובדה שמדובר בנדירותם של המקרים, הרי דרך המלך תהא שלא לדון בטעויות נטענות אלו. משמע, ב"מקרים תדירים", וגם בהינתן טעויותיהן של ההחלטות, אין עצה ואין תבונה ומשעה שלא ננקט כנגדן הליך ערעורי כדין, "הטעות" הנטענת תונצח. אין בכך כל חידוש. טול, לדוגמה, כל פסק דין של ערכאה דיונית, ובהינתן שהוא שגוי. אם בחלוף המועד להגשת הערעור על פסק דין זה לא יוגש הערעור, תונצח "הטעות" הנטענת, ואף תזכה למעמד של פסק דין חלוט. בכך נוצר האיזון הנאות בין החתירה לעשיית צדק, לבין האינטרסים הנוגדים של דרישת הוודאות והיציבות והעומס על בתי המשפט. 11. הכיצד יכריע בית המשפט האם המקרה שבפניו הוא "מקרה נדיר"? לכאורה מפתה האפשרות להידרש להכרעה לגופה. אם אכן, בפרשה שבפניי, אכריע כי הרשמות שגו בהשקפתן, שמא אחליט כי מדובר ב"מקרה נדיר"; אם אכריע שצדקו, שמא אחליט שלא מדובר ב"מקרה נדיר". ואולם בכך אני שומט מתחת ידי את העיקרון שעל פיו אין להידרש, בדרך העסקים הדיונית הרגילה, לבקשה "לעיון חוזר". אם אכן בית המשפט משקיע את אותה מידת אנרגיה שיפוטית ששומה עליו להשקיע ממילא בהליך ערעורי שננקט כדין, במה הועילו חכמים בתקנתם? בסוגיה דומה דן גיא שני במאמרו "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני') דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" (עיוני משפט ל(1) 71). גיא שני מצביע במאמרו על כך שלא אחת שופטי בית המשפט העליון, הגם שהם דוחים את בקשת רשות הערעור באופן פורמאלי "אך למעשה הם דנים בסוגיה המתעוררת לגופה ומאשרים את הכרעתה של ההכרעה הדיונית בשאלת הביניים. בכך יש משום רתימת העגלה לפני הסוסים: בחינה 'ערעורית' של ההחלטה האחרת לצורך הכרעה בשאלה אם להתיר ערעור עליה" (עמ' 98, וראו אף עמ' 100-99). בכל הכבוד, אני מצטרף לדברים. 12. ומשום צדקתם של הדברים, לטעמי, לא אתפתה להכריע בצדקת פסיקתן של הרשמות לוי-יטח ובאום. נהיר לחלוטין כי הדרך לבור מה הם אותם "מקרים נדירים", היא בוודאי איננה בחינת צדקת ההחלטה, משל מדובר בערעור, כאשר לא הוגש ערעור. 13. אין בדעתי להתיימר ולקבוע רשימה ממצה המציינת את נדירותם של אותם מקרים ראויים בהם יידרש בית המשפט ל"בקשה לעיון חוזר". ואולם הפרשה שבפניי, בוודאי אינה נחזית "נדירה" כאמור. ראשית, לכל אורך הדרך המערער מיוצג כהלכה על ידי עורך דין בהליכי ההוצאה לפועל. שמא אם המערער לא היה מיוצג, ומבלי שאני קובע מסמרות, ניתן היה להתיר את הרצועה. שנית, הסוגיה שבפניי היא סוגיה משפטית מובהקת ומאותרת. הרשמת לוי-יטח קבעה, בניתוח משפטי מובהק, על שום מה להשקפתה אין לסגור את תיק ההוצאה לפועל לנוכח עצמאותה של העילה השטרית. משמע, מלכתחילה, התגבשה המחלוקת המשפטית שאמורה הייתה להצמיח השגה ערעורית על החלטה זו, במועד הקבוע בדין לאחר שניתנה אותה החלטה. ואכן, בחלוף חודשים, צעדה הרשמת באום בדיוק באותו נתיב משפטי בו צעדה קודמתה, הרשמת לוי-יטח. מלאכותי ושקוף לפתוח את הפתח, בנסיבות אלו, ולהישמע בבקשה לגופה, רק משום הכותרת "בקשה לעיון חוזר". שאם לא תאמר כן, לכאורה ניתן היה להגיש את הבקשה ל"עיון חוזר" לא רק בחלוף חודשים ספורים, אלא בחלוף חודשים רבים; ניתן היה להגיש את הבקשה ל"עיון חוזר" לא רק פעם אחת, אלא שמא פעמים רבות; ניתן היה להישמע בבקשה לעיון חוזר גם אם הייתה מוגשת על ידי המערער, גם אם הייתה מוגשת על ידי המשיבה, ככל שידו של המערער דווקא הייתה על העליונה. תחושתי הברורה היא שהשופט גרוניס פתח פתח צר להידרש לבקשה ל"עיון חוזר" במקרים נדירים, רק לנוכח נסיבות חריגות שבחריגות. הידרשות לבקשה "לעיון חוזר" במקרה שבפניי יסלול את הדרך לפרקטיקה רגילה, ולא לחריג שבחריג. 14. ב"כ המערער סבור שהחלטות הרשמות נושאות אופי מנהלי ולא אופי שיפוטי. השקפתי שונה. עסקינן בקביעה שיפוטית מובהקת שבמובהקת, לא אודות "סגירתו", "המנהלית", של תיק הוצאה לפועל, אלא של עצמאותה של העילה השטרית. עובדה ניצחת היא שהמערער מבקש סעד מבית משפט זה, בגין טיעונים משפטיים ברורים ומובהקים. 15. ועוד: בבקשתו של המערער בפני הרשמת לוי-יטח לא נטענה, ולו כזית, כל טענה עובדתית באשר למקורם של השיקים נשוא תיק ההוצאה לפועל, בגין הסדר באשר לחוב נטען של דוחות חניה. והרי דרך המלך הייתה להגיש ערעור על החלטתה של הרשמת לוי-יטח, וזאת על רקע העדר כל תשתית עובדתית באשר למקורם של שיקים אלו. רק בפנייתו השנייה ל"עיון חוזר", בפני הרשמת באום, טען המערער, לראשונה, באשר למקורם של שיקים אלו. ממילא, לא היה כל מקום להגשת הבקשה ל"עיון חוזר". שהרי המסכת העובדתית האמורה הייתה גלויה לנגד עיני המערער, כבר מתחילת הדרך והוא אמור היה לשטוח תשתית עובדתית זו בפני הרשמת לוי-יטח. לטעמי הידרשות לבקשתו השנייה של המערער ל"עיון חוזר", היא בעליל מתן גושפנקא ל"מקצה שיפורים" שאינו ראוי. הרי נתון נוסף המצביע על כך שברגיל בקשה ל"עיון חוזר", היא מסווה לתיקון משגים וטעויות שנעשו מלכתחילה, וברי שאין לתת לכך יד. 16. בצר לו מבקש ב"כ המערער כי יתאפשר לו להגיש בקשה להארכת מועד בגין החלטתה של הרשמת לוי-יטח. ואולם ברי שבקשה זו דינה להיכשל. ראשית, המערער אמור היה להגיש כתב ערעור על החלטתה של הרשמת לוי-יטח ולצרף לה בקשה להארכת מועד. הערעור שבפניי הוא על החלטתה של הרשמת באום, והוא הוגש במועד. ממילא אין לי סמכות להאריך מועד בגין ערעור שלא הוגש, מעיקרא. שנית, ומעבר לדרוש, אין כל הסבר מניח את הדעת על שום מה לעשות כן. נהיר לחלוטין שמדובר במשגה משפטי ברור ומובהק. אכן, ומשעה שמלכתחילה לא הוגש ערעור על החלטתה של הרשמת לוי-יטח, משום הסברה השגויה שניתן לעשות כן על דרך של "בקשה לעיון חוזר", לא ניתן להגיע אל המבוקש, בדרך מלאכותית ובדלת האחורית. 17. הנה-כי-כן, מלכתחילה, לטעמי, לא אמורה הייתה הרשמת באום להידרש לבקשה לעיון חוזר לגופה. משעה שנדרשה לה לגופה והכריעה כאשר הכריעה, כהחלטתה של הרשמת לוי-יטח, אין בכך כדי לשנות ממאזן שיקוליי. דומה שהרשמת באום לא ביקשה את תגובתה של המשיבה-הזוכה, שמא הייתה בעקבות זאת לא דנה בבקשה לגופה. משעה שעניין זה עולה לראשונה במסגרת טיעוניה של המשיבה בפניי, והם מקובלים עליי, דין הערעור להידחות לנוכח האמור מעלה. 18. לפיכך הנני דוחה את הערעור. הנני מחייב את המערער לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אשר ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ המשיבה תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה. סגירת תיק הוצאה לפועלהוצאה לפועל