קראו את הקטע הנבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות להלן בנושא הפרשי אגרות נמל: ערעור על פסק דינו של בית משפט שלום בחיפה (כב' השופטת נסרין עדוי), מיום 17/8/11 בתא"מ 33178/06/10. השאלה העומדת לדיון בערעור הינה האם רשאית המערערת, המספקת שירותי נמל ושירותים נלווים, לגבות מהמשיבה - עמילת המכס לגבי טובין ששוחררו מהנמל שנתיים וחמש שנים לפני כן - הפרשים של אגרת נמל או רציף, שנבעו מחישוב מחודש של שווי הטובין, שהוערכו בחסר, זאת לאחר ששולמה אגרת רציף שנדרשה עם שחרורם והעברתם לידי היבואן. העובדות הצריכות לענייננו 1. א. המערערת היא חברת נמל ממשלתית, שהוסמכה על פי סעיף 10 לחוק הספנות והנמלים, התשס"ד - 2004 להפעיל את נמל חיפה, והיא חליפתה של רשות הנמלים. המשיבה היא חברה העוסקת בין השאר בעמילות מכס ובסוכנות מכס, ומספקת ללקוחותיה היבואנים שירותים מקצועיים לשחרור טובין המיובאים על ידיהם ארצה מהנמל. בין השאר, משלמת המשיבה עבור היבואנים את מסי היבוא ואגרות הנמל ישירות למערערת, מחשבונותיה, במסגרת הסדר מסלקה בנקאית (להלן: הסדר המס"ב). המערערת גובה מיסים ואגרות אלה על פי תחשיביה, כעולה ממסמכי היבוא, באמצעות הרשאה שניתנה לה על ידי המשיבה לחיוב החשבון, וכנגד גבייתם, מאפשרת את שחרור הטובין מיידית ליבואן. עסקינן ב"אגרות רציף" שהותקנו מכח סעיפים 38 ו-60 לפקודת הנמלים [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הנמלים), ותקנות 233 ו -235 לתקנות הנמלים, התשל"א -1971 (להלן: התקנות). מהתקנות נלמד כי ערך הטובין נקבע על ידי רשות המכס, בהתאם להוראות פקודת המכספקודת הנמלים [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הנמלים), ותקנות 233 ו -235 לתקנות הנמלים, התשל"א -1971 (להלן: התקנות). מהתקנות נלמד כי ערך הטובין נקבע על ידי רשות המכס, בהתאם להוראות פקודת המכספקודת הנמלים), ותקנות 233 ו -235 לתקנות הנמלים, התשל"א -1971 (להלן: התקנות). מהתקנות נלמד כי ערך הטובין נקבע על ידי רשות המכס, בהתאם להוראות פקודת המכס ב. בענייננו, גבתה המערערת מהמשיבה את ההפרשים בגין אגרות הנמל, העומדים על יותר מפי 2 מהחיובים המקוריים, רטרואקטיבית, לאחר חלוף שנים משחרור הטובין לשני יבואנים, חברת מרקורי א.ק.ג. סחר והשקעות בע"מ (להלן: מרקורי), בגין 37 משלוחי משקאות שנעשו בין השנים 01'-03', ולדוד אלחלבי (להלן:אלחלבי), עבור שלושה משלוחי ביגוד והלבשה שנעשו בין השנים 05'-06'. המערערת גבתה במקור 17,976 ₪ מהמשיבה והפרשים בגין הטובין של מרקורי בסך 19,557 באוגוסט 07' - למעלה מארבע שנים לאחר שחרור הטובין לידיה, כאשר המשיבה הודיעה כי מרקורי נתקה עמה את הקשר עוד בינואר 04'. בגין הטובין לאלחלבי נגבה במקור 1,599 ₪, ואילו ב- 10/12/07, הוחזר למשיבה מלוא הסכום ונגבה תחתיו סך של 6,265 ₪, כאשר המשיבה הודיעה כי הקשר עמו נותק עוד בפברואר 06'. ג. המשיבה תבעה השבת הסכומים שנגבו, בטענה כי גביית החובות שנוצרו כתוצאה מהפרשים בין גובה האגרות ששולמו בפועל ביום שחרור הטובין, לבין גובה האגרות שהיו אמורות להיות משולמות עבור הטובין המשוחררים, לאחר שחרורם, מחשבונה דרך הסדר המס"ב, שמטרתו אך לייעל את שחרור הטובין במהירות, מחשבונה במקום מחשבון היבואן, נעדרה בסיס חוקי, גבלה בחוסר תום לב וחרגה מההרשאה שניתנה לה. לטענתה, אין פקודת הנמלים מאפשרת גבייה רטרואקטיבית, שכן המשיבה חדלה להיות בעלת הטובין לאחר שחרור הטובין לידי היבואן, הינה "צינור להעברת כספים" בלבד, ואינה שלוחתו על פי דין. ד. המערערת עמדה על זכותה לגבות את הפרשיהן של אגרות הנמל ו/או הרציף מהמשיבה במועד בו נגבו, וטענה כי פעלה כדין, שכן אף שהיבואן חייב בהם, גם המשיבה היתה חייבת בתשלומם, אם אישית ואם כשלוחתו של היבואן. זאת מכוח הוראת סעיף 19 לפקודת הנמלים, הקובעת כי מי שפועל כשלוחו של בעל הטובין לענין מענייני הפקודה או התקנות מכוחה, רואים אותו כבעל הטובין, יהיה אחראי אישית לתשלום כל אגרות הנמל והיטלים אחרים שעל הטובין, ולעשות כל פעולה שבעל הטובין חייב לעשותה, אם כי אין בכך כדי לגרוע מאחריותו של השולח. לחיזוק טענותיה הפנתה לשתי הצעות חוק לתיקון פקודת הנמלים. האחת הצעת חוק לתיקן פקודת הנמלים (סייג לאחריות סוכן מכס), התשע"א - 2010, והשנייה מיום 3/8/11 הצעת חוק לתיקון פקודת הנמלים (מספר 4), (סייג לאחריות סוכן מכס), התשע"א - 2011, (להלן: הצעת החוק) המציעה לתקן את סעיף 19 לפקודת הנמלים, כך שאחריותו של סוכן המכס תצומצם ברוח דומה לתיקון שנעשה בחוק סוכני המכס תשכ"ה -1964 (להלן: חוק סוכני המכס), באופן שהסוכן יהיה פטור מאחריות אישית לחובות לקוחותיו, אלא אם נמצא כי סייע להם להשתמט מתשלומים אלה. לשיטת המערערת מצביע התיקון על כך כי לפניו היתה פרשנות הסעיף כנטען על ידה, לפיה חב הסוכן אישית לתשלום אגרות הרציף מכח סעיף 19 לפקודת הנמלים. 2. פסק דינו של בית המשפט קמא בית משפט קמא בחן את הוראות החוקים והתקנות הרלוונטיות לעניננו, וחייב את המערערת להשיב למשיבה את הסכום שגבתה, משוערך על פי דין. 513182324 משלא הובאו בפניו תנאיו החוזיים של הסדר המס"ב, התמקד בשאלה החוקית אם ניתן לחייב סוכן או עמיל מכס (להלן: הסוכן) לשלם הפרשי אגרות נמל לאחר שחרור הטובין מהמכס והעברתם לידי היבואן, וקבע כי לא מצא הוראת דין כאמור, והמערערת לא הפנתה להוראה מעין זו. בית המשפט קמא לא קיבל את טענות המערערת כי ההפרשים שנדרשו לאחר שחרור הטובין הם בבחינת "אגרת נמל" או "אגרת רציף", בקובעו כי שחרורם ממשמורתו של מנהל הנמל מלמד על כך שאגרות הנמל וההיטלים האחרים כבר שולמו, על פי סעיף 14 לפקודת הנמלים, הקובע: "לא יימסרו טובין ממשמורתו של מנהל הנמל אלא אם נעשו שתי אלה: (1) הוצגו הוראת מסירה, בטופס שאישר הממונה על הנמלים, ותעודת מפדה של המכס; (2) שולמו כל אגרות הנמל וההיטלים האחרים שעליהם". לא נעלם מעיניו כי לאחר שחרור הטובין המיובאים, רשאית רשות המכס לתקן את שוויים רטרואקטיבית, באופן שיווצרו הפרשים גם בגובה אגרת הנמל שקיימת חובה לשלמה (להלן: ההפרשים). אך לשיטתו לא נדרשה אגרה זו לצורך שחרור הטובין. לכן, החובה לשלמם מוטלת על בעל הטובין ולא על הסוכן, שהאגרה בה הוא עלול לשאת בתשלומה אישית, אינה חורגת משומת האגרה שנקבעה ושולמה ביום שחרור הטובין. בית משפט קמא מצא כי ההוראה היחידה המתייחסת לתשלום אגרה עבור טובין שהוערכו בחסר, מצויה בסעיף 56 לפקודת הנמלים, המטיל חובת תשלום ההפרש על בעל הטובין, וקובע: "טובין שיובאו לנמל, או יוצאו או עומדים להיות מיוצאים ממנו, ונמצא כי משקלם, כמותם או תיאורם נמסר בחסר, או שלא בדיוק, במסמך שהוגש לפקיד נמל לשם קביעת אגרות הנמל המגיעות בעד הטובין, יהיה בעל הטובין חייב לשלם למנהל הנמל את הסכום שיקבע מנהל הנמל ושלא יעלה על כפל האגרות הנכונות ..., והסכום ניתן להיפרע כאילו הוא חוב המגיע למדינה". בית משפט קמא קבע כי מדובר בסעיף המצוי בפרק הדן בעבירות, שאין בו (בפרק העבירות) כל הוראה המשווה בין בעל הטובין לבין סוכן/עמיל המכס לעניינה, או רואה בהם אחד, ואילו בפקודת הנמלים אין סעיף העוסק בחיוב בהפרשי אגרות הנמל לאחר שחרור טובין מהנמל. המערערת הפנתה לע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו (2) 344, הדן באחריות בנזיקין של סוכן לקראת שחרור טובין, כלפי צדדים שלישיים, אך בית המשפט הבחין בין הפן החוזי והחובה החקוקה, לפן הנזיקי, ולא ראה נפקות באותו ענין. בית משפט קמא סבר כי יש להבחין בין האגרה הבסיסית המשולמת ביום שחרור הטובין, שבתשלומה חייב הסוכן, לבין ההפרשים המתחייבים עקב תיקון שוויים של הטובין ולאחר שחרורם, שאז אין לסוכן שליטה על הטובין או על היבואן שקיבל את הטובין לידיו, ואין באפשרותו לנקוט בפעולות כלשהן נגדו. אפילו היה הסוכן שלוחו של היבואן בעת תשלום האגרה הבסיסית, הרי שליחות זו אינה יכולה לחול על פעולות שאינן תלויות בו ואינן נדרשות ממנו לצורך ביצוע מטרת השליחות - שחרור הטובין מהמכס. בהקשר זה הפנה לסעיף 5 (א) לחוק השליחות תשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות), הקובע "השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות ...". לטעמו, יש להבחין בין המשך הנשיאה באחריות בגין פעולות שנעשו למטרת השליחות, לבין חיוב השלוח באחריות בגין פעולות שנעשו שלא על ידו, ולאחר ביצוע מטרת השליחות, בשלב שאינו מחייב טיפול מהותי, אלא ביצוע טכני של תשלום ההפרשים על ידי היבואן בלבד. תיקון של שווי הטובין נעשה לאחר ביצוע נושא השליחות, ובהעדר התחייבות אישית וישירה של הסוכן לשאת בהפרשי האגרה שיידרשו לאחר שחרור הטובין, אין לבוא אליו בדרישה כלשהי בגינם. בית משפט קמא קבע כי פרשנות זו מתיישבת עם אחריותו של סוכן מכס לפי הוראות סעיף 22 (ב) לחוק סוכני המכס, הקובע כי סוכן ישא באחריות אישית לתשלום המסים המוטלים על יבוא ויצוא של טובין, רק אם הוכח כי סיע לאחר להשתמט מתשלום מסים כאמור. 93537760017 על כך הערעור שבפני. 3. טיעוני המערערת המערערת חזרה על כל טיעוניה בפני בית המשפט קמא, והוסיפה להן. א. לטענתה, שגה בית משפט קמא משהבחין בין אגרת רציף לבין הפרש אגרה, בהעדר בסיס לאבחנה זו. הסיבה להעדר הוראות בפקודה כאמור, הוא שהמחוקק לא ראה צורך בטיפול נפרד בהפרשים, המהווים חלק בלתי נפרד מאגרת הרציף. עמדת המערערת היא כי המשיבה היא זו החייבת באופן אישי וישיר בתשלומן של אגרות הרציף שהוערכו בחסר, אפילו חייב גם בעל הטובין עצמו בתשלומן, מכח סעיפים 1, 15 ו - 19 לפקודת הנמלים, הרואה בסוכן בעל הטובין לכל דבר ועניין. נקודת הזמן הקובעת היא מועד תחילת פעולותו של הסוכן עבור לקוח פלוני, שאז הוא הופך לבעל הטובין. ב. אשר לשליחות שנטלה על עצמה, משעה שקיבלה על עצמה שליחות זו, אין בכוחה לסיימה, שכן זו נועדה להבטיח את זכויותיה של המערערת. למעלה מן הצורך נטען כי המשיבה לא דווחה אי פעם למערערת על ניתוק קשריה עם היבואנים, ולא הוכיחה זאת. ג. מכל מקום, לעתים קרובות אין למערערת כל קשר עם היבואן, ואין לנמל כל אמצעי אכיפה שיבטיחו את התשלום. לטענתה מדובר למעשה בתשלום מאוחר של אגרת הרציף שהיתה אמורה להשתלם על ידי הסוכן מלכתחילה, וכאשר יש לזכות את היבואן, נעשה הזיכוי לחשבון הסוכן, כפי שנעשה גם במקרה זה, משזיכתה המערערת את המשיבה בסך של 1,599 ₪, וחייבה את חשבונו ב-6,265 ₪, לגבי אלחלבי. ד. עיקר טענותיה של המערערת מתייחסות להמנעותו של בית משפט קמא להתייחס להצעת החוק שהתקבלה ביום 7/11/11, משהוסף סעיף 19א לפקודת הנמלים, לדברי הכנסת ולפרוטוקולים של ישיבת ועדת הכספים של הכנסת, אשר הוגשו לעיונו של בית המשפט. המערערת הדגישה כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה הפרשנות שנתן להוראותיה של פקודת הנמלים מתיישבת עם חוק סוכני המכס, מתעלמת מכך כי לפני התיקון היה המצב המשפטי בין שני החיקוקים שונה. 4. טיעוני המשיבה א. המשיבה חזרה על שלל טענותיה בפני בית משפט קמא והודיעה כי היא סומכת ידיה על פסק דינו, על קביעותיו, ובעיקר על פרשנותו של סעיף 56 לפקודת הנמלים, המחייב את בעל הטובין לשלם הפרשים עבור טובין שהוערכו בחסר, ומאפשר למערערת לגבותם כחוב המגיע למדינה. ב. לענין התיקון לפקודת הנמלים נטען כי מדובר בתיקון של פרקטיקה פסולה שנהגה לאורך שנים כפועל יוצא של פרשנות חקיקתית מעוותת, לגבי חיובים רטרואקטיביים שלא כדין של אגרות רציף ישירות מכיסם של הסוכנים, באמצעות ניצול לרעה של הסדר המס"ב, וכי גם עובר לתיקון לא היתה לכך הצדקה. הרי אין סוכן יכול לדעת כי יבואן מלקוחותיו יידרש בעתיד לשלם הפרשים של מסי נמל, ואף יבואן סביר לא יפקיד מראש בטוחה לתשלום הפרשים מעין אלה. יצירת מנגנון מסוג זה אינה סבירה. ג. לטענתה, אין למערערת סמכות להפעיל הליכי גבייה רטרואקטיבית. לא בכדי נקבע בתקנה 287 לתקנות הנמלים כי לא יוצאו טובין משטח הנמל לפני ששולמו כל האגרות ותשלומי המכס המגיעי עליהם, או שניתנה ערבות להנחת דעתו של מנהל הנמל לתשלומם. מכאן נלמד כי הסמכות לדרוש את אגרת הרציף מסתיימת בשחרור הטובין מהנמל. ד. המשיבה הדגישה כי הסוכן אינו שלוחו של בעל הטובין כלפי הנמל. אין בידיו יפוי כח, אין הוא חותם על הצהרה או מסמך בעל תוקף משפטי עם היבואן, עם הפקדת רשימון היבוא. דיון 5. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הן בבית משפט זה והן בפני בית משפט קמא, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. מקובלות עלי טענותיה של המערערת, כי סעיף 1 לפקודת הנמלים כולל בהגדרה של בעל טובין אנשים נוספים. וכך נקבע: "בעל" לענין טובין - לרבות מחזיק, מייבא, מייצא, נשגר, סוכן, בעל זכות הנאה או שליטה או עשייה בטובין וכל המתחזה להיות בעל כאמרו...". משהוגדר כך הבעלים, לא היה עוד צורך לציין את שמו של הסוכן במפורש בכל הוראה מהוראות הפקודה, ודי היה באזכורו של "בעל הטובין", ולולא התייחסות מפורשת של הפקודה לשלוחיו של הבעלים, היתה דרכה של המערערת סלולה. ואולם, למעלה מן הצורך לכאורה, ראה המחוקק לקבוע בסעיף 19 לפקודה מפורשות: "(א) מי שפועל כשלוחו של הבעל לענין מעניני פקודה זו או תקנות לפיה יראו אותו כבעל הטובין, ולפי זה יהיה אחראי אישית לתשלום כל אגרות נמל והיטלים אחרים שעל הטובין והיה חייב לעשות כל פעולה בנוגע לטובין שהבעל חייב לעשותה לפי פקודה זו או תקנות לפיה. (ב) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מאחריותו של השולח". סעיף 19 הנ"ל בא לכאורה לסייג במידת מה את ההגדרה הגורפת שבסעיף 1, באופן שהאחריות האישית מסוייגת לשלוחו של הבעל בלבד, שאם לא כן חסר הסעיף הגיון פנימי, או שיש בו כפל בלתי מוסבר. דהיינו יש לקראו באופן הבא: "סוכן הפועל כשלוחו של הבעל... יהיה אחראי אישית...". בנתונים אלה יש משמעות להעדר הכללתם של שלוחי הבעלים בהגדרתו של סעיף 56 לפקודת הנמלים, המצוי בפרק העבירות, אליו הפנתה השופטת המלומדת. חזקה על המחוקק כי אם בחר להגביל את תשלום האגרות לשלוחיו של הבעלים עובר לשחרור הטובין מהנמל, הרי מקל וחומר לא ירחיב את מעגל האחראים לתשלום הפרשי האגרה בסעיף העבירות מבלי לציין במפורש על מי הוא חל, בבחינת "אין עונשין... ". (לענין פרשנות לשונית ותכליתית של החקיקה ראו א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שני - פרשנות החקיקה, (נבו הוצאה לאור, תשנ"ג 1993), עמ' 97 ואילך). לפיכך, הפרשנות המילולית שמבקשת המערערת ליתן לפקודת הנמלים ביחס לאחריות אישית של מי שאינו שלוח, היא מרחיבה עד מאוד, ואינה ראויה. 6. האם ניתן לקבוע כי המשיבה היא שלוחה של בעל הטובין בעניינים שבפנינו? ככלל, מקובלת עלי טענת המערערת כי הסוכן היה שלוח של הבעלים עובר לשחרור הטובין מהנמל, על פי המסמכים שהוצגו בפני בית המשפט. עיון ברשימוני היבוא של מרקורי מלמד כי המשיבה הצהירה כי הפרטים שפירטה ברשימון ובתקצירו הינם מלאים ונכונים ובהתאם לצרופות, חשבוניות המס. רשימוני היבוא לגבי אלחלבי לא צורפו ורק נזכרו בחשבוניות המס, כך שלא ברור מי אישרם. דא עקא ששליחות אינה בהכרח נצחית, ונסיון החיים מלמד כי היא מסתיימת עם סיום מטרתה, או סמוך לאחריה- שחרור הטובין מהנמל. מטבעה של שליחות שמשכה תלוי גם בסוג הפעולה לה נוסדה. המערערת אינה רשאית לטעון כי מדובר בשליחות נחזית בשנת 07', שעה שיבואנית משקאות סיימה את פעילותה באמצעות המשיבה בתחילת שנת 04'. יש ממש בטענת המשיבה כי לא ניתן לצפות ממנה לדרוש מלקוחותיה ערבויות למשך שנים על טובין, ששוחררו זה מכבר, בהעדר יסוד סביר לחשד כי דווחו בחסר. משמילאה המשיבה חובתה כשלוחה, בהתאם לתכלית שלשמה נועדה השליחות, הרי שבוצעה השליחות והגיעה לסיומה. משמעות סיום השליחות היא, איפוא, בפקיעת כוח הייצוג. (ראו א' ברק, חוק השליחות, חלק שני, עמ' 1200; וכן דנ"א 1522/94 שמואל נייגר נ' רינה מיטלברג, פ"ד מט(5) 314, 333- 335, מפי כב' הש' שטרסברג כהן). בעניננו מדובר בחיוב בהפרשים של אגרת רציף שנעשו לגבי מרקורי בחלוף מספר שנים מאז שוחררו אחרוני הטובין, ללא הסבר לשיהוי הכבד בהערכת שוויים. עסקינן ב- 37 משלוחים של מרקורי שנתפרשו על פני למעלה משנתיים, והמערערת לא נתנה כל הסבר לעיכוב בהערכת שוויים של הטובין, לאחר חלוף שנים של חיי מסחר פעילים. יש לזכור כי המערערת חייבה את המשיבה בתשלום העולה על כפל אגרות הרציף ששולמו בשנים הרלוונטיות, עובר לשחרור הטובין לגבי מרקורי, ובשילוש האגרות לגבי אלחלבי. מדובר בפער משמעותי ביותר, שגם לו אין הסבר בטענות המערערת. לא ברור כיצד אירעה טעות כה כבדה משך שנים, במהלך 37 משלוחים. האם לא נבדקו הטובין בדיקה מדגמית משך שנים, או שהגורמים המתאימים התרשלו בבדיקתם? טענות אלה לא נטענו בפני בית משפט קמא, אך הענין מעורר תהיות, ונראה כי אין הצדקה להטיל את מחיר הטעות על המשיבה דווקא, באיחור כה רב. מקובלת עלי טענת המערערת כי מעמדו של הסוכן, זכויותיו וחובותיו נועדו להקל ולייעל את שחרור הטובין וגביית האגרות. לכן, הייתי רואה לקבל את טענתה לו היתה גבייתם של הפרשי האגרות נעשית סמוך לאחר השחרור, או שהמערערת היתה קובעת פרק זמן סביר לתיקון האגרות, שעה שמדובר בשווי שהוערך בחסר. מועדו של כל חיוב תלוי בביצועו בזמן סביר, ופעילות המערערת לא עמדה בתנאי זה בלשון המעטה. (אשר לחובה לבצע חיוב תוך זמן סביר אשר נקבע בהתאם לנסיבותיו של המקרה, ראו סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: חוק החוזים); וכן ע"א 7938/08 מונסנגו נ' מכביאן (לא פורסם, 11/8/11), מפי כב' הש' עמית; ע"א 431/82 נוריאל חסיד נ' פרזות, חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ, פ"ד לט(4) 451, מפי כב' הש' בך). עוד אין ממש בטענות המערערת כי המשיבה לא הוכיחה את סיום השליחות. הוכחת יסוד שלילי הינו מכביד, ואין לצפות מהמשיבה לעדכן את המערערת על הפסקת פעילות עם לקוח, עדכון העלול להיות בלתי מדויק, שהרי אין לצפות קשרים מקצועיים עתידיים, גם לאחר שנסתיימו. 7. תיקונו של סעיף 19 לפקודת הנמלים המערערת ייחסה חשיבות רבה לתיקונו של סעיף 19, ולהוספתו של סעיף 19א (ב) הקובע: "סוכן מכס ישא באחריות אישית לתשלומי נמל ואגרות נמל המוטלים על הטובין, אם הוכח כי סייע לאחר להשתמט מהתשלומים ומהאגרות כאמור". לטענתה, משאומצו הכללים החלים בסעיף 22 (ב) לחוק סוכני המכס בשנת 11', ניתן להסיק כי המחוקק תיקן את ההסדר הקודם שהיה חל, ולכן, על המשיבה לשלם אישית את כל הפרשי האגרות, ללא הוכחת אשם. על אף שטענה זו מושכת את העין והלב, איני רואה לאמצה. אכן, ככלל, מעיד תיקונו של חוק על שינוי מצב קיים. אך אין מדובר בכלל בל יעבור. לא אחת רואה המחוקק לאמץ פסיקה של בית המשפט העליון, או לבחור באחת הפרשנויות המקובלות עליו על פני פרשנות אחרת. (ראו לענין זה תיקונו של סעיף 25 לחוק החוזים. במקרה דנן, טענה המשיבה כי המחוקק ביקש לתקן פרקטיקה פסולה שנהגה לאורך שנים, כפועל יוצא של פרשנות חקיקתית שלא היתה מקובלת עליו, והדרך היחידה שהיתה פתוחה בפניו היא תיקונו של החיקוק במפורש. כך או כך, בהעדר הוכחה חד משמעית על פרשנות מחייבת של בית המשפט העליון, איני רואה לקבל את טענת המערערת לגבי הפרשנות המחייבת של הפקודה בתקופה הרלוונטית. 8. הערעור נדחה איפוא. בנסיבות הענין, אני מחייבת את המערערת לשאת בהוצאות המשיבה, וכן בשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪ כולל מע"מ, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום. אם לא ייעשה כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. אגרה