נתוני רקע 1. התובעת, עקרת בית בעיסוקה, הייתה מבוטחת אצל הנתבעת בפוליסה לביטוח חיים שכיסתה כיסויים שונים ובהם כיסוי של אי כושר עבודה מוחלט ונכות צמיתה, כתוצאה מאירוע תאונתי. לטענת התובעת בין התאריכים 8.7.99-12.7.99 היא נחבלה בתחרות היתולית בטיול שלה במצרים. כתוצאה מכך, לטענתה, היא נפגעה פגיעה אורטופדית חמורה. זו מזכה אותה בתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה מוחלט, לאחר שלושה חודשי המתנה, ובגין סכום ביטוח חד-פעמי בגין נכות נטענת. התובענה הוגשה כתובענה לסעד הצהרתי הגם שנהיר, בסופה של דרך, כי נתבע בגינה כיום, סעד כספי. בשעה שאבוא לסכם את המסכת אתן דעתי אף לסוגיה זו. 2. הנתבעת, מבטחתה של התובעת, התגוננה בפני התביעה ונסמכה אף על טענות-סף שונות. 3. התובעת נסמכה בהמשך על חוות דעתו של ד"ר יעקב גורדון. בסיכום חוות דעתו הוא פסק לתובעת נכות צמיתה בשיעור 30% וקבע כי התובעת, כעקרת בית, "מוגבלת בפעילות יומיומית ובניהול משק בית בצורה ניכרת" וכי "הפגיעה הנדונה ותוצאותיה הותירו השפעה יותר מבינונית על כושר הפעולה הכללי". הנתבעת נסמכה על חוות דעת נוגדת של ד"ר גד ולן. ד"ר ולן הטיל ספק בעצם האירוע הנטען. הוא קבע כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% וכי "היה מקום לאשר אי כושר עבודה מלא כעקרת בית מיום 12.8.99 ועד 19.4.00 ומעבר למועד זה לא איבדה 75% ומעלה מכושר עבודתה כעקרת בית". 4. משאלו היו פני הדברים, ובהסכמה, מיניתי את פרופ' משה רופמן כמומחה מטעם בית המשפט. בהמשך, וטרם ניתנה חוות דעתו, הוריתי למומחה להתעלם משאלת הבהרה של ב"כ הנתבעת האם, לנוכח התיעוד שבפניו, התרחשה התאונה אם לאו. קבעתי בהחלטתי מיום 21.2.05 (בתיק בש"א 20509/04) כי "ממכלול החומר שבפניי עולה כי סוגיית קרות התאונה לא עמדה בגדר הגנתה המהותית של המשיבה. במכתב הדחייה שנשלח למבקשת לא הועלתה טענה זו, ואף המומחה מטעמה, ד"ר ולן, לא נדרש לעניין זה בחוות-דעתו. אכן הטענה האמורה עולה בסעיף 7 לכתב הגנתה של המשיבה. דווקא לנוכח זאת בולטת העובדה כי ד"ר ולן, בחוות-דעתו המפורטת, לא נדרש כל עיקר לסוגיה זו. בנסיבות אלו נראה לי לא נאות שפרופ' רופמן יידרש לסוגיה שד"ר ולן לא ראה להידרש לה" (סעיף 3). 5. פרופ' רופמן בחוות דעתו פסק לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10%. הוא קבע כי "בעמוד השדרה הצווארי נותרה הגבלת תנועות קלה וזאת לאחר הניתוח לכריתת הדיסק והקיבוע בין החוליות 7-6-5". חרף החלטתי האמורה ראה פרופ' רופמן לשלול קיומו של אירוע תאונתי, וזאת לנוכח התיעוד הרפואי שבפניו. בהמשך, ובגדר תשובות לשאלות הבהרה של ב"כ התובעת, הוא ציין כי "אין ספק כי קיים קושי מסוים (לתובעת - ש.ל.) בביצוע עבודות משק הבית". 6. בהמשך הדרך הונחו בפניי תחשיבי נזק והצעתי לפשרה לא התקבלה. או-אז הגישה ב"כ התובעת חוות דעתה של המרפאה בעיסוק, גב' נורית איבניצקי (להלן - "איבניצקי"). זו ערכה בדיקות ותצפיות באשר לעיסוקיה של התובעת כעקרת בית. היא סיכמה כי "יכולת התפקוד של בהירה כעקרת בית מוגבלת ביותר... למעשה היום היא אינה ממלאת, ואינה מסוגלת למלא את תפקידה כאם וכעקרת בית". לעניין זה נטושה מחלוקת בין ב"כ הצדדים באשר לקבילותה של חוות דעתה של איבניצקי. סוכם כי עניין זה יוכרע בפסק דיני ולנוכח העובדה שאין לדעת מה תהא הכרעתי היתרתי הגשת חוות דעת נוגדת. זו ניתנה על ידי ד"ר ולן אשר חזר על ממצאיו בחוות דעתו המקורית. 7. אחר הדברים הללו, ובהסכמה, סוכם כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. להלן אדרש לסוגיות הצריכות לפנים לצורך הכרעתי. לשאלת קיומו של אירוע תאונתי 8. הנתבעת כופרת בכך כי לתובעת אירע האירוע התאונתי הנטען במצרים. אם אלו הם פני הדברים, הרי התובעת אינה זכאית לכל תגמול ביטוח שהרי אין עוררין שעל התובעת להוכיח אירוע תאונתי או חבלתי. לשיטתה של התובעת הסוגיה האמורה אינה צריכה לפנים לנוכח החלטתי מיום 21.2.05 לעניין תחום פעולתו של פרופ' רופמן. הנתבעת משיבה על כך כי החלטתי הייתה בבחינת החלטת ביניים, שאינה חוסמת את הדרך להישמע בטענה בגדר פסק הדין, וכי החלטתי לגופה שגויה. 9. ככל שעסקינן בטענה האחרונה דומה שהדין עם הנתבעת. אכן, נהיר לי כי שגיתי בהחלטתי כשקבעתי כי ד"ר ולן לא נדרש כל עיקר לסוגיית עצם האירוע התאונתי. מנגד, כמדומה, לא שגיתי בכך שסוגיית קרות התאונה לא עמדה בגדר הגנתה המהותית של הנתבעת, ושמא בצורה מעורפלת. הדבר אף עולה למקרא מכתבי הדחייה של הנתבעת שבגדרם לא הוטל ספק בעצם האירוע התאונתי. 10. ואולם מכריעה את הכף לזכות התובעת טענתה, המשכנעת מאוד אותי, כי אילו סברה כי שאלת עצם קיומו של האירוע התאונתי שנויה במחלוקת, לא הייתה מסכימה לדרך הדיונית לסיום ההליך. אכן התובעת טוענת, לכל אורך הדרך, כי במידת הצורך היא הייתה משכילה, אם בעדותה ואם בעדות של עדים חיצוניים, להוכיח את האירוע הנטען שקרה במצרים. אכן, ככל שהיו נשמעות ראיות אין לדעת היאך הייתי פוסק. התיעוד הרפואי שבפניי בסמוך לתאונה, כך מנתח פרופ' רופמן הגם בניגוד להחלטתי, אינו מאמת קיומו של אירוע תאונתי כל עיקר. אין לדעת אם הייתי רוחש אמון, אם לאו, לעדויות האמורות. ואולם נהיר לי כי לא יעלה על הדעת להלקות את התובעת בנתון זה הואיל ואכן לשיטתה, הסבירה והלגיטימית, היא סבורה הייתה כי הנתון האמור אינו משמש פלוגתא עוד, שאחרת הייתה עומדת על שמיעת ראיות. לנוכח כל אלו אניח כי האירוע התאונתי הנטען, אכן היה וקרה. לקבילותה של חוות דעתה של איבניצקי 11. בדעתי לקבוע כי חוות דעתה של איבניצקי אינה קבילה כחומר ראיה. ואולם לא למותר לציין כי ככל שהייתי מכריע כי היא קבילה, חוות דעתו הנוגדת השנייה של ד"ר ולן, חרף יומרתה, כלל אינה "נוגדת". אכן, חוות דעתו של ד"ר ולן היא העתקה כמעט מושלמת של חוות דעתו הראשונה. הוא מציין כי בפניו מצויה חוות דעתה של איבניצקי. הוא אף מציין כי הוא חזר ובדק את התובעת פעם נוספת. לא זכיתי לקבל כל התייחסות על ממצאי בדיקתה זו של התובעת, ובמה ממצאי בדיקה אלו שונים ממה שנקבע על ידי איבניצקי. מכאן, כי ככל שחוות דעתה של איבניצקי הייתה פורצת את מחסום הקבילות, ברי שהייתי מאמץ את ממצאיה, ולו בהעדר כל מענה ענייני לה. 12. ואולם ברי לי שחוות דעתה של איבניצקי אינה קבילה. מלכתחילה נפרסה המחלוקת הרפואית ועוצבה על ידי התובעת, בכך שצירפה חוות דעתו של אורטופד, הוא ד"ר גורדון, ולא חוות דעתה הנוספת של מרפאה בעיסוק. בעקבות זאת הוגשה חוות דעת אורטופדית נוגדת של ד"ר ולן, וכך מונה פרופ' רופמן, כמומחה רפואי בתחום האורטופדי מטעם בית המשפט. ואם נותר ספק כלשהו לעניין תחום סמכותו של פרופ' רופמן, ולשיטתה של התובעת עצמה, באה שאלת ההבהרה שהוצגה לפרופ' רופמן בעקבותיה הוא השיב, כזכור, כי "אין ספק כי קיים קושי מסוים בביצוע עבודות משק הבית". ברי כי חוות דעתו של פרופ' רופמן לא נושאת חן וחסד בעיני התובעת. ואולם הדבר אינו מתיר לה, אף ללא נטילת רשות, לנסות מזלה בחוות דעתה של מומחית בתחום שלא הועמד לפלוגתא דיונית, מלכתחילה. המלאכותיות בהליך המיומר שקופה עד מאוד. סכום חד-פעמי - נכות כתוצאה מן התאונה 13. פרופ' רופמן פסק, כזכור, לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10%, כקביעתו של ד"ר ולן. על פי תחשיב ב"כ התובעת, ובהעדר תחשיב אלטרנטיבי של ב"כ הנתבעת, נהיר כי התובעת זכאית בגין כך לסך של 7,776 ₪, נכון ליום 12.3.07. הנתבעת לא שילמה לתובעת את הסכום האמור, רק לנוכח טענתה כי לא היה אירוע תאונתי. נהיר כי משעה שהכרעתי כי האירוע התאונתי היה, זכאית התובעת לסכום האמור. אובדן כושר עבודה - סכום שאינו שנוי במחלוקת 14. אין עוררין כי הנתבעת שילמה לתובעת תגמולים בגין אי כושר לעבודה עד ליום 31.12.99. לשיטתו של ד"ר ולן, כזכור, זכאית התובעת לתגמולים כאמור עד ליום 19.4.00. על פי תחשיב ב"כ הנתבעת, המקובל עליי, הסכום האמור, בערכו המשוערך, עולה לסך של 7,172 ₪, נכון ליום 2.5.07. הנתבעת לא שילמה לתובעת את הסכום האמור, כמוהו כסכום הקודם, לנוכח טענתה כי לא היה אירוע תאונתי. נהיר שמשעה שהכרעתי כאמור כי האירוע התאונתי היה, זכאית התובעת אף לסכום זה. אובדן כושר עבודה השנוי במחלוקת 15. וכך הגענו לעיקר המחלוקת הניצבת בפניי, באשר לתגמולי אי כושר חודשיים לעתיד, והאם התובעת זכאית להם, לנוכח הוראות הפוליסה, שתידונה להלן. ואולם בטרם כך ראוי להידרש לטענתה הצודקת של הנתבעת כי היות ועסקינן בתגמולי אי כושר חודשיים, הרי מדובר בעילה המתחדשת שיש לבודקה ולבוחנה מידי חודש בחודשו. וחרף כל זאת דומה, ולו פרקטית, כי תובנה זו אינה מעשית. ברגיל, ביחסי מבטח-מבוטח, לא נבחנת הזכאות האמורה מידי חודש בחודשו. וכך, אף לשיטתו של ד"ר ולן, לא זכאית התובעת, מכאן ואילך, לכל תגמול בגין אובדן אי כושר, כשהוא אינו מתיימר לטעון כי ראוי לבחון נתון זה, מחדש, כל חודש וחודש עד לגמר תוקפה של הפוליסה, אי-שם בשנת 2030. מנגד, לשיטתה של התובעת, היא זכאית לתגמול בגין אי כושר לעבודה, מכאן ואילך. לנוכח כל אלו ראוי להידרש למחלוקת העקרונית בין בעלות הדין, ולו בנתון לאפשרות, מידי חודש בחודש, לחזור ולבוחנה, הגם שהדבר נראה, כאמור, לא מעשי. 16. במוקד המחלוקת, איפוא, ניצב התנאי הבסיסי בפוליסה שלנוכח חשיבותו יובא במלואו, כדלקמן: "המבוטחת תחשב כבלתי כשירה מוחלטת לעבודה, אם עקב מחלה או תאונה נשלל ממנה הכושר לבצע פעולות שמקובל לבצע במשק בית רגיל, או שכושרה כאמור צומצם עקב מחלה או תאונה בשיעור של 75% לפחות". ב"כ הנתבעת, בגדר סיכום טענותיו, טוען כי תניה זו אינה טעונה כל פרשנות, בין השאר, "לאור מילותיה הברורות של הפוליסה" (עמ' 4 לסיכומיו). כשלעצמי, וכפי שיפורט בהרחבה, אין אמירה מופרכת מזו. קשה להלום, כך אראה להלן, ניסוח כה קלוקל, מוקשה ושמא מכשיל, כניסוח זה. 17. התובעת מצביעה על כך שהסעיף נוקט בשתי חלופות. הדבר נלמד מן התיבה "או". על פי החלופה הראשונה יש לבחון האם למבוטחת עקרת הבית "נשלל ממנה הכושר לבצע פעולות שמקובל לבצע במשק בית רגיל". על פי החלופה השנייה יש לבחון האם "כושרה כאמור צומצם עקב מחלה או תאונה בשיעור של 75% לפחות". אכן, ב"כ התובעת מודע לכך שקשה עד מאוד להחיל על התובעת את החלופה השנייה. פשיטא, נכות רפואית של 10% בלבד, בצירוף הקביעה של פרופ' רופמן כי "קיים קושי מסוים בביצוע עבודות משק בית", אינו יכול להוליך למסקנה כי צומצם הכושר בשיעור מופלג של 75% לפחות. ברי כי החלופה השנייה, בהעלם ראשון, מצביעה על חבלה ונכות חמורה וזו שבפניי, על פניה, לא נחזית ככזו. לכן נצמד ב"כ התובעת לחלופה הראשונה. לשיטתו, ביקש נסח הפוליסה בהגדרה הכפולה להרחיב את גדר המקרים בהם תהיה זכאית לתגמול מבוטחת עקרת בית. לשיטה זו "החלופה הראשונה אינה מחייבת כי תישלל היכולת לבצע את כל הפעולות אלא די בכך שיהיו פעולות הנדרשות במשק בית רגיל שהמבוטח אינו יכול לבצען" מול "החלופה השנייה הדורשת כי המבוטח יאבד 75% מכושרו לתפקד" (סעיף 46). 18. עתה, משהובנה המחלוקת, ננסה להתחקות אחר האופציות הפרשנויות האפשרויות של התנאי האמור, על מנת לעמוד על מידת ניסוחו הקלוקל. 19. התובעת טוענת, כאמור, כי מדובר בשתי חלופות. טענתה זו נסמכת על המילה "או". ואולם, מנגד, נסמכת הנתבעת על המילה "כאמור", המצויה בחלופה השנייה ("שכושרה כאמור צומצם עקב מחלה או תאונה בשיעור של 75%"). ממילא, ככל שהמילה "או", מבקשת להפריד בין הדבקים, הרי המילה "כאמור", אינה מאפשרת להפריד בין דבקים אלו. שהרי היא מצביעה על כך, לכאורה, שכושרה של המבוטחת שנשלל "לבצע פעולות שמקובל לבצע במשק בית רגיל", כאמור בחלופה הראשונה, הן אותן פעולות שלגביהן קיימת דרישה שהכושר "צומצם עקב מחלה או תאונה בשיעור של 75%", כאמור (במילה "כאמור...") בחלופה השנייה. 20. ועוד: ב"כ התובעת סבור כי החלופה הראשונה מיטיבה עם התובעת שהרי היא נוקטת בלשון מרוככת ומתונה מן הדרישה הקשוחה לאובדן כושר בשיעור של 75% לפחות. האומנם? והרי החלופה הראשונה נוקטת במילה "נשלל". דווקא החלופה הראשונה, לכאורה, מדברת על כך ש"הכושר לבצע פעולות שמקובל לבצע במשק בית רגיל", אבד לחלוטין כדי 100%, שהרי הוא "נשלל". מנגד דווקא החלופה השנייה הנוקטת במילה "צומצם", היא החלופה הטובה יותר למבוטחת, שהרי היא מדברת על אובדן חלקי, הגם מופלג, אך לא אובדן מלא. 21. לא פלא, איפוא, כי הנתבעת נצמדת לאופציה פרשנית זו, ואולם אף פרשנות זו היא חסרת תוחלת. שהרי אם ביקש נסח הפוליסה לזכות את המבוטחת בתגמולים רק כאשר כושרה לעבודה נשלל באופן מלא ומוחלט, על שום מה נוספה החלופה השנייה המיטיבה עם המבוטחת ומסתפקת באובדן כושר של 75% בלבד? ואם, מנגד, מבקשת המבטחת להיטיב עם המבוטחת ולהסתפק באובדן כושר של 75% בלבד, על שום מה נוספה החלופה הראשונה, בגין שלילת כושר עבודה, לכאורה כדי 100%? 22. כללם של דברים: הפוך בו והפוך בו בתנאי ונמצאת מתקשה למצוא לו פרשנות סבירה כלשהי. ככל שמבקש הקורא למצוא אבחנה בין שתי חלופות אפשריות, באה המילה "כאמור", וסותמת את הגולל על אפשרות זו. ככל שמבקש הקורא לא למצוא אבחנה בין שתי חלופות אפשריות, על מנת למצוא אחדות אחת בהוראות התנאי, באה המילה "או", וסותמת את הגולל על אפשרות זו, וזאת בנוסף לכך שאכן התנאי נוקט, צורנית, בשתי חלופות. זאת ועוד: התובעת מבקשת, בגדר פרשנותה את החלופה הראשונה, להסתפק באובדן כושר נמוך יותר מ- 75%, מתוך רצון להיטיב עם המבוטחת עקרת הבית. כאמור, הפרשנות האמורה מוקשית עד מאוד, שהרי היא מתנכרת לביטוי העוצמתי "נשלל". ניחא. נניח כי אתעלם לשעה מקושי רב זה. מה תהא, לשיטת התובעת, העוצמה האלטרנטיבית לדידה, שתזכה אותה בתגמולים? לכאורה, ומשעה שהתובעת אינה מספקת מענה לכך, דומה לשיטתה כי כל אובדן כושר, ולו של 1%, או 2%, יהא די בו. הייתכן הדבר? היעלה על הדעת, סתם כך, כי בגדר החלופה הראשונה תהיה זכאית התובעת לתגמולי ביטוח, בגין אי כושר כלשהו, ויהא שולי, זניח, ומינורי ככל שיהא. ואילו בגדר החלופה השנייה תהיה זכאית לתגמולי ביטוח רק בגין אי כושר חמור ומופלג, כדי 75% לפחות? אכן, מקובל עליי הכלל הפרשני כי במקרה של ספק בפרשנות פוליסת ביטוח ידה של המבטחת על התחתונה. אך עד היכן ניתן להוליך כלל פרשני זה? היעלה על הדעת, חרף מחדלה החמור של המבטחת לנסח את התנאי בפוליסה בצורה כה כושלת, להלקות אותה בפרשנות שתזכה את המבוטחת בפיצוי, גם בגין אובדן כושר זניח עד כדי כך? 23. מנגד, לא ניתן להתעלם מן התנאי האמור, בבחינת לא היה ולא נברא, ושומה עליי, כמיטבי, ליתן לו פרשנות, ולו דחוקה ומאולצת. לטעמי, אכן התנאי האמור דן בשתי חלופות. החלופה הראשונה דנה בפעולות במשק בית. החלופה השנייה דנה באובדן כושר כללי, ללא קשר הכרחי של פעולות במשק בית. החלופה השנייה תובעת אי כושר עבודה בשיעור של 75% לפחות. החלופה הראשונה תובעת אובדן כושר הנמוך מ- 75%, ואולם גבוה וניכר. כך, לנוכח העובדה שראוי, ולו באורח דחוק, כי החלופה הראשונה לא תהא "רחוקה" מדי מן הרף של 75%, שבחלופה השנייה. מכאן שאילו הייתה, למשל, מתקבלת חוות דעתו של ד"ר גורדון המדברת על כך שהתובעת "מוגבלת בפעילות יומיומית ובניהול משק בית בצורה ניכרת", ושמא ניתן להסיק מכך רף של 55% עד 75%, יכול שהתובעת הייתה זכאית לתגמולים, על פי שיטה זו. אכן, ציינתי כי פרשנותי זו היא פרשנות דחוקה ומאולצת, וכשלעצמי אוסיף כי היא אף פרשנות רעה. שהרי האבחנה בין שתי החלופות מתנכרת למילה "כאמור", בחלופה השנייה. ושהרי הקביעה כי החלופה הראשונה תובעת רף נמוך יותר מן החלופה השנייה, מתנכרת למילה "נשלל" בחלופה הראשונה. אכן, פרשנותי זו רעה היא. ואולם כל פרשנות אחרת, לטעמי, רעה יותר פי כמה. ואכן, מי שהוליך אותי לדרך חתחתים זו של תעייה ותהייה היא המבטחת, במעשה ידיה להתפאר בניסוח קלוקל זה של פוליסה שראוי שיתוקן, באורח יסודי, ויפה שעה אחת קודם. 24. עתה, ומשהגעתי לכאן, ברי שבמחלוקת האמורה הדין עם הנתבעת. לתובעת, כאמור, נכות רפואית בשיעור של 10% בלבד. המשמעות התפקודית שלה, כעולה מתשובת הבהרה של פרופ' רופמן היא ש"קיים קושי מסוים בביצוע עבודות משק הבית". מה יכולה להיות המשמעות התפקודית של אמירה זו? ככל שהיא אינה מצביעה על נכות תפקודית בשיעור של 10%, יכול שהיא מצביעה על נכות תפקודית בשיעור של 20%, ולמירב בשיעור של 30%. משמע, גם לפי פרשנותי המרחיבה, הדחוקה והמאולצת, לא יכולה התובעת לבוא אל המנוחה והנחלה, בגדר תגמולים חודשיים בגין אי כושר לעבודה. 25. לכך חובר נתון נוסף. בסעיף 9 לכתב התביעה נטען כי "כתוצאה מהנזקים הנ"ל נשלל כושר עבודה של התובעת לצמיתות והיא אינה מסוגלת לבצע פעולות שמקובל לבצע במשק בית רגיל, וכן כושרה כאמור צומצם בשיעור של 75% לפחות". משמע, אף ב"כ התובעת הלך בעקבות ניסוחו הקלוקל של התנאי בפוליסה. ואולם בעשותו כן, שמא בלי משים, הוא החמיר עם התובעת. שהרי הוא הגדיר, כאמור בחלופה הראשונה של התנאי, כי היות ו"נשלל כושר עבודתה של התובעת לצמיתות... היא אינה מסוגלת לבצע פעולות שמקובל לבצע במשק בית רגיל", שמא כדי 100%. מכאן שהאופציה הפרשנית שהוצעה על ידי התובעת בגדר סיכומיה, ושנדונה לעיל, היא בבחינת הרחבת חזית לנטען בכתב תביעתה. ריבית מיוחדת והוצאות משפט 26. התובעת דורשת לחייב את הנתבעת ב"ריבית מיוחדת" בהתאם להוראות סעיף 28א. לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, בגין התשלומים שנדונו לעיל, הן באשר לנכותה הצמיתה של התובעת והן באשר ליתרת התקופה בה לכל הדעות הייתה משוללת כושר עבודה מוחלט. ברי כי בדעתי לדחות דרישה זו. כמבואר מעלה המחלוקת באשר לעצם קיומו של אירוע תאונתי הייתה מחלוקת בתום לב, אמיתית ונוקבת. אכן, מול התיעוד הרפואי לחובת התובעת ומול מסכת ראיות שאין לדעת אם הייתי רוחש לה אמון אם לאו, הייתה מוצדקת הנתבעת בסירובה ליתן תגמולי ביטוח אלו עד להכרעתי. ואף הכרעתי, בסוגיה זו, אינה פועל יוצא של קביעה מהותית אלא פועל יוצא של מצב דיוני שתואר מעלה, שממנו יצאה התובעת זוכה ואין לדעת, דרך מהות, אם כדין ואם לאו. 27. התובעת זוכה, איפוא, במיעוט תביעתה כאשר במחלוקת המרכזית המשפטית ידה על התחתונה. מנגד, ראיתי למתוח ביקורת נוקבת על דרך ניסוחה של הפוליסה שניצבה לנגד עיניי. כל הנתונים האמורים יישקלו לעניין ההוצאות. 28. התובעת עתרה לסעד הצהרתי. עוד בתחילת הדרך טענה הנתבעת כי יש לסלק התביעה על הסף, ולו לנוכח אי הגשתה לסעד כספי, תוך התחמקות מתשלום אגרה עקב כך. סוגיה זו הובאה לפתחו של כב' הנשיא קיטאי. בגדר החלטתו מיום 5.11.02 בתיק בש"א 15025/02 הוא ראה לדחות הבקשה והנתבעת לא הגישה בר"ע על החלטה זו שמחייבת אף אותי. נהיר, איפוא, כי משעה שראיתי לזכות את התובעת בסעד כספי חייבת היא לשלם את הפרש האגרה המתחייב עקב כך, הגם שבסופה של דרך זו תושת על הנתבעת. סוף דבר 29. לפיכך, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 7,776 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 12.3.07 ועד מועד התשלום המלא בפועל וסך של 7,172 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 2.5.07 ועד מועד התשלום המלא בפועל. עוד הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת אגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכומים האמורים ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה, כאשר פגרת ביהמ"ש לא תקטע את מרוץ המועדים האמור. 30. הנני מורה לב"כ התובעת לשלם לאלתר את הפרש האגרה המתחייב מפסק דין זה. הנני מורה למזכירות שלא להנפיק לב"כ התובעת עותק מאושר של פסק דין זה טרם שימולא החיוב האמור. 31. המזכירות תמציא העתק מפסק דיני לב"כ הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה. עקרת ביתתחשיב נזק