1. ביום 23.7.00, ב"ספורטק" אשר בנו"ש בחיפה, תקף הנתבע מס' 3 (להלן: "הנתבע"), את התובע, בכך שנגח בו והיכה אותו באגרופים, וכתוצאה מכך נגרמו לתובע חבלות ופציעות, ובין היתר - חתך בשפה עליונה, חתך באוזן שמאל, פציעה באף, חבלות בגב וחתכים בראש (להלן: "התקיפה"). אלה עובדותיו של כתב אישום אשר הוגש כנגד הנתבע, בת.פ. 1896/02 בבית משפט השלום בחיפה (להלן: "כתב האישום"). הנתבע הודה בעובדותיו של כתב האישום, הורשע, וביום 26.11.02 נגזר דינו. במסגרת גזר הדין חוייב הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 2,000 ₪. אין חולק כי בעקבות כך מהוות עובדות כתב האישום ראיה לכאורה כנגד הנתבע בהליך זה, על פי הוראת סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. האירוע הנ"ל היווה העילה להגשת תביעה אזרחית זו, בה תובע התובע פיצוי בגין נזקי הגוף אשר נגרמו לו. בישיבת ההוכחות, אשר התקיימה ביום 2.11.05, הסכימו הצדדים כי חוות דעתו של ד"ר אלחנן גרינברג (להלן: "המומחה"), אשר הוגשה כראיה מטעם הנתבעות 1 ו- 2 (עוד טרם הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמתם לדחיית התביעה נגדן), תחייב את הצדדים. על פי חוות דעת זו, גרמה התקיפה לתובע שינוי קל במבנה האף החיצוני וסטייה במחיצה, ללא הפרעה במעבר אויר, וכן גרמה לצלקות מאחורי האפרכסת ובחלק הפנימי של השפה העליונה. המומחה קבע, כי בגין השינוי הקל במבנה האף החיצוני וסטיית המחיצה, נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%, וכי הפגימות האחרות אינן מקנות נכות. 2. בכתב הגנתו וכן בתצהירו, טען הנתבע כי הוא פעל מתוך הגנה עצמית, ובסיכומיו טען בא כוחו, כי התובע קינטר את הנתבע ולפיכך יש להטיל עליו חלק מהאחריות לתקיפה. לא אוכל לקבל טענה זו. התקיפה אירעה לאחר שהתובע השתמש בשירותי הנשים הנמצאים ליד חדר הכושר אשר בספורטק (להלן: "המועדון"). הנתבע, אשר עבד במועדון, ואשר היה אחראי על תחזוקת השירותים, פנה, לדבריו, אל התובע ושאל אותו מי נתן לו את המפתח לשירותי הנשים. בתגובה לשאלה זו התנפל עליו התובע, לדבריו, צעק עליו "מי אתה בכלל" והתקרב אליו במהירות בצורה מאיימת. הנתבע חשב שבכוונת התובע לתקוף אותו ולכן "הרחיק אותו בנגיחה קלה", ועזב את המקום. התובע טוען שאת המפתח לשירותי הנשים קיבל מהשומר במקום, לאור חוסר האפשרות להשתמש בשירותי הגברים בשל מצבם הירוד. התובע הכחיש מכל וכל את טענות הנתבע וטען בתצהירו, כי הנתבע פנה אליו בטרוניה על כך שהוא השתמש בשירותי הנשים, ולאחר שהתובע השיב לו שהוא קיבל רשות לכך וכי אין לנתבע זכות למנוע זאת ממנו, תקף אותו הנתבע, ללא כל התגרות, צעקות או איום מצידו. משהוכיח התובע את מעשה התקיפה, מוטלת על הנתבע החובה להוכיח את טענותיו, לפיהן התקיפה נעשתה לאחר קינטור מצד התובע, ולכן מוטל אשם גם על התובע. "כלל אוניברסלי הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסויימת החשובה לעמדתו במשפט - בין טענה חיובית ובין טענה שלילית - עליו הראיה" (קדמי, על הראיות, מהדורת 2003, חלק שלישי, עמ' 1507, וכן ע"פ 28/49 זרקא נ' היועמ"ש פ"ד ד' 504. כן ראה: ע"א 210/88 - החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הועדה המקומית פ"ד מו(4), 627 ו- ע"א 357/72 - שנסי עזיז נ' סוראיה בצלציוני פ"ד כז(1), 741. "בסיטואציה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש, מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות 'המדיחות' הנטענות על ידו. כאשר הוא אינו מרימו, מתקבלת גרסת התובע" - ע"א 11100/02 רונן חצור ואח' נ' עו"ד ניסים דותן ואח' תק-על 2004(1), 1168. עדותו של הנתבע באשר לחלקו של התובע באירוע הינה עדות יחידה של בעל דין, אשר חל עליה סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. לא ניתן היה ליתן אמון בעדותו של הנתבע; למרות הודאתו בעובדות כתב האישום, כפי שפורטו לעיל, טען הנתבע בפניי, שכל שעשה הוא נגיחה קלה בפניו של התובע. דברים אלה עומדים בסתירה הן לעובדות כתב האישום כפי שפורטו לעיל, הכוללות עובדות נוספות של תקיפה, והן בסתירה למסמכים הרפואיים ולתמונות אשר צורפו לתצהיר התובע, מהם עולות חבלות נוספות, אשר לא ייתכן שנגרמו רק מנגיחה קלה. בנוסף - לאור חובת ההוכחה המוטלת עליו, היה על הנתבע (ולא על התובע) להביא עדים לתמיכה בגרסתו, ואין לטרוניית ב"כ הנתבע כנגד אי הבאת עדים מטעם התובע בסיס משפטי, מה גם שלנתבע היה קשר למקום, והכרות עם הנמצאים בו, לרבות השומר, יותר מאשר לתובע, בהיות הנתבע עובד במקום. סוף דבר - אני קובעת כי לא היה כל אשם מצד התובע וכי הנתבע אחראי למלוא נזקיו. מעבר לצריך אומר, כי גם לו הייתי מקבלת את גרסתו של הנתבע, לפיה הוא חש מאויים מהתנהגותו של התובע, לא היה בכך כדי להצדיק את התקיפה, שכן אין ספק שיכול היה הנתבע להימנע מכך. בהקשר לכך ראוי לציין, שהנתבע הינו אדם גדל-גוף, אשר, על פי דבריו הוא: "עבר הכשרה בקרב מגע, אגרוף, הרמת משקולות, כל מה שאפשר" (עמ' 9 לפרוטוקול), דבר אשר בוודאי מפחית כל חשש לסיכונו מצד התובע, במיוחד כאשר לא היה בתיאורו של הנתבע עצמו את התנהגותו של התובע, כדי להצביע על חשש של ממש לשלומו של הנתבע, ואין לאמר שהתמלאו, גם על פי גרסת הנתבע, הנסיבות האמורות בסעיף 24(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 3. גובה הנזק - התובע, יליד שנת 1956, יועץ מס ועו"ד במקצועו, נשוי ואב לשתי בנות. לטענתו, נגרמו לו בגין התקיפה, נזקי ממון בעבר וייגרמו לו נזקי ממון בעתיד, לרבות עלות ניתוח לתיקון המחיצה, אשר הומלץ שיעבור, אולם הוא לא הגיש ולו מסמך אחד, אשר יש בו כדי להעיד על גובה נזקי הממון להם הוא טוען. מדובר בנזקים אשר אין ספק שניתנים להוכחה במסמכים. ניתן לקבל חוות דעת לגבי עלות ניתוח מסוג זה, ניתן היה להגיש קבלה על תשלום לאמבולנס וכיוצ"ב. בנסיבות כאלה, בהן יכול תובע להביא ראיות להוכחת נזקיו, ואין הוא עושה כך, אין ביהמ"ש יכול לערוך אומדנא. אומדנא נערכת כאשר לא ניתן להביא ראיות מדוייקות באשר לגובה הנזק. יתירה מזו - גם לצורך עריכת אומדנא על התובע להביא ראיות כלשהן, אשר יש בהן כדי ליתן לביהמ"ש בסיס לעריכתה. ראה דברי כב' השו' ד. לוין בע"א 605/88 - תבורי ו-3 אח' נ' מעינות הגליל המערבי פ"ד מה(2), 1 עמ' 10-11: "באותם המקרים בהם, לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי". וכן, הנאמר בע"א 294/92 חיה דרוק ו-8 אח' נ' אליאסיאן אהרון ו-2 אח' פ"ד מז(3), 23: "גם במסגרת דיני הנזיקין נערכת ההבחנה בין מצבים בהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית, ובין מצבים בהם ההוכחה מעשית ואף פשוטה, אך למרות זאת לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו [ר' למשל: ע"א 525/74 אסבסטוס נ' פזגז, פ"ד ל (3) 281]. השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות בהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדוייקת ומלאה". בענייננו - לאור כך שהתובע לא המציא כל ראיות וכל נתונים, למרות שניתן היה להמציאם, לא ניתן לפסוק פיצוי כלשהו בגין נזק ממוני. אין גם מקום לפיצוי בגין עזרת צד שלישי, כאשר נראה שההחלמה מהפציעה לא הצדיקה עזרה, מעבר לעזרה הרגילה אשר מגישים בני משפחה לבן משפחתם אשר נפגע, וכאשר התובע לא עבר ניתוח תיקון מאז התקיפה, למרות השנים אשר עברו מאז. אשר לנזק לא ממוני - התובע עותר לפיצוי לפי שיקול דעת ביהמ"ש והפנה למספר פסקי דין, ובמיוחד לת.א. 3516/04 (שלום הרצליה) דורון שוסט נ' ישראל דמרי (טרם פורסם), (להלן: "פס"ד שוסט"), בו נפסק פיצוי בסך 72,000 ₪ בגין כאב וסבל, ובנוסף לו - פיצויים עונשיים בסך 18,000 ₪. ב"כ הנתבע טוען, כי יש לפסוק פיצוי בסך שבין 5,000 ₪ ל- 10,000 ₪ בגין כאב וסבל וכי אין מקום לפסוק פיצויים עונשיים, הן לאור נסיבות המקרה והן לאור פיצוי בסך 2,000 ₪ אשר נפסק לזכות התובע בהליך הפלילי. פיצוי בגין כאב וסבל - על פי תעודת חדר המיון נגרם לתובע שבר באף עם חתך עמוק, חתך בשפה העליונה, אשר נתפר, וחבלות באוזן שמאל ובגב התחתון. צודק ב"כ הנתבע בטענתו, לפיה התובע ניסה להעצים ולהאדיר נזקיו, מעבר לנזקים אשר נגרמו לו בפועל, כאשר בתצהירו פירט נזקים, אשר הוברר, על פי בדיקות מומחים, שאינם קשורים לתקיפה, כגון בעיית שמיעה. על כך ראוי התובע לגינוי, אולם אין בכך כדי לשלול את הראיות על הנזקים אשר הוכחו, או כדי להפחית בפיצוי המגיע לו בגינם. בהביאי בחשבון את נסיבות המקרה וכל הנתונים אשר הובאו בפני, ובכללם את פציעותיו של התובע, לרבות הפציעות אשר אינן מקנות אחוזי נכות, את שיעור הנכות הצמיתה אשר נקבעה, ומנגד את העובדה שאין מדובר בנכות אשר יש בה הפרעה של ממש לחיי היום-יום, סבורה אני שיש לפסוק לתובע בראש נזק זה, פיצוי בסך של 45,000 ₪, נכון להיום. 4. פיצויים עונשיים - מדובר בתקיפה ברוטלית של התובע, תקיפה אלימה, אשר נעשתה ללא הצדקה, ע"י אדם אשר הוכשר בקרב מגע, איגרוף ועוד. אמנם, "הענשת" תוקפים נעשית בהליך פלילי, ואף הנתבע נענש בהליך הפלילי אשר התקיים בנוגע למקרה דנן, ודינו נגזר, לרבות חיובו בפיצוי התובע בסך של 2,000 ₪, אולם בתי המשפט פסקו, לא אחת, כי ניתן לפסוק פיצויים עונשיים גם בהליך אזרחי. ראה: ע"א 140/00 - עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח' פ"ד נח(4), 486, הנזכר בפס"ד שוסט, ופסקי הדין הנזכרים בו. הגורמים אשר יש להביא בחשבון בענין זה הינם כוונתו הרעה של התוקף, נסיבות התקיפה והסבל שנגרם לנתקף. נסיבות התקיפה בענייננו הינן חמורות, הן לאור כך שהנתבע הוכשר בקרב מגע ואגרוף, והן לאור כך שהתובע הותקף ע"י הנתבע רק מאחר שהתנהגותו לא נשאה חן בעיניו, ואף נגרם לתובע נזק ממשי. בימינו אלה מצטרפת לאמור לעיל גם האלימות הגואה במחוזותינו, וראוי שביהמ"ש יביע עמדה נחרצת כנגד כל מעשה אלימות מכוון, לא רק בהליך פלילי, אלא גם בהליך אזרחי. לנסיבות בהן יש מקום לפסוק פיצויים עונשיים ראה: ת"פ (ירושלים) 343/97 - מדינת ישראל נ' האני בן מוסא חוסני תק-מח 98(1), 2025; ת"א (ירושלים) 1421/99 - שרה שמחה נ' חברת פזגז ירושלים בע"מ תק-מח 2001(2), 13703; ת"א (ירושלים) 1751/96 - דבורה גרוס נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ תק-מח 2002(2), 2897; כן אין חולק שאין בעובדה שנפסק פיצוי בהליך הפלילי, כדי לגרוע מסמכות ביהמ"ש לפסוק פיצויים לניזוק, כפי שקובע במפורש סעיף 88 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. נשאלת השאלה האם יש מקום לפסוק פיצויים עונשיים מקום שכבר נפסקו פיצויים לניזוק, על פי סעיף 77 לחוק העונשין. סבורתני שיש פנים לכאן ולכאן. מחד - פיצויים עונשיים מתאימים יותר להליך עונשי מאשר להליך אזרחי, ולא בכדי קבעו בתי המשפט כי, בדרך כלל, ראוי לפסוק פיצויים עונשיים רק מקום שהמעשה בוצע מתוך כוונה או מתוך זדון, ולא ברשלנות. יש טעם בטענה לפיה משפסק ביהמ"ש בהליך הפלילי, הוא ההליך העונשי, פיצויים לניזוק אין מקום להוסיף עליהם פיצויים עונשיים בהליך האזרחי. מאידך - פעמים רבות, לא נמצא בפני ביהמ"ש בהליך הפלילי כל החומר הרלבנטי, לצורך הערכת גובה הפיצוי העונשי אשר יש מקום לפסוק, כגון מקרה בו הנאשם הודה במיוחס לו וביהמ"ש לא שמע ראיות, כך שנסיבות המעשה ידועות לו רק בתמצית, לא נמצאות בפניו תעודות רפואיות ו/או חוות דעת מומחים לצורך הערכת מידת הפגיעה במתלונן, גורם אשר מהווה שיקול לא רק לעניין הערכת הנזק, אלא גם לעניין הערכת גובה הפיצוי העונשי אשר יש לפסוק. עוד יש לזכור, כי לעיתים נערכות בהליך הפלילי עסקאות טיעון, אשר כוללות הסכמה גם על גובה הפיצוי לניזוק, ואין מקום לראות באישורו של ביהמ"ש את עסקת הטיעון משום הבעת דעה כי הפיצוי לניזוק הוא הפיצוי הנכון אשר יש לפסוק בהליך הפלילי, אלא רק אישור לכך שהעסקה אינה חורגת, באופן קיצוני, מהסביר בנסיבות הענין, מה גם שלעיתים מביא ביהמ"ש בחשבון גם את הסיבות לעריכת הסדר הטיעון, סיבות אשר אינן קיימות, בדרך כלל, בהליך האזרחי. סיכומו של דבר, דעתי הינה שאין בפיצוי אשר נפסק לפי סעיף 77 לחוק העונשין, כדי להגביל את ביהמ"ש, בהליך האזרחי, מלפסוק גם פיצויים עונשיים, אם כי על ביהמ"ש להביא בגדר שיקוליו, הן לגבי עצם פסיקת הפיצוי העונשי והן לגבי שיעורו, את ההליך הפלילי ואת הפיצוי אשר נפסק בו. לאור כל האמור לעיל, ובנסיבותיו של מקרה זה, כפי שפורטו לעיל, אני פוסקת לתובע, בנוסף לפיצוי בגין כאב וסבל, פיצויים עונשיים בסך 13,000 ₪, נכון להיום, וזאת - מעבר לפיצוי אשר נפסק בהליך הפלילי, ולאחר שהבאתי פיצוי זה בחשבון. 5. אני מחייבת, איפוא, את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים דלקמן: א. פיצוי כולל בסך של 58,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ב. אגרות המשפט בשערוך כדין מהיום בו שולמו ע"י התובע ועד החזרן המלא בפועל. ג. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, נכון להיום. המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים. ניתן היום י"א בחשון, תשס"ו (13 בנובמבר 2005), בלשכתי, בהעדר הצדדים. ת. שרון-נתנאל, שופטת תאונות (חתכים)