לפני תביעה כספית בסדר דין מהיר על סך 24,576 ₪ שהגיש התובע,, נגד הנתבע, בגין נזקים שגרם הנתבע למושכר ששכר מאת התובע. במוקד התביעה, מחלוקות בדבר חוסר יריבות, אי קבלת היתר לפיצול סעדים ומחלוקות שונות באשר לנזקים הנטענים. התביעה התובע הנו בעלים של חנות המצויה ברח' החלוצים 33 בתל-אביב. הנתבע החזיק שנים רבות בחנות כשוכר, אשר הוראות חוק הגנת הדייר חלות עליו. ביום 9.12.03 ניתן פסק דין, המחייב את הנתבע לפנות את החנות. החנות פונתה והתובע תפס בה חזקה, אז הסתבר לתובע כי נגרמו לחנות נזקים בעת שהייתה מוחזקת בידי הנתבע. הנתבע התחייב לפי הסכם השכירות להשתמש באופן זהיר במושכר ולמנוע כל קלקול או נזק ובמידה וייגרמו, לתקנם. הנתבע הפר התחייבותו וגרם לחנות נזקים רבים, ובין היתר נזקים לאלמנטים ולמערכת החשמל. נזקים אלה מוערכים בסך של כ-23,000 ₪ לפי חוות דעת שמאית שנערכה מטעם התובע מיד לאחר קבלת החזקה בחנות. הנתבע מחויב לשאת בעלות התיקונים כמפורט בחוות הדעת ובתוספת הוצאות שכ"ט השמאי, בסך של 1,062 ₪. ההגנה הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה על הסף וזאת מאחר והתובע לא ביקש פיצול סעדים בתביעת הפינוי. בתביעה הנוכחית, עותר התובע לסעד כספי שנובע מהסכם השכירות, בעוד אשר בתביעת הפינוי, תבע גם כן סעד כספי של אי תשלום דמי שכירות. כמו כן, יש למחוק את התביעה מטעמים של העדר יריבות, שכן התובע אינו הבעלים של החנות. הזכויות בחנות היו של ר' והועברו למ'. לגופו של עניין, טוען הנתבע כי לא גרם כל נזק למושכר, אלא אף השביח אותו. התובע מעולם לא בה בכל דרישה לתשלום בקשר לנזקים שנגרמו למושכר. התובע אף חיבל בחנות במסגרת הניסיונות לגרום לפינוי המושכר ועל כך התלונן הנתבע במשטרה. המניע האמיתי של התובע היה רצונו להפוך את החנות לדירת מגורים, כפי שאכן קרה לאחר פינוי החנות. הנתבע מכחיש מכל וכל את חוות הדעת ואף טוען כי היא עצמה ממוטטת את גרסת התביעה. דיון חוסר יריבות הנתבע טוען כי דין התביעה להידחות, שכן התובע לא הוכיח כי היה הבעלים של החנות במועד הגשת התביעה. כמו כן, נטען כי עד היום לא עברו מלוא הזכויות בדירה לתובע. התובע צירף הסכמי מכר שלא חתומים בכל עמוד ועמוד ולא הביא לעדות את מוכרי הזכויות. מדובר בזכות במקרקעין, שעוברת רק עם השלמת העסקה ברישום והזכות תקפה כלפי כולי עלמא רק עם רישומה. משלא נרשמה הזכות ומשהפך התובע לבעלים של מחצית הזכויות בחנות, רק בשנת 2006, דין התביעה להידחות כאמור. סבורני כי אין מקום לקבלת את טענת חוסר היריבות. לפי סעיף 18 להסכם השכירות, נקבע כי המשכיר רשאי להעביר את זכויותיו לפי ההסכם לאדם אחר ללא צורך בהסכמת המשכיר. הרציונל של הוראה זו, המקובלת בחוזי שכירות רבים, הנה שמחד, השכירות לא תפגע בזכות הבעלים למכור או להעביר את הזכויות במושכר מכל סיבה וכל העברה כאמור תהיה תקפה כלפי השוכר ומאידך, העברת הזכויות לא תפגע בזכויות השוכר לפי ההסכם וממילא אין מקום לאפשר לשוכר להתנגד להעברת הזכויות. ההסכמה להעברת הזכויות כאמור בסעיף 18, גם לפי לשונה וגם לפי פרשנות מהותית שלה, אינה מבחינה בין העברת הזכויות על דרך של העברת זכות הבעלות במושכר ולבין העברת הזכויות בדרך אחרת וגם אינה דורשת בהכרח השלמת עסקת העברת הזכויות ברישום. משניתנה בהסכם השכירות, הסכמה המפורשת של הנתבע להעברת הזכויות, אין צורך לפנות לדין הכללי ולדרוש השלמת העסקה ברישום כדי שההעברה תהא תקפה כלפי כולי עלמא. די בהסכם לצורך כך. לפיכך, די באמור לעיל, כדי להביא לדחיית טענת חוסר היריבות. למעלה מן הדרוש, אציין כי שוכנעתי מחומר הראיות שלפני, כי הסכמי המכר שצורפו מבטאים נאמנה את מה שארע בפועל. העדר חתימה בכל עמוד אינה פוגמת בתוקפם של ההסכמים. העובדה שנרשמו בלשכת רישום המקרקעין הערות אזהרה בגין ההסכמים (דבר שאינו שנוי במחלוקת), מחזקת מסקנה זו ומעידה כי מדובר בהסכמים תקפים. כמו כן, אין מחלוקת כי התובע הפך לבעלים רשום של מחצית הזכויות בחנות למן יום 22.3.06. לפיכך, גם אם במועד הגשת התביעה טרם נרשמה הבעלות הנ"ל, היום, ובטרם מתן פסק הדין, הזכויות כבר רשומות. גם הסכם השכירות מיום 26.10.03 שצורף לסיכומים, לא יכול לשנות ממסקנותיי דלעיל. אין נפקה מינה מול מי נעשה הסכם השכירות החדש בשנת 2003, כאשר על פי הרישום בלשכת רישום המקרקעין, אין חולק כי התובע הוא בעלים של מחצית החנות ואף התקשר בהסכם לרכישת המחצית השנייה. כמו כן, אני מוצא סתירה מסוימת בכך שדווקא הנתבע, אשר השליך יהבו על הרישום ודחה את האפשרות להסתמך על זכות חוזית, מבקש כעת להסתמך על הסכם השכירות הנ"ל בהתעלם מהרישום על שם התובע של לפחות מחצית הזכויות כאמור (בשולי הדברים יצוין כי התובע גילה בעצמו את הסכם השכירות המדובר וזאת בעקבות בקשה לגילוי ספציפי שהוגשה על ידי הנתבע ועל כן לא מצאתי פגם מהותי בצירוף המסמך לסיכומים, אף כי היה מקום להגישו במסגרת החקירה הנגדית של התובע). פיצול סעדים טוען הנתבע כי משלא ביקש התובע פיצול סעדים, דין התביעה להידחות. הנתבע מפנה להחלטתה של כב' סגנית הנשיאה, השופטת שושונה אלמגור, בערעור שהוגש על החלטת כב' הרשמת מירה דהן, שם קבעה כב' השופטת אלמגור, כי לנתבע טענות הגנה מוצקות, שכן עילת התביעה מוצתה במסגרת התביעה לפינוי, שהייתה תביעה בעילה של הפרת הסכם השכירות. מעיון בפסק הדין של כב' השופט דן מור בתביעת הפינוי (ת.א. 72113/01), עולה כי מדובר היה בתביעת פינוי בשלוש עילות - אי תשלום דמי שכירות, העברת המושכר לאחר וכן שינוי מטרת השכירות. כמו כן, תבעו התובעים שם יתרת חוב בגין דמי שכירות. בית המשפט הנכבד קיבל את תביעת הפינוי מכוח שתי העילות הראשונות ולא דן בעילה השלישית, אף כי הביע ספק לגביה. התביעה לתשלום דמי שכירות ראויים נדחתה מחוסר הוכחה. התביעה שלפני הנה תביעה לתשלום הנזקים שנגרמו לחנות בתקופה שהייתה מושכרת לנתבע והייתה בחזקתו. סבורני כי מדובר בעילות תביעה שונות, ועל כן לא היה צורך בקבלת היתר לפיצול סעדים. אין להגדיר את עילת התביעה של התביעה הראשונה כעילה של "הפרת הסכם". "הפרת הסכם" אינה עילה כלל. "הפרת הסכם" היא טענה משפטית גרידא. כידוע, עילת תביעה מורכבת מ"העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה..." (תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). עילת התביעה בתביעה הראשונה הייתה, אפוא, כפי שאף נקבע בפסק הדין, אי תשלום דמי שכירות, העברת המושכר לאחר ושינוי מטרת השכירות. עילות אלה הצמיחו את שני הסעדים שנתבעו בתביעה, האחד, פינוי והשני תשלום דמי שכירות ראויים. בתביעה שלפני, עילת התביעה הנה, אי שמירה על המושכר בניגוד להוראות ההסכם, עילה שלא בא זכרה כלל בתביעה הראשונה. העובדות שמרכיבות את עילת התביעה בתיק דנן, שונות, אפוא, בתכלית מהעובדות אשר הרכיבו את עילות התביעה בתביעת הפינוי. זאת ועוד: גם אם הוכח מתצהירי התובע ואביו בתביעת הפינוי ומחומר הראיות הנוסף שהוגש באותה תביעה, כי האחרונים ידעו על מצב המושכר עוד בתביעה הקודמת, עובדה זו אינה רלוונטית, ככל שעסקינן בעילות נפרדות והיא אף אינה מצמיחה כל הגנה אחרת, כגון התיישנות, טענה שלא נטענה ולא חלה ממילא, שעה שהתביעה דנן הוגשה בשנת 2003. אם לא די בכך, הרי שאין חולק כי ניתן צו פינוי כנגד הנתבע רק במסגרת פסק הדין מיום 9.1.03. לפיכך, רק במועד קבלת החזקה במושכר, ביום 9.2.03, יכול היה התובע לבחון את המושכר ואת מצבו כדבעי. לפיכך, לכל הפחות ניתן לומר כי היה בידי התובע לדעת את מלוא העובדות הנוגעות לעילת התביעה, רק באותו מועד, ואם כך, מובן כי לא יתכן שקודם לכם קמה לו כבר העילה המדוברת ועל כן גם מסיבה זו לא היה צורך בקבלת היתר לפיצול סעדים. בנוסף לכך, גם לפי הסכם השכירות עצמו, נקבע כי על הנתבע לפנות את המושכר "...במצב טוב סדיר ומתוקן...", כך שסעיף זה מקנה לתובע עילת תביעה נפרדת ועצמאית מהעילה שנסמכת על חובת הנתבע להשתמש במושכר בזהירות. מכל הטעמים שלעיל, אני דוחה את הטענה בדבר אי קבלת היתר לפיצול סעדים. מצב החנות בעת הפינוי התובע הגיש חוות דעת של שמאי שביקר בחנות ביום 10.2.03, יום אחד בלבד לאחר המועד האחרון לפינוי החנות לפי פסק הדין. כמו כן, צורפו תמונות של החנות במועד הביקור. התמונות אינן מותירות ספק ולא צריך להיות מומחה כדי להיווכח שבמועד ביקור השמאי, החנות לא הייתה "במצב טוב סדיר ומתוקן", כפי התחייב הנתבע למוסרה בהתאם להסכם השכירות. לפי חוות דעת השמאי, מערכת החשמל לא עבדה, חסרה ויטרינה בחזית, מתקני האינסטלציה היו פגועים, עזובה ופסולת נערמה על רצפת החנות ועוד. הנתבע, מנגד, לא הביא כל ראיה נגדית ממשית להוכיח כי במועד צו הפינוי או במועד קודם לכך החנות הייתה במצב אחר. אחריות הנתבע באשר למצב החנות בעת הפינוי יש לדחות את טענות הנתבע, שלפיהן הוא אינו אחראי למצב החנות וכי הנזקים הנטענים נגרמו על ידי אחרים או על ידי התובע. אין חולק כי הנתבע היה השוכר של החנות והחנות הייתה בחזקתו ובאחריותו הבלעדית לפי ההסכם. משמעות הדבר, כי על הנתבע הייתה מוטלת האחריות לעשות כל הדרוש לשמור על מצב החנות ולמסור אותה לתובע במצב כפי שהוסכם בהסכם. לפיכך, גם אם הנזקים נגרמו על ידי אחרים ולא על ידי הנתבע, יש לראותו כאחראי לנזקים אלה. גם אין חולק כי לפחות מבחינה משפטית, הנתבע היה המחזיק של החנות עד למועד 9.2.03, שכן הנתבע התנגד לתביעת הפינוי וצו הפינוי נכנס לתוקף רק ביום 9.2.03. לא מצאתי כל ראיה ממשית לכך שהנתבע הודיע לתובע על השבת החזקה בחנות לפני המועד הנ"ל. לפיכך, גם אם הנתבע נטש את החנות קודם לכן ומאן דהוא ניצל זאת וגרם לחנות נזקים, אין לנתבע אלא להלין על עצמו בעניין זה ומכל מקום, הוא נותר, כאמור, אחראי כלפי התובע עד למועד שנקבע לפינוי החנות. זאת ועוד: מפסק הדין בתביעת הפינוי (עמ' 7) ומפרוטוקול הדיון (ת/1), עולה כי הנתבע ככל הנראה נטש את החנות הרבה לפני מועד הפינוי. חרף העובדה שהחלון נשבר והחנות נפרצה, הנתבע הותיר את החנות פרוצה למשך כחצי שנה (מכוסה בדיקטים בלבד) והשתהה זמן רב לפני הגשת תלונה למשטרה. החנות הייתה המצב מוזנח כבר אז. עובדות אלה, מחזקות את טענות התובע כי הנתבע לא שמר על החנות וגילה אדישות למצבה. גם בדיון שלפני, הודה הנתבע, כי היה עליו להשיב את מצב החנות בצורה סבירה (עמ' 14, ש' 17-21): ש. תסכים איתי שהיית צריך לדאוג שלא יהיה נזק בחנות אלא ההפך? ת. מסרתי אותה בצורה הכי טובה, מישהו אלמוני החליט שהויטרינה מיותרת והגנתי על הרכוש. ש. אתה מסכים איתי שהאחריות שלך בחנות היתה עד למסירה? ת. אני חושב שהחנות היתה צריכה להיות נקיה ולא מסכנת חיים וויזואלית בסדר. זה המצב שהם ראו בפעם האחרונה. ש. אני מציג בפניך את התמונה, כך היית צריך למסור את החנות? ת. אני כבר לא הייתי, הוא לקח את זה ב-9. המסקנה היא, שיש לראות בנתבע בלבד כאחראי, ככל שהחנות לא הושבה לתובע בהתאם להוראות ההסכם. האם יש לחייב את הנתבע לשלם את הנזקים הנזכרים בחוות הדעת הנתבע טוען כי התובע לקח את החנות והפך אותה לדירת מגורים והמניע האמיתי בתביעה הנו להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבע ולהיפרע ממנו את הוצאות השיפוץ. הנתבע טוען כי מטרת חוות הדעת להשיג את ההתעשרות הנ"ל. הנתבע טוען כי שעה שממילא בוצע שיפוץ מקיף בחנות, תוך הפיכתה לדירת מגורים, לא נגרמו למעשה הנזקים המתוארים בחוות הדעת ואף לא הוכח כי הנתבע פעל כדי לתקן את הנזקים לפי חוות הדעת. התובע טוען מנגד כי חוות הדעת לא נסתרה והיא כללה אך ורק אלמנטים שהיו בחנות קודם שנהרסה ואין בחוות הדעת כל פריט הקשור לייעוד הנכס כדירה. התובע טוען כי אין מחלוקת כי הנכס שופץ וההרס תוקן על חשבון התובע. על כן, זכאי התובע לסכום התביעה, גם אם אין בידיו קבלות על תשלומים בפועל ששילם בגין השיפוץ. אכן, אין מחלוקת כי החנות שופצה. אין גם מחלוקת כי החנות נהפכה במסגרת השיפוץ לדירת מגורים. אין מחלוקת כי הדירה הושכרה לאחר תקופה, כנראה לראשונה למן יום 26.10.03 (לפי הסכם השכירות שגולה על ידי התובע). סבורני כי גם אם החנות הפכה לדירת מגורים, בנסיבות שלפני, לא ניתן לומר באופן גורף כי עובדה זו לבדה משמיטה בהכרח את הקרקע מהתיקונים הנתבעים בתביעה, בפרט שעה שרב הנושאים הנזכרים בחוות הדעת מתייחסים לעניינים בסיסיים ביותר במושכר, שצריכים להתקיים בנכס בכל מקרה, לא משנה מה ייעודו וגם אם שופץ והוסב לדירת מגורים. כמו כן, לפי סעיף 10 להסכם השכירות, המשכיר רשאי לחייב את השוכר בגין קלקולים במושכר שלא תוקנו, גם לאחר תם תקופת השכירות וגם אם טרם תוקנו הליקויים וטרם שולמה עלות התיקון. לפיכך, אי המצאת הוכחות וקבלות לגבי תיקון הליקויים בפועל, אין בה לבדה ובהכרח, כדי לקעקע את התביעה. יחד עם זאת, עובדה זו, אינה מאיינת את הצורך לבחון לגבי כל ליקוי וליקוי, האם על רקע השיפוץ המקיף בדירה, אין לומר כי לא נגרם למעשה כל נזק כספי לתובע עקב הליקוי המדובר. זאת ועוד: הנתבע עצמו העיד כי אילו התבקש לתקן את הליקויים, היה ככל הנראה פועל לתיקונם וגם לכך ישנה חשיבות (עמ' 15, ש' 4 - 12): ש. היתה לך כוונה לתקן את הליקויים? ת. לא עלה בראש שלי. אם הוא היה מבקש ממני רק כדי לא להיכנס לעימות הייתי עושה. ש. כשמסרת את הנכס לא היה בו שום פגם לתקן? ת. לא. ש. אז למה בס' 11 לתצהירך הצעת לו לתקן? ת. היו איזה פגמים. אני לא יודע על מה מדובר פה. ש. יש חוות דעת שלמה. ת. זו טעות סופר, כל הסעיף הזה לא קשור לשורה, זה משהו שנכנס אחד בתוך השני. אולי דיברנו על שיפוץ של כל הבנין. וכן ראה עמ' 16, ש' 1 - 17: ש. מי שם את הדיקטים על פי הצילום שאני מראה לך? ת. אני שמתי. הזכוכית לא הספיקה ושמתי דיקטים ופרצו את זה. ש. למה לא תיקנת את הויטרינה? ת. לא היה צורך כי זה היה מחסן בהסכמה של התובע. ש. היית מוכן לנהל כך עסק? ת. בתור מחסן. ש. נכון שהיית צריך לתקן את זה? ת. תלוי בייעוד ואם הוא היה מבקש הייתי עושה את זה אולי. ש. מפנה לנספח א' לתצהירך, ס' 10 ש' 2, למה לא תיקנת את הויטרינה? ת. אני שיפצתי את המקום, אני הכנסתי את מיטב כספי שהעסק ייראה יפה. כל קלקול אני לא ביקשתי ממנו כסף. לא תבעתי כל מיני שיפוצים שעשיתי. ש. בתחילת העדות שאלתי אם השיפוצים שעשית שייכים לבעלים ואמרת כן, אז למה לא תיקנת? ת. נכון. אם הוא היה מבקש הייתי מתקן. ש. מפנה לס' 9, שורה שניה, כתוב שכל הוספה תהיה שייכת למשכיר. אתה מסכים שכל השיפורים שעשית בנכס שייך לבעלים? ת. כן, שישתמש בזה. צריך לבקש בשביל לקבל. המסקנה היא, שיש לבחון כל ליקוי וליקוי בחוות הדעת ולבדוק האם על רקע כל האמור לעיל, יש מקום לחייב את הנתבע בתשלום עלות תיקונו. חוות הדעת התייחסה לנזקים כפי שנראו במקום ולעלות תיקונם. המומחה נחקר על ידי בא כוח הנתבע. אתייחס להלן לתיקונים הנזכרים בחוות הדעת לפי סדרם: הוויטרינה מתמונות החנות שצורפו לחוות הדעת, עולה כי החנות נמסרה כפרוצה לחלוטין בחזית שלה, ללא וויטרינה. אין מחלוקת כי בעבר, עת המושכר היה בחזקת הנתבע, הייתה וויטרינה כזו. לפיכך, וכפי שכבר נקבע לעיל, הנתבע היה אחראי להשיב את החנות עם הוויטרינה. אין גם ספק כי לא ניתן לעשות שימוש בנכס כדירת מגורים, ללא סגירת חזית המושכר. לפיכך, יש מקום לחייב את הנתבע בעלות הוויטרינה, כמופיע בחוות הדעת, בסך של 6,500 ₪ + מע"מ. צביעה לאחר תיקוני טיח בהעדר ראיות ממשיות למצב המושכר במועד שנמסר לנתבע ובהעדר הוראה מפורשת בהסכם לגבי מסירת המושכר כשהוא מסויד וצבוע, אינני סבור כי יש מקום לחייב את הנתבע להחזיר את המושכר צבוע כחדש ו/או לבצע תיקוני טיח, בעלות של 4,000 ₪ + מע"מ, כפי שדורש התובע. הפגיעות בטיח שנזכרו בחוות הדעת לא פורטו ולא צורפו תמונות המעידות על פגיעות מיוחדות בטיח. אין ספק כי פגיעות בטיח יכולות לנבוע מבלאי סביר, בוודאי בחנות שהושכרה במשך שנים ארוכות. הוא הדין לגבי הצבע. עבודות חשמל עבודות החשמל הנזכרות בחוות הדעת דרושות לצורך החזרת מערכת החשמל הקיימת לפעולה בסיסית, לאחר שזו הייתה מנותקת, כך לפי חוות דעת השמאי. בהעדר חוות דעת נגדית וכל ראיה ממשית לסתור את חוות הדעת של השמאי מטעם התובע, ומאחר ומדובר בתיקון בסיסי הדרוש להשבת מערכת החשמל לפעולה, כאשר אין חולק כי הייתה קיימת ופעלה במועד שבו עשה הנתבע שימוש בחנות כחנות לנברשות או כמחסן, ושעה שגם שינוי הייעוד מחייב מערכת חשמל פעילה, יש מקום לחייב את הנתבע גם ברכיב זה, בסך של 2,300 ₪ + מע"מ. תיקון מע' אינסטלציה וניקוז בחקירה הנגדית הסתבר כי מדובר בחוסר בברז וסיפון בכיור הקיים במושכר בעלות של 500 ₪ + מע"מ. בהעדר ראיה ממשית לכך שהמושכר נמסר בזמנו לנתבע כשהכיור פועל ועל רקע הפיכת הדירה לדירת מגורים, תוך התקנת כלים סניטרים חדשים לחלוטין, אין מקום לחייב את הנתבע ברכיב זה, שכן גם אם הכיור היה נמסר עם הברז והסיפון הישנים, מסתבר יותר כי ממילא לא היה נעשה בהם שימוש במסגרת השיפוץ. פירוק תקרת דיקט וחוטי חשמל והתקנת תקרת גבס אין מקום לחייב את הנתבע ברכיב זה, שעלותו 3,700 ₪ + מע"מ. לא מצאתי ראיה ממשית לכך שהחנות נמסרה ללא תקרת הדיקט. ככל שתקרה זו הותקנה על ידי הנתבע לצורך תליית הנברשות בחנות, מדובר בתוספת למושכר. לפי הוראות הסכם השכירות (ס' 9), התוספות למושכר נשארות בחנות, אלא אם המשכיר דורש את סילוקן, ואז על השוכר לסלקן על חשבונו. לא מצאתי ראיה לדרישה כאמור מן הנתבע. תקרת הדיקט הייתה קיימת במושכר שנים רבות, לפחות מאז שהחנות שימשה כחנות לנברשות. לפי תצהירי התובע ואביו בתביעת הפינוי, הם ביקרו תדירות במושכר. אילו סברו כי יש להסיר את התוספת בגמר השכירות, היה עליהם להודיע על כך לנתבע תוך זמן סביר. שתיקתם בנושא זה מהווה הסכמה להותרת התקרה בחנות. לגבי תקרת הגבס, ובהעדר ראיה לכך שהחנות נמסרה עם תקרת גבס, בוודאי שאין מקום לחייב את הנתבע בעלותה, שכן מדובר בתוספת חדשה למושכר, שעל התובע לממנה, ככל שהוא חפץ בהוספתה. פינוי אשפה אין ספק בעיני כי יש לחייב את הנתבע בעלות הנדרשת לפינוי האשפה, בסך של 1,500 ₪ + מע"מ, דבר שיש צורך לעשותו, גם אם החנות נהפכה לדירה וגם מכוח הוראות הסכם השכירות, לגבי אופן החזרת המושכר. המומחה נחקר על המחיר שננקב לגבי רכיב זה, אולם לא מצאתי כי הסכום שנקב נמצא כמופרך בעקבות החקירה ובהעדר חוות דעת נגדית יש לקבל את האמור בחוות הדעת. הקמת גרם מדרגות לקומת הגלריה לפי גרסת הנתבע, היה קיים סולם עץ כגרם מדרגות לגלריה. בתמונות השמאי, ניתן לראות כי גרם המדרגות אינו קיים עוד. לפי עדות התובע, הוא בנה גלריה מעץ במושכר. לא מצאתי כל ראיה סותרת מטעם התובע לגבי גרם המדרגות, שלפי טענת הנתבע היה בנוי כסולם מעץ. גם השמאי מטעם התובע אישר בחקירה נגדית כי יתכן והמדרגות היו מעץ. מאחר והסולם מעץ כבר לא היה קיים במושכר ומדובר כאמור במושכר שהושכר לנתבע לפני שנים רבות (מאז 1980), מסופקני אם סולם ישן מעץ ששימש את המחסן, היה נעשה בו שימוש במסגרת השיפוץ שהפך את החנות לדירה. על כן הגעתי למסקנה כי אין לחייב את הנתבע ברכיב זה, שכן העדרו של הסולם, לא גרם בפועל כל נזק כספי ממשי לתובע. סוף דבר התוצאה היא, שהתביעה מתקבלת בחלקה. הנתבע ישלם לתובע סך של 11,896 ₪ (כולל מע"מ) בגין הוויטרינה, עבודות החשמל ופינוי האשפה והפסולת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן, ישלם הנתבע לתובע את עלות חוות הדעת, בסך של 1,062 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בכל הנוגע להוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד, הנתבע ישלם לתובע את הוצאות המשפט וכן בנוסף, בהתחשב מחד, בכך שהתביעה התקבלה בחלקה ומאידך, בהתחשב בהיקף ההליכים ומשכם, שכר טרחת עו"ד בסך של 4,500 ש"ח + מע"מ. כל הסכומים שפסקתי ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לנתבע ו/או לבא כוחו. ניתן היום, א' בסיון, תשס"ח (4 ביוני 2008), בלשכתי. יאיר דלוגין, שופט פינוי מושכרשכירותפינוי