זהו ערעור על החלטת קצין התגמולים על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט - 1959 (להלן: "החוק") מיום 10.6.01 שלא לאשר למערער תגמול טיפול רפואי לתקופה שבין 1.2.00 לבין 31.3.00 (ו"ע 1714/01) וכן שלא לאשר תגמול טיפול רפואי לתקופה שבין 24.10.98 לבין 31.12.98 (ו"ע 3047/02). בנוסף בדיון ההוכחות נדונו התקופות 1.10.02 עד 31.10.02, 1.11.02 עד 15.11.02, מ- 15.12.02 עד 31.1.03. בסיכומי המערער הוא הוסיף תקופות אי כושר רבות מאד במהלך מרבית שנת 2000, כל שנת 2001 למעט חדש דצמבר 2001 וחלק ניכר מן השנים 2002 ו- 2003, כמו כן צורפו תעודות אי כושר מיום 1.1.04 עד 15.3.04 (ר' סעיף 16 לסיכומי המערער). המערער נולד בשנת 1953 והינו בן 53 כיום. למערער ארעה תאונת דרכים ביום 8.9.1975, עת נסע כחייל בשירות קבע (להלן: "התאונה"). המערער היה בן 22 במועד התאונה. המערער הגיש תביעה לקצין התגמולים והוכר לאחר ערעור בקשר סיבתי של החמרה של 20 אחוז בין שינויים ניווניים בגבו של המערער לבין תאונת הדרכים. כיום מוכר המערער בנכויות הבאות: - שבר דחיסה קל ללא תזוזה בגוף חוליה L1 - 1%; - שבר קומפרסיה של גוף חוליה D8- 5%; - שבר קומפרסיה D7 - 5%; - הגבלה בתנועות עמ"ש מותני - 10%; - ליקוי בתחושה בירך שמאל - 1%; - שינויים ניווניים עמ"ש עם השפעה קלה על כושר פעולה כללי - 2%. 3. המערער והמשיב אינם חלוקים על כך כי המערער מובטל ואינו עובד החל משנת 1999 ואילך. המשיב טוען כי המערער אינו עובד, למרות שועדות מצאו כי הוא מסוגל לעבודה. המערער טוען כי מגיעים לו תגמולי טיפול רפואי בגין כל התקופות הממושכות שבהם הציג חופשת מחלה וזאת בהסתמך על תקנות הנכים (טיפול רפואי) תשי"ד-1954 (להלן: "התקנות") הקובעות בתקנה 3 (א) כדלקמן: "כל נכה הטוען שהוא זקוק לטיפול וזכאי לקבלו לפי סעיף 43 לחוק, רשאי לפנות לרופא מוסמך מקומי שיחליט אם הנכה זקוק לטיפול ומה הטיפול. " 4. לטענת המערער בהתאם לתקנות ולאור מצבו הרפואי הוא פנה לרופאים מוסמכים מקומיים, בין היתר, לרופא האורטופד, ד"ר מוירנפלד איגנסיו, ולאורטופד, ד"ר דרור רובינסון, אשר המליצו על תקופות אי כושר כאמור בתעודות מחלה המצורפות לתיק ביהמ"ש. נאמר מייד כי המשיב טוען כי חלק מתעודות אי הכושר מהוות הרחבת חזית והוספו בשלב הסיכומים ולכן אין לדון בהם, אולם הוועדה החליטה למען היעילות לדון בכולן. 5. ב"כ המשיב טוען, כי יש לדחות את הערעור נוכח העובדה שהגמול שמבקש הנתבע לא נועד לתשלום למי שמובטל כרונית מעבודה. לטענת המשיב, תגמול טיפול רפואי (תט"ר) הינו תגמול המשולם למי שעקב קבלת טיפולים רפואיים ו/או מצב רפואי זמני מפאת נכותו המוכרת, לא מוסגל לעבוד אך באופן עקרוני מצוי במעגל העבודה. המדובר בתגמול זמני בלי תקופת ביניים המוגדרת (לדוגמא, אשפוז). התט"ר קבוע בסעיף 43 לחוק ומשולם מכח התקנות. לטענת ב"כ המשיב תט"ר להבדיל מתגמולי חפ"ר (מחוסר פרנסה) ו/או נצרך נמצא בזיקה ישירה לשכרו של הנכה במקום העבודה, דהיינו, מדובר בזכאי שמצוי בתוך מעגל העבודה. המשיב מפנה לתקנה 14א לתקנות. 6. ב"כ המשיב מציין כי המערער מעיד על עצמו שאינו עובד מאז 1999 ואף מבקש לאשר לו רצף של ימי מחלה בגין רוב התקופה משנת 1998. לדברי ב"כ המשיב תגמול תט"ר אינו מתאים לנכה המצוי במצב כרוני של אי כושר תמידי לעבוד. המשיב מפנה לע"נ 861/00 עזבון המנוח פלה נ' קצין התגמולים וכן לע"נ 115/91 גלעדי נ' קצין תגמולים. המשיב גם הפנה לערעור על עניין גלעדי הנ"ל לביהמ"ש המחוזי ובו קבע ביהמ"ש המחוזי כי המטרה של המחוקק בתקנות הטיפול הרפואי היא עידוד הנכה לצאת לעבודה, שלא כנכה אשר אינו עובד כלל. 7. ב"כ המשיב טוען עוד כי על המערער לבקש לבחון את האפשרות לקבל גמול מסוג תג"מ שהינו תגמול אותו מקבל אדם אשר אינו מסוגל ואין סיכוי בעתיד הנראה לעין שיהיה מסוגל לעבוד, להבדיל מאדם אשר עקב טיפול רפואי או מצב רפואי אינו יכול לעבוד זמנית. ב"כ המשיב מציין כי טענת המערער בדבר חוסר יכולת לעבוד נדחתה מספר פעמים ע"י ועדות כושר עבודה ועל כן המערער פונה לדרך של אישורי מחלה. לטענת ב"כ המשיב לאחר שועדות כושר עבודה שונות שעבר המערער קבעו שהוא מסוגל לעבוד, המערער פיתח שיטה ולפיה הצטייד באישורי מחלה לתקופות רצופות וארוכות. את האישורים האלה הציג המערער למשיב בדיעבד ולטענת ב"כ המשיב הם לא הובאו מרופא מוסמך עפ"י התקנות. 8. ב"כ המערער בסיכומי התשובה שהגיש טוען כי בתקופות בהן אפשר למערער, מצבו הרפואי לעבוד, לא פנה בבקשה לתעודות אי כושר וחזר למעגל העבודה ולכן לטענתו הוא איננו מובטל כרוני ודורש בדין תגמול הטיפול הרפואי בגין התקופות בהן לא עבד. עוד טוען ב"כ המערער כי האישורים לא הוגשו באיחור ולאחר מעשה אלא תוך כדי התקופות הרלוונטיות ע"י הרופאים המוסמכים ובהתאם למצבו הרפואי של המערער באותם המועדים. התקופה שמיום 24.10.1998 ועד ליום 31.12.1998. 9. המערער פנה לרופא המחוזי, ד"ר כץ, על מנת שיאשר לו את תקופת המחלה מיום 24.10.1998 ועד ליום 31.12.1998, אשר ניתנה לו ע"י ד"ר רובינסון דרור, רופא מקומי מוסמך. ד"ר כץ אישר בתחילה למערער את חופשת המחלה במלואה, אולם לאחר התערבות נוספת, קוצרה תקופת המחלה ואושרה אך ורק התקופה שמיום 11.12.98 ועד ליום 31.12.98. התקופה שמיום 1.2.00 ועד ליום 31.3.00. 10. המערער קיבל תעודות רפואיות מד"ר מוירנפלד לתקופת אי כושר שמיום 1.2.00 ועד ליום 31.3.00 ופנה לרופא המחוזי ד"ר לבנון בבקשה כי יאשר את תקופת אי הכושר. ד"ר לבנון סבר בתחילה, כי התעודות תואמות למצבו הרפואי של המערער ולתקנות ונתן הוראה לאשר את התגמול הרפואי עבור תקופת אי הכושר. בהמשך ככל הנראה בוטל האישור, אולם מן העדויות שנשמעו עולה כי ד"ר לבנון טען שד"ר זנדבנק הוא שביטל את האישור ואילו ד"ר זנדבנק אמר בחקירתו כי הוא רק יעץ לד"ר לבנון להסתכל בתיק וככל הנראה ד"ר לבנון בעצמו שינה את החלטתו משום שד"ר זנדבנק אינו מוסמך לבטל את האישור שנתן ד"ר לבנון. התקופה שמיום 1.12.1999 ועד ליום 15.11.2002. 11. המערער הגיש תעודות מחלה בגין כל התקופה שמ - 1.12.1999 ועד 15.11.2002 תקופה של כמעט שלוש שנים וד"ר לבנון, הרופא המחוזי, סירב לאשר חלק גדול מן האישורים הנ"ל. התקופה שמיום 16.11.2002 ועד ליום 15.3.2004. 12. המערער המשיך להעביר למשיב תעודות רפואיות המעידות על אי כושר לשוב ולעבוד אולם בכל פעם נתקל בסירוב להכיר בתעודות המחלה ובאובדן הכושר. 13. ב"כ המערער טוען כי המערער היה שרוי באובדן כושר עבודה בהתאם לאישורי מחלה תקופה ארוכה מאוד וחלקה המהותי של התקופה נדחתה ע"י המשיב. המערער הוזמן לבדיקות אצל המומחה התעסוקתי, ד"ר אברהם ניניו, אשר קבע ביום 23.12.1998 כי המערער במצבו הנוכחי מסוגל לעבוד בעבודות הכרוכות בישיבה ועמידה לסירוגין וזאת בהיקף משרה של 6 שעות עבודה בלבד. לסיכום חוות דעת מיום 18.7.2001 כתב ד"ר ניניו כי המערער מסוגל לעבוד בהיקף משרה של 4 שעות עבודה. לטענת ב"כ המערער החלטות של ד"ר כץ וד"ר לבנון בוטלו ע"י ד"ר זנדבנק בניגוד לדין ולתקנות. דיון והכרעה 14. הוראות החוק הקובעות לעניין זה הן: סעיף 43 (א) לחוק קובע: "כל נכה יקבל על חשבון המדינה, בתנאים שייקבעו בתקנות, טיפול במחלה שחלה בה או בחבלה שנחבל או במחלה שהחמירה בתקופת שירותו עקב שירותו בכל עת שיתגלה צורך בטיפול כאמור." תקנה 3 לתקנות קובעת: "כל נכה הטוען שהוא זקוק לטיפול וזכאי לקבלו לפי סעיף 43 לחוק, רשאי לפנות לרופא מוסמך מקומי שיחליט אם הנכה זקוק לטיפול ומה הטיפול. " תקנה 14 לתקנות קובעת: "נכה שנתמלאו בו התנאים שלהלן יהיה זכאי לכל יום של ביטול לתגמול יומי עבור טיפול רפואי כאמור בתקנה 14א: (1) הוא מובטל יום ביטול אחד, מלא או חלקי; (2) הוכיח, להנחת דעתו של קצין התגמולים, כי בעד אותו יום הביטול לא קיבל שכר או פיצוי עבור אבטלה ממקום עבודתו או ממקור אחר; (3) אם הוא נכה שעבודתו הרגילה היא בתעסוקה עצמית, הוכיח, להנחת דעתו של קצין התגמולים, כי ביום הביטול לא הפיק מעסקו העצמאי הכנסה העולה כדי החלק השלושים של הכנסתו הרגילה." בתקנה 1 לתקנות מופיעות ההגדרות הבאות: "עבודה רגילה של נכה" - עבודה או התעסקות עצמאית של נכה המשמשת לו כרגיל מקור להפקת הכנסה עיקרית למחייתו ולמחיית בני משפחתו; "ביטול מעבודה של נכה" - ביטול מעבודה רגילה של נכה, בין אם ביטול מלא ובין אם ביטול חלקי, בגלל הצורך בטיפול רפואי או בגלל מצב רפואי המונע בעד השמתו בעבודה, שאושר לנכה על ידי רופא מוסמך ראשי או מקומי, ו"נכה מובטל" או "הבטלת נכה" יתפרשו לפי זה; "יום ביטול מלא" - יום שבו הובטל נכה מעבודתו הרגילה מעל לחמש שעות; "יום ביטול חלקי" - יום שבו הובטל נכה מעבודתו הרגילה משלוש עד חמש שעות; 15. מכל ההגדרות לעיל עולה כי תגמול טיפול רפואי הינו תגמול המשולם למי שעקב קבלת טיפולים רפואיים ו/או מצב רפואי זמני מפאת נכותו המוכרת, לא מסוגל לעבוד, אך באופן עקרוני מצוי במעגל העבודה. מן ההגדרה שבתקנה 14 המדברת על "מובטל יום ביטול" וכאשר יום הביטול מוגדר כ "יום שבו הובטל הנכה מעבודתו הרגילה..." ו"עבודתו הרגילה" מוגדרת כך: " עבודה או התעסקות עצמאית של נכה המשמשת לו כרגיל מקור להפקת הכנסה עיקרית למחייתו ולמחיית בני משפחתו" עולה, שעל מבקש התגמול להיות מצוי במעגל העבודה באופן קבוע. תגמול טיפול רפואי ניתן לתקופת ביניים מוגדרת ולא לתגמול שניתן למי שאינו עובד ומבקש תגמול זה במשך חודשים ושנים. יתר על כן על פי תקנה 14א' לתקנות, התגמול עצמו נמצא בזיקה ישירה לסכום ההכנסה הרגילה של הנכה (ר' תקנה 14א'(ב)). 16. המערער הודה בחקירתו הנגדית כי אינו עובד החל משנת 1999 ולפרנסתו הוא מסתייע במשפחה, בהלוואות ובתגמולי משרד הבטחון (ר' עמ' 1 שורות 23-28 ועמ' 2 שורות 17-19). אמנם אין מחלוקת כי וועדות כושר עבודה שעבר המערער קבעו כי הוא מסוגל לעבוד, אולם בפועל הוא אינו עובד, אלא מצטייד באישורי מחלה לתקופות ארוכות ורצופות מבלי שעבד כלל באותם מועדים. לא זו מטרת התקנות ומטרת תגמול הטיפול הרפואי. לעניין זה ניתן להביא את פסקי הדין המצוטטים בסיכומי ב"כ המשיב (ע"נ 861/00 עזבון המנוח פלה נ' ק"ת וכן ענ 115/91 גלעדי נ' ק"ת) ומהם עולה כי בית המשפט פירש את תגמול הטיפול הרפואי ככזה שניתן למי שעובד בפועל, מתפרנס ומצוי במעגל העבודה, אך נבצר ממנו, לתקופה מוגבלת, לעבוד בשל בעייה רפואית. לעניין זה יש לציין גם את עדותו של ד"ר לבנון, רופא מחוזי באגף השיקום שהעיד בפנינו והסביר שמי שמקבל חופשות מחלה ארוכות מאד: "שבוע, שבועיים, שלושה שבועות, חודש, חודשיים אתה מסתכל בתיק ואתה רואה שזה pattern של כמה שנים , צריך רופא מומחה לקבוע אם האיש יכול לעבוד או לא יכול לעבוד." (עמ' 31 שורות 6-8 ושוב בעמ' 33 שורות 22-25). 17. בהמשך מסביר ד"ר זנדבנק כי על פי תקנון משרד הבטחון על הנכה לפנות לרופא שאושר ע"י משרד הבטחון. כאשר נכה מחליט ללכת לרופא שלא אושר ע"י משרד הבטחון והרופא ממליץ על טיפול או על ציוד או על ימי מחלה, ההמלצה נתונה לשיקול דעת המומחה המחוזי, אשר רשאי לאשר או לא לאשר על פי שיקול דעתו המקצועי (ר' עמ' 39-40 לפרוטוקול). ד"ר זנדבנק המשיך והסביר כי כאשר אדם אינו עובד, הרי על פי הנוהלים אין סיבה לתת לו תט"ר. אישור חופשת מחלה ע"י רופא הוא רק שלב ראשון בדרך לקבלת התגמול, שצריך להיות מאושר ע"י קצין תגמולים, אשר בודק את השאלה האם הנכה נמצא בשלב של עבודה או עבד לאחרונה (עמ' 60-61 לפרוטוקול). מכאן שצודק המשיב כי המערער אינו זכאי לתגמול טיפול רפואי ודין הערעור להידחות. 18. בנוסף, טוען המשיב, כי האישורים שהביא המערער אינם אישורים שניתנו על ידי "רופא מוסמך" כמשמעותו בתקנות. בפנינו העידו ד"ר כץ וד"ר לבנון ששניהם היו רופאים מחוזיים שטיפלו במערער: האחד עד שנת 1999 והשני משנת 2000. בין יתר תפקידיהם הם בעלי שיקול דעת לאשר או לא לאשר חופשות מחלה שניתנו ע"י רופאים שאינם מוסמכים. למעשה, השאלה אינה שאלה של חוסר סמכות של הרופא נותן האישור, משום שהדבר ניתן להירפא אם הרופא מוסמך מאשר את החופשה. אולם היות והרופא המוסמך לא אישר את החופשה הרי שחופשת המחלה אינה מאושרת. תרופתו של המערער היא פנייה לד"ר דולפין, הרופא הראשי, אשר תמך בקביעת הרופא המרחבי. 19. אשר לטענות המערער בדבר אובדן כושר עבודה, הרי שאם מדובר באובדן כושר עבודה לצמיתות, עליו לשכנע את הועדה הדנה בעניין ואם זה המצב, הרי הוא יהיה זכאי לתגמול המתאים לכך. 20. לסיכום, הועדה דוחה את הערעור ומקבלת את קביעת המשיב שלא לאשר את חופשות המחלה שקיבל המערער כמזכות לצורך קבלת תגמולי תט"ר. אשר להוצאות, למרות שדברי המערער כלפי ד"ר זנדבנק והמכתבים שכתב כלפי הרופאים, נכתבו בלשון מעליבה, בוטה וראויים לכל גינוי וזאת בלשון המעטה, הרי שהוועדה מתחשבת בהיותו של המערער נכה צה"ל ולא תחרוג ממנהגה שלא לקבוע הוצאות כנגד נכים המפסידים במשפט, אלא במקרים חריגים ביותר הקשורים בדרך התנהלותם במשפט בפניה. סוף דבר הערעור נדחה. אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה. המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים. ניתנה היום כ"ז בכסלו, תשס"ז (18 בדצמבר 2006) בהיעדר הצדדים. ד"ר עמנואל כץ חבר עינת רביד, שופטת יו"ר הועדה עו"ד שמואל בריצמן חבר נכותצבארפואהתאונת דרכיםצה"לנכי צה"ל