1. לפנינו ערעור על החלטת ועדת התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט 1959 [נוסח משולב] (להלן: החוק או חוק התגמולים) שליד בית משפט השלום בירושלים בע"נ 85/03 מיום 16.10.07. 2. הרקע העובדתי הרלוונטי להליך זה הינו כי המערער, יליד שנת 1964, גויס לשירות חובה צבאי בשנת 1982, ועבר טירונות כלוחם מג"ב. לאור עבירות משמעת וקשיים במילוי תפקידו, עבר בין מספר יחידות, בהן מילא תפקידים שונים שמהותם שנויה במחלוקת. בתום שירותו הסדיר התגייס המערער לשירות קבע בו המשיך בשירותו במג"ב. בחודש יוני 1986 אושפז המערער משך שלושה חודשים בבית חולים "איתנים" ואובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית כרונית. לאחר שחרורו מבית החולים המשיך המערער בשירותו הצבאי במסגרתו הוצב כטבח עד ששוחרר מהשירות. לאחר סיום שירותו, זמן קצר לאחר שזומן לשירות מילואים בחודש נובמבר 1987, אושפז המערער בבי"ח "איתנים" עד לחודש ינואר 1988. בחודש אוקטובר 1990 שוב זומן המערער לשירות מילואים ובמהלכו אושפז פעם נוספת בבי"ח "איתנים". 3. אין חולק על כך שהמערער סובל, כאמור לעיל, מסכיזופרניה פרנואידית והמחלוקת בין הצדדים נסבה אך על השאלה האם מחלה זו נגרמה על ידי השירות הצבאי, או שרק החומרה על ידו, ואם הוחמרה - באיזה שיעור. 4. תחילה קבע המשיב שמחלת הנפש ממנה המערער סובל הוחמרה חלקית עקב השירות הצבאי והעמיד את שיעור ההחמרה שנזקף על חשבון השירות על 20%. ערעורו של המערער על החלטה זו נדחה על ידי ועדת הערעור, החלטה עליה הוגש ערעור בפני בית משפט זה (ע"א 6189/05). בפסק הדין שניתן באותו ערעור (הרכב השופטים צ' זליברטל, מ' מזרחי וא' אפעל גבאי), נקבע ששירותו הצבאי של המערער, בהיותו שירות קצר, נופל בגדרה של ההלכה לפיה כאשר המחלה פרצה במהלך השירות הצבאי, גם אם מדובר במחלה על רקע קונסטיטוציונאלי, החזקה היא שהמחלה נגרמה (ולא רק הוחמרה) עקב השירות, באופן שהנכה אינו מחויב להוכיח קיומו של אירוע חריג שגרם לפרוץ המחלה, ובלבד שקיימת תשתית רפואית שעל יסודה ניתן לבסס קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות ובין פרוץ המחלה. במקרה זה נקבע באותו פסק דין, תקופת שירותו של המערער, כמו גם גילו בעת פרוץ המחלה, מאפשרים לו להיעזר בחזקה הנ"ל ואין הכרח כי יצביע על אירוע יוצא דופן שכן גם ללא אירוע כזה אין לשלול את האפשרות לפיה ניתן לקשור את פרוץ המחלה לתנאי השירות הכלליים של המערער, ובלבד שקשר זה ייתמך בחוות דעת של מומחה רפואי. אולם במקרה זה נקבע באותו פסק דין, ועדת הערר הסתפקה בקביעה ששירותו של המערער לא היה יוצא דופן, בלא להסביר על מה ביססה קביעתה זו. מכאן, נקבע בפסק הדין, שיש לבדוק את תנאי השירות של המערער ולקבוע האם די היה בתנאים אלה כדי להפעיל או להקדים ולהפעיל את הופעת המחלה. לצורך כך, החזיר בית המשפט את הדיון לועדת הערר, תוך שהוא מורה כי: "הועדה תבחן את הראיות שלפניה, תאפשר לצדדים להשלים טיעוניהם ותכריע בסוגיות השונות ובכלל זה בשאלות הבאות: מה היו תנאי שירותו של המערער בכלל ובתקופה שקדמה לפרוץ המחלה בפרט; האם המחלה נגרמה עקב שירותו של המערער; אם אין מדובר בגרימה - האם מחלתו הוחמרה עקב השירות הסדיר (במובחן משירות המילואים), ואם כן, מה שיעור ההחמרה. לצורך כך תשקול הועדה, אם מי מבעלי הדין יבקש זאת, את הצורך בזימון המומחים הרפואיים להשלמת עדות. עוד יוער, כי במקרה שהועדה לא תראה לנכון לאמץ את עמדת המערער ועדיו המומחים באשר לשיעור ההחמרה, אין נובע מכך בהכרח כי שיעור זה הוא כאמור בחוות דעת המומחה מטעם המשיב. על הועדה להכריע בשאלה זו על יסוד כל החומר שלפניה, ואין מקום בהכרח לאמץ אחת מהעמדות הקוטביות המוצגות על ידי בעלי הדין." 5. לפני הוועדה הוצגו שתי חוות דעת רפואיות, האחת מאת ד"ר מרום, אשר הוגשה על ידי המערער, והשנייה מאת ד"ר פלדינגר אשר הוגשה על ידי המשיב. על פי חוות דעתו של ד"ר מרום יש לייחס 60% ממצבו של המערער לגורמים גנטיים ו-40% לדחק הנובע מתנאי השירות הצבאי, ובעיקרם תנאי השירות במתקן השמירה במעלה אדומים, בו שירת המערער בשירות הקבע. כמו כן, על פי ד"ר מרום מחלתו של המערער פרצה עוד בעת שאושפז לראשונה בשנת 1986, כאשר גם לפי שיטתו על מנת שדחק ייחשב כ"טריגר" למחלתו של המערער נדרשת סמיכות זמנים שאינה עולה על חודשים ספורים בין קיומו לבין פריצת המחלה. ד"ר פלדינגר קבע מנגד, שהשרות הצבאי לא גרם למחלה אלא החמיר אותה בלבד. שיעור ההחמרה הוערך על ידו ב-20%. 6. בהחלטתה קבעה הוועדה, כי במהלך מרבית השירות, הן הסדיר והן שירות הקבע, היו תנאי שירותו של המערער קלים ולא נמצאו בהם אירועים חריגים. החריג היחיד לעניין זה, כך נקבע, היה "אסון צור" בו נהרגו שניים מחבריו של המערער, אשר שירת באותו מועד ברמת הגולן. לעניין אירוע זה נקבע כי על אף שהאירוע גרם לעצב וצער אצל המערער, לא נמצא כל תיעוד לאירוע זה או לתגובה לו במסמכים הרפואיים מן התקופה הרלוונטית. על רקע זה דחתה הוועדה את חווות דעתו של ד"ר מרום וקבעה כי "ד"ר מרום לא ייחס משקל מתאים לרקע הגנטי, והתעלם כמעט לחלוטין מהדחק שהיה מחוץ לשרות וטעה ביחס לתנאי שירות הקבע. עוד קבעה הועדה, כי "לא ניתן לאמץ את קביעתו של ד"ר מרום שהמערער היה נתון במצבים חריגים של לחץ אובייקטיבי כסיבה לפרוץ מחלתו הנפשית", וכי "משתי הדעות מקובלת עלינו דעתו של ד"ר פלדינגר וזאת מאחר ותנאי השרות של המערער היו כפי שציינו...". לאור מסקנות אלו, קבעה הועדה: "... כי מחלת המערער לא נגרמה עקב השירות, אלא הוחמרה לאחר האשפוז בשנת 1986, במהלך שירות של שלושה חודשים. מאמצים אנו את דעתו של ד"ר פלדינגר כי שיעורה של החמרה זו הינו 35% מכלל הנכות". 7. המערער טוען כי יש לראות בכל שירותו הצבאי משום שירות קרבי כלוחם, שכן ביצע לאורכו באופן רציף את כל הפעולות האופייניות ללוחמי מג"ב, ולפיכך חלה בעניינו החזקה שנקבעה בע"א 201/71 נויפלד נ' קצין תגמולים, פ"ד כו(1) 650, 653. לפי חזקה זו", די [בכך] להצביע על קשר סיבתי בין התפרצות המחלה או החמרתה", וכי מכל מקום די בכך שהשתתף במסגרת שירותו במבצע שלום הגליל על מנת שיוחל בעניינו כלל זה. כמו כן, מפנה המערער לע"א 612/74 סעדי נ' קצין תגמולים, פ"ד כט(2) 794, 796, שם נקבע כי "תובעת תגמולים בשל מחלת סכיזופרניה אינו חייב להוכיח אירוע יוצא דופן דווקא בעת השירות הצבאי אבל הוא חייב להוכיח שבעת השירות היה נתון עקב השירות במצבים קשים יוצרי מתח ודאגה מעל ומעבר לאלה הצפויים לאדם בשירות האזרחי". מכל מקום טוען המערער כי המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין קיומו של קשר סיבתי, אינם מבחנים רפואיים גרידא אלא נסמכים על קביעות משפטיות. המערער מפנה בנושא זה לע"א 137/64 ויינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח(2) 510, 519. 8. המשיב טוען כי עיקרו של הערעור הינו בשאלה עובדתית הנוגעת לאופי שירותו של המערער, הפעולות אותן ביצע במהלכו וסיווגו כשירות "קל" או "קשה", וזאת באופן החורג מהוראת סעיף 34(א) לחוק התגמולים המתירה הגשתו של ערעור "בנקודה משפטית בלבד". מכל מקום, לשיטתו, בעת שהמומחים אינם חלוקים בדעותיהם כי מחלת סכיזופרניה שמקורה באירוע חיצוני מתגלה לא יאוחר ממספר חודשים ממועד האירוע, הרי שבנסיבות העניין בהן לא הוכח קיומם של ביטויי דחק חיצוניים כלשהם בתקופה העוקבת את שירותו של המערער, והמערער עצמו בחר להמשיך ולעבוד כשומר גם במקצועו האזרחי, הרי שממילא לא עמד המערער בנטל להוכיח את הקשר הסיבתי האמור. דיון 9. נקודת המוצא בענייננו תמצא בפסק דינו של בית משפט זה בגלגול הקודם, לפיה בהיות שירותו של המערער שירות קצר ומשהמחלה התפרצה במהלכו של שירות זה, עומדת לזכותו של המערער החזקה שהמחלה התפרצה עקב השירות הצבאי, ובלבד שקיימת ראיה רפואית הקושרת בין השירות הצבאי לבין המחלה. נקודת מוצא נוספת, היא שתנאי השירות הכללים, כאשר מדובר בתנאי קשים הכרוכים במתח, דאגה ופחד, הוכרו בפסיקה כתנאים שיכולים להביא לפריצת המחלה. 10. במקרה שלפנינו ועדת הערר דחתה את הטענה לקיומו של קשר סיבתי של גרימה בין השירות הצבאי לבין המחלה מאחר והגיעה למסקנה ששירותו הצבאי של המערער היה שירות קל. היא ציינה בהחלטתה שהמשימות שהוטלו על המערער היו שמירה, סיור סביב מתקנים ושמירה על מגדלים וכי "שירותו של המערער בהיותו בשירות קבע במישור אדומים- אובייקטיבית, לא היה קשה וסובייקטיבית, המערער עצמו ראה אותו כמתאים לאישיותו ולצרכיו ואם היה קשה ולא נוח, בינו לבין התפרצות המחלה לא מצאנו קשר". 11. אין ביכולתנו לקבל קביעה זו של הוועדה, שכן היא מתעלמת לחלוטין מהראיות שהוצגו בפניה ובכלל זה ראיות שבאו מפיו של מפקדו של המערער, החלטה של הוועדה הרפואית של המשטרה אשר החליטה על שחרורו של המערער מהשירות במשטרה ואפילו ממכתבו של מפכ"ל המשטרה. כך, העיד מפקדו של המערער על אופי שירותו: "ת. ...שמירה זו קשה. לפעמים הייתי הולך למגדל. מי שהיו רוצים להעניש אותו היו אומרים לך נעביר אותך למתקן. אם נהג עושה עבירה - אומרים נעביר אותך למגדל. ... ש. לא הרגשת שקשה לו ת. לכולם היה קשה. היה מקרה של בחור שירה בעצמו כדורים הוא התייאש". בדומה קבעה הוועדה הרפואית המשטרתית הארצית בתאורה את אופי עובדתו של המערער (כאשר החליטה על סיום שירותו של המערער במשטרה): "המציאות בעבודה לוחצת בעיקרה מלאה באירועים ובמצבים בלתי ניתנים לשליטה אשר מלחיצים הן את המערכת והן את המפקדים ובודאי את השוטר הקטן אשר נמצא לעיתים קרובות במצבי אי ודאות קשים". ואם אין די בכל אלה, במכתב מיום 1.12.87 התייחס מפכ"ל המשטרה בכבודו ובעצמו לעבודתו של המערער, ככוללת "מתחים ולחצים". 12. לאור האמור אנו סבורים שהמערער הוכיח בפני ועדת הערר כי שירותו הצבאי היה כרוך במתחים ולחצים ובנסיבות אלה על ועדת הערר היה לקבל את חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם המערער אשר קשר את פריצת המחלה לשירות. 13. לפיכך אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינה של ועדת הערר, וקובעים שנכותו הנפשית של המערער נגרמה כולה תוך כדי ועקב השירות. המשיב ישא בהוצאותיו של המערער בהליך זה ובפני ועדת הערר ובנוסף ישא בשכר טרחת עורך דין המערער בשני ההליכים בסכום של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. 14. המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לצדדים. ניתן היום, כ"ט באדר א' תשס"ח (6 במרץ 2008), בהעדר הצדדים. מוסיה ארד, נשיאה יהונתן עדיאל, שופט מרים מזרחי, שופטת התחום הנפשיצבאסכיזופרניהשירות צבאי