מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא הפרת חוזה עם עמידר: התובעת השכירה לאביהם של הנתבעים 1, 3 ו-5 דירה בשכירות מוגנת ברמלה. לאחר מות האב עברה זכות הדיירות המוגנת לאימם של נתבעים אלו. לאחר מות האם, המשיכו הנתבעים להתגורר בדירה עם נשותיהם. לטענת התובעת, הפרו הנתבעים את חוזה השכירות בכך שחילקו ביניהם את המושכר המקורי ובנו תוספות בנייה ללא הסכמת התובעת. על כן תובעת התובעת את פינויים של הנתבעים מהמקרקעין ומבקשת היתר לפיצול סעדים. כללי: בעלי הדין: 1. התובעת היא רשות שהוקמה על פי דין, ועל שמה רשומות זכויות הבעלות במקרקעין הידועים כגוש 4345 חלקה 16 (להלן-"המקרקעין"). 2. הנתבעים 1, 3 ו-5 הם ילדיהם של המנוחים אלעיסאוי דיב ופטמה ז"ל. 3. הנתבעת 2 היא אשתו של הנתבע 1, הנתבעת 4 היא אשתו של הנתבע 4 והנתבעת 6 היא אשתו של הנתבע 5. מערכת היחסים בין הצדדים: 4. ביום 19.3.1967 נחתם חוזה שכירות בין חב' עמידר לבין אלעיסאוי דיב (להלן-"מר דיב") לפיו השכירה חב' עמידר למר דיב דירה בת 3 חדרים הכוללת מטבח, חדר כניסה, וחדר נוחיות לחוד הנמצאת בקומת קרקע ברח' מ"ז 7 ברמלה בגוש 4345 חלקה 16 (להלן-"החוזה הראשון"). 5. עם חלוף הזמן גדלה משפחתו של מר דיב, והשכן בדירה הסמוכה אליו ביקש להשכיר חדר אחד מדירתו. חב' עמידר הסכימה להשכיר חדר זה למר דיב ולהוסיפו לדירה ששכר מר דיב. ביום 4.8.1980 נחתם חוזה שכירות נוסף בין חב' עמידר לבין מר דיב אודות הדירה שהשכירה התובעת למר דיב (להלן-"החוזה השני"). בחוזה השני נכתב שהדירה אותה משכירה התובעת למר דיב היא בת 4 חדרים, מטבח וחדר נוחיות, והיא נמצאת בקומת קרקע ברחוב לכיש 7 ברמלה. בסעיף 2(ג) לחוזה השני נכתב שמר דיב "מחזיק בחוזה שכירות ל-3 חדרים מתאריך 1.4.67. ב-1.9.80 צורף חדר של השכן (להלן-"המושכר"). אין מחלוקת בין הצדדים שהכתובת הנוכחית של המושכר היא רחוב לכיש 11 ברמלה. 6. חוזי השכירות הם חוזים לדיירות מוגנת, וחב' עמידר חתמה על חוזים אלו בשם רשות הפיתוח ו/או מדינת ישראל ו/או מינהל מקרקעי ישראל ו/או האפוטרופוס לנכסי נפקדים ו/או האפוטרופוס נכסי גרמנים. 7. ביום 27.8.1986 נפטר מר דיב, ואלמנתו פטמה, אימם של הנתבעים 1, 3 ו-5, קיבלה את זכות הדיירות המוגנת במושכר. אימם של הנתבעים 1, 3 ו-5 נפטרה ביום 31.12.2000, והנתבעים המשיכו להתגורר במושכר. טענות הצדדים: 8. בחודש אוקטובר 2010 הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבעים לפינוי ולסילוק יד מהמושכר. נימוקי התובעת לתביעה זו מצויים בסעיפים 5 ו-6 לכתב התביעה, בהם טענה התובעת כדלקמן: "5. הנתבעים פיצלו את הדירה המקורית ללא אישור מטעם התובעת וללא הסכמתה וללא תשלום, לשתי יחידות דיור באופן שבחדר אחד מחזיקים נתבעים מספר 1,2 (ומהווה יחידת דיור עצמאית יחד עם תוספת בנייה כמפורט להלן בסעיף 6) ובשאר הדירה המקורית מחזיקים נתבעים 3,4 (ומהווה יחידת דיור עצמאית יחד עם תוספת בנייה כמפורט להלן בסעיף 6). זאת ועוד, בתאריך בלתי ידוע לתובעת בנו המנוח ו/או המנוחה ו/או הנתבעים תוספת בנייה בלתי חוקית בצמוד לדירה המקורית, על שטח המקרקעין, כל זאת ללא רשותה ו/או הסכמתה של התובעת, בניגוד לחוק ולתנאי חוזה השכירות המוגנים הנוהגים אצל התובעת. תוספת הבנייה כוללת כדלקמן: חדר ומטבח המהווה יחד עם חדר המדירה המקורית, יחידת דיור עצמאית בה מחזיקים נתבעים 1,2. מרפסת מקורה המהווה יחד עם יתרת הדירה המקורית, יחידת דיור עצמאית בה מחזיקים נתבעים 3,4. יחידת דיור עצמאית שלישית הבנויה בצמוד לדירה המקורית, ומהווה שני חדרים, מטבח ומקלחת בה מחזיקים נתבעים מספר 5,6." 9. הנתבעים לא הגישו כתב הגנה, ועל כן ניתן כנגדם פסק דין ביום 7.3.11. ביום 20.3.11 הגישו ב"כ הצדיים בקשה בהסכמה לביטול פסק הדין, ופסה"ד בוטל. הצדדים ניהלו מו"מ לפשרה, וכשמו"מ זה לא צלח, הגישו הנתבעים את כתב הגנתם ביום 23.10.11. בסעיף 10 לכתב ההגנה טענו הנתבעים כדלקמן: "מוכחש האמור בסעיף 10 לכתב התביעה. הנתבעים יטענו כי הם מחזיקים בנכס כדין ובהסכמת התובעת, וכי לא ברור על איזה תוספת בניה מדברת התובעת. הנתבעים ימשיכו ויטענו כי הם שמרו על הנכס שיפצו אותו והחזיקו בו כדין ובהסכמת ואישור התובעת עצמה." 10. לאחר הגשת כתב ההגנה הגיש ב"כ הנתבעים 1, 2, 5 ו-6 בקשה לשחרור מייצוג והודיע כי נתבעים אלו יודעים על מועד הדיון הקרוב. ב"כ נתבעים אלו שוחרר מייצוג, ונתבעים אלו לא התייצבו לדיון שהיה קבוע בתיק. זה על כן ניתן כנגד הנתבעים 1, 2, 5 ו-6, בשנית פס"ד על האמור בפסק הדין. נתבעים אלו הגישו בקשה לביטול פסק הדין השני, אך בקשתם נדחתה. על כן, כל אשר נותר הוא לדון בעניינם של הנתבעים 3 ו-4. העדויות: 11. מטעם התובעת העידה גב' מירי ארז, רכזת האזור בו מצוי המושכר, אשר הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה על תצהירה. גב' ארז העידה על גבולות המושכר לפני שבוצעו תוספות הבנייה, על חלוקת המושכר בין הנתבעים 1 עד 4 ועל תוספות הבנייה. בחקירה הנגדית לא נסתרה עדותה של גב' ארז. עדותה של גב' ארז נתמכה במסמכים המצויים בתיק הנכס בחב' עמידר, שהנתבעים לא חלקו עליהם. 12. מטעם הנתבעים 3 ו-4 העיד הנתבע 3. בתצהיר העדות הראשית הצהיר הנתבע 3 כי הוא מתגורר בדירת הוריו לבד עם אשתו וילדיו, וכי תוספות הבנייה הנטענות אינן שייכות לו ואינו מתגורר בהן, והוא מעולם לא ביצע כל תוספת בנייה. מחקירתו הנגדית של הנתבע 3 עלה כדלקמן: המושכר שבדיירות מוגנת הוא המבנה אותו הקיפה גב' ארז בקו כחול בנספח ה' לתצהירה, ואישר שתוספות הבנייה הן חלק המבנים אותו הקיפה גב' ארז בקו אדום בנספח ה' לתצהירה; הוא מתגורר ביחידת דיור מס' 1 המסומנת בנספח ה' לתצהיר גב' ארז, והוא גם מחזיק ומשתמש במרפסת המקורה הצמודה ליחידת דיור זו; עוד מתקופת ילדותו הוא זוכר את המושכר שהוא כולל את תוספות הבנייה. עדותו של הנתבעת 3 בבית המשפט שונה מהאמור בכתב ההגנה ושונה מהאמור בתצהירו. שוני זה מחזק את עדותה של גב' ארז. בנוסף, עדותו של הנתבע 3 היא עדות יחידה בתיק זה, עליה חלות הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. דיון ומסקנות: המושכר המקורי ותוספות הבנייה: 13. גב' מירי ארז נשאלה על המושכר המקורי, כפי שסימנה אותו בנספח ה' לתצהירה, ועדותה לא נסתרה. כך שיש לקבל עדותה במלואה אודות גבולות המושכר המקורי. 14. גב' ארז אישרה שמביקורה במקום נוכחה לדעת שהנתבעים 3 ו-4 מחזיקים ביחידת דיור 1 המופיעה בנספח ד' לתצהירה, וכי יחידת דיור 1 כוללת את המושכר המקורי, למעט חדר אחד, וכל מרפסת מקורה שנבנתה שלא כדין וללא הסכמת התובעת. נאטם המעבר בין חלק המושכר בו מתגוררים הנתבעים 3 ו-4 לבין החדר שנגרע מהמושכר המקורי, כך שיש הפרדה פיזית בין החלק שנגרע מהמושכר המקורי לבין חלק המושכר המקורי בו מתגוררים הנתבעים 3 ו-4. 15. ב"כ הנתבע 3 חקר את גב' ארז על המפות שהתנגד להגשתן, והנתבע 3 נחקר בחקירתו הנגדית על המפות שבא כוחו התנגד להגשתן, ועל כן יש לקבלן כראיה בתיק זה. 15. אשר על כן, סבור אני שהתובעת הוכיחה שהנתבעים 3 ו-4 עשו שינויים במושכר, ומשתמשים בתוספת בנייה שנבנתה שלא כדין. הבעלות במקרקעין: 16. טוענים הנתבעים 3 ו-4 שיש לדחות התביעה מהסיבה שהתובעת לא הוכיחה בעלותה על הקרקע. סבור אני שיש לדחות טענת הנתבעים מהסיבות כדלקמן: התובעת צירפה נסח רישום בו נרשם שהיא הבעלים של הקרקע; הנתבעים טוענים לזכותם לדיירות המוגנת במושכר בהסתמך על החוזים שנחתמו עם אביהם המנוח. בחוזים אלו נכתב במפורש שחב' עמידר היא סוכנת של מספר גופים, וביניהם רשות הפיתוח. בהסתמכם על חוזה השכירות, ממילא מודים הנתבעים שחב' עמידר חתמה על חוזי השכירות גם בשם רשות הפיתוח. לאור האמור לעיל סבור אני שהתובעת הוכיחה בעלותה במקרקעין. עילת הפינוי: 18. סעיף 132(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 קובע כי כאשר קיימת בחוזה השכירות הוראה שהפרת תנאי מסויים מהווה עילה פינוי, אזי המשכיר זכאי לתבוע את פינוי הדייר המוגן. 19. בסעיף 6(ד) לחוזה השני התחייבו השוכרים: "לא לשנות את המושכר ו/או את הבנין בו נמצא המושכר באיזה אופן שהוא וכן לא להוסיף כל דבר ו/או עליו, או צמוד אליו, לא להרוס כל חלק מהם ..." בסעיף 12 לחוזה השני הסכימו הצדדים כי: "סעיפים ... 6 ... הנם תנאים עיקריים והשוכר מסכים שאם יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה זה, מתבטל חוזה זה מאליו והמשכיר יהיה רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר בלי כל צורך בהודעה או בהתראה איזו שהיא ..." 20. בחקירתו הנגדית מאשר הנתבע 3 את חלוקת המושכר ואת בניית המרפסת ומודה שהוא משתמש במרפסת ובחלק בלבד מהמושכר המקורי המוגן, לאחר שחולק. הנתבע 3 העיד כי תוספות הבנייה נוספו עוד כשהיה ילד. אך בכך יש להטיל ספק, שכן ההגיון מחייב שחלוקת המושכר ובניית תוספות הבנייה היו נחוצות רק לאחר נישואיהם של הנתבעים 1, 3 ו-5. כמו כן, אם מדובר בבנייה מאד ישנה ובחלוקה ישנה של המושכר המקורי, מדוע לא טענו הנתבעים טענת התיישנות? תמיהות אלו מביאות למסקנה שאין לקבל את עדות הנתבע 3 בעניין מועדי החלוקה ובניית תוספות הבניה. 21. לאור כל האמור לעיל, הוכיחה התובעת את עילת הפינוי ואת סעד ההריסה, ויש ליתן לה את הסעדים אותם ביקשה. סעד מן הצדק: 22. טוענים הנתבעים 3 ו-4 שיש ליתן להם סעד מן הצדק. השיקולים למתן סעד מן הצדק: 23. הפסיקה קבעה שיקולים למתן סעד מן הצדק, כפי שיפורט להלן. 25. ב-רע"א 359/88 הנ"ל, קבע ביהמ"ש העליון כדלקמן: כאשר אי תשלום דמי שכירות הוא תוצאה של שגגה, טעות או מקרה בלתי צפוי מראש, יזכה הדייר לסעד מן הצדק. אך כאשר אי התשלום הוא תוצאה של פעולה מתוכננת מראש, שיטתית, הולכת ומתמשכת , הנטייה תהיה שלא להעניק את הסעד; על המבקש את הסעד מן הצדק לטעון את הנסיבות בשלהן ראוי לתת לדייר את הסעד מן הצדק. סבור אני שעיקרון זה יפה גם כאשר לא מדובר בתשלום דמי שכירות אלא גם כאשר קיימות הפרות אחרות של חוזה השכירות. 26. בתיק אז' (שלום ת"א) 97018/01 הנ"ל, קבע ביהמ"ש כי השיקולים למתן סעד מן הצדק הינם, בין היתר, כדלקמן: לאור הוראות סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו לפיה אין פוגעים בקניינו של אדם , יש להקפיד על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר, וההלכות שנאספו סביב הסוגיה של מתן סעד מן הצדק חייבות להיבחן מחדש, תוך זיקה להוראה שבסעיף 3 לחוק היסוד. שיקול זה פועל לרעת הנתבעים ולא לטובתם. הנטייה של בית המשפט היא להקל במתן סעד מן הצדק במושכר שהוא דירה יותר מאשר לגבי מושכר שהוא בית עסק. שיקול זה כפוף לאמור בפסה"ד של ביהמ"ש העליון ב-רע"א 3692/07 ניסים אביסריס נ. טובה אלברטל ואח' אליו אתייחס להלן; יש לשקול את מהות ההפרה. ככל שמדובר בהפרה כתוצאה משגגה, טעות או מקרה בלתי צפוי, יזכה הדייר לסעד מן הצדק. אך כאשר מדובר בהפרה מתוכננת, שיטתית הולכת ומתמשכת, הנטייה תהיה שלא להעניק את הסעד; התנהגות הצדדים, ובמיוחד התנהגות הדייר משמשת שיקול חשוב בין השיקולים ששוקל בית המשפט בבואו לשקול מתן סעד מן הצדק. 27. ב-ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ. זלדה ביירלס, פ"ד לח(2) 159 פסק ביהמ"ש העליון כדלקמן: סעד מן הצדק אינו סעד של רחמים, ולא הרי זה כהרי זה. מי שמבקש ליהנות מהגנתו של חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, מפני פינוי וגם מדמי שכירות נמוכים, חייב לדקדק עם עצמו. עליו לדעת, שאם יפר התחייבות, המקימה עילת פינוי נגדו, התוצאה הרגילה תהיה צו פינוי; בבקשה למתן סעד מן הצדק אין לתת משקל רב לעובדה, שהדייר שילם דמי מפתח או תחליף דמי מפתח, בעיקר כשהדבר קרה שנים רבות לפני מתן צו הפינוי; ניצול רכושו של בעל בית ללא הסכמתו הוא, כשלעצמו, מעשה, הפוגע בבעל הבית, אפילו קשה או אף בלתי אפשרי להעריך פגיעה כזו בכסף. 28. בסעיף 9 לפס"ד אביסריס ציינה כב' השופטת ארבל כי: "לצד השימוש שעשו בתי המשפט בסעיף 132 לחוק, הזהירה הפסיקה מנטייה מופרזת לקולא לטובת הדייר "שמא יהיה הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא מן הכלל" (ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהלטר, פ"ד טז(2) 1320, 1325 (1962)). הדברים מקבלים משנה תוקף לאור מגמת הפרשנות המצמצמת לחוק כפי שהוסברה לעיל (ראו סעיף 7 להחלטה זו). בעניין זה נאמר: "מבית-משפט זה צריך, לדעתי, לצאת הקול, המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב, לבל יטעו לחשוב, שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר, אם בעל הבית בכלל יטרח לפתוח בהליך ממושך, יקר ומייגע של תביעת פינוי, נהפוך הוא, עליהם לדעת, כי בדרך כלל, בכפוף לחריגים מעטים בלבד (שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עמם), תוסר מעליהם הגנת החוק" (ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2) 159, 163 (1984)). 29. ובאשר לשיקולי ביהמ"ש באשר לסעד מן הצדק כתבה כב' השופטת ארבל בסעיף 9 לפס"ד אביסריס כדלקמן: "במסגרת השיקולים אותם יש לשקול בבחינת שאלת מתן סעד מן הצדק (ראו למשל: ע"א 439/73 רמת חולון בע"מ נ' בנימיני, פ"ד כח(2) 549 (1974)) קבעה הפסיקה כי יש לשקול את התוצאה הנובעת מפינוי הדיירים מול מידתה וחומרתה של ההפרה (ע"א 255/57 בוקי נ' דיאמנד, פ"ד יג 1009, 1014 (1959) (להלן: עניין בוקי)). נכון הדבר, כי בעניינו התוצאה הנובעת מפינוי המבקש היא קשה נוכח היות הדירה דירת מגוריו שלו ושל משפחתו, להבדיל מבית עסק, ואולם ראויים בהקשר זה הדברים הבאים: "אמנם, בפינוי דירת מגורים נוהגים בתי המשפט, מטבע הדברים, בהגנת הדייר כמו במקרי פינוי בשל חוב משכנתא וכיוצא בזה, ברגישות מובנת, בעדינות. ואולם, אדם אחראי לתוצאות מעשיו, ואין בידי דייר מוגן לעשות בנכס הזולת כבתוך שלו בלא שייחשף לסנקציות הרלבנטיות" (רע"א 272/05 הרשקוביץ נ' חוריה (טרם פורסם, 13.305)). גם הקשיים הרבים הצפויים למבקש, בהתחשב במצבו הכלכלי-בריאותי-חברתי הקשה, לא מהווים עילה מספקת להענקת סעד מן הצדק, שהרי אחרת היה מתרחב השימוש בסעד זה עד בלי די, ומרוקן מתוכנה את הוראת החוק בנוגע לפינוי הדייר המוגן מביתו (ראו: עניין קוגן בעמ' 498). הפרותיו של המבקש, הגם שלא נעשו בכוונת זדון או בחוסר תום לב, מבטאות התנהגות העולה כדי זלזול במשיבים ובהסכם השכירות עליו חתמו. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בהפרה רביעית מצד המבקש המביאה אותו בבחינת "טובל ושרץ בידו" שאינו ראוי לסעד שביושר (עניין בוקי בעמ' 1014). אף העובדה שהתנהגות המשיבים מלמדת כי ההפרות לא הסבו להם נזק ממשי אין בה להצדיק מתן סעד מן הצדק: "מעולם לא שמעתי כי רווחתו של בעל הבית שוללת ממנו זכות שהיינו נותנים לו אילו היה מצבו דחוק. "ודל לא תהדר בריבו" נאמר אצלנו, משמע שכולם, עני כעשיר, שווים לפני כס המשפט. מבחינה מעשית, אין אני רואה כיצד יוכיח בעל בית שלא מרוב עושר התמהמה למשוך את דמי-השכירות המופקדים לזכותו או - אם משכם, כפי שיעשה כל בעל בית, אם בכך תלויה זכותו לפסק-פינוי ממשי - שמשך אותם למטרה חיונית ולא, חלילה, לשם נסיעה לחופש או לרכישת חפצי מותרות. אך אפילו אפשר היה להנהיג means test כזה, סבורני שאין יסוד לכך, לא בחוק, לא בכללי הצדק ובוודאי לא בתבונה הכלכלית. היו מקרים שבהם ראינו במצוקת בעל הבית טעם לומר שזכאי הוא - לפחות - לכך שדיירו הכפוי עליו יקפיד בקיום התחייבויותיו כדייר. אך מכאן אין להסיק שבעל בית, שאינו במצוקה, מאבד זכות מינימלית זאת" (השופט ויתקון בעניין קוגן בעמ' 496). ברי, כי ההכרעה בדבר הפרת החוזה על ידי מי מן הצדדים השלכותיה אינה נגזרת משאלת מצבו הכלכלי ורווחתו של הצד השני לחוזה. כך גם בעניינו: שאלת רווחתם של המשיבים אין לה מקום בבחינת ההפרות שנעשו מצד המבקש ופינויו מהדירה." 30. בסעיף 19 לפסה"ד ב-ע"א (מחוזי ת"א) 3780/07 עזבון המנוח שמעון אסולין ז"ל ואח' נ. טל נכסים בע"מ נכתב כדלקמן: "המדיניות השיפוטית שמצאה ביטוי לא אחת בפסיקתנו (רע"א 6842/96 שוס נ' קלמן, פ"ד נב(2)625) רואה את הדיור המוגן כתופעה מעידן אחר. ובודאי כך משהפכה זכות הקניין לזכות חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ואולם, כל עוד חוק הגנת הדייר קיים עלי ספר החוקים, הוראותיו מחייבות, וגם ההגנה מן הצדק לא פסה. סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר מאפשר לבית המשפט לסרב ליתן צו פינוי, חרף קיומה של עילה לכך, אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה צודק לתיתו. בית משפט העליון הנחה כי יש להעניק סעד זה בצמצום (ע"א 5/79 זהבה רייכמן נ' כתריאל רוזנבלום, פ"ד לד(2)208, ונאמר לא אחת כי "מבית-משפט זה צריך... לצאת הקול, המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב, לבל יטעו לחשוב, שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר, אם בעל הבית בכלל יטרח לפתוח בהליך ממושך, יקר ומייגע של תביעת פינוי, נהפוך הוא, עליהם לדעת, כי בדרך כלל, בכפוף לחריגים מעטים בלבד (שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עמם), תוסר מעליהם הגנת החוק" (ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2)159)." החלת הכללים שנקבעו בפסיקה: 31. מסקירת מערכת היחסים בין התובעת לבין הנתבעים 3 ו-4 מהראיות שהציגו הצדדים עולה כדלקמן: הנתבעים 3 ו-4 ידעו שהתובעת אוסרת עליהם לחלק המושכר ולבנות לו תוספות בנייה ללא רשותה; הנתבעים חילקו ביניהם את המושכר ובנו תוספות בנייה שכמעט הכפילו את שטח המושכר, ובכך פגעו פגיעה של ממש בזכות הקניין של התובעת; הנתבעים לא הביאו בפני בית המשפט כל ראיה אודות נסיבותיהם האישיות, על מנת שבית המשפט ישקול אותם בדונו בטענתם ליתן להם סעד מן הצדק; חלוקת המושכר ותוספת הבנייה שבשימוש הנתבעים 3 ו-4 מחייבים השגחה ופיקוח מתמידים מצד התובעת על מנת לבדוק מידי פעם בפעם האם נתבעים אלו אינם בונים תוספות בנייה בניגוד להוראות החוזה. בכך יש הכבדה יתירה על התובעת; מדובר בהפרה מתוכננת, שיטתית הולכת ומתמשכת, ולכן הנטייה היא שלא להעניק את הסעד; הגישה המצמצמת של בית המשפט העליון במתן סעד מן הצדק מחייבת את דחיית טענת הנתבעים לסעד מן הצדק. 32. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעים לסעד מן הצדק. פיצול סעדים: 33. התובעת עתרה לפיצול סעדיה הכספיים, שכן המקרקעין טרם נמסרו לידיה. סבור אני שצודקת התובעת בבקשתה זו ובנימוקים לבקשה, ויש להיעתר לבקשת התובעת לפיצול סעדים. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: על הנתבעים 3 ו-4 וכל הבאים מכוחם לפנות את תוספות הבנייה בחלקה 16 גוש 4345 ברחוב לכיש 11 ברמלה, להרסן על חשבונם ולהחזיר לתובעת לאלתר את החזקה במקרקעין כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. ואלה תוספות הבנייה: חדר ומטבח המהווים יחד עם חדר מהדירה המקורית יחידת דיור עצמאית, בה מחזיקים הנתבעים 1 ו-2; מרפסת מקורה המהווה יחד עם יתרת הדירה המקורית יחידת דיור עצמאית, בה מחזיקים הנתבעים 3 ו-4; יחידת דיור עצמאית שלישית, הבנויה בצמוד לדירה המקורית, ומהווה דני חדרים מטבח ומקלחת, בה מחזיקים נתבעים 5 ו-6. על הנתבעים 3 ו-4 לבצע האמור בסעיף זה עד ליום 2.7.13 שעה 12:00. על הנתבעים 3 ו-4 ועל כל הבאים מכוחם לפנות לאלתר את הדירה המקורית , המהווה דירת 3 חדרים וחדר נוסף וחדר נוחיות בחלקה 16 בגוש 4345 רחוב לכיש 11 ברמלה, ולהחזירה לאלתר לידי התובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ. על הנתבעים 3 ו-4 לבצע האמור בסעיף זה עד ליום 2.7.13 שעה 12:00; ניתן לתובעת היתר לפיצול סעדים, באופן שהתובעת תהיה רשאית להגיש תביעה כספית נפרדת בגין השימוש בתוספת הבנייה על לפינוייה; על נתבעים 3 ו-4 לשלם לתובעת כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. החיובים הכספיים הם ביחד ולחוד עם החיובים הכספיים בהם חויבו הנתבעים 1, 2 5 ו-6 ביום 25.3.12. הפרת חוזהחוזהמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמיש