1. התובע, יליד 1960, מבקש לחייב הנתבעות לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, במהלך עבודתו אצל הנתבעת מספר 1. 2. הנתבעת 1, שהינה מפעל העוסק בין היתר בייצור חומרים כימיים, הייתה, כאמור לעיל, במועדים הרלוונטיים לתביעה, מעבידתו של התובע, והנתבעת 2 היא מי שהוציאה פוליסת ביטוח, המכסה אחריותה של הנתבעת 1 כמעבידה. לפי כתב ההגנה, ביטוח הנתבעת 2 החל באפריל 1997, לטענתה, הרבה לאחר שמחלת התובע כבר נגרמה והתגלתה ושמונה חודשים בטרם פרש התובע מעבודתו אצל הנתבעת. 3. התובע עבד אצל הנתבעת 1 (להלן:- "הנתבעת") בתפקיד מפעיל במתקן הברום, במשך השנים 1997 - 1989. התובע טוען, כי במהלך עבודתו נחשף לחומרים כימיים מזיקים כגון: ברום, כלור, חומצות, אשלג, אבק וחומרים נוספים אשר לטענתו גרמו לפגיעה קשה בבריאותו עד כדי הפסקת עבודתו בחודש דצמבר 1997, עקב מצבו הבריאותי. התובע טוען כי במקרה דנן חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" ועל הנתבעת מוטל נטל הראייה, להוכיח, כי לא מחדליה הם שגרמו למחלתו של התובע. עוד טען התובע, כי התאונה אירעה עקב רשלנותה ו/או הפרת חובות חקוקות של הנתבעת ו/או של מי מעובדיה ו/או שליחיה, שבגין מחדליהם ומעשיהם נושאות הנתבעות באחריות. עוד טען התובע כי הנתבעת לא הנהיגה שיטות עבודה בטוחות ונאותות ו/או לא הנהיגה שיטת עבודה נאותה ובטוחה בשטח המפעל, לא הדריכה את התובע כראוי לגבי העבודה והפעלת המתקנים בשטח המפעל ומהן הסכנות הטמונות בביצוע העבודות בשטח; לא הזהירה את התובע מפני הסיכונים הכרוכים בעבודתו בשטח המפעל; לא קיימה פיקוח ובקרה נאותים על ביצוע העבודה; לא קיימה פיקוח ובקרה נאותים על עוצמת החשיפה לחומרים המסוכנים; יצרה סביבת עבודה מסוכנת; לא נהגה כפי שמעביד זהיר סביר ומיומן היה נוהג בנסיבות העניין וידעה ו/או הייתה צריכה לדעת על הסכנה אשר צפויה לתובע בעת ביצוע עבודתו; הפרה חובות שבדין אשר לפי יעודן נועדו להגן על התובע; לא התקינה אמצעי זהירות ו/או בקרה ו/או נהלי בטיחות למניעת חשיפה לחומרים מסוכנים ברמות גבוהות ביותר בעבודה ולא סיפקה לעובדים ובכללם לתובע אמצעים להגנתם ו/או אמצעי מיגון מתאימים; הפרה את החובות החקוקות המצוינות בתקנות רישוי עסקים (מפעלים מסוכנים) התשנ"ג - 1993; לא התקינה שלטי אזהרה מתאימים לעבודה בתנאי חשיפה לחומרים מסוכנים להזהרת העובדים ובכללם התובע, מהסכנות הצפויות. 4. לכתב התביעה צרף התובע חוות דעת של פרופ' שמעון שפיצר, מומחה למחלות ריאה, אשר קבע כי התובע סובל מאסטמה כרונית קלה שנוצרה והתהוותה לאחר תאונת עבודה שבה נחשף באופן אקוטי לאידי ברום בריכוז גבוה. עוד קבע המומחה: "לתובע אין עבר נשימתי, יש סיפור משפחתי של אסטמה אולם תבחיני העור האלרגיים אינם מצבעים על רגישות כל שהיא לגורמים סביבתיים. יש לפיכך להתייחס אל מחלת האסטמה ממנה הוא סובל כאל מחלה הנובעת מתנאי עבודתו ומייצגת מחלה תעסוקתית" המומחה העריך את נכות התובע בשיעור של 20% לצמיתות. 5. הנתבעות הכחישו את הנטען בכתב התביעה וטענו כי תביעת התובע התיישנה. הנתבעות טענו, כי גם בחוות הדעת שצרף התובע מאשרים, הן התובע והן המומחה מטעמו, כי כבר בשנת 1989, סבל התובע ואובחן כסובל ממחלת האסטמה ומאז ועד למועד הגשת התביעה חלפו 15 שנים. לחילופין טענו הנתבעות, כי התובע לא היה חשוף כלל בעבודתו לחומרים כימיים ובכל מקרה אין כל קשר בין עבודתו לבין מחלתו. 6. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של פרופ' ישראל ברודרמן, מומחה למחלות ריאה, שקבע כי מחלת התובע אינה אסטמה תעסוקתית, אלא אסטמה קונסטנטוציונלית על רקע משפחתי. 7. בהסכמת הצדדים מונה כמומחה מטעם בית המשפט, פרופ' קרמר, מנהל מחלקת ריאות מבית החולים בלינסון, אשר קבע, כי לאור רקע העישון, הסיפור המשפחתי והפרעה בתפקוד הריאה שנמצאה טרם תחילת עבודתו, גם אם הייתה קשורה לזיהום נשימתי חולף, ניתן להצביע על מחלה אסטמתית ברורה טרם נחשף התובע לחומרים מגרים. מאידך, מציין המומחה, האירוע של חשיפה לאדי ברום והחשיפה המתמשכת לחומרים מגרים תרמו לגירוי דרכי הנשימה והחמירו את הנטייה הקיימת. המומחה העריך את נכותו של התובע בשיעור של 20% בהתאם לסעיף 6(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, שעל פיו נקבעת הנכות בגין קצרת הסמפונות כאשר ישנם התקפים קלים בהפסקות ארוכות וסיבוכים קלים, כשהמומחה מציין שהוא ממליץ להכיר במחצית הנזק על רקע חשיפתו המקצועית של התובע. 8. בפני העידו מטעם התביעה התובע בלבד ומטעם הנתבעות העיד מר בן ציון אישק, ששימש במועדים הרלוונטים לכתב התביעה כרמ"ח הנדסת תהליכים אצל הנתבעת. 9. אומר כבר עתה, כי לאחר עיון ושיקול הראיות שניתנו, יחד עם שיקול טענות בעלי הדין, גם בסיכומי טענותיהם, לרבות בחינת המסמוך שהוצג, תוך שיקול נטל ההוכחה - אני מוצאת לדחות התביעה. התיישנות: 10. כאמור, הנתבעת טוענת, כי תביעתו של התובע התיישנה. פרופ' שפיצר המומחה מטעם התובע קבע, כאמור לעיל, כי שיעור נכותו של התובע מעבודתו הינה 20%, כאשר פרופ' שפיצר מציין בפרק הדיון והמסקנות "... מאז אירוע זה (שאירע בשנת 1989- ס.כ.) הוא סובל מאסטמה קלה עם החמרה אקוטית ב-1997" פרופ' ברודרמן, המומחה מטעם הנתבעת מעריך את נכותו של התובע ב-10%, כאשר הוא מייחס לשתי תאונות עבודה שבהן היה מעורב התובע, בחודש מאי 1989 ובחודש ספטמבר 1997 שליש משיעור הנכות. פרופ' קרמר, המומחה מטעם בית המשפט, העריך את נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 20%, כאשר מחצית מהנזק מיוחס לחשיפתו המקצועית של התובע. פרופ' קרמר קובע: "מאידך, האירוע של חשיפה לאדי ברום והחשיפה המתמשכת לחומרים מגרים תרמו לגירוי דרכי הנשימה והחמירו את הנטיה הקיימת". בתשובה לשאלות ההבהרה שנשלחו למומחה על ידי הנתבעת מציין המומחה, כי האירוע של חשיפה לאדי ברום הינו האירוע משנת 1989. 11. תביעתו של התובע הוגשה ביום 25.2.2004, דהיינו מועד התיישנותה של התביעה מתייחס לאירועים שאירעו החל מיום 25.2.1997. התובע טוען, כי גילה את נזקיו רק בשנת 1997, דהיינו יש לפצות את התובע גם בגין אירועים שאירעו שלוש שנים קודם לכן, בשים לב להוראות סעיף 89 (ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המאפשר הגשת תביעה בגין התקופה שקדמה ב-10 שנים למועד גילוי הנזק. 12. בעדותו, מאשר התובע, כי מאז אירוע תאונת עבודה (שאינה קשורה לתביעה דנן), ביום 14.3.97, לא שב התובע לעבודתו (ראה עמ' 6 לפרוטוקול עדותו של התובע מיום 19.3.08). מכאן, יש ליחס את תביעת התובע לאירועים שאירעו לכל היותר בתקופה שבין יום 25.2.1997 ועד ליום פגיעתו ביום 14.3.1997, דהיינו תקופה בת שלושה שבועות לערך. יש אם כן לבחון, האמנם, מחלתו של התובע נולדה בתקופת שלושת השבועות האמורים. לחלופין וככל שהתובע אמנם גילה את הנזק במהלך חופשת המחלה בשנת 1997, יש לייחס את תביעת התובע לתקופה שהחל משנת 1994, דהיינו 10 שנים קודם הגשת התביעה. מועד גילוי הנזק 13. בסעיף 17 לתצהיר עדותו הראשית של התובע מציין התובע, כי "בשנת 1997, בעקבות חשיפה ממושכת ורצופה של מספר אירועים במפעל, לחומרים מסוכנים והתחלתי להרגיש קשיים בנשימה" התובע לא פירט בתצהירו מהם אותם אירועים ספציפיים שהתרחשו בשנת 1997 ואף לא הציג ראיה כלשהי לקיומו של אירוע חריג שאירע בשנת 1997. מנגד, בעדותו, לא טען התובע לקיומו של אירוע חריג כלשהו בשנת 1997 ואף טען, כי לא מצא מקום לפנות לרופא בשל בעיה כלשהי, עד אשר שהה בחופשת מחלה מסיבות שונות, שאז היה בידיו די זמן לעורר בפני הרופא גם את בעיות הנשימה מהן סבל. וכפי שהעיד: "כשאתה מפנה אותי לסעיף 17 לתצהירי, בו אני טוען שבשנת 97' בעקבות חשיפה ממושכת של מספר אירועים במפעל של חומרים מסוכנים, התחלתי להרגיש קשיים בנשימה ושואל אותי אם התחלתי להרגיש קשיים בנשימה תוך כדי עבודה במפעל במהלך 97', בעקבות חשיפה של חומרים, אני אומר שאני לא יכול לציין תאריך ספציפי." (שם בעמ' 3 שורות 14-17) ובהמשך ציין: "הבעיה של האסטמה היתה בשנת 97', אך לא ייחסתי לזה חשיבות ולא ידעתי שזה אסטמה. ב-1.4.97 באתי ואמרתי שאני לא מרגיש טוב ואני לא נושם טוב עם הריאות. במהלך העבודה אתה לא מתייחס לדברים קטנים. כשהייתי בחופש אז הלכתי לבדיקה ואמרתי שאני לא מרגיש טוב ולא מצליח לנשום." (שם בעמ' 6 שורות 5-8). בשל העובדה שהנתבעת טוענת, כי התביעה התיישנה, היה מקום לצפות מהתובע, כי יצביע על קיומו של אירוע חריג שאירע בתקופה שבגינה לא חלה התיישנות ושבגינו הוחרפה בעיית הנשימה של התובע, שעל קיומה כבר ידע התובע קודם לכן ואולם, התובע לא הצביע על כל אירוע שכזה. ניתן להניח, כי אם אמנם התרחש אירוע חריג, היה הדבר מוצא את רישומו אצל הנתבעת והתובע יכול היה להביאו, לפיכך. 14. גם בפני המוסד לביטוח לאומי, שאז הועלתה הטענה בדבר מחלתו של התובע בסמוך לקרות הנזק הנטען, לא טען התובע לאירוע חריג כשלהו ולמעשה המוסד לביטוח לאומי קבע את מועד פגיעתו של התובע כמועד פנייתו של התובע לראשונה בתביעה לפגיעה בעבודה בחודש ספטמבר 1997, שאז שהה התובע בחופשת מחלה מספר חודשים ולמעשה האירוע שגרם לתובע לקשיים בנשימה לא היה קשור לעבודתו. יצויין בהקשר זה, כי הן המומחה מטעם התובע והן המומחה מטעם הנתבעות, נתפסו בעניין זה לכלל טעות, בהתייחסם לאירוע ספציפי משנת 1997. כפי שצויין לעיל, לא הוכח קיומו של אירוע ספציפי משנת 1997 וייתכן, כי המקור לטעות הוא קביעת המל"ל, לפיה נכותו של התובע היא החל מספטמבר 1997 (המומחה מטעם הנתבעים מתייחס בחוות דעתו לאירוע ספציפי בחודש ספטמבר 1997, שאז שהה התובע בחופשת מחלה). התובע העיד בפני חוקר הביטוח הלאומי: "בשנת 94-95 התחלתי להרגיש לא טוב זה היה בצורה כזו שהייתי נושם טיפה מהחומרים האלה אז פתאום הייתי מרגיש רע והלכתי כמה פעמים למרפאה במפעל החובש היה נתן לי ונטולין הייתי לוקח שאיפה מהונטולין וזה היה חולף אך עם הזמן נזקקתי ליותר ויותר ונטולין וגם תרופה בשם טפקודיד שאותה קיבלתי מפרופ' היימר" ובהמשך ציין בפני החוקר: "בחצי שנה הזו שהתחילה ב-3/97 עד 9/97 הייתי בבית והרגשתי טוב מבחינת הנשימה, כאשר בקושי השתמשתי בתרופות וכאשר ירדתי לים המלח לאחר החצי שנה שהייתי בבית פתאום הרגשתי קשיי נשימה עד כדי כך שנזקקתי לקורטיזון ואז חזרתי לפרופ' היימר והוא אמר לי שאסור לי לעבוד במקום כזה כמובן שאסור לי להיות חשוף לגזים ואבק" 15. מכאן עולה, כי אמנם לא היה כל אירוע חריג ומכל מקום קיומו של אירוע זה לא הוכח והתובע אף אישר, כי מאז הפסיק לעבוד בעקבות תאונת העבודה הוא חש בטוב, לאחר שלא נחשף עוד לחומרים מסוכנים. 16. אם אמנם נקבל את דברי התובע, לפיהם, כאשר אדם עסוק בעבודתו אין לו זמן לעסוק במחלותיו ולכן לא פנה התובע לרופאיו לדווח על בעייתו, יוצא, כי התובע בחר להגיש את תביעתו בגין נזקים שכבר בשנת 1994 או 1995 ידע עליהם. התובע נפנה לטפל, בשנת 1997 בנזק שהיה ידוע לו ולא כזה שהתגלה בפניו בתקופה שבה שהה בחופשת מחלה עקב תאונת העבודה שבה היה מעורב, תקופה שבמהלכה חש התובע בטוב, כפי שפורט לעיל. בהקשר זה אעיר, כי לשיטת הנתבעת, התובע ידע על בעייתו הרבה קודם לכן, כבר בשנת 1991, לאחר חלוף נזקי האירוע האקוטי שאירע בשנת 1989, כאשר התובע פנה לרופא ואף טופל תרופתית באותה תקופה ולפיכך, תביעת התובע התיישנה עוד קודם לכן. 17. התובע מנסה לטעון בסיכומיו, כי הוא לא ידע על הנזק שנגרם לו עד לשנת 1997, שכן עד לאותו מועד התובע המשיך לעבוד ואף תוצאות הבדיקות התקופתיות שנערכו לתובע מלמדות על כך שהתובע לא סבל מבעיות בנשימה. ואולם, כפי שפורט לעיל, התובע ידע על נזקיו כבר שנים קודם לכן ולא ניתן לומר, כי הנזק היה נזק של מה בכך. בפסק הדין בעניין ע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 554, עמוד 559 קובע כב' השופט ברק (כתוארו אז): "איזון ראוי בין אינטרסים אלה מתבטא בדין, לפיו אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת נראה לי, כי אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו. תפיסה זו של מהות "הנזק", אשר התגלותו מתחילה את מרוץ ההתיישנות, מתבקשת היא מהמדיניות החקיקתית, העומדת ביסוד דיני ההתיישנות. מדיניות זו היא איזון ראוי בין האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים השונים. אין "להעניש" ניזוק על שאינו תובע במקום שאדם סביר, על-פי מערכת הנסיבות כולן, לא היה תובע. הציבור כולו יוצא נשכר מכך." כאמור, בשים לב לכך שלא הוכח על ידי התובע כי לא חלה החמרה של ממש במצבו הרפואי, יש לומר, כי התובע ידע על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מחשיפתו לחומרים מסוכנים כבר בשנים 1995-1994, ולא ניתן לומר, כי התובע הוכיח קיומו של אירוע חריג כלשהו בראשית שנת 1997, אשר הביא לשינוי משמעותי במצבו הרפואי עד כדי כך שיביא לשינוי בתפיסתו, לפיה עתה יש הצדקה להגיש את התביעה, כאשר עד לאותו מועד סבר התובע, כי מדובר בנזק של מה בכך. 18. לאור קביעתי, לפיה התובע ידע על נזקיו לפחות בשנת 1994 או בשנת 1995, ולא בשנת 1997, כפי שניסה התובע לטעון, אין מקום לדון בהוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעל פיו, ניתן לדחות את מועד תחילת תקופת ההתישנות עד לתקופה בת 10 שנים מיום שהתרחש הנזק, אם זה התגלה מאוחר יותר. חישוב תקופת ההתיישנות 19. כפי שצויין לעיל, משנדחתה טענת התובע, לפיה יש לחשב את תקופת ההתיישנות החל משנת 1997, עולה השאלה האם יש מקום לפצות את התובע בגין נזקיו אשר נגרמו כתוצאה מחשיפתו לחומרים מסוכנים בגין התקופה שהחל מפברואר 1997 (ככל שאמנם תוכח אחריותה בנזיקין של הנתבעת לנזקים שנגרמו). יש להשיב לשאלה זו בחיוב. 20. אחריותה של הנתבעת, כפי שהיא נטענת על ידי התובע מתייחסת לאירועים מתמשכים, שאירעו החל מיום כניסתו של התובע לעבודה ועד ליום צאתו לחופשת המחלה בחודש מרץ 1997. בע"א 590/67 לאה קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ, ו-3 אח', פ"ד כב (2) 929, עמוד 933-934, דן ביהמ"ש בשאלה מה דינה של עוולה מתמשכת, כאשר המעשה הרשלני המיוחס לנתבע יכול ונוצר מידי יום ביומו והוא נמשך והולך: "השאלה היא, מה דין ההתיישנות לפי סעיף 68א (ב) (סעיף 89 לפקודת הנזיקין היום- ס.כ.), מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם מדי יום ביומו על-ידי מעשה או מחדל הנמשך והולך? 5. בספרם של PRESTON AND NEWSON, ON LIMITATION OF ACTION, מהדורה שלישית, (1953), נאמר, בע' 36: "מקום שעוולה היא נמשכת והולכת, היא יוצרת עילת תובענה חדשה מדי יום ביומו (DE DIE IN DIEM) כל עוד נמשך מצב הענינים הפוגע, והתוצאה היא כי אף-על-פי שמעשה העוולה הראשון אירע מחוץ לתקופת שש השנים, אין התובענה חסומה במידה שהיא מתייחסת להמשך העוולה בתוך התקופה." בספרו של WINFIELD, ON TORT, מהדורה שמינית,(1967), נאמר, בע' 781: "אולם יש עוולות העשויות להיות בעלות אופי נמשך והולך..... עוולת המטרד היא בדרך כלל נמשכת והולכת, כן לעתים קרובות עוולת מאסר שווא, ולעתים הסגת-גבול במקרקעין או אף רשלנות." לענין "רשלנות" כעוולה נמשכת והולכת מזכיר המחבר המלומד את פרשת [CLARKSON V. MODERN FOUNDRIES, LTD.; (1957), ]1) )ראה להלן), וממשיך: "במקרה זה, עילת תובענה חדשה נולדת מדי יום ביומו (DIEM DE DIE IN) כל עוד נמשך מצב הענינים הפוגע, והתובע רשאי להיפרע בשל אותם חלקי העוולה הנמצאים בתוך התקופה הקבועה בחוק, אף-על-פי שמעשה העוולה הראשון אירע מחוץ לתקופת שש או שלוש השנים." בענין, [CARTLEDGE V. JOPLING AND SONS, LTD.; (1961) ,3 ALL E.R. 482, [2 אמר השופט לורד פירסון (.PEARSON, L.J), ב-ע' 491: "במקרה שיש הפרת חובה הנמשכת והולכת מצד הנתבע והגורמת ברציפות נזק לתובע, הרי עילת תובענה חדשה נולדת בכל יום, ואם ההפרה והנזק הנובע ממנה נמשכו פרק זמן העולה על תקופת ההתיישנות, יחסום חוק ההתיישנות - אם הנתבע מסתמך עליו - את תובענת התובע על הנזק שאירע לפני התאריך הקובע, אך לא על הנזק שאירע אחריו." 21. יוצא אם כן, כי עילת התביעה נולדת מידי יום מחדש, כל עוד מעשי הנתבעת מתמשכים ומכאן, על אף שהתובע ידע, כי מעשיה ומחדליה של הנתבעת הנטענים גורמים לו לנזקים, זכאי התובע להגיש תביעתו בגין אותם מעשים המיוחסים לתקופה שלא התיישנה, דהיינו, החל מחודש פברואר 1997, כדי שיעור הנזק אשר הוכח באשר לתקופה זו ושאליו אתייחס בהמשך. אחריות המעביד/ הנתבעת 1 22. חובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובד היא כבר מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה (ראו, לדוגמה, בע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3)225, 229), והלכה היא כי במסגרת חובתו זו, על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לכלי עבודה בטוחים, לשיטות עבודה נאותות, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. על אחריותו של מעביד כלפי עובדו, ראו עוד, ובין היתר, בע"א 1958/97 רפאל בן שטרית נ. רשות הנמלים והרכבות דינים עליון כרך נה 823; ע"א 662/89 מ"י נ. אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 593; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ. סימון אמסלם, פ"ד לה(2) 592; ע"א 688/79 יזבק נ. מונעים, פ"ד לו(1) 785; ע"א 515/83 עגור נ. איזנברג, פ"ד לט(1) 197; ע"א 240/87 קריכלי נ. א.פ.ל בע"מ, פ"ד מג(3) 507; ע"א 655/80 מפעלי קרור בע"מ נ. אסתר מרציאנו, פ"ד לו (2) 592; עמ' 603-604 ועוד . הנתבעת 1 היא זו ששימשה כמעבידתו של התובע בעת התאונה, וככזו אין חולקין כי היא חבה כלפיו הן חובת זהירות מושגית וגם חובת זהירות קונקרטית, ובאשר לזו האחרונה - נפסק כי נוגעת היא לעובדות המיוחדות של כל מקרה, כשהמבחן שנקבע בפסיקה לבחינתה הוא מבחן הצפיות, דהיינו: האם מעביד סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק, ואם כן, האם מעביד סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות התרחשותו של אותו נזק (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, להלן: "פרשת ועקנין"). וכפי שנפסק - חובת הזהירות הקונקרטית אינה מוטלת לצורך מניעתו של כל סיכון וסיכון, אלא רק למניעת סיכונים בלתי סבירים, כאשר הסיכון הבלתי סביר, בגינו מוטלת חובה זו, הוא אותו סיכון שהחברה רואה אותו בחומרה יתירה באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (פרשת ועקנין). אין צורך להכביר עוד בהלכה שקבעה חובה כללית וגורפת של המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. מן הכלל אל הפרט 23. התובע מתאר בתצהירו את העובדות שעל פיהן יש לייחס את אחריות הנתבעת למחלתו כדלקמן: "15. במשך כל שנות עבודתי במפעלי ים המלח נחשפתי לחומרים מסוכנים ונשמתי באופן קבוע ברום, כלור, חומצות, אשלג, אבקה וכד'. 16. בנוסף, נחשפתי לחומרים המסוכנים בריכוז גבוה ולזמן ממושך בעת תקלות במפעל תוך כדי יצור החומרים." התובע אינו מבהיר לא בתצהירו ולא בדרך של צירוף חוות דעת מומחה בטיחות ואף לא בדרך של צירוף מומחה לחומרים כימיים מהם מעשיה ומחדליה של הנתבעת, שיש בהם כדי להצדיק את חבותה הנזיקית בגין התוצאה שנגרמה בסופו של יום והיא מחלתו של התובע. התובע לא נחקר בחקירה נגדית בנוגע לשאלת אחריותה של הנתבעת למחלתו. 24. הנתבעת מצידה הביאה לעדות את מר בן ציון אישק, אשר שימש במועדים הרלוונטיים כרמ"ח הנדסת תהליכים במתקן הברום והכלור אצל הנתבעת. העד הצהיר, כי המפעיל, היינו התובע, שוהה כ-80% מזמנו בחדר הבקרה ו-20% בשטח המתקן. במתקן נערכו בדיקות סביבתיות, שבכולן לא נמצאה חריגה מהתקן. עוד הצהיר העד, כי המתקנים אינם פולטים גזים באופן קבוע במהלך העבודה הרגיל ודליפות מתרחשות רק בזמן תקלה, כאשר המפעיל אינו עוסק בתיקון התקלות או הדליפות. לגבי מתקן הכלור טען העד, כי מעולם לא אירעה דליפה של כלור, שהגיעה למתקן הברום. באמוניה משתמשים רק לצורך איתור תקלות וחומצת המלח מוזרמת לתהליכי ייצור הברום אחת לשבוע, בתוך מערכת סגורה. עוד הצהיר העד בתצהירו, כי החומצה הגופרתית משמשת בתהליכים במפעל הכלור ולא במתקן הברום, וכן כי אתילן ואתילן די ברומיד נפלטים לאוויר המפעל רק במקרה של דליפות המתרחשות לעיתים רחוקות. העד הוסיף, כי לכל אחד מהעובדים היתה ויש מערכת מילוט הכוללת, מסכת פנים מלאה, כפפות, כובע מגן ואוזניות וכן בזמן פעילויות מיוחדות משתמשים העובדים במסיכות פנים מלאות המסופקות על יד המפעל. במפעל מוצבים שלטי אזהרה ונערכות הדרכות סדירות, שבהן השתתף התובע. בחקירתו הנגדית, התייחס העד לשאלת תפקידו של המפעיל במקרה בו מתרחשת תקלה והוא השיב, שאין זה מתפקידו של המפעיל לתקן את התקלות, אלא מתפקידו להעביר את דבר התקלה לצוות הבקר, אשר מעבירה לאנשי האחזקה. העד העיד, כי המפעילים מסתובבים בשטח, אלא שישנם גלאים שתפקידם לזהות תקלות ודליפות ואם ישנה דליפה היא אינה פתאומית, אלא מתחילה באופן איטי ורק לאחר מכן היא מחמירה. לטענת העד, כיום כמעט ולא מתרחשות תקלות, בשים לב לסוג החומרים שמהם עשוי המתקן. העד העיד, כי ישנן הנחיות להתנהגות ברגע שמזהים דליפה. מעדותו של העד ניתן להסיק, כי יכול להיווצר מצב שבו המפעיל נחשף לחומרים המסוכנים, אלא שמדובר בחשיפה נדירה, וכי קיימות הנחיות בנוגע להתנהלות העובדים בזמן תקלה. יצויין, כי מעדותו של העד עולה, כי לא בכל מקרה שבו מתרחשת תקלה נחשף המפעיל לחומרים המסוכנים, וזאת בפרט כאשר המפעיל נמצא בחדר הבקרה, המצוי בלב המתקן, כך שרגישותו נמוכה יותר. 25. כמו בתצהירו, גם בסיכומיו בחר התובע שלא להתייחס לשאלת אחריותה בנזיקין של הנתבעת למחלתו וכל שציין הוא, כי בעקבות חשיפתו לחומרים מסוכנים, נגרמה מחלתו. 26. הנתבעות טוענות, כי במקרה של התובע נקבע על ידי המומחים, כי עבודתו גרמה להחמרה במחלתו ולא להתפרצות המחלה. הגם שנקבע על ידי המומחים הקשר הסיבתי שבין ההחמרה במחלת התובע לבין החשיפה לחומרים מסוכנים, לא הצליח התובע להצביע על רשלנותה של הנתבעת אשר הביאה להחמרה במחלתו. הנתבעות טוענות, כי היות והתובע לא הניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית כלשהי לאחריות הנתבעת והיות ואף מחקירתו של מר בן ציון אישק לא ניתן ללמוד על רשלנותה של הנתבעת או על היפר חובה חקוקה, וכאשר עסקינן בנזק של החמרה במצבו של התובע ולא נזק של גרימה, שאז הנטל להוכיח את רשלנותה של הנתבעת גבוה אף יותר, הרי שהתובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו. 27. סבורתני, כי יש לקבל במלואן את טענות הנתבעת. על מנת להוכיח את רשלנותה של הנתבעת, אין די בצירוף חוות הדעת מטעם הרופאים, אשר קבעו, כי יש קשר סיבתי בין ההחמרה במחלתו של התובע, או אף גרימתה, לבין החשיפה לחומרים המסוכנים, אלא יש להוכיח, כי הנתבעת חייבת בנורמת התנהגות מסויימת, אשר הופרה. התובע לא הציג כל ראיה שיש בה כדי ללמד מהי חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת וכיצד זו הופרה. מטעם הנתבעת העיד מר בן ציון אישק, אשר העיד, כי חשיפתו של המפעיל לחומרים המסוכנים היא מינימלית וכי המפעיל מצוייד בציוד מגן שעליו לעשות בו שימוש בשעת החשיפה לחומרים המסוכנים. לא ניתן ללמוד, בוודאי לא מעדותו של התובע אשר לא נגעה לעניין, אך גם לא מחקירתו של עד הנתבעת, הכיצד הופרה חובת הזהירות המונחת לפתחה של הנתבעת ואף לא ברור כלל מהי רמת הזהירות הנדרשת מאת הנתבעת. 28. יצויין בהקשר זה, כי בשים לב לכך שהתובע לא הפנה לתקנות הבטיחות בעבודה ולא הבהיר מהי רמת החשיפה החריגה שהיתה במפעל, מעבר לזו המותרת על פי התקנות, כאשר מנגד הצביע העד מטעם הנתבעת, כי כל הבדיקות שנעשו העידו על רמת חשיפה שאינה מעבר לתקן, הרי שהתובע בוודאי לא הצליח להרים את הנטל להוכיח היפר חובה שבחוק. 29. בשולי הדברים מצאתי מקום להתייחס לטענת התובע, כפי שנטענה בכתב התביעה (אך נראה, כי נזנחה בשלב הסיכומים), שעניינה חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו (סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), ושאולי היה בה כדי להצדיק את הימנעותו של התובע מלהביא ראיות לעניין אחריותה של הנתבעת. על מנת שבית המשפט יעשה שימוש בהוראות סעיף 41 הנ"ל ויורה על היפוך נטל הראיה, על התובע להראות בראש ובראשונה, כי לא היתה לו הידיעה ולא היתה לו היכולת להדעת מה היו למעשה הנסיבות אשר הביאו לידי הנזק. אין זהו המקרה שבפניי, שכן התובע לא טען בתצהירו או בעדותו, כי לא ידע מהן הנסיבות שגרמו לנזקיו ונראה, כי מתוקף תפקידו הוא היה בקי בנהלי העבודה ובסיכוניה ומכאן, אין מקום להחיל במקרה שבפניי את כלל "הדבר מעיד על עצמו". 30. מכל האמור לעיל עולה, כי הגם שעל פי חוות הדעת מטעם המומחים (מומחה התובע ומומחה בית המשפט), קיים קשר סיבתי בין עבודתו של התובע וחשיפתו לחומרים מסוכנים ובין ההחמרה במצבו הרפואי, הרי שלא הוכחה רשלנותה של הנתבעת, שיש בה כדי להצדיק את חבותה הנזיקית בגין מחלתו של התובע ודין התביעה להידחות לפיכך. נכותו של התובע ושיעור הנזק 31. לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל, לפיה דינה של התביעה להידחות, אתייחס בקצרה ולמעלה מן הצורך לשאלת הנזק. לאור מסקנתי להלן, מצאתי מקום שלא להכריע בשאלה האם יש להעדיף את חוות הדעת מטעם המומחה של בית המשפט (או את זו של המומחה מטעם התובע) על פני חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת, כאשר בסופו של יום, אף אם לא אתייחס לשאלת הקשר הסיבתי אשר נדונה על ידי שני המומחים, הרי שהתוצאה המעשית בסופו של יום דומה, בין אם אבחר בחוות דעת זו או באחרת. 32. כאמור, שיקלול קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט הביא למסקנה, כי את מחצית נכותו של התובע, שהוכרה כנכות בגין עבודתו יש לזקוף על חשבון החשיפה לחומרים המסוכנים במהלך עבודתו של התובע (ואת המחצית האחרת של הנכות יש לזקוף בגין האירוע האקוטי משנת 1989) וזוהי אף המסקנה המתבקשת מחוות הדעת של המומחה מטעם התובע, כאשר המחלוקת שבין שני המומחים נוגעת לשאלת קיומה של נכות קודמת. מתוך אותם נימוקים שהועלו לעיל אף לא מצאתי מקום להכריע בשאלה זו בין שני המומחים, אם כי הדעת נוטה לכיוון חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, כאשר המומחה מטעם התובע אף לא מצא מקום להזכיר בחוות דעתו את האפשרות לקשר סיבתי שבין העובדה שהתובע מעשן לבין נכותו. לאור האמור, הנכות שיש לייחס לתובע כתוצאה מחשיפתו לחומרים מסוכנים במהלך עבודתו הינה בשיעור של 5%, לשיטת המומחה מטעם בית המשפט ובשיעור של 10% לשיטת המומחה מטעם התובע, כאשר לשיטת המומחה מטעם הנתבעת אין קשר סיבתי כלשהו בין החשיפה לחומרים המסוכנים לנכותו של התובע. 33. החשיפה המתמשכת לחומרים מסוכנים גורמת למעשה לנזק מצטבר, אשר גדל עם השנים והביא בסופו של דבר למצבו של התובע. היות והתובע לא הצביע על אירועים חריגים מסויימים שהביאו להחמרה במצבו והיות והתובע נחשף באופן תמידי לאותם חומרים, הרי שאין לייחס לאירוע זה על פני אירוע אחר את הנזק. 34. בתי המשפט נדרשו לשאלה מהו אותו חלק מהנזק שיש לייחס לאותה תקופה שלא התיישנה ונקבע, כי "אם אין בידי הנתבע להפריד את הנזק לתקופותיו - היינו להצביע איזה נזק נגרם לפני ההתיישנות ואיזה לאחריה - תידחה טענת ההתיישנות." (ע"א702/86 איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נ' יצחק בן הרוש, פ"ד מד (1) 160, עמוד 171). ובפרשת קלינמן נ. דר' מירון, שהוזכרה לעיל קבע בית המשפט (עמ' 934-935):- השופט דונובן (.DONOVAN J) קבע כי רשלנות הנתבעים שגרמה למחלת התובע היא עוולה נמשכת וכי כל שנה ושנה משנות 1940 עד 1951, בהן היה התובע חשוף לאבק הפתוגני, תרמה את חלקה בגרימת הנזק לבריאותו. גם השנתיים מאוגוסט 1949 עד אוגוסט 1951, שעליהן בוודאי אינה חלה תקופת ההתיישנות, תרמו תרומה ממשית למצב בריאותו הנוכחי של התובע, ואין להתעלם מהן. כאן ממשיך השופט המלומד ואומר בפסק-דינו (שם, [1], ב-ע' 1212): "וכאן מופיעה הבעיה: האם יש להגביל את חבות הנתבעים בפיצויים רק להחמרת המחלה שאירעה בשנתיים אלה?..... המקרה הנדון הוא מקרה בו נגרמה הפגיעה כולה על-ידי מחדל מצד הנתבעים; והשאלה היחידה היא, אם לגבי חלק ממנה ניתן לטעון בהצלחה את חוק ההתיישנות. כאן נטל ההוכחה הוא על הנתבעים. הם חייבים להראות שהפגיעה נגרמה לפני אוגוסט 1949; ואכן הם הראו זאת, לדעתי, בנוגע לחלק. ברם, איזה חלק בדיוק - זאת אין בידי איש לגלות. בוודאי אין לעשות זאת בדרך כה מחשבים סכום יחסי בתורת החשבון. בפרשת [BONNINGTON CASTINGS LTD. V. WARDLAW; (1956), ]3, היה הנתבע חשוף לאבקת עופרת שלגביו היו הנתבעים חפים מעוולה וגם לאבק עופרת שלגביו הם היו אשמים. הוחלט, כי, מאחר שהתובע הוכיח שהאבק השני תרם תרומה ממשית למחלת 'אבקת הריאות' שלו, די בכך כדי לזכותו בפיצויים, אשר זכה בהם כנראה במלואם. מטעמים שבהיקש גם במקרה הנוכחי, מאחר שהתובע הוכיח כי השנתיים האחרונות - 1949 עד 1951 - תרמו תרומה משית למחלתו, זכאי הוא לפיצויים, ולדעתי לפיצויים מלאים, שכן אם היה הדבר בלתי אפשרי להבחין בין אבק חף מעוולה ואבק אשם לענין האחריות במקרה שנזכר זה עתה. הרי באותה מידה היה זה בלתי אפשרי להבחין ביניהם לענין כמות הפיצויים." ואולם, איני סבורה, כי יש ליישם הלכה זו במלואה על המקרה דנן. במקרה דנן, חלק התביעה שלא התיישן הינו בן שלושה שבועות, כאשר התובע נחשף לחומרים המסוכנים למשך תקופה בת כשמונה שנים, החל משנת 1989 ולא הוכח, כי במהלך התקופה שלא התיישנה יש כדי לתרום תרומה משמעותית לנכותו של התובע, כפי שהוכח במקרים שהובאו לעיל. ייחוס מלוא נכותו של התובע לתקופה הקצרה שלא התיישנה, חוטא לדיני ההתיישנות. 35. כיוון שכך, והיות ואין בידי בית המשפט כלים אחרים להערכת חלוקת הנזק על פני השנים השונות שבהן עבד התובע, והגם שמדובר בחישוב מאולץ, הרי שבחרתי ליחס לכל תקופת עבודה את החלק היחסי של הנכות. התובע עבד במפעל למן שנת 1989 ועד לחודש מרץ 1997, דהיינו כשמונה שנים. מכאן, לכל חודש עבודה שעבד התובע יש ליחס את החלק האחד מתשעים ושש (בגין 96 חודשי עבודה), דהיינו לשיטת מומחה התובע יש ליחס לתובע, בגין התקופה שלא התיישנה, 0.1% נכות, כאשר לשיטת המומחה מטעם בית המשפט יש לייחס לתובע 0.05% נכות לכל היותר. 36. נכות זו הינה נכות שולית לגמרי, אשר אין בה כדי לשנות באופן משמעותי משיעור נכותו הקודמת של התובע ובוודאי לא ניתן לומר, כי היא זו שהביאה את התובע להחלטה להפסיק ולעבוד במקום עבודתו וכן ליתר נזקיו ולפיכך, יש לאמר, כי דין תביעתו של התובע להידחות או לכל היותר יש לאמר, כי הנזק שיש לפסוק לתובע מתקזז אל מול הוצאותיו בניהול ההליך, גם אם היה מקום לפסוק לתובע פיצוי כלשהו. 37. עוד מצאתי מקום להעיר, כי הנזקים הנטענים על ידי התובע מופרזים, כאשר כיום למעשה, לאחר שהתובע בחר להסב את מקצועו, כלל לא נגרם לו נזק, שכן הכנסותיו הנוכחיות עולות על הכנסותיו לו המשיך לעבוד אצל הנתבעת ויש בהן אף כדי לכסות את הנזק הנטען בגין התקופה שבה בחר התובע להסב את מקצועו (אם אמנם בחר להסב את מקצועו בגין הנזק הנטען ולא משום שבחר לעשות כן, ללא כל קשר לפגיעתו), כאשר הכנסתו השנתית של התובע כיום מגיעה לכ- 100,000 ₪ יותר מההכנסה המקסימלית אותה יכול היה התובע להרוויח, כטענתו, לו המשיך בעבודתו אצל הנתבעת. 37. סוף דבר, דין תביעתו של התובע להידחות בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, ולפי הדין הקובע כי בעל דין שזכה בדינו -ראוי להוצאותיו ותוך התחשבות בכך שמחלתו של הנתבע הוחמרה בסופו של יום, כך ככל הנראה, עקב החשיפה לחומרים המסוכנים במהלך עבודתו, ויש לפיכך מקום שלא להחמיר עם התובע, מצאתי מקום לחייב את התובע בהוצאות המשפט ובשכ"ט הנתבעת בסכום של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. סך זה ישולם בתוך 30 יום, שאם לא - ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ניתן היום ג' בתמוז, תשס"ח (6 ביולי 2008) בהעדד הצדדים המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי סבין כהן, שופטת אחריות המעבידנזקי גוףמפעלחשיפה לחומרים מסוכנים