דוגמא לפסק דין בנושא שליחת מכתב לשון הרע: רקע עובדתי 1. התובע עבד כנהג בחברה קבלנית שסיפקה לנתבעת עבודות הובלה. בעקבות מידע מודיעני שנאסף ע"י גורמי ביטחון מטעם הנתבעת עלו חשדות כנגד התובע ונהגי קבלן אחרים, אודות מעורבותם בגניבת רכושה של הנתבעת. בשל כך, בתאריך 9.2.11 פשטה המשטרה, אליה נלוו נציגי הנתבעת, על בתיהם וחצריהם של שניים מנהגי הקבלן בכפר כעביה, בו מתגורר גם התובע, וערכו בהם חיפושים. במהלך החיפוש, נתפס באותם בתים רכוש רב של הנתבעת. 2. בביתו של התובע לא נערך כל חיפוש, וממילא לא נמצא אצלו כל ציוד השייך לנתבעת. יחד עם זאת, במכתב מיום 20.2.11, אשר נשלח ע"י קב"ט מחוז חיפה של הנתבעת לקב"ט הארצי אודות החיפוש שבוצע (להלן: המכתב), צויין כי התובע היה בין הנהגים שבבתיהם נמצא הרכוש הגנוב. לנוכח חשיבותו של מכתב זה אשר עומד במוקד המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים, אביא להלן את נוסחו המלא: " אל: אלון הלוי-קב"ט ארצי הנדון: תפיסת רכוש חח"י גנוב בבתי נהגים שכירים ביישוב כעביה שלום אלון, בתאריך 9.2.2011 ביצענו חיפושים ביישוב כעביה בגליל, בבתיהם של 2 נהגים אשר עובדים כנהגי טנדרים שכירים אצל הקבלן "גדי מחלב" ברשות חברת החשמל. צווי החיפוש הוצאו על ידי יחידת ארז. החיפוש בוצע בשיתוף הכוחות הבאים: יחידת ארז של המשטרה. מג"ב כפרי עמקים. ביטחון צפון חברת החשמל. בודקי שב"ח מחוז חיפה (התבקשו להצטרף על מנת לבדוק שב"ח) בבתי הנהגים נמצא רכוש חח"י רב הכולל כלי עבודה רבים מסוגים שונים כגון: קונגו, מקדחות, קומפרסורים, מסורים חשמליים, דיסקים ועוד. בנוסף מצאנו ציוד עבודה רב כגון: אלקטרודות, פרוג'קטורים, גופי תאורה וכו'. בגדי עבודה חברת חשמל שעל חלקם עוד מופיעים שמות עובדי חח"י, כפפות חח"י, כבלי חשמל חח"י ועוד. יש לציין כי בבית אחד הנהגים נמצאו מאות ליטרים של סולר בתוך מיכלי פלסטיק (בהקשר לגניבות הסולר בחגית ואלון תבור). על חלק מהציוד נמצא הכיתוב רכוש חברת החשמל, על חלק אחר נמצאו מק"טים חברת החשמל ובחלק מהציוד נמחקו הסימנים המזהים באמצעות חריטה והורדת סימנים מזהים. הנהגים נעצרו ונמצאים בחקירה במשטרה בנדון. מצ"ב תמונות הרכוש הגנוב שנתפס. שמות הנהגים שבבתיהם נתפס הרכוש: עבד אלמוטלכ כעביה בשני הבתים בהם בוצעו החיפושים נמצא שב"ח יחידות. יש לציין, שהמידע המודיעיני שבידינו עולה, כי מדובר בשיטה מתוחכמת לביצוע גניבות מחברת החשמל בשיתוף גורמים נוספים, אשר מידת מעורבותם נבדקת בימים אלה. בברכה, גיל מרום קב"ט חיפה העתקים: פוקס אהרון". 3. הואיל ובפועל לא קיימת מחלוקת לעניין העובדות אותן הצגתי לעיל, הצעתי לצדדים כי תובענה זו תוכרע על יסוד סיכומי הצדדים וללא שמיעת עדים. שני הצדדים הביעו הסכמת למתווה דיוני זה. 4. התובע טוען, כי תוכן המכתב מהווה לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ( להלן: החוק). הצגת התובע כמי שנתפס בחזקתו רכוש גנוב של הנתבעת מהווה פרסום שנועד לפגוע בשמו הטוב ולהשפילו בעיני הבריות והכל ללא כל הצדקה, וכשהדבר לא התרחש בפועל. לעניין דרישת הפרסום טען התובע, כי למכתב נחשפו גורמים שונים הן בחברה והן מחוץ לה, כך שמתקיימת בענייננו דרישה זו. נטען עוד כי, הנתבעת פעלה בחוסר סבירות ובחוסר תום לב, כך שאין היא יכולה להיחלץ מפרסום זה וחובתה לפצות את התובע על יסוד ההגנות המעוגנות בחוק. לעניין הפיצוי, התובע הגביל את דרישתו לפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ש"ח. 5. מהצד השני של המתרס, הנתבעת כפרה בטענה כי הפרסום מהווה לשון הרע. לטענתה, בעקבות מידע מודיעיני מוצק, שמו של התובע נקשר בשורה ארוכה של מעשי גניבה ומעילה שבוצעו בחברה. עם זאת, כך נטען, בביתו של התובע לא נערך חיפוש משטרתי מחמת טעות שנפלה בצו החיפוש. הנתבעת טענה עוד, כי במקרה דנן לא מתקיים יסוד הפרסום, שכן עסקינן במכתב פנימי שלא הופץ אלא הועבר בין אורגנים של אותה חברה העובדים באותה מחלקה- מחלקת הביטחון וסווג "כשמור אישי". 6. הנתבעת הוסיפה, כי במידה וייקבע שעסקינן בפרסום העולה כדי לשון הרע, הרי לנתבעת קיימת הגנת "הפרסום המותר" לפי סעיף 13(9) לחוק. הנתבעת אף טענה לתחולת ההגנה שעניינה פרסום בתום לב והפנתה לסעיפים 15(2), (3) ו- 16(א) לחוק. דיון והכרעה 7. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם משלוח המכתב עונה על הגדרת המונח "פרסום" שבחוק. הנתבעת בגישה כי אין לראות במכתב זה כמקים את יסוד הפרסום מהטעם שעסקינן במכתב פנימי שהועבר מאורגן לאחר בתוך הנתבעת עצמה. אין לקבל גישתה זו של הנתבעת, מהטעם הפשוט שטענה זו לא יכולה לדור עם הגדרת יסוד הפרסום כפי שקיבלה ביטוי ממצה וברור בסע' 2, 6 ו-7 לחוק. לעניין ביצועה של עוולה אזרחית נקבע מפורשות, כי פרסום מתקיים שעה שהמידע הגיע, לכל פחות, לאדם אחד זולת הנפגע. מכאן, אין כל השלכה גם לא משקל כלשהו לשאלת נסיבות עריכת מסמך זה והעובדה שהוא מהווה דיווח לגורמים ממונים העובדים באותה המחלקה אצל הנתבעת בקביעת התקיימותו של יסוד זה. ועוד, לשון הרע שנעשתה בכתב באופן שעלולה הייתה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע מהווה פרסום לשון הרע בהתאם להוראת סעיף 2(ב)(2) לחוק. הווה אומר, בהתאם להוראה זו, ניתן לראות במכתב זה כפרסום, גם אם הינו פנימי ואף באם לא הגיע בפועל לידיעת אדם כלשהו זולת הנפגע, ודי בכך שלפי הנסיבות עשוי היה להגיע לאדם אחר (ע"א (ת"א) 1816/09 צ'פלינסקי שרה נ' עו"ד אהוד שטיין (פורסם במאגרים); אורי שנהר דיני לשון הרע, תשנ"ז, בעמ' 90). בענייננו, אין מחלוקת כי המכתב נשוא התביעה הגיע לידיו של קצין הביטחון הארצי מר אלון הלוי, וכפי שצוין במכתב עצמו עותק ממנו נשלח לאדם נוסף בשם מר פוקס אהרון. כך או כך, עסקינן בפרסום הממלא אחר הגדרת מונח זה בחוק על שתי חלופותיה. 8. התהליך בבחינת השאלה האם הפרסום מהווה לשון הרע מתחיל בעיבוד הפרסום הגולמי לשם חילוץ המשמעות העולה הימנו, ומסתיים במתן תשובה לשאלה האם הפרסום אוצר בחובו פוטנציאל ללשון הרע. מלאכה זו נעשית תוך היזקקות למבחן אובייקטיבי ומנקודת מבטו של "האדם הרגיל", שהינו האדם מהרחוב שהלך נפשו ותפיסתו משקפות את המציאות היומיומית והרגילה ( ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1 ; ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734). בענייננו, כאמור, במסגרת המכתב צוין שמו של התובע כמי שבביתו נתפס רכוש גנוב השייך לחברה. בבואנו לבחון את הדברים שייחסה הנתבעת לתובע במסגרת מכתבה, דומה כי מתבקשת מאליה המסקנה שפרסום זה נופל בגדר לשון הרע. שכן, לא צריכה להיות מחלוקת, כי במכתב זה , המציג את התובע כגנב או כמי שמחזיק רכוש גנוב ומייחס לו ביצוע מעשים בלתי מוסריים ופליליים, המהווים בעיניו של כל אדם רגיל וסביר לשון הרע. מדובר, אם כן, בפרסום העונה על הגדרת לשון הרע. 9. משלא הוכחש תוכן הפרסום עצמו, ומשהגעתי לכלל מסקנה כי יש בדברים משום לשון הרע, עובר הנטל לנתבעת להוכיח כי היא חוסה בצלן של אחת ההגנות הקבועות בחוק. 10. הנתבעת טוענת כי, חלה בעניינה ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק: " פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". בסעיף 13(9) לחוק, המחוקק ביקש להעניק הגנה מוחלטת לפרסומים המהווים לשון הרע גם אם נעשו בחוסר תום לב, הינם כוזבים ואף זדוניים (רע"א 1104/07 חיר נ' גיל בפסקה 7 ), ובלבד שהופצו תוך כדי מילוי תפקיד רשמי או מכוחו של היתר שניתן ע"י רשות מוסמכת עפ"י דין (ע"א 211/82 לאה ננס נ' ד"ר סוזי פלורי, פ"ד מ(1) 210, בעמ' 215) . ברם, הוראת החוק הנ"ל, כפי שנקבע, יש לפרש בצורה מצמצמת, ואין מקום להרחיב את תחולתה מעבר למתבקש מלשונה הדווקנית. על כל הטוען לתחולת הגנה זו להראות את המקור החוקי לחובת הפרסום, או להצביע על ההוראה או ההרשאה שניתנה בידיו לביצועו של פרסום זה ע"י רשות שהוסמכה כדין ( שנהר לעיל, עמ' 203- 204). 11. במקרה דנן, אין כל דין המחייב את הנתבעת לעריכת והפצת מכתב זה או למצער הנתבעת לא השכילה להצביע על מקור חוקי שמחייבה או מסמיכה לערוך מכתב כגון דא. זאת ועוד, הנתבעת לא הצביעה על כל הוראה או היתר של רשות מוסמכת, שנתנה בידיה או הורתה לה או למי מעובדיה לפרסם את המכתב ( שנהר, עמ' 204). 12. הנתבעת טענה בסיכומיה כי מכוח מעמדה כתאגיד סטטוטורי המחזיק בסמכויות שלטוניות, הרי נכון לסווג אותה כרשות מוסמכת, כמשמעות מונח זה בנוסח ההגנה בה עסקינן. גם טיעון זה אין בידי לקבל. פרשנות נכונה, כך אני סבור, מובילה למסקנה כי רשות מוסמכת היא שהוסמכה מפורשות עפ"י דין לעשות פרסום מוגדר או שלשם מילוי אחר תפקידה הרשמי היא מוסמכת לערוך ולפרסם דוח או פרסום ספציפי אחר. רשות מוסמכת זו, האדם או הגוף לו האצילה מסמכותה חסינים מפני תביעה עפ"י החוק בגין פרסום שעשו בגדרה של הסמכות החוקית. זאת בשונה מהפרשנות המרחיבה בה דוגלת הנתבעת ולפיה כל גוף שהוקם עפ"י דין, תהיה התכלית והמטרה מאחורי הקמתו וסמכויותיו אשר יהיו, הרי כל פרסום שיעשה, גם אם אינו נופל במתחם סמכויותיו החוקיות, יחסה בצלה של הגנה זו. גם אם בידי חברת החשמל סמכויות סטטוטוריות, הרי לשם מילוי תפקידיה החוקיים היא לא הוסמכה מפורשות לערוך את הפרסום מושא ענייננו, לא במסגרת אותם תפקידים מוגדרים שהמחוקק יעד לה וגם לא לקידומם של תפקידים רשמיים אחרים, או למצער, כפי שהקדמתי, הנתבעת לא השכילה להציג תשתית שתלמד אודות סמכותה החוקית לפרסומו של מכתב זה. כך למשל, דוחות ביקורת של מבקרת פנים ברשות מקומית, הוכרו כאלה החוסים בצלה של הגנה זו מהטעם הפשוט שבמסגרת סמכויותיה החוקיות עליה לערוך דוחות הביקורת ולפרסמם (סע 10 לחוות דעתו של כב' השופט הנדל ברע"א 8629/08, 10195/08 דני עטר נ' אילנה חייט {פורסם במאגרים} [ ), כך גם באשר לחוות דעתם של נציגי התביעה שבגדרן הובאו השיקולים לעניין העמדתו לדין של חשוד, גם לגביהן חלה ההגנה משום שנערכו למילוי אחר תפקיד רשמי ומכוחה של סמכות חוקית (6356/99 דרור חטר-ישי נ' עדנה ארבל, נו (5), עמ' 254). לפיכך, לא עומדת לנתבעת הגנת סעיף 13(9) לחוק, ודין טענה זו להידחות. 13. טענתה השנייה של הנתבעת מתייחסת להגנות הנזכרות בסעיפים 15(2) ו-(3) לחוק. עיון בנוסחן של הגנות אלה מלמד מפורשות כי תנאי מקדמי לתחולתם הוא שהפרסום נעשה בתום לב (ע"א 211/82 ננס נ' פלורו שלעיל, בעמ' 215- 216 ; ע"א (י-ם) 1003/96 בן חורין נ' לוי ואח', בעמ' 445 (פורסם במאגרים)). כאשר הנטל להוכחת תום הלב מוטל על הנתבעת, האוחזת בהגנות אלו (ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, בעמ' 188). 14. כאמור, הנתבעת טוענת כי, המסמך נשוא התביעה נערך בתום לב ובנסיבות שהטילו על קצין הביטחון חובה חוקית ומוסרית לעשות אותו פרסום, כן, על מנת להגן על עניין אישי כשר, רכושה ונכסיה של החברה. הנתבעת לא הוכיחה כי בנסיבות העניין היא נקטה באמצעים סבירים כדי להיווכח אם העובדות שיוחסו לתובע במכתב הן נכונות. הנתבעת לא ערכה בדיקה ממשית כלשהי, וזאת על אף שכל המסמכים המתייחסים לחיפוש המשטרתי היו ברשותו או בשליטתו של עורך המכתב, ובדיקה פשוטה הייתה מעמידה קצין הביטחון על חוסר הדיוק והטעות בקביעה בדבר ביצוע צו חיפוש בביתו של התובע ומציאת רכושה הגנוב בחציריו. היעדר בדיקה נאותה, כאמור, שוללת מהנתבעת את הגנת סעיף 15 לחוק ,המחייבת נקיטת אמצעים סבירים לבדיקת מהימנות המידע, וזאת גם אם כוונותיה של הנתבעת היו טובות ורצויות (עניין, ננס נ' פלורו שלעיל בעמ' 215- 217 ; שנהר בעמ' 290 ובעמ' 297- 298). 15. לא זו אף זו, אי הבאת הסבר כלשהו, לא כל שכן משכנע, למחדלה של הנתבעת שלא נקטה באמצעים הנדרשים לאימות המידע טרם פרסומו מצביע על חוסר תום לבה של הנתבעת, אף מחיל חזקת חוסר תום הלב הקבועה בסעיף 16(ב)(2) לחוק (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 569). בנסיבותיו של מקרה זה, הרי שעה שלא נטען, וממילא לא הוכח, כי הנתבעת נקטה בפעולה הפשוטה ביותה לבדיקת נכונות תוכנו של מכתב זה, חזקה כי היא פעלה שלא בתום לב, ומכאן המסקנה כי הנתבעת לא תוכל לחסות בצל ההגנות הקבועות בסע' 15 לחוק. 16. סיכומם של דברים, משלוח המכתב נשוא התביעה בנסיבות בהן הוא נשלח ותוכנו מהווים פרסום לשון הרע כמשמעות הדיבור בחוק, ולפיכך נושאת הנתבעת באחריות לפצות את התובע בגין נזקיו. הפיצויים 17. התובע טען לפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק, אשר קובע כי הפיצוי בגין לשון הרע, כאשר לא הוכח נזק, לא יעלה על 50,000 ₪. 18. ככלל הפיצוי שאינו תלוי בהוכחת קיומו של נזק, שואף לביסוסה של ההכרה בכך שדיבתו של התובע הוצאה ללא הצדקה וחותר לתיקון המעוות תוך מירוק וליטוש זכותו של התובע לשם הטוב (רע"א 4740/00 אמר ואח' נ' יוסף ואח', פ"ד נה (5) 510). לעיתים, כשעסקינן בפגיעה קשה המלווה בכוונה זדונית או נעשית בחוסר תום לב, נודעת חשיבות להיבט העונשי וגם ההרתעתי (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 4 ; ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489). 19. לאחר שהדרכתי את עצמי בכל השיקולים לעיל, כן בחנתי את היקפו של הפרסום שנעשה אך לעיני המכותבים, מידת הפגיעה בכבודו של התובע, התנהלות הצדדים, גם אופיה של הפגיעה בשמו הטוב של התובע והנסיבות האופפות פגיעה זו, אני רואה בנסיבות לחייב את הנתבעת לפצות התובע בתשלום סך של 8,000 ₪. סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 8,000 ₪. כמו כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום. מסמכיםלשון הרע / הוצאת דיבה