דוגמא לפסק דין בנושא תביעה לפיצוי מוסכם בחוזה מכר שהתקבלה: לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבע כי עליו לשלם לידיו את הסך של 40,000 ₪ שהינו סכום הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם המכר מיום 24.6.1998. לטענת התובע, התקשרו הצדדים בהסכם במסגרתו רכש התובע מהנתבע יחידה/חנות אשר סומנה ב/1 ברחוב זלמן שניאור 2, בראשון לציון הידועה כחלקה 80/1 בגוש 7282 (להלן: "הממכר"). על אף פניות חוזרות ונשנות של התובע לנתבע, לא השלים הנתבע את קיום חיוביו על פי הסכם המכר והזכויות לא נרשמו על שם התובע. משכך, טען התובע כי הנתבע הפר הפרה יסודית את הסכם המכר, ומכאן זכאותו לסכום הפיצוי המוסכם. במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע כי התביעה התיישנה נוכח המועד בו התקשרו הצדדים בהסכם. לגופה של תביעה טען הנתבע כי התובע היה מודע היטב למהות הזכויות במקרקעין לרבות לעניין העובדה כי לטובת המוכר עצמו-הנתבע, רשומה הערת אזהרה בלבד, וכי ההתחייבות לרישום הזכויות על שם הרוכש/התובע, הותנתה ברישום הזכויות קודם לכן, על שם הנתבע עצמו. הוסיף הנתבע וטען במסגרת כתב ההגנה, כי מלוא התחייבויותיו על פי הסכם המכר, בוצעו על ידו, ועד כמה שידו הייתה משגת וכי הוא עשה ועושה, את כל הנדרש לצורך קידום הרישום. לשיטתו, היה זה דווקא התובע, אשר כשל בדרך התנהלותו שעה שלא פנה במשך שנים ולא נקט כל פעולה לצורך השלמת רישום הזכויות. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונתתי דעתי לעדויות הצדדים בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. טעמיי להלן: השאלה הראשונה אליה אני נדרשת היא שאלת התיישנות תביעתו של התובע. ההתיישנות הינה טענה דיונית ולא מהותית, ויש בה, מקום בו תתקבל, כדי לחסום את דרכו של התובע להיפרע מהנתבע בגין תביעתו. בהתאם להלכתו של בית המשפט העליון, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בבואו לבחון שאלת התיישנותה של תביעה, מקום בו משמעותה , סגירת דלתותיו של בית המשפט בפני מתדיין. לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים, ובמיוחד לסיכומיהם בפני, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענת הנתבע, שעה שהתביעה דנן לא התיישנה. בסעיף 9 לחוק ההתיישנות התשי"ח 1958, נקבע כי מקום בו הודה נתבע בכתב או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. מהותית, יש לומר בפשטות, כי הנתבע לא חלק על חובתו להשלים ולרשום את הזכויות על שם התובע, וזאת במהלך כל השנים שחלפו ממועד התקשרות הצדדים בהסכם המכר ועד להיום. למעשה, לראשונה, בכל מהלך ניהולו של הליך זה, טען הנתבע כי חובת הרישום אינה חלה עליו, במסגרת חקירתו הנגדית. כל התכתובת, כתבי הטענות, הודעות ודיונים שנערכו בתיק זה, מלמדים כי לשיטתו, עשה כל אשר לעיל ידו על מנת להביא לרישום הזכויות, אלא שעקב נסיבות שאינן בשליטתו, טרם הושלם הליך רישום הזכויות על שמו. שעה שהנתבע שב והכיר בחבותו לרישום הזכויות על שם הקונה-התובע, היה באלו כדי להביא, פעם אחר פעם לתחילת הספירה מחדש, ככל שהדבר נוגע לטענות ההתיישנות. כך לדוגמא הוצג בפני מכתבו של עו"ד כהן מיום 14.1.2005, במסגרתו נכתב, בין היתר, כי על מנת לסיים את הליכי הרישום בנכס על שם התובע, יש צורך בתשלום דמי היוון, תוך שהתובע מתבקש לתאם תשלום זה (ראה ת/3). משהודה הנתבע, על דרך מכתב בא כוחו, בכך שמוטלת עליו החובה להשלים את רישום הזכויות, אלא שהתובע התבקש לשאת בתשלום זה או אחר, יש לראות את מועד מכתב זה כמועד ממנו מתחילה מחדש, ספירת מרוץ ההתיישנות. במסגרת כתב ההגנה, טען הנתבע בסעיף 12, כי טרם בשלו התנאים לקיום התחייבויותיו של הנתבע ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה. התרשמתי כי התובע מבקש, למעשה, לאחוז בחבל משני קצותיו. מחד, לטעון כי התביעה התיישנה, ומאידך ולגופה של התביעה, לטעון כי טרם התקיימו התנאים המקדמים הנדרשים לצורך השלמת רישום הזכויות על שם הקונה-התובע, שעה שטרם נרשמו הזכויות על שם המוכר. אם טרם התקיימו התנאים המתלים, ממילא לא התיישן דבר. אם התיישנה התביעה, אין עוד כל צורך בהתקיימו של תנאי מתלה זה או אחר. נוכח האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי התביעה לא התיישנה, אלא שיש לדון בה לגופה. הפרת הסכם המכר משנחה דעתי כי התביעה לא התיישנה, אני נדרשת לשאלת הפרתו של הסכם המכר. כאמור, בכתב התביעה טען התובע כי הנתבע הפר את הוראות הסכם המכר, הפרה יסודית, עת שלא דאג לרישום הזכויות על שמו בלשכת רישום המקרקעין. בכתב ההגנה טען הנתבע, כי התובע היה מודע היטב לעובדה כי מדובר ברכישה של זכויות חוזיות, וכי זכויות הנתבע לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין. ממילא הוספה הוראה, חריגה בנוסחה, במסגרת הסכם המכר, על פיה, רישום הזכויות על שם התובע, יעשה בהקדם האפשרי לאחר רישום הזכויות על שם המוכר וכי איחור בהעברת הזכויות על שם המוכר עקב נסיבות שאינן בשליטת המוכר, לא יהווה הפרה של ההסכם (סעיף 8ד' להסכם המכר). במסגרת ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ פ"ד מט(2) 265, (להלן: "פסק דין אפרופים"), קבע בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיא דאז ברק: "חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים האינטרסים והתוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגישם. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני." בפסק דין אפרופים, נקבע על ידי בית המשפט העליון כי מכלול יחסי הצדדים כפוף לפרשנותו של בית המשפט את המסמך, וזאת גם במקום שבו החוזה פשוט וברור על פניו. מכאן כי בכל מקרה מוטלת על בית המשפט החובה לבחון את אומד דעתם של הצדדים וליתן לאומד דעתם, על בסיס מכלול הנתונים, זאת גם תוך מתן עדיפות לאותו אומד דעת נלמד, על פני הכתובים. בשנים האחרונות, דומה היה כי מגמת פסיקתו של בית המשפט העליון, כמו גם הפרשנות אשר יש לייחס לתיקון להוראות חוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים") מטות את כובד המשקל להוראות החוזיות כפשוטן. בעניין זה ניתן לדוגמא למצוא את פסק דינו של כבוד השופט דנציגר בבית המשפט העליון במסגרת ע"א 5858/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ואח' שם נקבע בין היתר: "יתר על כן, אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט ..." באופן דומה, ראה ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ שם נקבע: "לאחרונה הבעתי את דעתי לפיה כאשר לשון ההסכם היא מפורשת, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם (ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ ([טרם פורסם], 28.1.08) (להלן - עניין לוי)] ואני סבור כי דברים אלו יפים גם לעניין שבפני." לצד פסיקה זו, תוקן סעיף 25 לחוק החוזים ולכאורה ניתן היה לראות בו כדי סממן של המחוקק, בדבר הצורך בהשבת העדיפות לאמור בהסכם, על פני ראיות מאוחרות או נוספות. אלא, שעיון בפסיקתו של בית המשפט העליון מן העת האחרונה, כדוגמת רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חב' לתביעות בע"מ בשם מגדל חב' לביטוח ואח' כמו גם דנ"א 1797/12 ליסטר נ' פרידנברג ואח' אשר ניתן אך ביום 16.8.12 מלמד כי בית המשפט העליון מצא לחזור ולעשות שימוש באומד דעתם של הצדדים, הנלמדת גם במסמכים וראיות חיצוניות לצורך פרשנותו של ההסכם. נוכח כל אלו, דומה כי על בית המשפט לבחון את הוראות ההסכם, כלשונן, והן את הראיות החיצוניות להסכם, מתוך מטרה להתחקות אחר כוונת הצדדים. בהסכם המכר עצמו יש ליתן את הדעת להוראות הבאות: א. בהואיל החמישי להסכם המכר נקבע מפורשות כי זכויותיו של המוכר טרם נרשמו על שמו בלשכת רישום המקרקעין; ב. בסעיף 8ד' להסכם המכר נקבע: "המוכר מתחייב להעביר הזכויות בממכר על שם הקונה, בהקדם האפשרי לאחר השלמת מלוא התמורה ולאחר שהממכר יעבור על שמו אולם איחור בהעברת הזכויות עקב נסיבות אשר אינן בשליטת המוכר, לא ייחשב כהפרה והמוכר יצא ידי חובתו אם המציא לעורך הדין המטפל בהעברה, את כל האישורים שהוא חייב בהמצאתם כאמור בהסכם זה ולא יחול על הממכר כל שעבוד או עיקול המנוע את ביצוע הרישום". ג. בסעיף 9 להסכם המכר, נקבע כי העברת הזכויות הינה תנאי יסודי בהסכם. הוראות הסכם המכר, מדברות בעד עצמן. במסגרת אותו הסכם, נקבע מפורשות כי עיכוב בהעברת הזכויות עקב נסיבות שאינן בשליטת המוכר, לא יהווה הפרה של ההסכם. מכאן, כי מקום בו יוכח כי נמנע מן המוכר-הנתבע, להעביר את הזכויות או אפילו להשלים את רישום הזכויות על שמו בלשכת רישום המקרקעין, יהא בכך כדי להביא לדחיית תביעתו של התובע. ואולם, מהותית, לא אך שלא הוכח כי הנתבע עשה כל אשר לעיל ידו על מנת להביא לרישום הזכויות על שם התובע, או אפילו על שמו שלו, אלא שהוכח כי למעשה, לא עשה דבר. הנתבע לא הוכיח כי ננקטו על ידו צעדים כלשהם, לצורך רישום הזכויות על שם התובע, או אפילו על שמו שלו. אני ערה לאמור בתצהיר עדותו הראשי של הנתבע, במסגרתו נאמר בסעיף 6 כי נעשו על ידי הנתבע כל המאמצים וכי הוא מקיים את כל התחייבויותיו על פי ההסכם, להעברת הזכויות על שמו לרבות המצאת כל האישורים. עם זאת, לא הומצא לעיוני דבר אשר יש בו כדי תמיכה באותה הצהרה וכפי שיידון בהמשך, מצאתי את עדותו של הנתבע בפני כחסרה, וככזו אשר נמצאו בינה לבין הראיות האחרות בתיק, סתירות של ממש. הנתבע נמנע מלהציג אישורי מיסים הנוגעים לעסקה שבינו לבין חב' מבנים וציוד בע"מ, אשר מכרה לו את הממכר או בינו לבין התובע. לא הוצגו יפויי כוח , שטרי העברת זכות שכירות, אישור של מנהל מקרקעי ישראל או כל מסמך אחר הנוגע להעברת הזכויות מחברת מבנים וציוד בע"מ לנתבע, או מהנתבע לתובע. בסעיף 7 א' להסכם המכר נקבע, כי על הנתבע לשלם את התשלומים המפורטים באותו סעיף, לרבות אישורי מס שבח, ודמי הסכמה למנהל מקרקעי ישראל. בסעיף 5 להסכם המכר נקבע כי בעת קבלת החזקה בנכס, וכנגד תשלום יתרת התמורה, יועברו המסמכים המפורטים בסעיף 7א' להסכם המכר. הנתבע לא הוכיח כי יש בידיו את המסמכים או כי הללו אכן הועברו לצד שכנגד. הנתבע לא הגיש תצהיר מטעמו של עו"ד כהן מימון, אשר ייצג אותו במסגרת הסכם המכר ולא הוגשה לי בקשה לזימונו של אותו עד. ביו 28.11.11, נתקבלה הסכמת שני הצדדים לזימונו של עו"ד כהן מימון, תוך שנתנה להם האפשרות להודיע עמדתם בעניין זה בתוך 14 יום. הנתבע לא הגיש כל בקשה בעניין זה ועו"ד כהן מימון לא זומן. לכאורה, כה פשוט היה להציג באמצעותו של אותו עד את המסמכים והראיות המלמדות כי הכשלים אשר נפלו ברישום הנכס על שם התובע או אפילו על שם הנתבע, אין מקורם במעשה או מחדל של הנתבע עצמו. העדרו של עו"ד מימון כהן עומד באופן מובהק לחובתו של הנתבע, נוכח מהות טענותיו, כמו גם העובדה כי מדובר בבירור כמי שייצג את הנתבע במסגרת הסכם המכר. הנתבע נשאל במסגרת חקירתו הנגדית מדוע לא זומן עו"ד מימון כהן והשיב כי בחר שלא לזמנו עקב מצבו הרפואי ושבית המשפט יזמן אותו. אין מקום כי בית המשפט יורה על זימונו של העד שעה שלא נתבקש זימונו על ידי הצדדים, ולא הוצגו בפני מסמכים רפואיים או ראיות אחרות המלמדות כי מצבו הבריאותי של עורך הדין אינו מאפשר עדותו בבית המשפט. למעלה מכך, הנתבע נשאל במסגרת חקירתו הנגדית האם פנה לעורך הדין מימון כהן בבקשה לקבל את המסמכים ואת האישורים הנדרשים לצורך העברת הזכויות והשיב בשלילה. משהקשה ב"כ התובע ושאל אלו מאמצים נעשו על מנת לאתר את עו"ד מימון כהן, השיב הנתבע: "שום מאמצים" (ראה עמוד 14 שורה 9 לפרוטוקול). מעל כל אלו, איני יכולה להתעלם מהעובדה הפשוטה על פיה, היה זה הנתבע עצמו אשר העיד כי לא עשה דבר, במהלך השנים שחלפו להעברת רישום הזכויות על שם התובע. עדותו זו עומדת בסתירה מוחלטת לתצהיר עדותו הראשית ולגרסתו במסגרת ההליך שבפני. (בעניין זה ראה עמוד 13 שורה 23 לפרוטוקול). תום לב חוזה, כל חוזה, יש לקיים בתום לב. סוגיה זו של חובת תום הלב, עוברת כחוט השני בהוראות דיני החוזים כמו גם פסיקתו של בית המשפט העליון. העובדה כי ההסכם אינו נוקב בתאריך מוגדר לצורך מימוש התחייבויות הצדדים, אין משמעותה כי כל צד יכול לקפוא על שמריו, ולא לעשות דבר. על הנתבע היה לפעול, באופן סביר, לצורך השלמת רישום הזכויות על שמו בלשכת רישום המקרקעין, ובכפוף לכך, גם להביא או לאפשר את רישום הזכויות על שם הקונה-התובע. דבר מאלו לא נעשה. בנסיבות אלו, יש לראות את הנתבע כמי שהפר את חבות תום הלב, וגרם על דרך המחדל, לכך שלא ניתן להשלים את רישום הזכויות על שמו בלשכת רישום המקרקעין. אומד דעת הצדדים שעה שהוראות ההסכם כה ברורות, דומה כי ניתן היה להסתפק בכך. עם זאת ונוכח המגמה בפסיקתו של בית המשפט העליון , כפי שתואר לעיל, ועל מנת שלא יימצא פסק דיני כחסר, מצאתי גם להתייחס לאומד דעתם של הצדדים. אומד דעתם של אלה, ניתן לזיהוי על בסיס התנהלותם לאורך השנים, עדותם בפני, והמסמכים השונים אשר צורפו לתיק בית המשפט. גם אלו, עומדים בקנה אחד עם גרסת התובע, ואינם דרים בכפיפה אחת עם טענות הנתבע. התכתובת שבין עו"ד כהן מימון לעו"ד דפדי (ב"כ התובע בהסכם המכר) מלמדת כי אכן היה על הנתבע לפעול לצורך השלמת רישום הזכויות על שמו, וכי בא כוחו היה מודע לכך היטב. הנספחים לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מלמדים כי במשך שנים לא קודמה סוגיית רישום הזכויות על שם הנתבע ולא הוצג כל טעם לכך. זה גם המקום לציין, כי מצאתי את עדותו של הנתבע שבפני כחסרה. מחד, נטען על ידי הנתבע, בכתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית כי פעל לצורך השלמת רישום הזכויות על שמו. עם זאת, במסגרת הדיון עלה כי לא פנה לעו"ד מימון כהן בעניין זה, ולמעשה סבור כי היה על התובע לפעול לצורך השלמת רישום הזכויות. טענה זו, של חבות התובע בהשלמת הרישום, לא נתמכה בדבר ועומדת בניגוד לראיות האחרות בתיק. הנתבע טען במסגרת כתבי הטענות ותצהיר העדות הראשית כי שני הצדדים היו מיוצגים על ידי עו"ד מימון כהן (ראה סעיף 10 לתצהיר העדות הראשית). עם זאת בדיון בפני התברר כי התובע היה מיוצג על ידי עו"ד אחר מטעמו, עו"ד דפדי, וכי התנהלה מסכת של תכתובת בינו לבין ב"כ הנתבע , עו"ד מימון כהן. הנתבע טען במסגרת סעיף 9 לתצהירו, כי התובע ידע כי הוצאות הרישום והחלוקה, יחולו על המחזיקים, דהיינו גם על התובע עצמו. עם זאת, עיון בהסכם המכר מלמד, כי הוסכם בין הצדדים ,מפורשות, כי הנתבע יישא בתשלום דמי ההסכמה למנהל. הוסיף הנתבע וטען, כי היה זה התובע אשר סירב לשאת בעלויות השונות הנוגעות להעברת הזכויות. עוד נטען במסגרת הדיון, כי הדרישה לתשלום בהיקף של 31,000 ₪ אשר נשלחה לתובע באמצעות עו"ד מימון כהן, בדין נשלחה, שעה שהופחת ממנה סכום דמי ההסכמה למנהל. עם זאת, לא הוצגו בפני ראיות כי אכן הופחת סכום זה או אחר, וכי הדרישה לתשלום של דמי ההיוון מגלמת אך את היתרה. גם בעניין זה, ניתן היה בפשטות יתרה להציג מסמכים מתיק מנהל מקרקעי ישראל, או מתיקו של עו"ד מימון כהן, ואולם הללו לא הוצגו. הנתבע צירף לתצהיר העדות הראשית תכתובת של מנהל מקרקעי ישראל לחברת מבנים וציוד בע"מ. מכוחם של אלו, ביקש הנתבע ללמד כי קויימו חיוביו וכי חלה התקדמות בין השנים 1998 ושנת 2006. איני שותפה למסקנה זו של הנתבע, ודווקא מתוכנם של אותם מסמכים עולה כי אפילו הליכים פשוטים, כגון חתימה והעברה של שטרי ביטול חכירה, לא בוצעו. בנספח הראשון אשר צורף לתצהיר עדותו הראשי של הנתבע נכתב לדוגמא, כי בשנת 2006, ביקש מנהל מקרקעי ישראל לקבל מכתבי התחייבות של מקבלי הזכויות. הנתבע לא הוכיח כי מכתבים אלו נחתמו, הועברו, הוצגו או אפילו נתבקשו. מעשית הסתפק הנתבע, ככל שהדבר נוגע לתצהיר העדות הראשית, בהצגת שלושה מסמכים מתוך תיק המנהל. הא ותו לא. אין באלו כדי תמיכה בטענתו כי נעשו על ידו, או על ידי מי מטעמו, הפעולות הסבירות והמתבקשות לצורך קיום חיוביו החוזיים. שילוב כלל הראיות מלמד, כי אכן הפר הנתבע את הוראות הסכם המכר ויש לראות הפרה זו כהפרה יסודית. שיעור הפיצוי המוסכם בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970 נקבע כי שמורה לבית המשפט הסמכות להורות על הפחתת שיעור הפיצוי המוסכם אשר נקבע על ידי הצדדים במסגרת התקשרות חוזית. עם זאת, עיון בפסיקתו של בית המשפט העליון מלמדת כי לא בנקל יתערב בית המשפט על דרך של שינוי הסכום, אלא שיש לכבד את האוטונומיה של רצון הצדדים. שיעור הפיצוי המוסכם צריך שייבחן תוך מתן הדעת לנזק שסביר כי הצדדים צפו אותו, בעת התקשרותם בהסכם, אם וככל שתהא הפרה יסודית. עיון בסעיף 10 להסכם המכר שבין הצדדים מלמד כי הצדדים מצאו לציין, במפורש, במסגרת סעיף א' כי סכום הפיצוי המוסכם נראה להם סביר בנסיבות שהיו לנגד עיניהם בעת עריכת ההסכם, כמי נזק אשר עלולים להיגרם לכל צד במידה והצד השני יפר הוראה יסודית. על כך יש להוסיף את העובדה כי רישום זכויות בנכס מקרקעין על שם קונה, הוא בבסיסו של הסכם המכר. אין עסקינן בהוראה שולית או חסרת חשיבות, אלא בדבר היורד לשורשו של עניין. כאמור במסגרת סעיף 9 להסכם המכר, מצאו הצדדים לציין כי התשלום, הפינוי וביצוע העברת הזכויות, הם והם בלבד, יהוו הוראות יסודיות. מכאן כי הצדדים עצמם, נתנו דעתם במתכוון לנושא זה. לאחר שנתתי דעתי לכל אלו, איני מוצאת להתערב בשיעור הפיצוי המוסכם אשר נקבע בין הצדדים, אלא שיש לכבד את כוונת הצדדים, כלשונה. סוף דבר משהפר הנתבע את ההסכם הפרה יסודית, יש להורות כי עליו לשלם לתובע את הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם. הנתבע ישלם לתובע סך של 40,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (3.12.2009) ועד התשלום המלא בפועל. כן יישא הנתבע בהוצאות ההליך בסך של 25,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. חוזהפיצויים מוסכמיםפיצוייםהסכם מכר