הסדרת מעמד לעובדת זרה א. מהות העתירה זו עתירה לצו על תנאי הפונה אל המשיבים ליתן טעם מדוע לא יוענקו לעותרת אשרה ורישיון לישיבת קבע מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"). ב. עובדות רלבנטיות העותרת הינה ילידת 1947, בעלת אזרחות אוקראינית. היא הגיעה לישראל בשנת 1993, ומאז מתגוררת בארץ. לטענתה, נולדה לאם יהודיה ולאב שאינו יהודי, ובקרב אנשים מאזור מגוריהן הוכרו העותרת ואמה כיהודיות לכל דבר. לאחר שנותרה בודדה וללא משפחה, החליטה העותרת להגיע לישראל ולנסות לאתר באמצעות חברתה מעיירת ילדותה קרובי משפחה אשר ידעה על קיומם. ביום 22.4.93 נכנסה העותרת לישראל כתיירת, ועם כניסתה הוענקה לה אשרת תייר לשלושה חודשים. ביום 23.5.93 הוענק לעותרת אשרת עובד זר מסוג ב/1, כעובדת סיעודית (נספח ג' לתגובת המשיבים). רישיון העבודה היה בתוקף עד ליום 28.2.94. סמוך לאחר הגעתה לישראל איתרה העותרת את מי שהם, לטענתה, קרובי משפחתה - בלאנש וסולי קלפיש. במשך תקופה של שש שנים לערך התגוררה העותרת אצל הגב' קלפיש, שלטענת העותרת הינה בת דודתה, עד שזו הלכה לעולמה. ביום 6/3/97 פנתה העותרת ללשכת הקשר בבקשה לשינוי מעמדה, במסגרת בקשה למעמד מכוח "נישואי פרגוואי", שערכה העותרת. משרד הפנים סירב. בשאלון שמילאה העותרת בלשכת הקשר, אשר היה בשפה הרוסית, ציינה כי דתה נוצרית וכי לאום הוריה הוא אוקראיני. עוד יצוין, כי לשאלון צירפה העותרת תעודת לידה שהוצאה בשנת 1957, בה רשומים הוריה, בסעיף הלאום, כאוקראינים (נספח ה'). לטענת העותרת, היא התגוררה עם בעלה במשך למעלה משנתיים כשהם מנהלים חיי נישואין לכל דבר ועניין. עם זאת, משעלו נישואין אלה על שירטון ובשים לב לכך שמעולם לא הוכרו, העידה על עצמה העותרת, בהמשך, בפני המשיבים, כאלמנה. עם התפרקות נישואיה ולאחר פטירתה של הגב' בלאנש קלפיש עברה העותרת להתגורר בירושלים בביתו של מר אלכס שיינר, אשר לטענת העותרת הינו בן משפחתה. שתי המשפחות הנ"ל, קלפיש ושיינר, קיבלו את העותרת לחיקן ותמכו בה בכל דבר מרגע הגיעה לישראל. אין חולק, כי מאז הגיעה העותרת לישראל בשנת 1993 במעמד של תייר לא הוסדר מעמדה החוקי בישראל, וזאת, לטענתה, בשל כך שהיא סברה כי אין באפשרותה להוכיח את יהדותה ללא המסמכים הנדרשים. ביום 3/5/04 נעצרה העותרת על ידי מנהלת ההגירה, עת שהתה בביתו של מר אלכס שיינר בירושלים שם היא מתגוררת בגפה מאז עבר מר שיינר להתגורר בארצות הברית. בעת מעצרה לא היה בידי העותרת כל מסמך מזהה. בדיון בפני ממונה ביקורת הגבולות טענה העותרת, כי נכנסה לישראל בשנת 2003 לביקור של קרוב משפחתה וכי ביקרה בעבר בישראל מספר פעמים. העותרת לא ציינה בפני הממונה ביקורת הגבולות כי היא שוהה בישראל שלא כדין מאז שנת 1994. בדיון שנערך לה ביקשה העותרת לצאת מישראל בהקדם האפשרי (ר' העתק פרוטוקול בנספח ו'). ביום 4/5/04 שוחררה העותרת מן המשמורת בערבות בסך 20,000 ₪ למשך חודש ימים. תקופה זו הוארכה לבקשת העותרת עד ליום 5/7/04 על מנת לאפשר לה להוכיח את זכאותה הנטענת למעמד בהתאם לחוק השבות. ביום 2/6/04, כחודש לאחר שחרורה מן המשמורת פנתה העותרת לראשונה ללשכת מינהל האוכלוסין בירושלים בבקשה לקבלת מעמד עולה. לאחר שנערך לעותרת שימוע ולאור הספקות שהתעוררו באשר לתעודת הלידה המשוחזרת שהציגה העותרת, נוכח הסתירה בין התעודה המשוחזרת לתעודת הלידה המצויה בידי משרד הפנים; נוכח הצהרת העותרת בשאלון לשכת הקשר כי הינה נוצריה וכי לאום הוריה אוקראיני ובהעדר כל מסמך נוסף לתמוך את טענותיה בדבר זכאותה לשבות, הוחלט שלא לקבל את בקשת העותרת (ר' העתק הודעת הסירוב בנספח ט'). ביום 23/6/04 נמסרה לעותרת החלטת שר הפנים במענה לפנייתה אליו, לפיה לאחר בדיקת פנייתה לא נמצא בסיס להענקת מעמד כלשהו לעותרת (נספח י'). העותרת הגישה ביום 4/7/04 עתירה בג"צ 6280/04 ובמסגרתה ביקשה שתוענק לה אשרת עולה ואזרחות בהתאם להוראות חוק השבות, תש"י-1950 (להלן: "חוק השבות"). לאחר הגשת העתירה לבית המשפט העליון ניתנה לעותרת הזדמנות נוספת להוכחת זכאותה למעמד עולה אולם לא עלה בידי העותרת לעשות כן והיא בחרה לבסוף למחוק את עתירתה לבג"צ ביום 16/3/05. בפסק הדין נרשם כי העותרת תהיה רשאית לפנות לבית משפט מוסמך ולבקש כל סעד לרבות הצהרה בדבר יהדותה ולצורך זה עוכבה הרחקתה למשך 60 יום. ג. טענות העותרת העותרת הינה אשה בת 56 השוהה בישראל למעלה מ-12 שנים. לעמדתה, העובדה שהגישה בשלב מוקדם יותר בקשת רישום לנישואי פרגוואי, אינה צריכה לעמוד בעוכריה בשלב זה בו היא מציגה בפני המשיב תעודת לידה אותנטית ותצהירים מצד גורמים שונים אשר כנותם אינה מוטלת בספק. יחד עם זאת, ובשל הקושי בו נתקלה להוכיח את יהדותה, היא מבקשת כי תינתן לה אשרה אשר תאפשר שהייתה בישראל מכח חוק הכניסה לישראל. היא שוהה בישראל משנת 1993, בעלת זיקה למדינה, ובני משפחתה היחידים מתגוררים בישראל. לדבריה, היא אינה מהווה נטל על המדינה, ולכל מחסורה וצרכיה דואגים בני משפחתה. אין היא עובדת זרה, ואינה תופסת את מקום עבודתו של אחר. בחלוף למעלה מ-12 שנים בהן שהתה העותרת בישראל יהא זה מעשה אכזרי לנתקה מביתה ולדרוש ממנה כי תשוב אל מקום אשר אין לה בו עוד דבר. בבסיס ההכרה בצורך למתן היתר לשהיית קבע צריך לעמוד השיקול ההומניטארי, להגן על תאו המשפחתי של פלוני, ויש להתחשב בשיקול זה בעניינה של העותרת. ד. דיון בפתחו של דיון יש להדגיש כי מכלול טענותיה של העותרת בעניין זכאותה למעמד מכח חוק השבות, אינן יכולות להישמע בבית משפט זה אשר סמכותו בענייני מינהל אוכלוסין מצומצמת לעתירות הנוגעות לחוק הכניסה לישראל בלבד. לעותרת ניתנה הזדמנות לפנות לבית המשפט העליון ולטעון למעמד מכוח חוק השבות, אולם משלא עלה בידיה להוכיח את זכאותה, בחרה כאמור למחוק עתירתה זו. לפיכך בימ"ש זה לא יתיחס לטענות העותרת שענינם זכאות מכח חוק השבות. היש ליתן לעותרת מעמד מטעמים הומניטריים. העותרת אינה מעלה כל טעם הומניטרי המצדיק מעמד במדינת ישראל, ולמעשה היא מודה בכך אף בסעיף 47 לעתירה, שבו היא כותבת: "ברי כי אין די בקשר הרגשי בין העותרת לבין משפחתה כדי לבסס טעמים הומניטאריים". העובדה שהעותרת שוהה בישראל תקופה ארוכה שלא כדין, בעצם תוך הפרה בפועל של חוקי המדינה, אינה עומדת לזכותה ואינה יכולה להוות נימוק לקבלת מעמד. אף לגופם של דברים יש ספקות של ממש באשר לאמינות כל או חלק מטענותיה של העותרת. כך לדוגמה מבקשת העותרת להסתמך לצורך הוכחת זכאותה לשבות על תעודת לידה משוחזרת שהוצאה בשנת 1994, עת שהתה העותרת בישראל שלא כחוק, בה מצוין כי לאום אמה הוא יהודי. אולם בתיקה של העותרת במשרד הפנים מצוי כאמור העתקה של תעודת לידה קודמת, משנת 1957, ממנה עולה כי לאום הוריה של העותרת הינו אוקראיני ולא יהודי. גם הטיעונים בדבר אי הסדרת מעמדה בישראל במשך השנים אינן עולות בקנה אחד עם מסמכים ואמירות של העותרת. העותרת טוענת כי לא טרחה להסדיר את מעמדה בישראל, שכן חיה עם קרוביה אשר דאגו למחסורה ולכן גם לא נדרשה לעבוד. אולם, מהפירוט העובדתי לעיל מצטיירת תמונה שונה. ראשית, כבר בשנת 1994 הונפק לה רישיון שהיה זמני כעובדת זרה בתחום הסיעוד, עובדה שהועלמה מעתירתה לבית המשפט העליון. לכן, תמוה מדוע הסתפקה העותרת ברישיון ישיבה זמני כעובד זר במקום לנסות ולהסדיר כבר אז את מעמדה כאזרח מכוח חוק השבות, כאשר לטענתה היא זכאית למעמד כזה לאור יהדותה. טוענת העותרת כי בשל חוסר יכולתה להוכיח את יהדותה באמצעות המסמכים אשר היו ברשותה, לא הסדירה את מעמדה ונותרה בישראל ללא כל מעמד כאשר לכל מחסורה דואגת משפחתה, הינה טענה שמציגה באור יפה מאוד את המשפחה, אם לא עוזרת לעותרת בגיבוש מניע הומניטרי כלפי השלטונות וכלפי המדינה שאת חוקיה הפרה. העותרת נרשמה לנישואין. שם נרשם שהינה נוצריה. טענתה של העותרת כי בעלה הוא זה שרשם במסמכים אשר הוגשו לצורך רישום הנישואין כי הינה נוצריה, והעותרת מצידה, בשל טעות בהבנתה, חתמה על מסמכים אלה - אינה סבירה בלשון המעטה, שכן השאלון ערוך בשפה הרוסית. ה. סוף דבר העתירה המינהלית מבוססת על אדני היושר ותום הלב. לאור התנהלותה של העותרת אלה חסרים; ובהצטרף להם גם שלא קיים נימוק שיכול להסתווג כהומניטרי, אין מנוס אלא לדחות העתירה. העותרת תשלם למשיבים הוצאות בסך של 10,000 ₪. הסדרת מעמדמשרד הפניםעובדים זרים