א. רקע עובדתי וכתב האישום 1. הנאשם הורשע בתיק זה בעבירה של הפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם, עבירה לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. 2. בעובדות כתב האישום נטען כדלקמן: ביום 2.7.10, בבית משפט השלום בעכו, במסגרת תיק מ 2016-07-10, הורה כבוד השופט ג'מיל נאסר על שחרורו של הנאשם ובין היתר הורה, כי חל איסור מוחלט על הנאשם ליצור קשר עם X (להלן: "המתלוננת") למשך 14 יום (להלן: "הצו"). כמו כן נקבע בצו, כי האיסור הנ"ל חל על כתובת הדירה בה מתגוררת המתלוננת (רחוב בן גוריון 53 במעלות, להלן: "הבית"). ביום 3.7.10, סמוך לשעה 16:00 לערך, הפר הנאשם את הצו באופן שהגיע לביתה של המתלוננת ודרש לקחת את בתם המשותפת, שעה שהוא צועק, משתולל ומגדף את המתלוננת. 3. יובהר כי, לאחר שהנאשם הודה בעובדות כתב האישום, כאמור בישיבה מיום 7.9.10, ביקש הסניגור כי בית המשפט יזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, בטענה משפטית כי הצו ניתן ללא סמכות, וכי החלטת בית המשפט המורה על מתן הצו הינה בטלה מעיקרא, ומשכך נטען, כי לא בוצעה העבירה של הפרת הוראה חוקית, המיוחסת לנאשם בכתב האישום. ביום 25.10.2010 ניתנה על ידי הכרעת דין בה הורשע הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, תוך ניתוח הסוגיה המשפטית ודחיית בקשת הנאשם להורות על זיכויו בטענה כי ההחלטה, במסגרתה ניתן הצו נשוא כתב האישום, בטלה מעיקרא. במסגרת הכרעת הדין נקבע, בין היתר, כי משניתן הצו לטובת המתלוננת בנוכחות הנאשם, הרי שהיה על הנאשם לכבד את הצו, ולא לפעול בניגוד לאמור בו, וכי במידה שרצה הנאשם לתקוף את הצו, היה עליו לעשות כן בדרך של תקיפת הצו והגשת ערר מבעוד מועד; ברם, משעשה הנאשם דין לעצמו, הביע בכך זלזול בשלטון החוק והפר את הצו שהיה בתוקף בעת האירוע נשוא כתב האישום. ב. ראיות המאשימה לעונש 4. במסגרת ראיותיה לעונש הגישה ב"כ המאשימה את גיליון ההרשעות הקודמות של הנאשם (ת/4) וציינה בנקודה זו, כי לנאשם 22 הרשעות קודמות בגין 31 תיקים, שעניינם עבירות רכוש, סמים, וכן אלימות, לרבות אלימות כלפי המתלוננת. 5. ב"כ המאשימה ביקשה להעיד את המתלוננת במסגרת הראיות לעונש מטעם המאשימה. עדות המתלוננת הגב' נאוה X 6. במסגרת עדותה סיפרה המתלוננת, הגב' נאוה X, כי הכירה את הנאשם בדרך של שידוך והתחתנה עמו מתוך ציפייה כי הוא יהווה עבורה בעל תומך, אולם לאחר נישואיה לנאשם, במהלך כל שנות נישואיהם, חוו המתלוננת וילדיה מסכת של אלימות, אימה ופחד מצדו של הנאשם, שהינו, לטענתה של המתלוננת, אדם חסר גבולות, אשר נהג להפר צווי הגנה, שניתנו בעבר על פי בקשתה. ג. טיעוני המאשימה לעונש 7. בטיעוניה לעונש הדגישה ב"כ המאשימה את עברו הפלילי של הנאשם, אשר אף ריצה בעבר עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח. ב"כ המאשימה הוסיפה וטענה, כי הנאשם לא כיבד במקרה דנן צו, אשר נועד להגן על אדם, וכי עסקינן בעבירה שהעונש המירבי בגינה הינו ארבע שנות מאסר, שכן מדובר בהפרת צו הכרוכה בפיקוח נפש. 8. ב"כ המאשימה עתרה וביקשה, במסגרת טיעוניה לעונש להשית על הנאשם, שהינו רדיציביסט, חסר כתובת קבועה ולא נותן מנוח למתלוננת, ענישה משמעותית, תוך מתן הדעת לכך כי המתלוננת חיה תוך חשש קיומי לחייה, מה גם שבעבר המתלוננת סבלה מאלימותו של הנאשם כלפיה, והנאשם אף ריצה בגין כך עונש של מאסר ממושך. 9. ב"כ המאשימה ביקשה מבית המשפט להעדיף את האינטרס הציבורי הדורש את הרתעת הנאשם ואחרים שכמותו, ושלא להעדיף את הפן השיקומי, וטענה כי במקרה דנן אין כל פן שיקומי לנאשם שבפנינו, אשר מסוכנותו כלפי המתלוננת רבה, ולפיכך יש להטיל עליו עונש של מאסר בפועל ועונש של מאסר על תנאי, באופן שתוטל הענישה המירבית על פי החוק. ד. טיעוני ההגנה לעונש 10. הסניגור, בטיעוניו לעונש, ביקש לראות את הנאשם כמי שהודה בעובדות כתב האישום, היינו, הודה בהזדמנות הראשונה וחסך את העדת העדים בתיק זה, לרבות המתלוננת. 11. הסניגור הוסיף וטען, כי הנאשם תקף בתקיפה ישירה את החלטתו של כב' השופט נאסר, וכי החלטה זו בוטלה, וביקש להבהיר, כי אילו יכל היה הנאשם, הרי שהיה תוקף במועד את ההחלטה והיא הייתה מתבטלת. בנקודה זו יצויין, במאמר מוסגר, כי ב"כ המאשימה חלקה ובצדק על הטיעון הנ"ל, שכן הנאשם היה מיוצג בעת הרלוונטית על ידי סניגור, ולפיכך ברי כי יכל להגיש מבעוד מועד ערר על ההחלטה. 12. הסניגור ביקש ליתן את הדעת לנסיבות ביצוע העבירה וטען, כי הנאשם המתין דקות ארוכות לכך שהמתלוננת תוציא את הילדה מהבית, שאז התפרץ, כאמור בכתב האישום והוא מביע צער על ההתפרצות ועל התנהלות זו. 13. הסניגור ציין בטיעוניו לעונש, כי משנת 2002 קיימת הפוגה בעברו הפלילי של הנאשם, וכי לאחר מכן ביצע הנאשם עבירת אלימות כלפי המתלוננת בגינה ריצה מאסר בפועל לתקופה של 12 חודש וכי כל מטרת הנאשם במקרה דנן הייתה לראות את בתו. 14. הסניגור ביקש להשית על הנאשם בתיק זה מאסר בפועל לתקופה שאורכה כאורך תקופת מעצרו של הנאשם, בציינו כי בגין העבירה של הפרת הוראה חוקית מושת, לכל היותר, עונש של מאסר בפועל למשך מספר מועט של חודשים. ה. דברי הנאשם 15. הנאשם, במסגרת דבריו בפני בית המשפט, טען כי הוא מצטער על שאירע, וכי חזר בתשובה ומזה 10 שנים לא נפתח נגדו תיק פלילי. ו. דיון ומסקנות 16. לחובת הנאשם יש לציין את חומרת העבירה בה הורשע, על רקע העובדה שהנאשם הפר ברגל גסה את ההוראה החוקית של ביהמ"ש, כב' השופט נאסר, לפיה נאסר עליו, מיום 2.7.10, ולמשך 14 ימים, ליצור קשר עם המתלוננת וכן להתקרב לבית המתלוננת, ואילו הנאשם הפר את הצו הנ"ל ביום 3.7.10, היינו יום אחד בלבד לאחר שניתן הצו, ובכך עשה הנאשם דין לעצמו והביע זלזול בשלטון החוק והמשפט במדינת ישראל. יודגש, כי הנאשם, עת שהגיע לבית המתלוננת, התנהל בדרך של צעקות, השתוללות וגידוף המתלוננת, דבר המוסיף נופך של חומרה להתנהלותו של הנאשם במקרה דנן. 17. אינני מקבלת את טענת ההגנה, לפיה יש ליתן את הדעת לקולא לכך שבסופו של יום בוטלה החלטתו הנ"ל של כב' השופט נאסר, במסגרת ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי, שכן במועד ביצוע העבירה היתה ההוראה החוקית בתוקף, הנאשם היה מודע לקיומה, ואף על פי כן בחר להפר אותה ולפעול בדרך פורצת גבולות, כאמור לעיל. 18. יתירה מכך, מעדותה של המתלוננת, במסגרת הראיות לעונש מטעם המאשימה, עולה כי המתלוננת חוותה, במהלך חייה המשותפים עם הנאשם, מסכת של אלימות, אימה ופחד מפניו של הנאשם, דבר המעורר חשש לביטחונה ושלומה של המתלוננת, ומלמד על החשיבות שבקיום הצו במקרה דנן. 19. המחוקק קבע בצד העבירה של הפרת צו של בימ"ש, שנועד להגן על אדם, עונש מירבי של 4 שנות מאסר, זאת על מנת להביע בכך את חומרת העבירה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ועולה מדברי ההסבר להצעת החוק - הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 69) (החמרת ענישה בשל הפרת צו שיפוטי), התשס"ב - 2002, כדלקמן: "במקרים חמורים ניתן הצו השיפוטי בשל חשש מאלימות או על רקע הפרות חוזרות ונשנות של צווי הגנה או צווי הרחקה שהוצאו לשם הגנה על חייו וגופו של אדם. הנסיון המצטבר בטיפול באלימות במשפחה ובמניעתה מעיד, כי במקרים בהם הופר צו הגנה או צו הרחקה, מצוי בן הזוג, שהצו ניתן לשם הגנתו, בסכנה ברורה לשלומו. סיטואציות מעין אלה נחשבות בעיני אנשי מקצוע בתחום כבעלי רמת מסוכנות גבוהה. מקרים חריפים במיוחד עלולים להסתיים ברציחתו של בן הזוג. המשמעות היא כי דווקא במקרים בהם הוצא צו מתוך חשש לחייו או גופו של בן משפחה או אדם אחר, ההרתעה הגלומה בחוקים, כמו החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א - 1991, אינה מספקת. על כן מוצע לתקן את חוק העונשין ולקבוע כי העונש המירבי שיושת על מפר צו שיפוטי, שניתן לשם הגנה על חייו, גופו או שלומו של אדם אחר, יוכפל, ויעמוד על 4 שנות מאסר" (הצעת חוק 3140, י"ד בתמוז התשס"ב, 24.6.02). 20. ומן הכלל אל הפרט: במקרה דנן נועד הצו השיפוטי להגן על שלומה ובטחונה של המתלוננת מפניו של המשיב, אשר הורשע כבר בעבר בביצוע עבירות אלימות, לרבות עבירות של תקיפת בת זוג, ובגין העבירות האחרונות של תקיפת בת זוג ותקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי בת זוג, נדון הנאשם בשנת 2009 לעונש של מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים. האמור לעיל מלמד בדבר החומרה הנעוצה במקרה דנן בהפרת צו ביהמ"ש ע"י הנאשם ובדבר הצורך, לפיכך, להשית על הנאשם עונש של מאסר בפועל לצורך הרתעת הנאשם בפרט והרתעת עבריינים אחרים בכוח בכלל. 21. עם זאת, מנגד, יש ליתן את הדעת לקולא לכך שהנאשם הודה בתיק זה בעובדות כתב האישום, ובכך חסך, כנטען ע"י הסניגור, ובצדק, את העדת העדים בתיק זה ובמיוחד את העדת המתלוננת. עוד יש ליתן את הדעת, במידת מה, במסגרת הטעמים לקולא לכך שהנאשם לא ביצע עבירה נוספת, מעבר להפרת ההוראה החוקית, וכן לטיעוני הסניגור, באשר לרצונו של הנאשם להפגש בעת האירוע עם בתו, הסובלת מתסמונת דאון, אם כי אין בכך על מנת להצדיק את התנהלותו של הנאשם במהלך האירוע ואת הפרת הצו השיפוטי על ידו. 22. לסיכום, לאחר ששקלתי את הטעמים לחומרא בצד הטעמים לקולא, לרבות את הודאת הנאשם בהזדמנות הראשונה, אני דנה את הנאשם כדלקמן: * למאסר בפועל לתקופה של 10 חודשים, בניכוי תקופת מעצרו (החל מיום 8.7.10). * למאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא כי לא יעבור עבירה לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 ויורשע בגינה. * זכות ערעור תוך 45 יום. #3# ניתן והודע היום י' כסלו תשע"א, 17/11/2010 במעמד הנוכחים. רונית בש, שופטת אי קיום צו בית משפטמשפט פליליכתב אישוםצווים