1. התובעת עותרת לחייב את הנתבעות בנזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה מהחלקה בסאונה יבשה במתקני הנתבעת 1, ביום 31.1.99. 2. לטענת התובעת, בעת שניסתה לרדת מהדרגש עליו ישבה לדרגש נמוך יותר, החליקה יחד עם הדרגש על גבי כתמי שומן ומים. כתוצאה מהנפילה ומההתקלות בתנור הסאונה נחבלה קשות בכל חלקי גופה ובעיקר בכתף ימין וביד שמאל. התובעת שהתה באי כושר, לטענתה, במשך כחודשיים עד ליום 6.4.99, נטלה תרופות לשיכוך כאבים ונזקקה לטיפולי פיזיותרפיה וטיפולים אלטרנטיביים. 3. הנתבעת מכחישה את עצם ארוע התאונה. לחילופין טוענת כי אין היא חבה ברשלנות ומכל מקום טוענת כי מדובר בנזק של מה בכך שאינו בר פיצוי, בתובעת מרובת מחלות שאין קשר בין מיחושיה לבין התאונה, המוכחשת. 93537032749 4. התובעת העידה על נסיבות התאונה, עשתה עלי רושם מהימן ואני מקבלת את גרסתה במלואה. נמצאו אמנם סתירות קטנות באופן תאור התרחשות התאונה ואולם התרשמתי כי הדבר נובע מקשיים בכושר הביטוי ולא מתאור עובדות שאינן נכונות. התובעת העידה כי נכנסה לסאונה עם בגד-ים ומשרצתה לרדת, הניחה את רגלה למטה ברפרף (כך במילותיה), "כשאני אומרת רפרף אני מתכוונת למשטח מעץ המורכב מרצועות עץ, שמתי את הרגל והתגלשתי עם זה, יחד על התנור עם חצי גוף. כל החצי גוף היה לי כחול ויש לי כוויה מהתנור" (עמ' 7 שורות 11 עד 13) ובהמשך: "יש לי נעלי גומי מיוחדים נגד מים ונגד החלקה. יש אנשים שהולכים שם יחפים, אני לא הולכת יחפה. לי נעליים סגורות, אני לא שמה שמן ולא קרמים..." ולמטה מזה "החלקתי בגלל הרפרף ירדתי קומה, שמתי את הרגל בקומה הראשונה, הורדתי את הרגל, רציתי לרדת וזה סחב אותי. כל המשטח, כל הרפרף החליק, התנור היה נמוך מאוד וקיבלתי כוויה... ההחלקה היא לא מהדרגשים אלא מהרפרף שסחב אותי". ממכלול עדות זו עולה כי משביקשה התובעת להניח את רגלה על משטח העץ המצוי על הרצפה, החליק המשטח וגרם לנפילתה. מדובר אמנם בעדות יחידה ואולם לעתים מתרחש ארוע כשאדם נמצא בגפו וזה המקרה שלפני. אמנם רק התובעת יכלה להעיד על הנסיבות המדוייקות של ההחלקה ואולם, על עצם העובדה שארעה תאונה והתובעת נפלה בסאונה, לא יכולה להיות מחלוקת, שכן גם עובדי הנתבעת שמעו את צעקותיה, נחלצו לעזרתה, העידו כי הבחינו שהיא חבולה ויש לה סימן כחול ואף הגישו לה עזרה ראשונה. הגורם לנפילה היה אם כן שמנוניות על המשטח ("רפרף" במילותיה) משמן ו/או דבש בו נהגו ככל הנראה, נשים להתמרח בסאונה. ענין השמנוניות והדבש קיבל חיזוק גם מעדי הנתבעת (ראה עדות מר מרדכי מרגי עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 23). אותו עד אף העיד כי בעת ארוע התאונה, לא היה קיים מחסום על התנור והמחסום נבנה לאחר המקרה (עמ' 3 שורות 20-21). כן הודה כי בינואר 99 לא היו מרבדים או פסים מונעי החלקה בתוך הסאונה אלא רק מחוצה לה. העד גם זיהה כתמים של דבש בתמונות הסאונה שהוצגו לו, נ/3 (עמ' 4 שורות 25-26). 5. אין מחלוקת כי הנתבעת 1 חבה חובת זהירות מושגית ואולם לטענת הנתבעת, אין היא חבה בחובת זהירות קונקרטית ו/או לא הפרה אותה. 6. במסגרת בחינת חובת הזהירות הקונקרטית יש לבחון שני היבטים, האחד עניינו "הצפיות הטכנית" דהיינו האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק ונסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי והשני, "הצפיות הנורמטיבית" בה נבחנת השאלה האם אדם סביר צריך היה כענין שבמדיניות משפטית, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. ראה ע"א 145/80 וקנין נ' מועצה מקומית בית שמש ואח' פד"י לז (1) 113. עוד קובעת ההלכה הפסוקה כי במקום שהנזק צפוי (כענין פיזי), חובה לצפותו (כענין נורמטיבי) אלא אם כן טענו טיעונים מיוחדים המצדיקים צמצום החובה או שלילתה, חרף יכולת הצפייה. ראה ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון פד"י לט (1) 113. 7. בענייננו נראה כי נתבעת 1 לא תיחזקה את הסאונה באופן הנותן מענה הולם לסכנות הצפויות למשתמש. כך למשל ועל פי הודאת מר מרגי שהיה מנהל הספורטן ומנהל האחזקה, לא היה מחסום על התנור. מחדל בטיחותי זה מהווה סיכון חמור למשתמש, סיכון שבענייננו התממש, על פי עדות התובעת, כשנפלה וקיבלה כוויה מהתנור. כמו כן ועל פי הודאת אותו עד, היתה שמנוניות בסאונה כתוצאה מתכשירים שנשים מורחות על עצמן, הדרגש לא היה מקובע לרצפה ולא היו בתוך הסאונה שטיחונים העשויים למנוע החלקה, סיכון שהתממש בפועל. סיכונים אלה, הם מסוג הסיכונים שהנתבעת היתה צריכה לצפות ולהערך באמצעים כספיים לא גבוהים למניעתם ואולם לא עשתה כן, אלא לאחר התאונה. 8. בשים לב לאמור, אני מוצאת כי נתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית וגרמה ברשלנותה נזק לתובעת. לא מצאתי כי התובעת תרמה לארוע התאונה באופן כלשהו. 9. התובעת ילידת 1933, עקרת בית. אין טענה של נכות ולפיכך אין טענה בדבר הפסד השתכרות בעבר או בעתיד. על פי התעוד הרפואי נראה כי אין מדובר בפגיעה קשה שהצריכה עזרת צד ג' בגינה. לפיכך וגם אם התובעת העסיקה עוזרת, נראה שאין קשר סיבתי בין התאונה לבין העסקתה. נזק התובעת היחיד הראוי לפיצוי איפוא, הוא בגין כאב וסבל והוצאות רפואיות קטנות בגין טיפולי פיזיותרפיה ואני מעמידה את הסכום הכולל בגין שני ראשי הנזק באופן גלובלי על 10,000 ₪. 10. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות לשלם לתובעת סך 10,000 ₪ וכן הוצאות משפט (החזר האגרה ששולמה והוצאות העדים שפסקתי שכרם בישיבה מיום 31.1.05 בסך כולל של 1,287 ₪) וכן שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ + מע"מ. כן ישאו הנתבעות ביתרת אגרה. ניתן היום י"ב בניסן, תשס"ה (21/04/2005), בהעדר הצדדים. 512044358 נפילה