מבוא 1. התובע, יליד 1929, ובעת ששימש כמנהל מוסך בקיבוץ שדה בוקר, נפל במקום עבודתו ביום 28.12.00, מגובה כמטר ונחבל בגבו. התובע חש בכאבים עזים ומקרינים לאורך רגל ימין, כאבים שהיו מלווים בירידה בתחושות ברגל ימין, ומבדיקתו במרפאת הנתבעת עלה כי הוא סובל מ"כאבים מקרינים לאורך רגל ימין, תחושת הרדמות, רפלקס אכילס בפיקה מימין חלש ביותר". התובע הופנה לחדר המיון במרכז הרפואי "סורוקה" שם אובחנה ירידה בתחושה בכף רגל ימין, והוא נשלח לביתו. ביום 4.1.00 נבדק התובע במרפאת חוץ אורטופדית של המרכז הרפואי "סורוקה". ביום 7.1.01, נבדק התובע על ידי ד"ר רוזנצוויג עמליה, רופאת משפחה, שמצאה כי הוא מתקשה ללכת על עקב רגל ימין. ביום 11.1.01 בוצעה לתובע בדיקת CT שהדגימה פריצת דיסק בגובה 1S - 5L עם לחץ על חוט השידרה, בקע לפורמינה הימנית והיצרות ספינלית. ביום 16.1.01 נבדק התובע ע"י רופאת המשפחה הנ"ל שמצאה כי הוא "מתקשה ללכת על עקבים ברגל ימין, העדר החזר הפיקה והאכילס, CT ע"ש תואם את הממצא הקליני". ביום 18.01.01 הופנה התובע על ידי רופאת המשפחה לחדר המיון, משם שוב שוחרר, ולטענת התובע - ללא כל התייחסות לממצאי בדיקת הCT , ותוך התעלמות מוחלטת מממצאי רופאת המשפחה שאיבחנה, כך טענתו , את בעייתו, באופן מדוייק. ביום 23.1.01, נבדק התובע על ידי רופא משפחה ד"ר טננבאום אלי, אשר רשם : "כאב גב עז +הקרנה לרגל ימין. מאז כאב הולך ומתגבר + חולשה ברגל ימין מתקשה מאד בהליכה. שבוע עצירות ללא הפרעה בהשתנה". ביום 25.1.01, נשלח שוב התובע על ידי רופא המשפחה , ד"ר טננבוים, לחדר המיון במרכז הרפואי "סורוקה", ובמכתב ההפניה נרשם: "עצירות משך 10 ימים ומאתמול קושי במתן שתן (מאמץ והיסוס). כמו כן ירידה בתחושה אשך ימין וחלק ימני של איבר מין וכן עכוז ימין". עם הגיעו לבית החולים הועבר התובע למח' האורטופדית, שם הוחל בהזלפת קוקטייל של תרופות הרגעה לוריד. בדיקת CT נעשתה רק אחר כ-3 ימים , ביום 28.1.01 , אחר שבשעה 14.00 אותו יום, וכפי המתואר בגיליון החולה, נמצאה בתובע חולשה קשה ברגל ימין מלווה באצירת שתן - ובעקבות תוצאותיה ובערך בחצות הליל נותח. התובע טוען כי עובר להפנייתו למרכז הרפואי "סורוקה" ביום 25.1.01 - נעשתה התייעצות בין רופא המשפחה לפרופ' דן עטר, מנהל המח' האורטופדית, שייעץ כי התובע יופנה למרכז הרפואי לצורך ביצוע בדיקת CT תחת תרופות הרגעה, וכי סוכם כי המשך הטפול יקבע על פי ממצאי הCT (שנעשה כאמור רק 3 ימים אחר האשפוז). 2. לטענת התובע חדלה הנתבעת בהתייחסות הראויה למצבו, כשרופאי המרכז הרפואי "סורוקה" לא נתנו תשומת הלב הראויה לתלונותיו, אחר שנכנס ויצא מבית החולים 3 פעמים במהלך החודש שלאחר התאונה שארעה לו ביום 28.12.00, כי פעמיים שוחרר בלא שקיבל טפול רפואי סביר, כי בתאריך 25.1.01 כאשר הגיע, כאמור לעיל, לחדר המיון של בית החולים עם תלונות על כאבים עזים, חוסר תחושה באיבר המין ובפי הטבעת - לא קיבל הטפול הרפואי הסביר המתבקש ממצבו על אף שבפני רופאי הנתבעת היו מונחות תוצאות בדיקת CT שנעשתה לו, על אף אמירה מפורשת של רופא המשפחה אודות תלונותיו, שהיה בהן להעיד על קיומה, או לפחות על התפתחותה של התסמונת הידועה כ"קאודה אקווינה" (להלן - "Q.E"), הידועה כ"תסמונת זנב סוס". טוען עוד התובע כי רופאי הנתבעת לא נתנו ההתייחסות הראויה או התעלמו מתלונותיו ומממצאי רופאי המשפחה, כי לא בוצעו בו הבדיקות הדרושות שהיה בהן להבהיר מצבו, כי רופאי הנתבעת לא איבחנו במועד הנכון והדרוש את מצבו הרפואי החמור, כי לא ניתחו אותו במועד הנכון והראוי על מנת שימנע הנזק שנגרם לו, ובתמצית - כי על אף שהיתה בפניהם תמונת מצב, שאם היתה נקראת נכון - הרי היה ניתן לו הטיפול הרפואי הדרוש שהיה דחוף- בחרו ליתן לו טיפול שמרני למניעת כאבים , שלא היתה בו תועלת, ונהפוך- רק החמיר מצבו, וכי הניתוח הדרוש נעשה בו רק 3 ימים אחר אבחון ברור שהיה צריך להינתן קודם של התסמונת Q.E ממנה סבל. התובע טוען כי אין ספק בקיומו של קשר סיבתי בין עיתוי הניתוח לנזק שנגרם לו, כי העיכוב בגילוי התסמונת Q.E ובביצוע הניתוח המיידי , שהיה דרוש להסרת הלחץ על העצבים הנגרם באותה תסמונת (וראה להלן) גרם לו לנזק בלתי הפיך המתבטא באי שליטה בסוגרים, בפגיעה בכושר המיני ובחולשה ברגליים. 3. הנתבעת הכחישה כל טענותיו של התובע, ואף אחר סיום שמיעת הראיות טענה בסיכומיה כי יש לדחות התביעה בשל העדר עילה, מתוך שלתובע לא נגרם נזק כלשהו עקב התרשלותה הנטענת. הנתבעת טענה כי הטפול שניתן לתובע היה סביר ומיומן, בוצע בהתאם למקובל ולסביר בנסיבות העניין ועל ידי צוות רפואי שפעל בסבירות ובמקצועיות, תוך שקילת השיקולים הרפואיים שראויים היו להשקל לאור מצבו, וכי בנסיבות אלה יש לראות התביעה כקנטרנית . טענה עוד הנתבעת כי טענות התובע אינן מצביעות על רשלנות כלשהי בטיפול הרפואי שניתן לו, כי לא היו במעשיה או במעשי מי ממנה משום חריגה כלשהי מהפרקטיקה הסבירה, כי לתובע לא נגרם שום נזק בגין המעשים או מחדלים המיוחסים לה או למי מעובדיה, כי אין קשר סיבתי בין המעשה או המחדל המיוחסים לה או למי ממנה, שהוכחשו לכשעצמם, לבין הנזקים להם טוען התובע. הגבירה הנתבעת וטענה עוד בכתב הגנתה כי אם יקבע כי מוטלת על מאן דהוא אחריות בגין מה שארע לתובע - כי אז יש להטיל האחריות על התובע עצמו שנפל מסולם במהלך עבודתו, וכי לפחות יש לזקוף לחובתו אשם מכריע ו/או אשם תורם בשיעור גבוה לארוע ולנזק. במאמר מוסגר אומר כבר כאן, כי טענה זו מצטרפת לשורה של טענות בלתי ראויות לטעמי שטענה הנתבעת כנגד התובע, ואף לדרך ניהול התביעה על ידה - כפי שעוד יבואר להלן. עוד טענת הנתבעת כי כדי שיהא התובע זכאי לפיצוי, אין די בהוכחת התרשלותה, אלא כי יש צורך להוכיח כי עקב ההתרשלות - נגרם לו נזק, ולטענתה הרי לא נגרם לתובע שום נזק עקב התרשלותה הנטענת - "וזאת אף אם בית משפט ימצא לנכון לקבוע כי רשלנות כזו הוכחה".(ס' 3 בסיכומי הנתבעת). הנתבעת טוענת עוד כי מעדויות כלל המומחים ומחווות דעתם עולה כי בתובע לא נותרה נכות אורולוגית או אורטופדית כפי טענתו . המחלוקת: 4. כאמור לעיל מתמקדת המחלוקת בין בעלי הדין הן גבי מועד הטיפול, דהיינו הניתוח שבוצע בתובע, והאם יש קשר סיבתי בין מועד זה לבין הנזקים מהם הוא סובל לטענתו. העדויות: 5. מטעם התובע העידו הוא עצמו,בעיקר גבי הנזק שנגרם לו - עדות בעל דין יחידה, והמומחים ד"ר אשכנזי - שבחוות דעתו קבע לתובע נכות צמיתה של 70% בשל אי שליטה במתן שתן וצואה, 25% בשל חוסר תפקוד מיני וחוסר תחושה באיבר המין ו - 10% בשל חולשה בכף רגל ימין, וד"ר לוין , שנתן חוות דעת שלב מאוחר, בתחום האורולוגי, וקבע לתובע נכות צמיתה בשל הפרעות במתן שתן של 70%, ובשל אין אונות - 25%, סה"כ - 77.5% (אותה הנכות שקבע קודם ד"ר אשכנזי באותו תחום). לציין כבר כאן, כי בסיום חקירתו הנגדית , ואחר שנשאל על ידי בית המשפט - חזר בו ד"ר לוין משיעור הנכות הצמיתה שקבע לעיל, והסכים כי נכותו הצמיתה של התובע היא בגבולות זו שקבע פרופ' פרקש מטעם הנתבעת. 6. מטעם הנתבעת העידו פרופ' י. אוטרמסקי שנתן חוות דעת בתחום האורטופדי וקבע כי נכותו הצמיתה של התובע היא בשיעור 10%; פרופ' פרקש שקבע נכות צמיתה של 20% "באשר לתכיפות , לדחיפות ולחוסר השליטה בשעת דחיפות.... במידה ואמנם הם כתוצאה מהניתוח"; וד"ר דימיטרי שייניס, שבמועד הרלבנטי שימש כרופא בכיר במח' האורטופדית, ביחידת ניתוחי עמוד שידרה במרכז הרפואי "סורוקה", שבדק התובע ואף ניתח אותו. 7. עוד הוצגו מסמכים מטעם בעלי הדין והעתק החומר הרפואי המתייחס לתובע. סינדרום קאודה אקוינה (Q.E). 8. טרם יוחל בדיון בטענות בעלי הדין מן הראוי לפרש ולבאר התסמונת ממנה סבל התובע ובגינה נותח היא סינדרום קאודה אקווינה הידוע "כתסמונת זנב סוס" המורכב מתסמינים המתפתחים בעת שעמוד השידרה המדולק לוחץ על קבוצת העצבים היוצאת מהקצה התחתון של חוט השידרה. רשימת התסמינים כוללת אימפוטנציה (אין אונות), אי שליטה בהשתנה בלילות (אי נקיטת שתן), תחושה מופחתת בשלפוחית השתן ואיבוד רפלקסים בעקב. אבחנת התסמונת מבוססת על דפוס התסמינים ועל תצלומי רנטגן של עמוד השידרה והמפרקים הפגומים, גם לפי שקיעות דם (כך על פי מרק, המדריך הרפואי השלם, מהדורה 2002,בעמוד 243). וראה גם בעדותו של ד"ר שייניס כי ממצאים של אי שליטה על סוגרים, לצד חולשה בכח הגס וירידה בתחושה מקימים חשד לקיום תסמונת זנב סוס שהיא תסמונת נוירולוגית הנובעת מלחץ על האיזור העצבי האחראי על השליטה על הסוגרים. הטיפול היחיד בתסמונת הנ"ל הוא ניתוח באמצעותו משוחרר הדיסק הלוחץ על התעלה. דיון 9. פתח הדיון אתייחס לטענות התובע גבי העברת נטל הראיה לכתפי הנתבעת, הן על פי הוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) , והן מתוך הנזק הראייתי שגרמה לו הנתבעת בגין אי רישום ו/או אי ביצוע בדיקות נדרשות , בין היתר מעקב ורישום אחר מתן שתן וצואה ואי ביצוע בדיקה רקטלית בעת שהגיע לבית החולים ביום 18.1.01. אינני מקבלת הטענה גבי העברת הנטל לפי ס' 41 הנ"ל, לפי הכלל הידוע כ"הדבר מדבר בעדו" - לאחר שלא מצאתי כי ניתן ליישמו כאן, שהרי על מנת להחילו יש צורך בקיום שלושת התנאים שבו - בו זמנית , שאלה אינם חלים בעינינו של התובע, ולפחות לא חל התנאי הראשון הדורש אי ידיעה או אי יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק - שהרי התובע מצביע בתביעתו , ובראיות שהובאו על ידו (בחוות דעת המומחים) - על הנסיבות והסיבות שגרמו כך. את טענתו הנוספת של התובע כי יש להעביר הנטל בשל הנזק הראיתי שנגרם לו - אני מוצאת לקבל, שהרי הובהר והוכח לטעמי, כי אכן לא בוצעו בו כל הבדיקות הדרושות, ולפחות לא נמצא שום רישום באשר לביצוע בדיקות שכאלה - וכוונתי כאן לביצוע הבדיקה הרקטלית אשר היתה דרושה עוד ביום 18.1.01, ולאי ביצוע מעקב ורישום אחר מתן שתן וצואה, ממועד אשפוזו של התובע ב - 25.1.01 - ועד 28.1.01 - ולפי שאלה היו חיוניים - גם לפי הפניות רופאי המשפחה שהיו בידי רופאי הנתבעת - וראה עוד להלן, ובאסמכתאות שהובאו על ידי ב"כ התובע בסיכומי טענותיו . לציין כי גם העדים שמטעם הנתבעת הסכימו כי לא נעשו הבדיקות ולפחות לא נמצא רישום מתעד . ועוד - הנתבעת שביקשה לטעון כי נזקי התובע לא נגרמו בשל התרשלות, בשל מעשה או מחדל של מי ממנה, אלא כי הם תוצאת תופעה אחרת ממנה הוא סובל (בלוטת ערמונית מוגדלת) - לא עמדה בנטל המונח עליה להוכיח טענה זו , שעלתה רק בחקירות הנגדיות שנעשו לחלק המומחים, ובסיכומי טענותיה - ובאלה ברי כי לא די. 10. אחר עיון ושיקול טענות בעלי הדין, הראיות מטעמם, לרבות המסמוך הרפואי שהוצג, חוות דעת המומחים לרבות חקירותיהם הנגדיות - אני מוצאת לקבוע כי הנתבעת אכן התרשלה בטפולה בתובע - וכפי שיבואר להלן. כתוצאה מקביעת חבותה של הנתבעת - יתקיים דיון בטענות התובע אשר לנזק שנגרם לו. אומר כבר כאן כי אף שמצאתי ללכת בשיטת התובע ולקבוע חבותה של הנתבעת בכל הקשור באבחון ובטפול שניתן לו - הנה לא מצאתי לנקוט כך בבירור סוגיית הנזק, וכאן דווקא אלך יותר בשיטת הנתבעת, אחר שהתרשמתי כי התובע מצא להרבות ולהגזים בטענותיו. ויאמר שוב, כפי שבואר בהחלטות אחרות - כי בנסיון וברצון התובע כך להאדיר - הנה נמצא הוא מחסיר, שהרי הוברר כי הציג עניינו בפני המומחים באופן מגמתי, שאינו נכון, בניגוד למסמוך קודם שנעשה גם לפי טענותיו, ולפי התנהלותו הוא - אך לא אקדים המאוחר מוקדם. אחריות הנתבעת: 11. נדמה כי אחר חקירתו הנגדית של פרופ' י. אוטרמסקי שנתן חוות דעת מטעם הנתבעת היה ראוי רק כי הנתבעת תחזור מטענותיה גבי חבותה שלב זה של הדיון, ולא תגרום להארכתו ולסרבולו. אני מוצאת לקבל ולאמץ חוות דעתו של ד"ר י . אשכנזי מטעם התובע, ולקבוע כי רופאי הנתבעת חדלו הן באבחון והן בטפול, שהרי התובע נדרש לפנות פעם אחר פעם לחדר המיון, אחר שתלונותיו הוחרפו, וגם אחר שהיו בידיו מכתבי הפנייה מפורטים שציינו בצורה מדוייקת, כך הוברר, את מצבו, יחד עם תוצאות בדיקת CT מותני שהדגימה פריצת דיסק גדולה - אלא שהתייחסות נכונה, עניינית ובמועד, לא ניתנה, והתובע שוחרר פעם אחר פעם. לציין ולהדגיש כאן שוב כי התובע אושפז ביום 25.1.01, אחר שהופנה לחדר המיון על ידי רופא המשפחה , ד"ר אלי טננבאום, שבמפורש פרט בהפנייה שנתן כלהלן: "ביום 28.12.00, נפל מגובה 1 מטר בזמן עבודה, הגיע למרפאה עם תלונות כאב ברגל ימין, מספר דרמטומים וירידה בהחזרי פיקה ואכילס ...החמרה עזה וכאבים ברגל ימין וקושי בהליכה על עקבים, עצירות 10 ימים , ומאתמול קושי במתן שתן. (מאמץ והיסוס). כמו כן ירידה בתחושה אשך ימין וחלק ימני של איבר מין, וכן עכוז ימין ...." וגם כאשר אושפז התובע כך אחר שניתן בידיו מכתב ההפנייה הנ"ל שתיאר באופן ממצה את תלונותיו ואת הממצאים שמצא בו רופא המשפחה, שהיה בהם לא רק לעורר חשד, אלא לשמש כצילצול אזעקה כי הוא סובל מתסמונת Q.E- והרי נוכחנו כי מצבו תאם כמעט את מלוא הגדרת התסמונת על תסמיניה (כפי שפורטה לעיל) - כשכולם מסכימים כי הטפול הראוי הוא ניתוח דחוף - הנה בחרו רופאי הנתבעת ליתן לתובע טפול תרופתי, מרגיע, וכפי שנמצא ברישום הרפואי אפילו נשקל שחרורו מבית החולים יומיים אחר אשפוזו, כשעל אף תלונות התובע ועל אף מכתב ההפניה שקיבל מד"ר טננבאום, על אף שאושפז, כך נמסר, אחר שנעשתה התייעצות של רופא המשפחה עם פרופ' עטר - הנה לא בוצעו בדיקות שתן וצואה - שהיו כה חיוניות, גם לדעת מומחי הנתבעת, על מנת לקבוע מצבו, ולפחות לא נעשה שום רישום כי נעשו בדיקות שכאלה - וכך משאובחן סוף סוף, ורק ביום 28.1.01 , כי התובע אכן סובל מסינדרום Q.E- הוחלט לבצע בו הניתוח, שבוצע רק בלילה שבין 28.1.01 ליום 29.1.01 . אינני מקבלת טענת הנתבעת כי רופאי הנתבעת שבדקו התובע, גם בחדר המיון וגם לאחר מכן, נתנו לו הטפול הרפואי הסביר והראוי, וכפי שנאמר והוער במהלך הדיון, במהלך חקירותיהם הנגדיות של המומחים - הנה ראוי היה כי לפחות תעשה אבחנה מבדלת , כי תבדקנה כל תלונותיו של התובע כפי שבאו לביטוי באופן ברור ומפורש בהפניות שנתנו רופאי המשפחה, שהיה בהן כדי להזעיק. את התרשלות רופאי הנתבעת אני מוצאת לא רק בדחיית מועד הניתוח הדחוף שהיה דרוש בתובע, אלא גם באי ההתייחסות שהיתה ראויה להינתן להפניית רופאי המשפחה, לתוצאות בדיקת ה - C.T ולתלונותיו . והנה גם פרופ' י. אוטרמסקי, שבחוות דעתו ציין כי התוצאות הטובות ביותר מבחינה ניתוחית מושגות תוך 48 שעות מהתהוות התמונה של Q.E ,שאצל התובע הופיעה במלואה רק ביום 28.1.01 , ומתוך שהניתוח נעשה 12 שעות מאוחר יותר - קבע כי הטפול היה ראוי , סביר ונכון - חזר בו מקביעתו זו במהלך חקירתו הנגדית (ומכאן באה הערתי כי בשלב זה היתה אמורה הנתבעת לחזור מטענותיה). פרופ' אוטרמסקי העיד כי בתסמונת Q.E עסקינן בתהליך פרוגרסיבי, וכאמור לעיל, במהלך חקירתו הנגדית הסכים כי סימני התסמונת החלו להופיע בתובע כבר ביום 25.1.01 - ומכאן הנה יוצא כי הניתוח בוצע בו הרבה מעבר ל-48 שעות מעת גילוי התסמונת שהוא המועד המקסימלי לביצועו, וכך העיד: "את יודעת מה, אני אהיה ישר איתכם וזה חורג מחוות הדעת שלי, אני סימנתי לי כאן מתי אשכנזי כתב קאודה אקווינה, או התכוון לקאודה אקווינה מתי באמת היה קאודה אקווינה, ז"א שכולם מסכימים אליה ומתי אני חשבתי שמתחילים הסימנים. הנה אתה יכול לבוא לראות, לא סימנתי את זה עכשיו, ב25.1.01 אני חושב שהתחילה התלונה, אז הייתי חושב על זה, בצורה ישרה ביותר, הנה זה מסומן כאן, לעצמי כתבתי.....".(עמוד 12 לפרוטוקול המוקלט מיום 10.3.05). ובמאמר מוסגר - כך לא נאמר בחוות הדעת, ולא אוסיף עוד כאן לטרוניית ותמיהת ב"כ התובע בסכומי טענותיו. בהמשך חקירתו הנגדית שוב הסכים פרופ' אוטרמסקי, אחר שהופנה לעירנותם של רופאי המשפחה ולמיסמוך שנתנו בידי התובע עת התקבל לבית החולים, כי אכן ניתן היה לקבוע כבר ביום 25.1.01 כי התובע סובל מתסמונת Q.E, וכפי דבריו (בעמוד 14 לפרוטוקול המוקלט מיום 10.3.05): - "ת. נכון. אני אמרתי לך את זה , ה-25. ש. פה זה כבר לא חשד, פה זה קרוב לודאות, קודם זה היה צריך לעורר חשד? ת. כן....." וכך ניתן ללמוד גם מהמשך עדותו בעמוד 13-18 לפרוטוקול המוקלט הנ"ל. דהיינו - פרופ' אוטרמסקי מסכים כי קודם ה - 25.1.01 , מועד אשפוזו של התובע - היה מקום להעלות חשד כי הוא סובל מתסמונת Q.E, וכי במועד אשפוזו הנ"ל, הפך החשד לקרוב לודאות, ומכאן , כאמור לעיל, גם לפי שיטתו, ודאי היה צריך לבצע בו הניתוח ולא להתעכב - תחת מתן הטפול התרופתי, דהיינו קוקטייל מרגיע, ועכוב הניתוח עד אחרי 48 שעות. והנה חוזר ומדגיש פרופ' אוטרמסקי בחקירתו החוזרת (שנעשתה בהתערבותו הפעילה של ב"כ התובע ובתשובה לשאלתו), כי עיון במה שנמצא על ידי ד"ר טננבאום, הוא רופא המשפחה, בהפנייה שנתן בידי התובע, על פיה הגיע לבית החולים ביום 25.1.01 - היה צריך להעלות חשד לקיום Q.E , וכדבריו :- "......פה כבר הייתי מתחיל, היה לא טוב, אם לא הייתי חושב על כך." ואם לא די בכך, הנה עלה מהחקירה הנגדית כי פרופ' אוטרמסקי אפילו היה שוקל הקדמת הניתוח שנעשה סופו של דבר בתובע כבר ב - 23.1.01 - מתוך שאז נעשה שינוי דרמטי בתהליך הפרוגרסיבי שעבר התובע , אז נמצא כי הוא סובל מכאבי גב קשים, הקרנה לרגל ימין, כאב מתגבר, חולשה ברגל ימין, התקשה מאד בהליכה, סבל שבוע מעצירות, ואף שנאמר כי אין הפרעה בהשתנה , ואף שפרופ' אוטרמסקי מדבר כאן על ניתוח המוצע למי הסובל מכאבים בלבד, גם ללא חשד ל Q.E , הנה כפי דבריו - "בשלב הזה יש הסכם בין רופא לחולה, בשלב הזה אני ודאי הייתי מציע לו לחשוב על טפול ניתוחי...". לציין כאן כי פרופ' אוטרמסקי גם הסכים, בהמשך חקירתו הנגדית, כי אף שודאי היה דרוש לבצע בדיקות אצירת שתן, שהרי בכמות הנאצרת היה כדי ללמד על קיום התסמונת - לא נעשו בדיקות שכאלה, ולפחות לא נעשה שום רישום כי אכן נעשו הבדיקות הללו (ראה עמוד 17 לפרוטוקול המוקלט מיום 10.3.05 ). הסכמה זו של פרופ' אוטרמסקי מקבלת אישוש וחיזוק בעיון במסמוך הרפואי שהוצג . 12. ואם לא די היה בעדותו של פרופ' אוטרמסקי, הנה באה וחיזקה דווקא עדותו של ד"ר שייניס שטיפל בתובע וניתח אותו. אף שבתצהיר עדותו הראשית מעיד ד"ר שייניס כי נקרא לבדוק התובע ביום 28.1.01 ( בתצהיר נאמר 28.1.04), בשעה 14:15, עקב תלונות על אי שליטה על סוגרים, וכי זו היתה הפעם הראשונה במהלך האשפוז שחלה התדרדרות במצב מבחינה קלינית, ואף שהעיד כי במהלך האשפוז נבדק התובע בכל יום בדיקה קלינית מסודרת שלא הצביעה על התדרדרות, ואף כי העיד כי רק בבדיקתו התלונן התובע על אי שליטה על סוגרים - הנה הוברר בחקירתו הנגדית כי דברים אלה אינם מדויקים, שהרי למדנו מהדו"ח הסיעודי היומי שנוהל בעניינו של התובע, שהוצג בפני בית המשפט, כי ב - 28.1.01, נרשם כבר במשמרת הבוקר כי התובע מתלונן כי אין לו שליטה על הסוגרים, ומיד בהמשך נאמר "ידוע לד"ר שייניס" . לא רק שד"ר שייניס לא יכול היה להציג הסבר ראוי לנאמר בדו"ח הסיעודי, הנה הסכים בחקירתו הנגדית כי אכן יכול וידע כבר ב - 27.1.01 כי התובע אכן סובל מאי שליטה על סוגרים, וכי יכול וידע טרם המועד שננקב על ידו בעדותו הראשית. (ראה בפרוטוקול המוקלט מיום 13.1.05, בעמ' 36). ד"ר שייניס גם מאשר כי בפעם האחת בה בדק התובע לא היו בפניו תוצאות בדיקת C.T שעשה התובע עוד טרם אשפוזו. יותר מכך - ד"ר שייניס מסכים במהלך חקירתו הנגדית, כי אף שהעיד כי נעשו בתובע כל יום בדיקות כלליות מסודרות שלא הצביעו, לשיטתו, על התדרדרות במצב - הרי שלא נעשתה בדיקת השתן הדרושה לצורך ביצוע אבחנת קיומה של תסמונת Q.E, אף שתחילה היה משוכנע שאכן בדיקות כאלה נמצאות (ראה בפרוטוקול המוקלט הנ"ל בעמוד 33 שורה 9 עד עמ' 34 שורה 8), ובתמצית העיד כי אכן לא נרשם אם התובע עבר בדיקות שכאלה, וכדבריו: - "זה לא כתוב, אני לא יכול לדעת אני לא בדקתי אותו, אני לא יכול לדעת... מה זה אין כזאת בדיקה?... אני לא בדקתי אותו במיון, אז אני לא יכול לדעת... גם במחלקה אני לא ראיתי שעשו את הבדיקה הזאת..." - כך אחר שהעיד כי ב - 100% רצוי לעשות בדיקת השתן (ועל מנת לדייק מדובר בבדיקת שארית שתן) - על מנת לשלול קיום התסמונת. ולכל אלה יש להוסיף כי ד"ר שייניס עצמו מעיד ומאשר כי התובע אושפז עם סימנים מחשידים ל -Q.E , כשהרופא המפנה חשב על חשד שכזה (עמ' 32 לפרוטוקול המוקלט הנ"ל). 13. ומתוך האמור לעיל איני יכולה להבין ולקבל טענת הנתבעת כי דין התביעה להדחות מאחר ולא הוכחה קיומה של רשלנות במועד ביצוע הניתוח, כך גם אחר שאף שהנתבעת מתייחסת לעדותו של פרופ' אוטרמסקי בחקירה הנגדית, הנה באה היא וטוענת עתה כי הסוגיה העומדת לדיון אינה מה המידע שעמד בפני ד"ר אשכנזי, המומחה מטעם התובע, או פרופ' אוטרמסקי מטעמה - "אלא מה המידע ומה שיקול הדעת בשלו בחרו רופאי סורוקה שלא לנתח קודם להופעת תסמונת קאודה אקוינה" - כשעתה היא מפנה לעדותו של ד"ר שייניס, מטעמה, הוא הרופא המטפל בביהח' והמנתח. ראשית יאמר כי איננו דנים כאן בשיקול הדעת של רופאי הנתבעת שלא לנתח קודם להופעת Q.E, - זו כלל אינה השאלה שבמחלוקת , שהרי הדיון מתמקד בצורך הדחוף בביצוע הנתוח מייד עם הופעת החשד להופעת סינדרום Q.E, ושנית יאמר כי דווקא מתוך המידע שעמד בפני הרופאים המטפלים, במועד הרלבנטי, דהיינו עם קבלתו של התובע לאשפוז בבית החולים ב - 25.1.01, אחר התייעצות בין רופא המשפחה לפרופ' עטר, כשמול עיני הרופאים המטפלים מונחות הפניות רופאי המשפחה שצויינו בהם כל או רוב תופעות הסינדרום Q.E, שבפניהם תוצאת CT - הרי שלא ניתן לדבר כאן במונחים של "חוכמה אחר מעשה", שהרי כל המידע שהיה דרוש לשיקול הדעת היה מונח בפני הרופאים המטפלים קודם המעשה הדרוש - שלא נעשה - משלא ניתנה תשומת הלב הראויה ואף לא ננקטו הבדיקות הראויות. וכאן שוב המקום להדגיש ולהביא מתיאור מצבו של התובע כפי שפורט בהפנייה שניתנה לו על ידי ד"ר טננבאום, רופא המשפחה, עימה פנה לבית החולים ב - 25.1.01 - שהיה בו להדליק נורה אדומה , להביא להתייחסות ראויה ומוקדמת , וכאמור לעיל - גם לפי שיטתו המאוחרת של פרופ' אוטרמסקי, ולפי הסימנים הידועים כתסמונת Q.E.:- "....החמרה עזה בכאבים ברגל ימין, קושי בהליכה על עקבים, עצירות 10 ימים , ומאתמול קושי במתן שתן. (מאמץ והיסוס) . כמו כן ירידה בתחושת אשך ימין וחלק ימני של איבר מין וכן עכוז ימין ....."- (מוצג נ/3). ואם באלה הדברים , בנוסף להפניות קודמות שניתנו גם על ידי ד"ר עמליה רוזנצויג, לא היה כדי לגרום לרופאים המטפלים להתייחס כראוי , כשיתר שאת - לא נעשות בדיקות השתן הדרושות גם לא במשך יומיים אחר האשפוז - הרי יש לקבוע כי כאן התרשלותם . 14. במאמר מוסגר, ולטענות ב"כ הנתבעת גבי ההתייחסות השונה הצריכה להנתן לאמור במסמוך הרפואי אם יש בו תלונות או ממצאים, כשהוא מבקש להביא למסקנה כי רופאי המשפחה רשמו תלונות התובע ולא ממצאים ומתוך כך לא נדרשה התייחסות אחרת של רופאי הנתבעת, אומר כי מעיון במסמוך הרפואי, גם זה שנעשה טרם הניתוח וגם זה שנעשה אחריו - עולה כי התובע נמצא אמין בעיני הרופאים, גם אלה של ביה"ח ונראה בעיניהם כחולה "חיובי", כך גם מספר שעות טרם הניתוח , שנעשה כאמור מאוחר לפי התקדמות מחלתו - שלא מצא להתלונן על כאבים - ודווקא כאן מן הראוי היה לתת התייחסות רצינית מיידית להפנית רופאת המשפחה שהיו בה, כאמור לעיל, כמעט כל התסמינים המאפיינים התסמונת Q.E - כשהתובע כובש כאביו ותלונותיו מתוך מיהותו ואישיותו. (במקום זה אוסיף כי לשיטתי, ונדמה כי כך רק ראוי - אמורים ונדרשים רופאי חדר המיון וביה"ח להתייחס ברצינות ובתשומת הלב הדרושה להפניה או למסמוך רפואי בעניינו של הפונה לטיפולם - כך באשר לטענת הנת' להתייחסות שונה הניתנת לתלונות או ממצאים שבמסמכים הנעשים על ידי רופאים אחרים). 15. מתוך תוצאת הדיון - אינני מוצאת להתייחס ולדון בפרוט בעדותו של דר' שייניס באשר לדרך ואופן טפולו הוא בתובע טרם הנתוח, מתי נודע לו כי התובע אינו נותן שתן (והרי הטענה היא כי ידע עוד קודם צהריי 28.1.01 אז הוחלט על בצוע הנתוח), אך בתמצית אומר כי הרישום הרפואי כפי שהוצג אינו תומך בגרסתו שיכול ואכן נכונה היא, אך קריאה פשוטה ודווקנית - מצביעה אחרת (ראה בגליון הרפואי הסיעודי), וכאמור שיקול עדותו, במיוחד חקירתו הנגדית ומה שהובהר בה, בצירוף המסמוך הרפואי - מחזקים עוד יותר את המסקנה אליה הגעתי, שהרי אם ד"ר שייניס ידע עוד ב - 27.1.01 או בבוקר יום 28.01.01 את מצבו של התובע - ודאי היה צורך בבצוע מוקדם יותר של הנתוח, כשכאמור לעיל - מן הראוי היה לקבוע מצבו עוד מוקדם יותר, ולהוסיף לכך כי ד"ר שייניס אישר כי לא הייתה בפניו תמונה מלאה של מצב התובע. (למשל לא ראה תוצאת בדיקת C.T, וכאמור לא נעשו בדיקות שארית שתן). 16. סוף דבר כאן אני מוצאת לקבוע , וכאמור לפי שיטת התובע, כי הנתבעת התרשלה כלפיו תוך שהיא מפרה חובת הזהירות המוטלת עליה, הן בהעדר התייחסות במועד הנכון לטענותיו ולפחות בהתייחסות שניתנה שלא בזמן הראוי, הן בהעדר ההתייחסות להפניות רופאי המשפחה - שניתן היה ללמוד מהן, ויותר מבמפורש, ממה סובל התובע , הן מתוך כך שלא בוצעו הבדיקות הראויות, בדיקות שתן וצואה, שהיה בהן לגלות יותר ולהבהיר מצבו של התובע, בכך שמצבו הרפואי החמור שדרש ניתוח דחוף לא אובחן בזמן, ובכך שאכן הנתוח בוצע מאוחר מדי, כשכולם מסכימים כי האינדיקציה הטיפולית היחידה בטפול בתסמונת Q.E היא ניתוח דחוף ומהיר, שהרי התובע נמצא מנותח רק 3 ימים אחר המועד שהיה דרוש לאבחון - גם לפי שיטתו של פרופ' אוטרמסקי. במאמר מוסגר וכדוגמא נוספת אומר עוד גבי הרישומים החסרים והלקויים שנעשו אצל הנתבעת ועד כמה אין הם מדוייקים, כי על אף שהתובע מסר עוד שלב מוקדם וכך גם נרשם בחלק המסמכים, כי הוא רגיש לפנצילין - הנה מצאנו מסמכים בהם נרשם או כי לא ידועה רגישות או לא נרשם כלל, וכך אף בגליון הסיעודי - ולא אכביר עוד. 17. וכתוצאה מכל האמור - אני קובעת קיומו של קשר סיבתי בין עיתוי הניתוח, שנערך בלילה שבין 28.1.01 ל - 29.1.01, ושהיה אמור להתבצע מוקדם הרבה יותר - לנזק שנגרם לתובע, ושוב חוזרת כאן לעדותו של פרופ' אוטרמסקי כי במצב של Q.E יש צורך בניתוח מיידי שיקל הלחץ שנוצר על העצבים שימנע הנזק הבלתי הפיך הנובע מלחץ זה (עמוד 4 לפרוטוקול המוקלט מיום 10.3.05 ) , ולדבריו בהמשך כי אכן מדובר בהליך פרוגרסיבי, דהיינו כי הנזק הולך ומחמיר ככל שמתמשך הלחץ על העצבים - עד אשר הוא מוסר בניתוח . הנכות הרפואית והתפקודית 18. המומחים שמונו מטעם בעלי הדין בתחום האורטופדי, היו תמימי דעים גבי נכותו הצמיתה של התובע בתחום זה כי היא בשעור 10%. באשר לנכות בתחום האורולוגי והתפקוד המיני היו חלוקים המומחים, כשתחילה קבע דר' אשכנזי נכות בתחום זה לתובע ואחר שהוברר כי אין הוא מומחה בו הנה נתן מטעמו חוות דעת ד"ר לוין - שקבע נכותו הצמיתה בגין הפרעות במתן שתן בשיעור 70% ובגין אין אונות - בשיעור 25%, סה"כ - 77.5%. פרופ' פרקש מטעם הנתבעת, לא מצא לקבוע נכות ציינה באשר לטענה גבי חוסר כח גברא, ובאשר לתכיפות ודחיפות, ולחוסר השליטה בשעת דחיפות - קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% - "במידה ואמנם הן כתוצאה מהניתוח " - שכפי שקבעתי לעיל אכן הם תוצאתו. בחקירתו הנגדית של ד"ר לוין, חזר בו מומחה זה מקביעתו הנ"ל, אחרי שהוצגה בפניו תמונה שונה של התובע, שחלק ממנה הוצג על ידי התובע עצמו בפני הרופאים המטפלים עוד קודם חוות דעתו, וכך מצא, סופו של דיון, להסכים כי נכותו הצמיתה של התובע בתחומים בהם בדק אותו היא בשיעור - "20, 30% משהו כזה...." 19. אחר שבחנתי חוות הדעת וחקירותיהם הנגדיות של המומחים, את עדותו של התובע ומה שעלה ממנה ואת המסמוך הרפואי - אני מוצאת לקבוע כי נכותו הרפואית הצמיתה היא זו שנקבעה על ידי המומחים מטעם הנתבעת, דהיינו - 28%. לציין כאן כי התובע, אף שעשה בכללו רושם חיובי (וראינו לעיל כי כך התייחסו אליו גם הרופאים המטפלים) - מצא להכביר, להגזים בטענותיו ובתיאור מצבו הרפואי, גם התפקודי, ושוב יש להעיר כאן כי הדבר לא היה דרוש, ורק הביא לתוצאה אחרת. כך הוברר כי אף שהתובע טען בפני מומחי הנתבעת השונים כי הוא נזקק לשימוש תמידי בחיתולים, כי הוא נזקק לקטטריזציה יומית, כי אלה גורמים לו סבל רב, כי התנהלותו בגינם קשה ויש בה לפגוע גם באיכות חייו, גם בעבודה בה עסק - הנה הוברר כי כבר ביום 14.8.01, דהיינו כ-7 חודשים אחר הניתוח, בפנייתו לד"ר רוזנצוויג עמליה היא רופאת המשפחה, נמסר על: "שיפור ניכר במצבו של המטופל, עדיין הפרעות תחושה בירך ושוק ימין, עדיין ירידה בתחושה סביב פי הטבעת. פעילות הסוגרים חזרה לתיקנה".(נ/2) כך גם הוברר כי התובע התייצב בפני ד"ר לוין, המומחה מטעמו, כשהוא מחותל חיתול ספוג שתן (עמוד 23 לפרוטוקול המוקלט מיום 10.3.05 שורה 14 ) אך בלי הקטטר לו נזקק, וכך התייחס אליו ד"ר לוין, שאת הבדיקה עשה כשנתיים אחר הניתוח : ת. "....אני בדקתי אותו, ראיתי את החיתול עם סימנים של שתן, זה מספיק לי, אני לא צריך יותר מזה. ש. הוא בא אליך עם חיתולים? ת. אלי הוא בא עם חיתולים. ש. אתה שמת לב שאתה המומחה היחיד שאליו בא עם חיתולים? ת. יכול להיות....". ד"ר לוין לא יכול היה ליתן הסבר ראוי כאשר הוצג בפניו כי התובע התייצב לבדיקה בפני ד"ר אשכנזי כשאין הוא משתמש בחיתול, וגם כאשר הוצג בפניו כי רק לבדיקה אצלו הופיע התובע כשהוא עם חיתול. כאשר נשאל ד"ר לוין אם נכון הוא כי התובע לא התלונן בפניו כי הוא נדרש לבצע קטטריזציה עצמית שהרי התייצב אצלו ללא קטטר ועם חיתול, ענה כי אין הוא זוכר. ד"ר לוין הסתפק בבדיקה אורודינמית שעשה התובע סמוך לניתוח ולא סבר כי יש לדרוש בדיקה נוספת, מעודכנת, שתסייע לו בחוות דעתו, ולהזכיר כאן כי התובע סרב לבצע בדיקה נוספת כזו לפי דרישת פרופ' פרקש, מתוך טענתו לסבל שהיא גורמת ומתוך שהיא פולשנית ובשל כך גם סרב, לפי טענתו, להמשיך בהליכים במל"ל - אלא שהוברר מפי פרופ' פרקש כי הבדיקה הזו אינה פולשנית או מכאיבה יותר מהקטטרזיציה העצמית לה נזקק התובע, לטענתו, מידי יום. ומכאן - תוך שאתה מצרף תיאוריו המוגזמים של התובע אודות מצבו - שלא רק שאין להם בסיס במסמוך הרפואי, אלא להיפך, וכפי שמצאנו לעיל - התובע עצמו מספר לרופא המטפל כי פעילות הסוגרים אצלו חזרה לתיקנה, כשאתה מוסיף לכל אלה את עדותו של התובע בפני, דרך התנהלותו באולם, כשהוא מוציא לעיני כל קטטר כדי להצביע, לכאורה, על מצבו הקשה - תוך שחייב אתה לקחת בחשבון ובשקול את סירוב התובע לבדיקה עדכנית שתלמד עוד על מצבו דהיום, הנה תמצא - סופו של דיון - כי אף שאין להתייחס בצמצום, או חלילה בביטול לטענותיו, לנכותו, לסבל שנגרם לו, לירידה באיכות החיים - כי אין נכותו כצעקתו - ומכל אלה מצאתי לקבל כאן דווקא את קביעת מומחי הנתבעת. 20. באשר לטענות התובע גבי הנכות שנותרה בו, בגין אין אונות - הנה מוצאת אני גם כאן לקבל ולאמץ חוות דעתו של פרופ' פרקש - בהסתייגות שתפורט להלן. פרופ' פרקש מתייחס לגילו של התובע ולטענותיו אודות התנהלותו - שאינה שונה מזו של אוכלוסיית הגברים הבריאה בגילו, ונזכור כי התובע היה כבן 71 שנים בעת הניתוח, כשכבר ביולי 98, בעת היותו כבן 69, פנה אל הרופא המטפל בדרישה לקבל כדור ויאגרה, כשעיון בנ/4 המפרט תלונותיו בפני הרופא שם, מעלה כי אין המדובר בביקור ספורדי, בתלונה לא משמעותית באופן שאין להתייחס אליה, כפי שטוען ב"כ התובע כשהוא מבקש לקבוע כי עיקר הנזק בתחום זה נגרם דווקא אחר הניתוח (מתוך שמירת פרטיותו וכבודו של התובע אינני מוצאת לפרט נוסח האמור בנ/4 הנ"ל). לציין עוד כי אף שד"ר לוין מציין בחוות דעתו כי נערכה לתובע בדיקת NPT במכון "מור" שהצביעה על ירידה ביכולת זיקפתית - הנה לא הוצגה בדיקה שכזו על אף בקשה ודרישה - ומכאן שלא ניתן להתייחס אליה . סוף דבר כאן ויחד עם כל האמור לעיל, ועל אף שכאמור דעתי נוטה יותר לקבל חוות דעתו של פרופ' פרקש וגם כאשר אני נותנת משקל לעדותו של ד"ר לוין כי הנכות שקבע לתובע כאן באה אחר אנמנזה שקיבל מפי התובע , דהיינו לפי תלונות התובע - אני מוצאת כי ניתן לקבוע כי לתובע נותרה נכות בתחום אין האונות ולמצער בשעור של 10% וזאת, כאמור לעיל, מתוך שיקול טענות בעלי הדין, חוות הדעת, חקירות המומחים, עדותו של התובע והתנהלותו, שאף שפרופ' פרקש מבקש להתייחס אליו ביחס לאוכלוסיית הגברים הבריאה בגילו, הנה מצאנו כי בפנינו תובע שהתנהלותו שונה, שעל אף גילו המשיך בעבודתו, שהיא עבודה פיזית, שנים אחר גיל פרישה, וכך המשיך גם אחר האירועים נשוא התביעה - כך שלא נכון יהא להתייחס אליו באופן השגרתי. 21. נכותו התפקודית של התובע אינה כפי נכותו הרפואית והיא נמוכה הרבה יותר. לא אוכל לקבוע כי נכויותיו הרפואיות הן שגרמו לפליטת התובע ממעגל העבודה, שהרי הוברר כי המשיך לעבוד במוסך בו עבד טרם ארועי הנפילה והניתוח, 3 חודשים אחר הניתוח - באותו תפקיד, באותו היקף משרה, באותו השכר (עולה ויורד) - כפי שהיה טרם הארועים הנ"ל, ובמשך כשנתיים ימים, כשהוא מעיד גם כי אחר פיטוריו מהמוסך שבשדה בוקר, שגם לפי שיטתו לא באו עקב מצב בריאותו - הנה עבד לפחות בעוד שני מקומות (בקיבוץ אורים ובבאר טוביה), ובשום אופן לא ניתן לקבוע כטענותיו וכעדותו - שנותרה עדות בעל דין יחידה - כשאין בפני שום ראיה לחיזוק , כשמחוות דעת המומחים לא ניתן להסיק כשיטתו, ובהתחשב בגילו בעת הניתוח, בהתנהלות הרגילה של בני גילו, ודווקא תוך התייחסות מיוחדת לכך כי בגילו - עסק והועסק בעבודה פיזית, וכאמור לעיל כשנתיים וגם אחר ביצוע הניתוח. בהמשך לאמור לעיל, ואציין שוב כי התובע לא הביא שום עדות לחיזוק טענותיו גבי ירידה בכושר השתכרותו, גם לא המציא תלושי שכר שיאמתו (ראה עמ' 14 לפרוטוקול), גם לא העיד מי אחר ממקומות העבודה בהם הועסק גבי אופן וצורת עבודתו אחר הניתוח ומגבלותיו (גם לא את מעבידיו) - כי את אובדן הכושר להשתכר יש לתלות, כטענתו, בנכותו. מכל מקום אני סבורה כי הפיצוי הראוי להיות משולם לתובע בגין טענותיו לאובדן או, לפגיעה בכושר להשתכר הן בעבר, הן בעתיד, ומתוך האמור לעיל - יהא גלובלי, שאין ראוי כאן לנקוט בדרך חישובית כפי שיטת ב"כ התובע - שאינה מתאימה והולמת את שהוברר אודות התובע והתנהלותו - ומתוך כך לא מצאתי לקבוע שיעורה של הנכות התפקודית אלא כי היא נמוכה בשיעור ניכר מזו הרפואית, אם כי יש בה להצביע על מצבו הכללי של התובע והתנהלותו וראה להלן. הנזק 22. כאמור לעיל - בסוגיה כאן מונחת בפני עדותו היחידה של התובע, שהיא עדות בעל דין הדורשת נימוק מיוחד אם אמצא נדרשת לה ופוסקת על פיה - אך כך לא מצאתי לעשות אחר שהתרשמתי כי התובע ניסה להפריז ולהכביר בנזקיו, כשאין הוא מביא ראיה תומכת. כך בכל הקשור לטענותיו גבי הפגיעה בכושר השתכרותו, שכפי שראינו לעיל, הנה הוברר דווקא כי המשיך לעבוד כשנתיים ויותר אחר הניתוח, ודווקא בתקופה הקרובה אחריו כשהוא משתכר שכר דומה לזה שהשתכר קודם אירוע הנפילה והניתוח, כשהוא עובד אותו היקף משרה ותפקיד (וכאמור לעיל לא הוצגו ראיות התומכות בטענה לירידה בשכר), כשטענותיו גבי הזקקותו לחיתולים או לקטטריזציה יומית - גם הן לא זכו לתמיכה. התובע לא העיד, כאמור לעיל, מי אחר ממנו, לא מי ממקומות עבודתו, גם לא מי מהסובבים אותו, גם לא מעבידיו, גם לא מי מהרופאים המטפלים בו, כשמהמסמוך הרפואי שנעשה על פי תלונותיו - דווקא עולה כי מצבו אחר מכפי טענותיו. התובע גם לא תמך טענותיו בכל הקשור להוצאות נסיעה, עלות תרופות או מיכשור - לא בעדים ולא במסמכים, ודווקא מתוך עדותו הוא ניתן ללמוד כי כפי הנראה אין לו הוצאות למשל בגין הטיפולים הרפואיים, וראה בעמוד 18 לפרוטוקול: - "לשאלתך אם כל הקטטרים אני מקבל הפניות מרשמים, אני משיב שאני הולך לאחות בקופ"ח במרפאה שלנו ואני אומרלה " סמדר אני מבקש תני לי" והיא נותנת לי כמות. הם נותנים זאת בלי מרשמים. אני מקבל אותם בחינם, ללא כסף..." ברי הוא כי איכות חייו של התובע נפגעה, כי חייו והתנהלותו אינם כפי שהיו קודם, כי מאדם בריא, רב פעלים (כטענתו) - הפך לאחר (אף כי מצאתי הפרזה בענין זה גם בסיכומי טענותיו של ב"כ התובע ושוב מאחר ולא הובאו שום ראיה או עדות מלבד עדותו של התובע), כי הוא סובל מפח ועוגמת נפש, צער וכעס על המוצאות אותו, וכל כך כשאני לוקחת בשיקול כי ראשית הדבר בנפילתו בעת עבודתו, כתוצאה ממנה סבל מפריצת דיסק - שתוצאותיה איתה, אלא שמתוך האמור לעיל הרי שאם היה מקבל הטיפול הנכון בזמן הדרוש - הרי שחלק גדול מסיבלותיו היום לא היו עימו, (וראה בעדות התובע בעמ' 15 לפרוטוקול). והכבדתם של אלה עליו, בגילו, מתוך התנהלותו קודם ובריאותו התקינה -ברורה. מתוך אלה מצאתי לפסוק חלק ניכר של הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע, ובגין יתר פרטי הנזק עליהם הצביע - פיצוי גלובלי שיהלום לשיטתי ויאזן טענות בעלי הדין והכל כפי שיפורט להלן: - 22.1 כאב וסבל - 250,000 ₪ 22.2 הפסד השתכרות בעבר ובעתיד - 30,000 ₪ בהתחשב באמור לעיל, ובסעיפים 21 ו - 22, בגילו של התובע, בתוחלת חייו ובתוחלת גיל עבודתו, במה שהוברר אודות תעסוקתו זמן קצר אחר הניתוח עד היום. 22.3 עזרת זולת עבר ועתיד - 15,000 ₪ גם כאן לא הובאה שום ראיה גבי היקף או מהות העזרה שניתנה או הדרושה להינתן לתובע - 22.4 ניידות עבר ועתיד - 7,500 ₪. גם כאן לא הוצגו שום ראיות. 22.5 הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד - 5,000 ₪. כאמור לעיל התובע העיד כי אינו נושא בעלות תרופות ואביזרים ולא הובאו ראיות לחיזוק הטענה כי נזקק או יזקק לטיפולי פיזיוטרפיה (בניגוד לאמור בסעיף 8 ב 4 לסיכומי טענותיו), וללא ראיות לא ניתן לפסוק אלא פיצוי גלובלי הנראה ראוי. 22.6 הוצאות בגין חוות דעת ועדות מומחים - 15,000 ₪. בסכום שנפסק כאן אני מתחשבת בחוות הדעת להן נדרש התובע וגם בחזרת המומחה ד"ר לוין מקביעותיו בחוות הדעת שנתן. סה"כ - 322,500 ₪. 23. הנתבעת טענה כי מסכום הפיצוי יש לנכות גובה הקיצבאות הרעיוניות להן היה זכאי התובע לו ביצע הבדיקות אליהן נשלח על ידי הועדה הרפואית של המל"ל ולו מיצה זכותו להוכיח נכות רפואית בשיעור 28% (לפחות). נכון הוא כי התובע הצהיר, גם בכתב וגם בעל פה במהלך חקירתו הנגדית, כי נמנע מלהשלים ההליכים במל"ל, כי ויתר מרצונו על זכותו לקבלת תגמולים, בין היתר מתוך הפגיעה הצפויה בקיצבת הזיקנה המשולמת לו, גם אחר שהובהר לו כי אם לא יבצע הבדיקות הדרושות למל"ל תדחה תביעתו (עמוד 17 לפרוטוקול) - אך טוענת הנתבעת כי על פי הוראות סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] יש לנכות מהפיצוי גובה הקצבאות להן זכאי התובע בעבר ובעתיד. הנתבעת גם נקבה בחישוב ובסכום הגימלאות שיש לנכות - אך לבד מאלה שפורטו בסיכומי טענותיה - לא ניתנה שום ראיה, לא אישור ולא מסמך מהמל"ל. מאידך - ואף שניתנה בידי התובע האפשרות ליתן תשובה לטענות הנתבעת בסיכומיה, כשלטעמי - זו היתה ראויה לטענה בדבר ניכוי קיצבאות רעיוניות - לא נתן התובע התשובה הדרושה, ומכאן יש להסיק כי הוא מסכים לטענה. אחר עיון בטענות הנתבעת כאן - אני מורה כי מתוך סכום הפיצוי שנפסק יוקפא ויוחזק בידיה סך של 50,000 ₪, ולמשך 60 יום - עד אשר יתן התובע בידיה ויפקיד אף בתיק בית המשפט מסמך המאשר כי לא ימשיך בהליכים במל"ל, וגם ינקוט במנגנון הראוי לשיפוי הנתבעת אם תדרש לתשלום כלשהוא למל"ל. 24. סוף דבר - הנתבעת תשלם לתובע סך של 322,500 ₪ (וכפי האמור בסעיף 22 לעיל), בצירוף הוצאות משפט בסך 25,000 ₪ (בנוסף לסכום שנפסק עבור נשיאת התובע בשכר המומחים מטעמו, ולפי טענותיו גבי אופן ניהול התביעה), ובצירוף שכר טרחת עו"ד בסך 20% בצירוף מע"מ. כל הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. 25. מזכירות בית המשפט תשגר עותק פסק הדין בדואר רשום לב"כ בעלי הדין. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום. ניתן היום כ"ג בשבט, תשס"ו (21 בפברואר 2006) בהעדר הצדדים טהר שחף, שופטת סגן נשיא עמוד השדרהתאונות נפילהנפילה מגובה / מסולםנפילהפריצת דיסק