דוגמא לפסק דין בנושא נפילה ברחוב תביעה נגד עיריית חיפה: 1. התובעת ילידת 25.2.63, בת 50 כיום, נפגעה בתאונת נפילה בדרכה לעבודה ביום 3.11.08, בהיותה בת 45. תביעה זו הגישה בטענה שהעיריה הנתבעת אחראית לשפותה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה באותה תאונה . דין התביעה להתקבל, עם תרומת אשם מצד התובעת. התובעת עולה מחבר העמים שם היתה פסנתרנית, ועבודתה כאן לפני התאונה ואף אחריה היתה בעיקר דרך חברות כ"א שונות במקומות שונים, כעובדת ניקיון. לטענתה, לפני התאונה השתכרה באופן צנוע גם ממתן שיעורי פסנתר באופן פרטי. 2. הפגיעה והנכות הרפואית: כתוצאה מן התאונה סבלה התובעת משבר בעצם המסרק 4 ביד שמאל (יד לא דומיננטית) שטופל בסד גבס. לאור פערי הנכויות שבחוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים (מטעם התובעת ד"ר סטולרו שקבע 9.75% נכות משוקללת, מטעם הנתבעת ד"ר פריימן שקבע % 1.7) מיניתי את ד"ר רינות כמומחה מטעם ביהמ"ש. המינוי לא היה מוסכם אולם המומחה לא נחקר , ואף אין טעם טוב לגוף העניין להתערב בחוות דעתו או לסטות ממנה. אעיר רק כי המומחה ציין שיתוף פעולה מלא של התובעת, והדבר אף מתיישב עם התרשמותי מכנותה במהלך מתן העדות. העדה התקשתה אמנם לעתים בשפה, אך ניכר בה שניסתה להשיב בלא התחכמויות וביושרה, ואף בלא הפרזות מגמתיות בענין הנזק (טענות באת כוחה בתחשיבה לחוד, לענין הפרזות בנזק). המומחה מצא הפחתה בכוח הלפיתה ובתנועת מפרקי האצבע. נמצאה גם הפחתה תחושתית בפיזור עצב המדיאנוס באופן המתאים לתסמונת מנהרת שורש כף היד. בבדיקת ENG אובחנה תסמונת זו ביד שמאל בצורה בינונית. המומחה קבע 5% בשל קשיון נוח של אצבע 4 בכף יד שמאל, כשנכות זו יוחסה במלואה לתאונה. ועל זאת הוסיף 5% לפי התקנה שעניינה שיתוק עצב המדיאנוס באפן חלקי ובצורה קלה מאד, היינו במה שנוגע לתסמונת תעלת שורש היד. אלא שכאן ייחס רק מחצית הנכות לתאונה כלומר 2.5%. בסה"כ קבע נכות רפואית בת 7.5% המיוחסת לתאונה. 3. לטענת התובעת נפלה היא בפינת מדרכה, כתוצאה משבר באותה פינה שבסף המדרכה. עיינתי בהודעה על התאונה למוסד לביטוח לאומי ענף נפגעי עבודה, ובתביעה לקביעת דרגת נכות שם (נ/4 ו נ/5). אין שם שום סתירה לגרסת התובעת. יש הבדל בין אי פירוט ברמה של תצהיר עדות ראשית לבין סתירה. ביחסים שבין התובעת וענף נפגעי עבודה של המוסד לביטוח לאומי לא נדרשת המחשת אחריות של מעוול אלא המחשת קשר סבתי בין הפגיעה לבין העבודה בלבד, לרבות פגיעה בדרך לעבודה. מה שצוין ב נ/5 בשדה "פרטי הפגיעה" הנו: "נפלתי בדרך לעבודה. ירדתי מאוטובוס והלכתי קצת ונפלתי בקרית חיים". וב נ/4 צוין "נסעתי לעבודה, יצאתי מאוטובוס לאחר הליכה קצרה, בירידה מהמדרכה נפלתי ושברתי את כף היד". מעבר לעובדה שהשדות בטפסים קצרים ומאפשרים פירוט רק בתמצית, לא נדרש כאמור לגוף העניין פירוט מלא של מכלול העובדות הרלבנטיות בשאלת האחריות, להבדיל ממה שנדרש בביהמ"ש בתביעה מול המזיק. 4. מוצגים ת/2 ונ/2 הנן תמונות ברורות של אותה מדרכה ושל אותו שבר בסף המדרכה, ממש בפינת המפגש שבין שני סיפי אותה מדרכה המאונכים זה לזה ויוצרים זוית ישרה. כפי שאישרה התובעת לה הוצגו התמונות, היא הלכה ישר במדרכה, וביקשה לרדת ממנה לכביש במקום בו היא מסתיימת ולהמשיך ישר, ואז נפלה כשדרכה על אותה פינה שבורה של סף המדרכה. התובעת עשתה שימוש במילה "החלקתי", ובתשובות לשאלון ציינה שרגלה נתקעה בשבר של סף המדרכה. אולם ברי שמדובר בקושי שפה, ואין טענה שהיה חומר מחליק במקום. התובעת ביקשה במילה זו ("החלקה") לתאר נפילה כתוצאה מאותו שבר בבטון שבסף המדרכה. מן התמונות עולה שאותו שבר יוצר מעין שיפוע גס בבטון במקום "מלבן מעוקב פינתי". אמנם, מדובר רק בחסר של כמה ס"מ מעוקבים בלא הפרשי גבהים ניכרים. ואמת גם שמי שיורד או עולה מסף מדרכה עליו לשים לב למדרך רגלו ממילא, בשל הפרש הגובה הטבעי . התובעת עשתה עלי כאמור רושם אמין ומקובל עלי שנפלה, כפי גרסתה, כאשר הציבה רגלה באותה פינה של סף המדרכה ואז מעדה. לא כשיקול עיקרי אלא מצטבר אציין כי ניתן לפול כמובן גם בלא כל מפגע. אך אם נפלה התובעת בלא קשר לאותה פינת מדרכה ואף בסמיכות מקום, ובחרה לבדות לה גרסה ומכשול, יכולה היתה באותה מידה לבור לה מפגע "נוח" ומובהק יותר מבחינת החבות, שכמותו לא יחסרו בכבישים ובמדרכות במקומותינו. 5. השאלה העיקרית בעיני בתיק הנה אפוא שאלת הסיווג של מקום הנפילה כמפגע. מעיון בתמונות, שאלה זו הינה שאלה גבולית והתלבטתי בה. מחד אין כאן הפרשי גבהים "מילימטריים" גרידא; מאידך מדובר ב"קטימה" של ממש , של פינת המדרכה כתוצאה משבר או בלאי , שלא נחזה "טרי". ניתן לצלם הפגם בצילום תקריב מרשים כפי שנעשה בחלק מן התמונות, אך במבט ממרחק מה מלמעלה או מהצד כפי שנעשה בתמונות אחרות, מתקבלת פרספקטיבה נכונה יותר והמפגע אינו כה "מרשים". הצד השני של המטבע שמבחינת אשם תורם, אם חוצה מקום הנפילה את ה"סף" המאפשר לסווגו כמפגע שקמה חובת הטיפול בו לעיריה, הרי זה משום שמדובר בגורם ממעיד פוטנציאלית ומאידך לא במכשול בולט לעין על פניו. 6. כללית אציין כי מי ששם רגלו באופן לא זהיר עשוי שיפול גם מפינת מדרכה תקינה למהדרין או מסף מדרכה תקין במהלך עלייתו או ירידתו ממנה. נפילה שכזו אינה מקימה כמובן אחריות הרשות המקומית. התייחסתי לענין בפרשה אחרת שבאה בפני, ואליה הפנו גם הצדדים איש לשיטתו (ת.א (חי') 16005-05-09 פליציה נשר נ' עירית קרית מוצקין ). להלן אביא כלשונם מובאות מתוך סע' 8 ו 9 של אותו פסק דין, בבחינת סיכום הסוגיה והדין החל (המכשול הספציפי שנדון שם שונה בתכלית - כיפות בטון למניעת חניה במקום אסור; אך הדיון העקרוני כוחו יפה אף לכאן. ההדגשה בקו לא במקור): "..אמנם באפשרות שהולכי רגל ימעדו על הכיפות אין די. כמעט בכל אובייקט ניתן להיתקל ולמעוד בחוסר שימת לב. אף אם תנאי התאורה לא טובים - לא כל אובייקט יסווג כמכשול, ובהתאם אם לא יסווג ככזה - לא תקום עוולת הרשלנות, באין התרשלות של הרשות המקומית האחראית לתחזוקת מקרקעיה וסילוק מפגעים. סיווג של מקום נפילה כמכשול הנו סיווג אמפירי - משפטי משולב. מתייחס הוא הן למתאר הפיסי של מקום הנפילה לעת הנפילה, והן לשיקולי מדיניות משפטיים המשחקים על הכף. לא רק שאלת המפלס ודרגת הסטיה ממנו היא הקובעת, אלא גם "טקסטורת " האובייקט ביחס לסביבה. למשל: גם במדרגות ניתן למעוד, וגם על סף מדרכה והדברים אכן קורים לא אחת. איש לא יטען כי האפשרות "המוגברת" למעוד במדרגות צריך שתוליך למסקנה שאין להציב גרמי מדרגות: מאידך אם יש סטיה מן הרום והשלח המחויבים בדין , עשוי שתקום אחריות לנפילה במדרגות. החוצה כביש עשוי שיתקל מבלי מישים באבן השפה של המדרכה המציבה "קפיצת" פתאום במפלס הגובה. איש לא יטען שיש ליצור מפלס גובה אחיד בין המדרכה והכביש. מאידך אם היתה הנפילה כתוצאה מהיתקלות באבן שפה רופפת, שבורה או בולטת ביחס לאלו הסמוכות לה - עשויה הזירה להיות מסווגת כמפגע. בור או שקע או להבדיל "גל" אספלט בו יתקל הולך רגל במדרכה עשוי שיקים אחריות ועשוי גם שלא - תלוי מה פערי הגבהים. לא כל סטיה מזערית ממפלס גובה אחיד במדרכה אמורה להקים אחריות של רשות מקומית, גם אם במבחן המעשה יכול אדם להיתקל גם במפגע כזה וליפול (עיין בדבריו הידועים והנכוחים של הנשיא זיילר בע"א (מחוזי יר') 4344/97 כהן ג'ני נ' עיריית רמת גן, תק-מח 98(1), 1213 (1998)). כתם שמן על רצפה מהווה סכנה בלתי רגילה ובלתי צפויה כגורם מחליק לא צפוי (פרשת מלון רמדה שלום נ' אמסלם (ע"א 417/81 פ"די לח(1) 72). לעומת זאת עבודה בבוץ מעצם טבעה עשויה להיות מסווגת כסכנה רגילה וצפויה שלא תקים חבות בהתממש סיכון ההחלקה, שכן ידע כל קטן שהבוץ מחליק (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"די מז(3) 345) . ניתן להביא עוד כהנא וכהנא דוגמאות. אסתפק בהפניה לפסק דין נוסף הממחיש בדוגמאות כי סיווגה של זירת נפילה כמכשול או כמי שאינה עולה כדי מכשול תלויה הן בתכונות האובייקט עצמו עליו נפלו והשתלבותו בסביבתו, והן ב"פונקציונליות" שלו (משעה שאין מדובר ב"טלאי" או שקע אלא למשל בדרך לא סלולה או בענייננו, כיפת בטון שהוצבה ככזו לא מבלי מישים אלא בכוונת מכוון לתכלית בטיחותית דווקא). עיין: ת.א. (עכו) 2877/96 הינו סלמאן נ' מועצה מקומית ג'וליס ואח' (באותו פסק דין אף אוזכר אחד מפסקי הדין שדחו תביעה בגין היתקלות בכיפת בטון). ברור מאליו כי הדוגמאות של סף מדרכה תקין או גרם מדרגות תקין הנן דוגמאות מובהקות להיעדר התרשלות. גם מעבר לחובת הזהירות הכללית בה חב אדם להשגיח בסביבתו ובמדרך רגלו - מי שעולה או יורד בגרם מדרגות אמנם צפוי לסיכון מוגבר של נפילה ביחס להולך במישור, אך מאידך הוא מודע למהותן של המדרגות כמעלה או מורד רציף עם רום ושלח מדי מדרגה. ומי שחוצה כביש אמור לראות לפניו שפת מדרכה כקו רציף מוגבה, וגם יודע לצפות לקיומה. אם יתקל במדרכה תקינה ויפול - אין לו להלין אלא על עצמו. המקרה של כיפות הבטון מובהק הרבה פחות, שכן מייצג הוא כאמור שינוי פתאום במפלס הגובה של המדרכה שאינו בהכרח צפוי, ואף אינו מזדקר לעין ככזה (גם אם קוימה החובה להבליט הכפה מבחינת מרקם וצבע ביחס למדרכה בה היא נטועה). במבחן התוצאה שבדיעבד, ברור שאם ישים לב אדם לסביבתו באופן רציף - לא יפגע משום מכשול, שכן ישים לב לקיומו ככזה בטרם יפגע. הטלת אחריות בגין מה שסווג על ידי ביהמ"ש כמכשול מניחה מראש שאין חובה לו לאדם (אף לא יכולת מעשית) ללכת כשעיניו נטועות בקרקע ברצף לא מופסק: ראה ע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ' מנחם שחם (פרסום נבו); ומאידך בשים לב לטיב המכשול ולמידת המכשלה שהוא מייצג בנסיבות הפגיעה הקונקרטית, לא אחת יוטל אף אשם תורם בשים לב לאותה חובת זהירות בסיסית של אדם להשגיח בסביבתו. בענין עירית קרית אונו שאוזכר לעיל לא הוטל אשם תורם . המכשול (שסווג ככזה שם) מבחינת גובהו , מזכיר אף הוא ענייננו: סבכה נטועה במדרכה חשוכה שגובהה 30 ס"מ ,שהקיפה גומא.." 7. לאחר שעיינתי בתמונות אותה פינה קטומה שבסף המדרכה נחה דעתי שיש אכן לסווגה כמפגע, ובהתאם קמה אחריות העיריה לדאוג לתיקון הן מכוח עוולת הרשלנות (מכוח חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שלה בעוולת הרשלנות, בכובעה הכפול כמחזיקת מקרקעין וכרשות מוניציפלית); והן מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה (סע' 235, 242(1), ו 249(11) לפקודת העיריות). אשם תורם יש להטיל , ואף בשיעור ממשי. פחות כאמור בגלל החובה להשגיח במפגע עצמו, שכן מדובר במפגע שאמנם ממעיד הוא, אך אינו בולט לעין ו"מתמזג" מבחינת צבעו עם סף המדרכה שבו הוא מצוי. אלא שיש להטיל אשם תורם מכוח החובה הכללית הקנויה לו לאדם לשים לב היכן הוא דורך. כאמור, גם אם אין לו לאדם חובה להלך כשעיניו נטועות בקרקע באופן רציף, הרי סף המדרכה בענייננו היה בצבע אפור מקובל, המבדיל אותו כנדרש מצבע האספלט של המדרכה והכביש; ומציין אותו לעין כל כקו גבול, היינו סף מדרכה. ציון זה נועד להציב "תמרור אזהרה" בפני הולכי הרגל - לענייננו אלו היורדים ממדרכה לכביש - שהמדרכה הגיעה לקיצה ויש מפלס גובה. לכן גם אם קשה להבחין במפגע עצמו, הרי שבסף המדרכה בו הוא נטוע בוודאי שניתן וצריך להשגיח. הולך רגל זהיר יציב רגלו לא בדיוק על הקצה היינו על הסף, גם אם תקין הוא למהדרין, אלא יוריד רגלו מן המדרכה אל הכביש מעבר לסף. והתאונה אירעה לאור יום. אשם תורם אם כן - יש, ואף בשיעור ממשי כאמור. כך משעה שמדובר בפינת המדרכה ממש, המודגשת ככזו שבעתיים על ידי שני סיפי מדרכה היוצרים זוית ישרה. אולם גם אחריות יש. יש סיבה הגיונית שסיפי המדרכה הם בגובה המדרכה ולא משופעים באופן היוצר מעין מדרון. כחלק מן התנועה הרציפה של הולך הרגל יהיו מקרים בהם תוצב הרגל בכל זאת על הסף, והציפיה הסבירה של המהלך במדרכות העיר הנה שכף רגלו לא "תפגוש" שיפוע ממעיד במקרה שכזה, אלא משטח מיושר שבגובה המדרכה. לא זה מה שאירע כאן, וגם אם אין מדובר במפגע בולט - עדיין מדובר במפגע ממעיד כאמור, ויש לסווגו ככזה. התובעת נפלה כאשר בתנועה רציפה דרכה על פינת המדרכה ורגלה פגשה בשיפוע ממעיד, במקום במפלס גובה ישר בגובה המדרכה. אף יסודות הנזק והקשר הסבתי להתרשלות (הפרת חובות הזהירות שבעוולת הרשלנות והחובות החקוקות) מתקיימים בענייננו. מפגע כגון זה המונצח בתמונות אינו נוצר "מהיום למחר", היינו לא ניתן לטעון ברצינות שמדובר במפגע "טרי", שככזה אכן לא קנויה לרשות המקומית היכולת לאתרו ולטפל בו בזמן אמת. מדובר בבלאי או שבר שכאמור על פי מראיתו לא נוצר זה מקרוב . ב"כ העיריה טענה שמשאביה של הרשות המקומית אינם בלתי מוגבלים והפנתה לע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה פ"ד ל(1) 141. אולם נקבעו הדברים באותו פס"ד בקונטקסט של אכיפת איסור כניסה באופניים לגן ציבורי, כעולה מתמרור שהוצב. באותו מקרה נפגעה בגן אשה כבת 66 מפגיעת אופניים עליהם רכב ילד. אכן לא ניתן להציב פקח בכל רחוב וקרן זוית. לא לשם אכיפת איסור כניסה באופנים, ולא לשם איתור בזמן אמת של מפגעים טריים שזה עתה נוצרו במדרכות העיר. ברי שמשאבי הרשות המקומית אינם מאפשרים זאת, ספק גם אם היה הדבר רצוי אף לו התאפשר הדבר. אולם באותה נשימה אוזכרו באותה הלכה גם דברי ביהמ"ש המחוזי בהם נאמר כי לו היו בגן בורות או מכשול ומי מבני הציבור היה נפגע מהם - היתה קמה חבותה של העיריה (להבדיל מאי יכולתה לאכוף איסור הנוגע לאופן השימוש של הציבור בגן, היינו כניסה אסורה באופניים). עיין בסע' 3 של פסה"ד. עקרונית מקובל עלי כי משאבי הרשות מוגבלים ושיקול זה עשוי שיהא רלבנטי במקרה המתאים. מאידך, ההכרעה בטיעון המשאבים המוגבלים שלובה ממילא בקביעה כי על פי מראיתו - אין מדובר במפגע טרי. לעיריה יש חובה לתחזק מדרכותיה באופן שוטף וחובה זו גם כוללת איתור יזום וטיפול בזמן סביר (אמנם לא מיידי) של מפגעים שנוצרים מבלאי שוטף וגם מאימפקט זה או אחר. תוך כמה זמן צריך לטפל - תלוי כמובן במיקום המפגע וגם בטיבו. מפגע כגון זה שבענייננו מעביר מאליו הנטל לעיריה, שבידה הנתונים, להמחיש שמדובר במפגע "טרי" שלא היה זמן סביר לטפל בו. אם לא הומחש אחרת והגיונית נחזה שאין מדובר במצב חדש וטרי, הרי לא יכולה הרשות המקומית להתפרק מחובותיה על פי דין כלפי הציבור בשל הטיעון התקציבי שמשאביה מוגבלים. אם יתקבל טיעון מעין זה המשמעות היא שחובות הרשות המקומית לתחזוקת המדרכות וסילוק מפגעים אינן ניתנות לאכיפה, ולאשורה הנן ריקות מתוכן. אזכיר שאין מדובר בקליפת בננה על כביש, ששמא ואולי הושלכה עשר דקות לפני שמעד עליה פלוני . מדובר על שבר בסף מדרכה. 8. אני קובע שהעיריה חבה בפיצוי התובעת על נזקי הגוף שהוסבו לה בתאונה. יחד עם זאת נקבע אשם תורם במקרה זה בשעור 30%. 9. התובעת העידה, ושוב עדותה מהימנה עלי, כי במקביל לעיסוקה כעובדת נקיון בחברות כ"א במקומות שונים לאורך השנים, עבדה גם כמורה לפסנתר, בבחינת "השלמת הכנסה" צנועה. אין צריך לומר כי טענה להכנסה לא מתועדת ולא מדווחת מצריכה הוכחה בראיות בעלות משקל (גם כמו בענייננו, כשנחזה שאף לו דווחה לא היתה קמה חובת תשלום מס, לאור ההכנסה המצטברת שאינה מגיעה למדרגת המס התחתונה, ולכן לא מתעוררת בעית אמינות אינהרנטית "מצטברת", של התחמקות מתשלום מס אמת, להבדיל ממקרים אחרים של טענה ל "הכנסה בשחור"). אלא שבמקרה שלנו שוב, הגרסה בהחלט מהימנה. העידה על אמיתותה גם תלמידה לשעבר של התובעת, גב' בריגילבסקי אירנה, שלמדה אצל התובעת לדבריה מהלך שנה אחת, פעם בשבוע, לפני שש עד שבע שנים (התאונה כזכור לפני ארבע ורבע שנים). יש גבול לכמות העדים שניתן להביא להמחשת ענין זה, כאשר התובעת אשרה שעם יתר התלמידים כבר אין לה קשר, מה גם שהתובעת אישרה שמדובר היה בסה"כ בשניים עד שלושה תלמידים שלמדו אצלה לפני התאונה. מקובל עלי אפוא שהתובעת הוכיחה הטענה. להבדיל, לא אוכל לקבל כי התובעת הוכיחה שיש הצדקה להכיר בעיסוק זה כעיסוק רציף בעל אלמנט של קביעות. התובעת הודתה כאמור, שוב ביושר, כי היו לה 2-3 תלמידים בסה"כ, אותם לימדה באופן פרטי שנה עד שנתיים בסה"כ (עמ 17 למטה). היא טענה להשתכרות בת 1000 ₪ לערך מעסוק משלים זה. אלא שקשה לקבל נתון זה לאור העובדה שהיו רק שניים שלושה תלמידים באופן לא סדיר. מדובר ככל הנראה בתוספת צנועה ולא סדירה שנעה באומדן בין 500 ל 1000 ₪ מדי חודש באופן לא אחיד. גם אם אניח תוספת הכנסה כזו לחודש, הרי לנוכח היקפו ומשכו המוגבלים של העיסוק הנ"ל, כאשר התובעת החלה לעסוק בו רק שנה שנתיים לפני התאונה, ולא ניתן לדעת האם היה נמשך ובאיזה היקף אלמלא התאונה: נכון יהא להכיר כאן בתוספת גלובאלית של 400 ₪ לבסיס השכר; אותו בסיס שיובא בחשבון לצורך כימות הנזק (ראה להלן). הונח כאן גם מקדם זהירות מסוים ביחס להכנסה לא מדווחת שאין לגביה אסמכתאות. 10. כאמור, כעולה מעדות התובעת, בצירוף לדף ענף רציפות בטוח של המוסד לביטוח לאומי (נ/7), עבדה התובעת משנת 2000 ועד היום במקומות עבודה שונים שהתחלפו בתדירות רבה, לא אחת כעובדת ניקיון דרך חברות כ"א. מדובר במצב ההולך ונמשך הן לפני התאונה והן אחריה משנת 2000 ואילך. מקום העבודה היציב ביותר של התובעת מבחינת משכו היתה קונדיטוריה שיבולת, בה עבדה מ 1/01 ועד 6/06. עזיתה שם לפי עדותה היתה בשל הסתבכות כלכלית של העסק. על פי דף ענף רציפות ביטוח בשנת 2005 היה שכרה שם (שטיפס מעט מדי שנה) 4808 ₪ בממוצע (שכר שנתי של 57698 ₪, עבור 12 חודשי עבודה). אולם מאז עזיבתה או פיטוריה משיבולת, בשנת 2007 עבדה באופן מתחלף אצל 5 מעסיקים, אצל חלקם במשרה מלאה ואצל אחרים - בחלקית. נחזה שאי היציבות התעסוקתית מכאן ואילך אינו נעוץ בתובעת עצמה הנחזית כאשה חרוצה, הנקלטת כל פעם מחדש במקום אחר, אלא באופן התעסוקה הלא יציב מטבעו בחלק מחברות כוח האדם המספקות כ"א על פי צרכים משתנים וזמניים של מעבידים. ההכנסה הממוצעת הגבוהה ביותר בשנת 2007 היתה אצל המעביד איי.אס.אס שם השתכרה בממוצע כמעט 3000 ₪ לחודש. אלא שההכנסה הממוצעת ל 2007 עמדה על 2449 ₪ לחודש, אם "נסכום" על פי ענף רציפות ביטוח. ואם נתייחס להכנסה הממוצעת ל 2008 לעשרת החודשים שעד לפגיעה נגיע ל 3282 ₪. 11. עבודתה הארוכה ביותר ב 2008 היתה אצל אסיף - 8 חודש. התאונה אירעה כזכור לעת עבודתה בחברה אחרונה זו, ב 3.11.08. באותה תקופה עבדה דרך חברה זו כעובדת נקיון בשתי קופות חולים, לאחר מכן, לאחר שובה, עברה לעבוד בקופה אחת. בעקבות התאונה אושרו לתובעת 75 ימי אי כושר והמוסד לביטוח לאומי שלם דמי פגיעה בהתאמה עד 16.1.09. לדבריה, בתקופת אי הכושר נעזרה בבתה. בסמיכות לאחר שובה לעבודה פוטרה התובעת על ידי חברת אסיף. צורף מכתב פיטורין מה 10.2.09 סמיכות הזמנים עשוי לרמז על קשר סבתי לתאונה , כפי השערת התובעת. אולם מדובר בהשערה בלבד, והיא אשרה שאינה יודעת לאשורה מה הסיבה (עמ' 15 לפר'). סיבה שנחזית אפשרית לא פחות הנה שאישרה שלא אחת מפוטרים עובדי קבלן לאחר 9 חודש (עמ' 16 לפר' - התשובה ניתנה בהקשר של מעסיק אחר, אך נחזה שהכוונה היתה באופן כללי יותר). בנסיבות אלה כדי להמחיש קשר סבתי בין הפיטורין למגבלות שנותרו מהתאונה, כאשר אין חולק כי אף לאחריה הוסיפה להשתכר כעובדת ניקיון, היה על התובעת להביא לעדות מי מגורמי המעביד. איני מכיר אפוא בקשר הסבתי בין הפיטורין לתאונה, ומאידך באין קשר כזה לא אנכה קצבת הבטחת הכנסה שאשרה התובעת שקבלה בשבעת או שמונת החודשים לאחר פיטוריה. לאחר מכן עבדה שוב בשכר נמוך במקומות עבודה שונים . החל מפברואר 2012 החלה שוב לעבוד בעבודת ניקיון בקופת חולים דרך חברת כ"א (הוגש תלוש לחודש 1/13 המלמד על שכר ברוטו של 2971 ₪). היקף המשרה, כפי שהעידה, עומד על שש שעות וחמש שעות ליום, לסירוגין, בלא עבודה ביום שישי. 12. אם אתייחס למכלול הנתונים נחזה שאת פוטנציאל השכר מעבודות מזדמנות שונות אלמלא התאונה יש להעמיד על 3300 ₪ לחודש, שכרה החודשי המקורב אף בשמונת החודשים שעובר לתאונה, ובשערוך להיום בהצמדה מאז חודש התאונה (כמקובל לגבי שכירים כדי להגיע לבסיס שכר לצורך החישוב לעתיד) - 3600 ₪. ועל כך להוסיף עוד 400 ₪ כאמור, ערך דהיום. בסיס השכר המצטבר לצורך החישוב יעמוד אפוא על 4000 ₪. הנכות אמנם אינה גבוהה, והתובעת אשרה שמלבדה סובלת היא גם מכאבי גב כעולה אף ממוצג נ/6 (ונזכור שגם מתסמונת תעלת שורש כף היד שרק מחציתה יוחס לתאונה). אלא שלטעמי טיב העיסוק הפיסי המובהק בכל עבודותיה המשתנות, ובודאי בעיסוק כמורה לפסנתר מצדיק חישוב אקטוארי מלא לעבר ולעתיד. ולא פסיקת סכום גלובאלי, למרות שמדובר בנכות רפואית לא גבוהה בשיעור 7.5% . אין ספק שגם אם יש מגבלות נוספות הרי אותה נכות אוטונומית הנובעת מן התאונה היא בעלת נפקות תעסוקתית מלאה בעיסוקיה של התובעת. ואף שאיני סבור כי למעט תקופת אי הכושר מנעה ממנה נכות זו להיקלט במקומות עבודה כעובדת ניקיון או בעיסוק פיסי אחר (למשל בקונדיטוריה שם עבדה כמה חודשים באריזה) ואף לא גרמה כשלעצמה לפיטוריה מאחד המקומות , אין ספק שכושר עבודתה הוגבל. ואין לשלול תרומה של נכות זו ולו חלקית , להיקף המשרה החלקי במקומות העבודה השונים. לא נכון יהא לערוך אפוא חישובים של פערי שכר בעין מבסיס שכר זה או אחר שיהיו מלאכותיים במידה רבה, אולם נכון יהא לערוך החישוב של מכפלת השכר המשוערך בנכות לא רק לצורך אומדן הפחיתה בכושר ההשתכרות בעתיד, אלא אף לעבר. אם יש ספק ביחס להצדקת החשוב האקטוארי בגובה נכות זה, יוסר הספק מאליו אם נזכור כי אותו חלק, אמנם צנוע ולא אחיד, בהכנסה החודשית, שמקורו במתן שעורי פסנתר, אבד כליל. שכן אין להטיל ספק שהתובעת איבדה בעקבות התאונה יכולתה "להשלים הכנסה" מאותו עיסוק, בשל הקשיון הנוח באצבע 4. 13. להלן אפוא חישוב הנזק: א. הפסד שכר לעבר: תקופה ראשונה - חודשיים וחצי מלאים בתקופת אי הכושר: 10,000 ₪ = 2.5 * 4000 ₪ לפי שמדובר בשכר משוערך כבר בהצמדה, יש להוסיף ריבית בלבד מאז 12/08, מה שמניב סך של 11833 ₪. תקופה שניה, מאז פיטוריה מ"אסיף" ועד היום (ממרץ 2009): 14100 ₪ = 47 * 4000 * 7.5% בתוספת ריבית מאמצע תקופה (2/11) : 14531 ₪. סה"כ לעבר: 26364 ₪ ב. פחיתה בכושר ההשתכרות לעתיד (מהוון עד גיל 67): 47880 ₪ = 159.6 * 4000 ₪ *7.5% ג. לאור צו ההרחבה המטיל חובת הפרשה לביטוח פנסיוני על כלל המגזרים במשק, נכון יהא, ולו לעתיד להביא בחשבון פחיתת החלק היחסי מהפרשות המעביד עד גיל 67, היינו אובדן תנאים סוציאליים . יובא בחשבון 10% מסך ההפסד לעתיד, כשעור המבטא בקירוב הפסד זה. היינו 4788 ₪. ד. כאב וסבל: למי שנגנה בפסנתר באופן שוטף אף להנאתה, נודעת משמעות "עודפת" לנכות ביד, לצורך אב הנזק הלא ממוני. אני פוסק כאן סך של 40,000 ₪. ה. עזרת צד ג' עבר: הגיונית יש להכיר בעזרת הבת בשיעור מוגבר לתקופת אי הכושר המלא באופן המצדיק פיצוי צנוע , אף שמדובר בעזרת בני משפחה שלא היתה כרוכה בנזק ממון למיטיב . אני פוסק כאן 3000 ₪. ו. בשים לב לגובה הנכות וטיב העיסוק הפיסי בעבודת ניקיון, בו מוסיפה התובעת לעסוק אף בנכותה, אין הצדקה לפסיקת עזרת צד שלישי לעתיד. ז. אין הצדק לפסיקת הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לקבלתן, לאור היות התאונה תאונת עבודה מוכרת מל"ל (הנושא על פי דין בעלויות אלה, ולו באמצעות קופות החולים). נזקים אלה לא התבקשו גם בתצהיר התובעת או תחשיבה, אליו הפנתה ב"כ כחלק מסיכומיה. סה"כ: 122,032 ₪. 14. בניכוי אשם תורם (30%): 85422 ₪. מכאן יש לנכות תגמולי ענף נפגעי עבודה בסכום קרן של 9454 ₪ (מוצג נ/8). בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מינואר 2009 (שאז שולם החלק הארי שבתגמולים, וההפרשים בשערוך זניחים): 9743 ₪. 15. היתרה: 75679 ₪. 16. לסיכום, אני מחייב הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 יום הסכומים הבאים במצטבר: 75679 ₪. 17709 ₪ כשכ"ט עו"ד בסכום כולל. אין החזר אגרה לפי שהתובעת זכתה לפטור בהחלטת הרשמת, לאור מצבה הכלכלי. החזר חלקה של התובעת בשכ"ט מומחה ביהמ"ש, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. השכר ששלמה התובעת למומחה מטעמה ד"ר סטולרו, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום ששולם. תאונות נפילהתביעה נגד עירייהנפילה ברחוב / שטח ציבוריעירייהנפילה