המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. המנוח ז"ל (להלן: המנוח) נהרג בתאונת דרכים ביום 3.12.1996 והותיר אחריו אלמנה ושמונה ילדים (להלן: התלויים). עיזבון המנוח ותלוייו הגישו תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) בבית המשפט המחוזי בחיפה. על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' עמית), אשר עוסק בשאלת גובה הפיצויים בלבד, מערערים מבטחות התאונה מזה והעיזבון והתלויים מזה. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי שַם את תביעת התלויים ואת תביעת העזבון. הוא פסק לתלויים פיצויים בגין ראשי הנזק הבאים: אובדן תמיכה עד גיל פרישת המנוח, הפסדי פנסיה עד סוף תוחלת חייו של המנוח, אובדן שירותי אב ובעל, הפסד זכויותיו של המנוח כנכה צה"ל והוצאות קבורה ומצבה, בסכום כולל של 5,879,000 ש"ח. עוד נקבע כי התלויים זכאים לתשלומים מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 6,935,547 ש"ח. טענת התלויים והעיזבון כי רק האלמנה ושלושה מתוך שמונת ילדי המנוח קיבלו קצבה מהמוסד לביטוח לאומי נדחתה, ובהתאם לכך נקבע כי תביעת התלויים נבלעת בתשלומי המוסד לביטוח לאומי, וכי התלויים זכאים לפיצוי בסך 1,470,000 ש"ח, שהם 25% מן הנזק, לפי הוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. בתביעת העיזבון פסק בית המשפט המחוזי פיצויים בגין ראשי נזק אלה: אובדן הכנסה והפסדי פנסיה ב"שנים האבודות", אובדן שירותי אב ובעל, הפסד זכויותיו של המנוח כנכה צה"ל ונזק בלתי ממוני, בסכום כולל של 6,476,000 ש"ח. מאחר שיש זהות בין היורשים לבין התלויים, נקבע שגם תביעת העיזבון נבלעת בתשלומי המוסד לביטוח לאומי ועל-כן נפסק לעיזבון בסופו של דבר פיצוי בסך 1,619,000, שהם 25% מן הנזק. היחס בין תביעת התלויים לתביעת העיזבון נקבע לפי "הגבוה מבין השניים", שהוא במקרה זה תביעת העיזבון. 3. ראש הנזק של אובדן תמיכה חושב על-ידי בית המשפט המחוזי לפי שיטת הידות. קודם לתאונה עבד המנוח כיועץ לרשת החינוך התורני "צביה" וכן כיהן כסגן ראש עיריית ירושלים משך כ-3 שנים. אין מחלוקת בין הצדדים כי שכרו של המנוח קודם לתאונה עלה על שילוש השכר הממוצע במשק, ועל-כן חושב בסיס השכר, לצורך אמדן הפיצוי, לפי שילוש השכר הממוצע במשק ביום מתן פסק-הדין בניכוי מס בשיעור של 25% (לפי סעיפים 4(א)(1) ו-4(א)(2) לחוק הפיצויים) והועמד על סך של 17,514 ש"ח. שכרה של האלמנה, לצורך חישוב הקופה המשותפת, הועמד על 4,600 ש"ח. גיל הפרישה נקבע ל-67 לצורך החישוב, אף שלמעשה בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלת גיל הפרישה של המנוח, כפי שיפורט בהמשך. לפי נתונים אלה הועמד הפיצוי בגין אובדן תמיכה על סך 3,738,000 ש"ח. הפסדי הפנסיה חושבו לפי אותו בסיס שכר, לאחר שנקבע כי אילולא התאונה היה המנוח שומר על רמת שכרו ואף למעלה מזה ועל-כן יש להניח כי גם זכויות הפנסיה של המנוח היו עולות על שילוש השכר הממוצע במשק. לאור היעדר הבדל בין בסיס השכר של המנוח לפי הפרישה ולאחריה, לא ראה בית המשפט המחוזי צורך להכריע בשאלת גיל הפרישה. שכרה של האלמנה לאחר הגיעהּ לפרישה חושב לפי 70% משכרה הקודם. תוחלת חייו של המנוח אילולא התאונה נקבעה ל-79 שנים. הפיצוי בגין אובדן שירותי אב ובעל נקבע ל-2,000 ש"ח לחודש עבור 10 השנים הראשונות שלאחר מות המנוח ועד למתן פסק-הדין ול-750 ש"ח לחודש מיום מתן פסק-הדין ועד לתום תוחלת חיי המנוח, ובסך הכל עבור שתי התקופות נקבע הפיצוי בראש נזק זה ל- 402,000 ש"ח. הצדדים נחלקו בשאלת היקף תרומתו של המנוח בתחום עבודות הבית וגידול הילדים. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת התלויים כי המנוח תרם תרומה ממשית בתחום הבית, אולם לא בהיקף השעות שלו הם טענו. בית המשפט דחה את טענת התלויים בדבר ההיקף הנרחב של שיעורים פרטיים ושיעורי גמרא שלהם נזקקו ילדיו. נזקיהם של התלויים בשל אובדן זכויותיו של המנוח כנכה צה"ל כללו, כך נקבע, אובדן קצבה חודשית לה היה זכאי המנוח, הנחה בתשלומי ארנונה, זכאות לרישום כמנויים בבית הלוחם, השתתפות בחשבון טלפון, מימון אגרת טלוויזיה והשתתפות במימון לימודים אקדמיים לילדי המנוח. הפיצוי הכולל בגין נזקים אלה הועמד על 525,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן לתבוע ראש נזק זה, כמו גם את ראש הנזק של אובדן שירותי אב ובעל, במסגרת תביעת התלויים וגם במסגרת תביעת העיזבון. הפיצוי בגין הוצאות קבורה ומצבה הועמד על סך של 20,000 ש"ח. התלויים והעיזבון טענו לראשי נזק נוספים, אולם טענותיהם אלה נדחו ועל כך לא בא ערעור לפנינו. 4. אובדן ההכנסה והפנסיה של המנוח ב"שנים האבודות" הוערכה על-ידי העיזבון ועל-ידי התלויים בסכום של 1,174,000 ש"ח, והמבטחות הסכימו להערכה זו. בית המשפט המחוזי, חרף הסכמת הצדדים, קבע כי דרך חישובו של נזק זה על-ידי הצדדים הייתה מוטעית והעמיד את הפיצוי בגינו על סך של 4,131,000 ש"ח. הפיצוי בגין נזק לא ממוני הועמד על סכום של 54,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי קבע שאין לנכות מתביעות התלויים והעיזבון תשלומי פנסיית שאירים שמקבלים התלויים וזאת בהתבסס על הקביעה כי עיריית ירושלים, הנושאת בתשלום פנסיית השאירים, ויתרה על זכות תביעתה - ככל שזו הייתה קיימת - לשיפוי מאת המבטחות, או שהיא המחתה זכות זו לתלויים ולעיזבון, או שתשלום פנסיית השאירים היא תשלום מכוח חוזה ביטוח במשמעותו לפי סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. טענות הצדדים בערעורים 5. המבטחות (המערערות בע"א 3045/07) טוענות כי בחישוב הפיצוי לתלויים בגין אובדן תמיכה לא היה מקום לקבוע כי ילדי המנוח היו משרתים שירות צבאי או לאומי, שכן המדובר במשפחה דתית, ועל-כן גם לא היה מקום להניח כי המנוח היה תומך במי מילדיו לאחר גיל 18. עוד טוענות המבטחות כי הראיות שהובאו לעניין גובה הכנסתו של המנוח בתקופת הפרישה היו עמומות וספקולטיביות מכדי לקבוע כי הפסד הפנסיה החודשי היה עולה על שילוש השכר הממוצע במשק. לדידן, לאור עמימות הנתונים הנוגעים לזכויות הפנסיה שהיה המנוח צובר במהלך שנות עבודתו, היה מקום לקבוע סכום גמלת פנסיה גלובאלי בסך של 15,000 ש"ח לפני ניכוי מס לכל היותר. לאור טענה זו, כך לפי המבטחות, עולה הצורך לקבוע את גיל הפרישה של המנוח ולטעמן - יש להעמידו על 67. המבטחות טוענות עוד כי הפיצוי שנפסק בגין אובדן שירותי אב ובעל מופרז, וכי לאור עבודתו של המנוח בשתי משרות תובעניות מחוץ לביתו יש להניח כי תרומתו לניהול משק הבית הייתה נמוכה. לעניין ראש נזק זה טוענות המבטחות עוד כי ראוי לפצל את התקופות השונות בחיי המשפחה ביתר דיוק, תוך מתן משקל לגילאי הילדים בכל תקופה. המבטחות מערערות גם על הפיצוי שנפסק בנפרד בגין הפסד זכויותיו של המנוח כנכה צה"ל, וטוענות כי יש לראות זכויות אלה כחלק מהכנסותיו הכוללות של המנוח ולהחיל גם עליהן את תקרת שילוש השכר הממוצע במשק. בנוסף טוענות המבטחות גם נגד אופן חישוב הפסד ההשתתפות במימון לימודים אקדמיים והפסד ההנחה בתשלומי ארנונה. לגבי הפיצוי לעיזבון בגין אובדן הכנסות ואבדן פנסיה ב"שנים האבודות" טוענות המבטחות כי לא היה מקום לחרוג מסכום הפיצוי שנתבקש בכתב התביעה, אף אם נפלה טעות בדרך חישובו. לחילופין חוזרות המבטחות על טענתן כי יש לקבוע את גיל הפרישה של המנוח ל-67 ולהתחשב בתמיכה בילדיו עד לגיל 18 בלבד. לטענתן, לא היה מקום כלל, לאור הפסיקה הקיימת, לפסוק פיצוי בגין אובדן הכנסות מפנסיה לאחר גיל הפרישה. לבסוף טוענות המבטחות כי שגה בית המשפט קמא משלא ניכה מסכום הפיצויים את תשלומי פנסיית השאירים אותם מקבלים התלויים מן העירייה. אי ניכוי תשלומים אלה, כך לטענת המבטחות, יוצר כפל פיצוי לניזוקים וחושף אותן לתשלום פיצוי ביתר, שכן הן אינן סבורות שעיריית ירושלים ויתרה על תביעת שיפוי מהן. באשר לסיווג תשלומי פנסיית השאירים כתשלום לפי חוזה ביטוח טוענות המבטחות כי טיעון זה לא הועלה על-ידי התלויים והעיזבון ולא ניתנה לה הזדמנות הוגנת להתגונן מפניו. 6. התלויים והעיזבון (המערערים בע"א 4171/07) טוענים מנגד כי הפיצוי שנפסק בגין אובדן שירותי אב ובעל היה נמוך דווקא, בהתחשב בגודל משפחתו של המנוח ובאורח חייה הדתי ועל בסיס הראיות שנשמעו לעניין זה. התלויים והעיזבון טוענים כי גם כי הסכום שנפסק בגין אובדן זכויותיו של המנוח כנכה צה"ל הוא נמוך ואינו משקף את נזקם האמיתי. כן הם טוענים כי לא היה מקום לקזז כנגד ראש הנזק של אובדן זכויות אלה, של המנוח, את תשלומי המוסד לביטוח לאומי, באשר אותן זכויות היו פיצוי בגין תאונה אחרת. התלויים והעיזבון סבורים עוד כי הדרך הנכונה לנכות את תשלומי הביטוח הלאומי היא לחשב בנפרד עבור כל ניזוק את גובה התשלומים מהם הוא נהנה ולנכותם מחלקו בלבד, והם חוזרים על טענותיהם כי יש לייחס את התשלומים לאלמנה ולשלושת הילדים הצעירים ביותר בלבד וכי חישוב תשלומי הביטוח הלאומי כלל דמי מחייה אף שהם אינם זכאים לקבלם. לבסוף, מלינים התלויים והעיזבון על כך שלא נפסקה ריבית ביחס להפסדי העבר. 7. אקדים ואומר כי לא מצאתי עילה להתערב בקביעותיו השונות של בית המשפט המחוזי לעניין שומת הפיצוי בכל הנוגע למרבית ראשי הנזק. עם זאת, יש לתקן הנחות אחדות בדרך עריכת החישוב וגם באשר לשומת הפיצוי לגבי מקצת מראשי הנזק. ראשית, לעניין הפיצוי בראש הנזק של אובדן שירותי אב ובעל - ראש נזק זה הוערך, כך נראה, בנסיבות המקרה ובהתחשב בהלכה הפסוקה - ביתר. לאור מכלול הנתונים שהובאו לפני בית המשפט המחוזי, ובכללם גודל משפחתו של המנוח מזה ועיסוקיו הרבים מחוץ לבית מזה, יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה, בהערכה גלובאלית, על סך של 200,000 ש"ח. לעומת זאת, לא מצאתי ממש בטענת המבטחות לגבי הגיל בו היה מפסיק המנוח את תמיכתו בילדיו; קביעתו של בית המשפט המחוזי כי ילדיו של המנוח היו משרתים שירות צבאי או לאומי מעוגנת היטב בראיות. הוא הדין ביתר טענות הצדדים - למעט כאמור העניינים הבאים הצריכים תיקון או הבהרה. היחס בין תביעת העיזבון לבין תביעת התלויים 8. בית המשפט המחוזי חישב את תביעת העיזבון לחוד ואת תביעת התלויים לחוד - ופסק את "הגבוה מבין השניים". פסק-הדין ניתן טרם שנפסקה ההלכה בעניין עזבון דוביצקי (ע"א 2739/06 עזבון דוביצקי נ' רזקאללה (טרם פורסם, 1.6.2008)), כשהוא נסמך על ההלכה כפי שהיתה קיימת אז. יש לערוך בו לפיכך את ההתאמות המתבקשות מן הדין כפי שנתפרש בינתיים. לדרך חישוב זו אין כמובן עוד מקום. חישוב הפיצוי לתלויים שהם גם יורשים בדרך של פסיקת "הגבוה מבין השניים" מקורה ברעיון שזכה ליישום ארכאי שלפיו יש לזקוף לחובתם של התלויים את היתרונות החומריים הנובעים ממותו של המנוח, וזאת כנגד הנזק שנגרם להם. כך יועמדו התלויים במצב שבו היו נתונים אלמלא העוולה, במונחים כספיים. פסיקת "הגבוה מבין השניים" משקפת את הגישה שלפיה הפיצוי לעיזבון מהווה יתרון חומרי עבור התלויים-היורשים, ומכאן שיש לנכותו מתביעת התלויים - או לנכות את תביעת התלויים מתביעת העיזבון, על-פי הגבוה מביניהם. אלא שלהשקפה זו, כפי שיושמה, נכרך קושי רעיוני ומעשי של ממש משהביאה לפיצוי חסר. בפסקי הדין בעניין דוביצקי ובעניין צרור (ע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' צרור (לא פורסם, 10.8.2006)). נקבעה דרך שונה לחישוב היחס בין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון. ההיגיון העומד בבסיס שיטת החישוב שנקבעה שם אינו גורס ניכוי ההטבות שצמחו כתוצאה מהעוולה מן הנזקים שנגרמו בעקבותיה - שכן כאמור אין לראות בתביעת העיזבון משום הטבה שצמחה ליורשים. עם זאת, יש להבטיח מניעת כפל פיצוי בגין ראשי נזק "חופפים", מצד אחד, ומניעת פיצוי בחסר לגבי ראשי נזק שאינם ב"מתחם החפיפה", מצד אחר. אובדן שירותים הוא נזק שנגרם לתלויים בלבד (ולא לעיזבון, שכן המנוח, שהעזבון בא בנעליו, אינו מפסיד את שירותיו-שלו, אותם היה נותן לאחרים); מנגד, נזק בלתי ממוני הוא נזקו של העיזבון בלבד. ניכוי הפיצוי בגין נזק לא ממוני מתביעת התלויים, שבגדרה לא ניתן פיצוי על ראש נזק זה, יוצר פיצוי בחסר. כך גם לגבי ניכוי הפיצוי בגין אובדן שירותים מתביעת העיזבון. 9. ההלכה בסוגיה זו נקבעה כאמור בעניין עזבון דוביצקי הנ"ל. עילתם של התלויים, כך נפסק היא עילה עצמאית ומובחנת מעילתו של העזבון. תביעתם של התלויים נסבה על הפסדי הממון שנגרמו להם - עצמם - עקב מותו של הנפגע ואילו תביעתו של העזבון היא בגין נזקיו של המנוח עצמו. את ראשי הנזק הנפסקים במסגרת שתי התביעות ניתן לסווג לשתי קבוצות: אלה הבאים בגדר מתחם החפיפה שבין התביעות (לדוגמא: רכיב התמיכה בבני המשפחה ובמשק הבית), וראשי הנזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה בין שתי התביעות (לדוגמא: ראש הנזק של אבדן שירותים - בתביעת התלויים וראש הנזק הלא-ממוני - בתביעת העזבון). ראשי הנזק המצויים בתחום החפיפה יפסקו פעם אחת בלבד, ואילו אלה המצויים מחוץ לתחום החפיפה יפסקו לתלויים ולעזבון לפי העניין, בלא שיקוזזו זה מזה ומבלי קשר לשאלה (המקרית) איזה תביעה גבוהה יותר. במקרה שלפנינו המרכיבים המצויים מחוץ לתחום החפיפה הם, ראשית, מרכיב ה"חסכון" - יד המשנה המבטאת את חלקו של המנוח בחסכון המשפחתי (חלק זה יש לחלץ על-פי שיטת הידות ובהתחשב בקופה המשותפת); ושנית, מרכיב שירותי הבעל והאב. מרכיב יד המשנה של החסכון משתלמת באורח עקרוני לידי העזבון ואילו מרכיב שירותי בן-הזוג משתלם באופן עקרוני לידי התלויים. מרכיב התמיכה ישולם פעם אחת. בהתקיים זהות בין היורשים לתלויים, במקרה שלפנינו, ישולמו כל הסכומים האמורים לידי התובעים - בניכוי הצריך ניכוי. בהתאם לכללים אלה, יש לערוך מחדש את חישוב הפיצויים בראשי נזק אלה. הפיצוי בגין אובדן זכויות המנוח כנכה צה"ל 10. האם יש לראות בזכויות שמהן נהנה המנוח בחייו מחמת היותו נכה צה"ל חלק מהשתכרותו המוגבלת - לצורך החישוב - בתקרת שילוש השכר הממוצע במשק לפי הוראת סעיף 4(א)(1) לחוק, או שמא המדובר בראש נזק המצדיק חישוב נפרד? חוק הפיצויים אינו מדריך אותנו בשאלה מהו "אובדן השתכרות" או "אובדן כושר השתכרות" המתואר בסעיף 4(א)(1). ברגיל שאלה זו איננה מתעוררת שכן אין חולק שהכנסותיו של אדם מעבודתו (אם כשכיר ואם כעצמאי) הן הכנסות המוגבלות בתקרת שילוש השכר הממוצע במשק. מצד אחר, הכנסות הנובעות מנכס (הכנסות "פאסיביות"), וכן הנכס עצמו, אינם אובדים, ברגיל, כתוצאה מן הפגיעה בנפגע, ולכן בפועל אין שאלה זו מתעוררת אף לגביהם (אף שאין מניעה עקרונית כי השאלה תתעורר גם בהקשר זה, כפי שאכן אירע בפסק הדין שניתן בעניין ת.א. (מחוזי י-ם) 7073/05 עיזבון אשכר נ' ביטוח ישיר איי.די.איי (לא פורסם, 12.4.2007), שם נקבע כי אובדן נכס הוא ראש נזק עצמאי שאינו כפוף לתקרת שילוש השכר הממוצע במשק. ראו והשוו גם: ע"א 8181/06 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון אטיאס, פס' 10 (לא פורסם, 21.1.2010); ת"א (מחוזי ת"א) 2948/99 הלוי וייס נ' אבנר איגוד חברה לביטוח (לא פורסם, 4.12.2007)). בעניין שלפנינו, נדרשים אנו להכריע בשאלת מהותה של הכנסה שאינה הכנסה מנכס, אך גם אינה "משכורת", במובן המקובל של מונח זה, או הכנסה מעבודה, במשמעותה הרגילה. לשונו של סעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים אינה מבחינה הבחנה של ממש בין "השתכרות" לבין "הכנסה" ושני המונחים משמשים בו גם יחד לחילופין. ואכן אין בסיס להבחין בין הכנסות ממקורות שונים, אשר כולם משמשים, בסופו של יום, לכלכלת המנוח ומשפחתו. כולן מובאות בחשבון הפיצוי המשתלם בגין הגריעה מן ההכנסה וכולן נתונות להוראת המחוקק כאמור. ובענייננו, זכויותיו של המנוח כנכה צה"ל מהוות, בחלקן - סכומי הקיצבה החודשית - פיצוי בגין הפגיעה בכושר השתכרותו של המנוח מחמת הפגיעה שהוסבה לו במהלך שירותו בצה"ל (ראו למשל: בג"ץ 9863/06 קר"ן - עמותת קטועי רגלים לוחמים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.07.2008). רכיב מסוים זה מזכויות המנוח כנכה צה"ל הוא לפיכך, מעין "תחליף-השתכרות". הקרבה הרעיונית - והמעשית - שבין הכנסה מעבודה לבין הכנסה שמקורה בזכויותיו של מפרנס נכה צה"ל מוצאת את ביטויה גם באופן הטיפול המעשי שיש להעניק להכנסות מסוגים אלה. אין לפסוק פיצוי בגין אובדן זכויות אלה במנותק משיטת הידות המקובלת עלינו; כך, אין להתעלם מן הצורך לנכות מן הפיצוי את הוצאות הקיום של המנוח שהיו מוצאות גם מתוכן (בהיותן, חלק מן "הקופה המשותפת" ששימשה את משק הבית). ודוק: ניכוי הוצאות הקיום של המנוח היה הכרחי אף לו היינו רואים באובדן זכויותיו של המנוח כנכה צה"ל ראש נזק עצמאי, כפי שסבר בית המשפט המחוזי. כל אלה תומכים בגישה המבקשת לתחום את הפיצוי בגין מכלול תזרים ההכנסות אותן איבד המנוח בגבולות תקרת שילוש השכר. תחימה זו, שבאה להגביל את עלות החוק, נתייחדה לראש הנזק של אבדן ההכנסות ובשיעור אחר גם באשר לראש הנזק הלא ממוני - ואינה חלה על ראשי הנזק האחרים. הפרדת מקור תמיכה זה מיתר חלקי הקופה המשותפת עשויה לסכל את כוונת המחוקק. אשר לשאלה אם השיקולים המנויים לעיל תקפים גם לגבי הכנסה מנכס - זו לא התעוררה בעניין שלפנינו, ואיננו רואים צורך להכריע בה כאן. סך הכול הפסד הקיצבה החודשית - לעבר ולעתיד - מסתכם, על-פי חישובי בית-המשפט המחוזי, ב-165,000 ש"ח. הסכום החודשי במונחי פסק-הדין שם עמד על 546 ש"ח והוא מצטרף אל הקופה המשותפת - בתקופה בה נגרע בשל התאונה במשך כל ימי תוחלת חייו של המנוח (אלמלא התאונה). תביעת העיזבון בגין אובדן השתכרות ופנסיה ב"שנים האבודות" 11. פסיקת פיצוי לעיזבון בגין אובדן הכנסות מפנסיה אינה שונה מפסיקת פיצוי בגין אבדן הכנסה בתקופת העבודה עצמה, ובדין פסק בית המשפט המחוזי פיצוי בראש נזק זה. בעניין צרור הנ"ל [פיסקה 6], עליו מסתמכות המבטחות בטענתן זו, לא נתבקש פיצוי בגין אובדן הכנסות מפנסיה, וזהו הטעם לכך שלא ניתן פיצוי כזה. גם את הטענה כי נפסק לעיזבון פיצוי בסכום העולה על זה שנתבקש על-ידו אין בידי לקבל. המבטחות מבססות טענתן זו על האמור בסיכומים שהגישו התלויים והעיזבון. נכון הדבר כי בסיכומים אלה שגו התלויים והעיזבון בחישוב אובדן ההשתכרות ב"שנים האבודות", ואולם עיון בכתב התביעה שהוגש על-ידי התלויים והעיזבון מלמד כי בראש הנזק של הפסד השתכרות ב"שנים האבודות" נתבע סכום של 6,000,000 ש"ח - סכום הגבוה מן הסכום שנפסק לעיזבון בפועל בראש נזק זה. יתרה מכך, העיזבון והתלויים סברו, בסיכומיהם, כי יש לחשב את אובדן ההשתכרות ב"שנים האבודות" על-ידי הוספת יד חיסכון לסכום שנפסק לתלויים בראש נזק זה. לאחר שקיזזו מן הסכום שנפסק לעיזבון את הסכום שנפסק לתלויים, ההפרש שנותר היה בגובה של 1,174,840 ש"ח. ספק אם יש להבין מתוך כך כי הם ביקשו להגביל את הפיצוי לעיזבון לגובה ההפרש. ניכוי תשלומי פנסיית השאירים 12. לתלוייו של המנוח משתלמת פנסיית שאירים לפי חוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), התשל"ז-1977 (להלן: חוק הגמלאות). בחוק זה קבועות שתי הוראות שיש להן נגיעה בשאלה אם יש לנכות את תשלומי פנסיית השאירים מן הפיצויים המגיעים לתלויים. ההוראה הראשונה היא הוראת סעיף 5ג(א) לחוק הגמלאות, אשר זו לשונה: היה המקרה שחייב רשות מקומית בתשלום גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי בתשלום פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין), או חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - חוק תאונות דרכים), רשאית הרשות המקומית לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמה או שהיא עתידה לשלם, עד שיעור הפיצויים שחייב בהם הצד השלישי. לפי הוראת חוק זו רשאית הרשות המקומית לחזור אל החייב בפיצויים בתביעה לשיפוי על גמלה ששילמה (או שתשלם) לפי חוק הגמלאות, וזאת עד לגובה הפיצויים שנפסקו לחובת המזיק. לגבי הוראות חוק דומות, המעניקות למיטיב הנזק זכות לתבוע שיפוי מהחייב בפיצויים בגין הטבת הנזק (כגון: חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995), נקבע בפסיקה כי יש לנכות את הסכום שבו הוטב הנזק מסך הפיצויים המשתלמים לניזוק, וזאת על-מנת למנוע מצב שבו ישלם המזיק פיצוי-יתר (הן לניזוק הן למיטיב) והניזוק יפוצה בפיצוי יתר (ראו למשל: רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350, 356 (2003); ע"א 675/82 סלמן-אסדי נ' כהן, פ"ד לח(4) 449, 462 (1984); ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1) 649, 659 (1987). ראו גם: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב פיצויים 405 (מהדורה חדשה ומעודכנת, 1999)). מכאן נובע כי לאור הוראת סעיף 5ג(א) לחוק הגמלאות, כשהיא לבדה, יש לנכות מן הפיצוי שניתן לניזוק את הסכומים המשולמים לו כגמלה מאת הרשות המקומית. 13. ההוראה השנייה המשפיעה על השאלה אם יש לנכות את תשלומי פנסיית השאירים מן הפיצויים המגיעים לתלויים היא הוראת סעיף 5ג(ד), אשר זו לשונה: לענין סעיף 86 לפקודת הנזיקין רואים גמלה לפי חוק זה כזכות הנובעת מחוזה. הוראת סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובעת כי: שעה שבאים לשום פיצויים המשתלמים בשל עוולה, לא יובא בחשבון כל סכום ששולם או שמגיע לרגל אותה עוולה על פי חוזה ביטוח. על נקל ניתן לראות כי סעיפים 5ג(א) ו-5ג(ד) לחוק הגמלאות אינם מתיישבים יפה זה עם זה. סעיף 5ג(א) מוביל למסקנה שיש לנכות את תשלומי פנסיית השאירים מן הפיצויים המגיעים לתלויים; לעומת זאת אין מנכים, על דרך הכלל, תשלומים המשתלמים לפי חוזה ביטוח. קושי דומה קיים גם בחוק הביטוח הלאומי. סעיפים 328(א) ו-332 לחוק הביטוח הלאומי מקבילים בתוכנם לסעיפים 5ג(א) ו-5ג(ד) לחוק הגמלאות. כידוע, חרף קיומו של קושי זה, נוהגים לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי מן הפיצויים המגיעים לניזוק (ראו בהקשר זה: ע"א 295/69 שושן נ' החברה לעבודות חוץ ונמלים בע"מ, פ"ד כג(2) 357 (1969); ע"א 2132/03 גפני-פיש נ' פישביין (לא פורסם, 25.10.2004)). הגיונה של פרשנות זו במניעת חיובו של המזיק בכפל-פיצוי - הן לניזוק הן למיטיב הנזק - והיא נסמכת על כך שזכות השיפוי של משלם הגמלאות היא זכות סוברוגציה. בעבר פורש סעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי (אז סעיף 70(ה)) כהוראה שמטרתה ליצור "קרן שמורה" לטובת המוסד לביטוח לאומי, מתוך כספי הפיצויים, ממנה יוכל לפרוע את המגיע לו (ראו גם: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 1087-1085 (מהדורה רביעית, 1997)). המסקנה הנובעת מן האמור לעיל היא שככלל יש לנכות מתביעות התלויים והעיזבון את תשלומי פנסיית השאירים שמקבלים התלויים לפי חוק הגמלאות. עם זאת, במקרה שלפנינו קבע בית המשפט המחוזי כי העירייה לא הגישה תביעת שיפוי כנגד המבטחות משך למעלה מעשר שנים (נכון ליום מתן פסק-הדין). בית-המשפט למד מכך כי העירייה המחתה את זכותה לשיפוי לטובת העיזבון והתלויים. אין, לטעמי, הצדקה להתערב בקביעה זו, ובמיוחד כך משהיא עולה בקנה אחד עם פסיקה קודמת (ראו: ע"א 813/81 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון בוסקילה, פ"ד לח(4) 785, 793-792 (1985)). על-כן, בנסיבות מקרה זה, אין להתערב בהוראת בית-המשפט המחוזי לפיה לא ינוכו תשלומי פנסיית השאירים מן הפיצויים המשתלמים לעיזבון ולתלויים. ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי 14. התלויים טוענים כי לא היה מקום לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי מתביעת התלויים בכללותה, ותחת זאת נכון היה לנכותם מחלקו של כל תלוי בנפרד. לשיטתם, לשינוי שיטת הניכוי תהיה נפקות של ממש שכן לפי סעיף 132(5)(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 יש לייחס את תשלומי המוסד ביטוח לאומי לאלמנה ולשלושת ילדיה הצעירים בלבד. זוהי לשונו של סעיף זה: "המוסד ישלם קצבה בשיעורים שיחושבו באחוזים מקצבת הנכות המלאה כמפורט להלן: (1) לאלמנה שהיא בת 50 שנים ומעלה - 60%; (5) לאלמנה שעמה ילדים, ויהא גילה אשר יהא, כל זמן שהילדים עמה - קצבה לפי פסקה (1) ותוספת ילדים - (א) לילד אחד - 20%; (ב) לשני ילדים - 30%; (ג) לשלושה ילדים ויותר - 40%;" פרשנותו של הסעיף נדונה ברע"א 8304/08 עזבון סלמאן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 26.7.2009) ושם נקבע כי תוספת הקצבה שמקבלת האלמנה עבור שלושה ילדים ויותר ניתנת למשק הבית בכללותו ועל-כן לא ניתן להפריד בין חלקי הקצבה המגיעים לכל אחד מן הילדים והאלמנה. עוד נקבע כי "התוספת המקסימלית, בגובה 40% מקצבת הנכות המלאה, ניתנת עבור שלושה ילדים ויותר, ולא... עבור שלושה ילדים בלבד". לפיכך, אין לקבל את ערעורם של התלויים, ככל שהוא מתייחס לדרך הניכוי הזו של תשלומי המוסד לביטוח לאומי. קביעת בית-המשפט קמא בעניין זה - בדין יסודה. התלויים טוענים עוד בערעור שהגישו, כי אין לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי מאותו חלק מן הפיצוי שניתן להם בגין אובדן זכויות המנוח כנכה צה"ל, שכן זכויות אלה צמחו למנוח כפיצויים עבור פגיעה קודמת. גם טענה זו אין לקבל. הפיצוי שניתן לתלויים במסגרת תביעתם זו הוא פיצוי בגין נזקי התאונה, ובכללם, הפסד תמיכת המנוח שהייתה מתקבלת מתוך זכויותיו כנכה צה"ל. לכן יש לנכות מסך כל הפיצויים המגיעים לתלויים, כולל הפיצוי בגין אובדן תמיכת המנוח שנשתלמה מתוך זכויותיו כנכה צה"ל, את סך כל ההטבות הכספיות שצמחו להם בעקבות התאונה. ועניין אחרון, לעניין ניכויי המוסד לביטוח לאומי: התלויים טוענים כי תשלומי המוסד לביטוח לאומי להם הם זכאים נמוכים בפועל מכפי שקבע בית המשפט המחוזי, שכן הם אינם זכאים לקבל דמי מחייה. ואכן, הנטל להוכיח כי התלויים זכאים לתשלום זה מוטל על המבטחות, וצודקים התלויים בטענתם כי חוות הדעת האקטוארית עליה התבססו המבטחות אינה משמשת ראייה לעניין זה (וראו: ע"א 8216/99 עיזבון פרידמן נ' רפפורט (לא פורסם, 6.6.2001)). כך במיוחד מקום בו ציין האקטואר בחוות דעתו כי יש לבדוק את ההנחה שילדיו הצעירים של המנוח זכאים לדמי מחייה במוסד לביטוח לאומי. בית המשפט המחוזי לא קבע כל ממצא לעניין הזכאות לדמי המחייה, ומשכך אין מנוס מלבחון מחדש עניין זה. הצדדים יבחנו במשותף את השאלה העובדתית ואם לא יגיעו להסכמה ביניהם יוחזר העניין לבית-המשפט המחוזי - להכרעתו. 15. בית המשפט המחוזי לא הוסיף ריבית והצמדה לסכומים שנפסקו בגין הפסדי העבר ובמובן זה מתקבל הערעור שכנגד. פסק-הדין יתוקן באופן שיתווספו הפרשי הצמדה וריבית להפסדי העבר - מלבד מאשר לגבי ראשי הנזק שנפסקו באופן גלובאלי. הכללים בעניין זה נקבעו בפסיקה (ראו ע"א 6129/04 טרטמן נ' "הכשרת היישוב" חברה לביטוח בע"מ, (לא פורסם, 5.12.2005); ע"א 6058/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אייקין, (לא פורסם, 2.7.2008);; ע"א 9040/03 היימן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, (לא פורסם, 1.6.2006). 16. לסיכום, הערעורים מתקבלים רק בחלקם: הפיצוי לתלויים, אותו העמיד בית המשפט המחוזי על סך של 5,879,000 ש"ח, יופחת ב-202,000 ש"ח, לאור מסקנתנו כי ראוי להקטין את הפיצוי בגין אובדן שירותי אב ובעל. ההפסד בגין הקיצבה החודשית שמקורה בזכויותיו של המנוח כנכה צה"ל, יחושב על-פי שיטת הידות, כחלק מן הקופה המשותפת ובכפוף לתקרת שילוש השכר הממוצע במשק. לסכום שיתקבל יש להוסיף את הפיצוי לעיזבון, שלא יכלול, כאמור, את הפיצוי שניתן לתלויים, לרבות הפסד חלקם בקיצבה החודשית שקיבל המנוח כנכה צה"ל. אין לשנות מקביעת בית-המשפט המחוזי בגין הפיצוי עבור ההנחה בתשלומי הארנונה, בגין הזכאות לרישום כמנוי בבית הלוחם ובגין ההשתתפות בחשבון הטלפון, מימון אגרת הטלביזיה ובמימון הלימודים האקדמיים לילדי המנוח. לפיצוי בגין נזקי העבר יש להוסיף, כאמור, לסכומים המתאימים, ריבית והצמדה. אם ייבלע סכום הפיצויים הכולל בתשלומי המוסד לביטוח לאומי יהיו זכאים העיזבון והתלויים ל-25% מנזקם. סופו של דבר, הערעורים נדחים למעט בעניינים המפורטים בפסק-הדין. בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו. המשנה-לנשיאה השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת לפסק דינו של חברי המשנה לנשיאה א' ריבלין ובכלל זה להתאמות המתבקשות מן הדין כפי שנתפרש בענין דוביצקי ובענין צרור (ע"א 2739/06 דוביצקי נ' רזקאללה) (טרם פורסם), וכן ע"א 4431/05 "המגן" חברה לבטוח בע"מ נ' צרור (לא פורסם, 10.8.06) בהם נקבעה שיטת חשוב שונה ביחס שבין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון. עילתם של התלויים שונה מעילתו של העיזבון בהיותה עילה עצמאית המבוססת על הפסדי הממון שנגרמו להם, כפי שהדברים פורטו על ידי חברי. אני מסכימה שיש לדחות את הערעורים למעט בנושאים המפורטים בפסק הדין כשכל צד ישא בהוצאותיו. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, כ"ח באלול התש"ע (7.9.2010). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת עיזבוןתביעת תלויים