1. התובע, יליד 16.9.70, עבד אצל הנתבעת מס' 1, ארגון נהגי יבנה וגדרות בע"מ, כנהג משאית מנוף. ביום 1.8.02 נפגע במהלך עבודתו, עת נפל מגג מכולה שבהעמסתה עסק. תביעתו דנן, בגין נזקי הגוף שאונו לו בתאונה, הוגשה נגד מעסיקתו, הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), ומבטחתה בחבות מעבידים, היא הנתבעת מס' 2; נגד מימד ישראל טכנולוגיות בע"מ, שהזמינה את ההובלה והייתה בעלת המכולה שבהעמסתה עסק בעת אירוע התאונה, היא הנתבעת מס' 3 (להלן: "מימד"), ומבטחתה הנתבעת מס' 4, ונגד חברת החשמל, שמאתר תחנת הכוח "חגית" בהרי מנשה שבחזקתה הועמסה המכולה, ובשטחה אירעה התאונה, הנתבעת מס' 5. התובע טוען בתביעתו לאחריות כל אחד מן הנתבעים כלפיו, שעוולו ברשלנות, ובעוולת הפרת חובה חקוקה, בשל הפרת הוראות תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים) תשמ"ו-1986 ופקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] התש"ל-1970. שאלת האחריות 2. אין חולק, כי ביום 1.8.02 נשלח התובע ע"י הנתבעת להעמיס מכולה בתחנת הכוח "חגית" של חברת החשמל, ולהובילה למחסניה של מימד. התובע הגיע לתחנת הכוח, ושם המתין לו מנהל העבודה מטעם מימד, שהסדיר את כניסתו לאתר, והובילו אל המכולה אותה היה על התובע לשנע. 3. מדובר במכולה סטנדרטית, שגובהה כ- 2.5 מ' לערך, אשר שימשה כמשרד של צוות המיכשור של עובדי מימד באתר. מוסכם כי על גג המכולה הורכב ע"י עובדי מימד לוח מאיסכורית, כדי לבודד את המכולה מהרעש ומגשם, וכי הלוח לא היה חלק אינטגראלי של המכולה. אין גם חולק, כי לוח האיסכורית היה גדול יותר משטח גג המכולה ובלט החוצה משולי הגג, כפי שניתן לראות בתמונת המכולה ת/1. 4. התובע תאר את שיטת העבודה לשינוע המכולה, כדלקמן: "ברגע שאני מגיע לאתר, אני עומד ליד המכולה, פותח את הרגל של המנוף ליד המכולה, יש 4 פינים שעליהם יושבת המכולה, בהיקף של המשאית כ- 6 מ'. מרים אותם, מכין אותם, מחבר את השרשראות לוו של המנוף, מרים את המנוף לאמצע המכולה, עולה למעלה על הגג וקושר ב-4 הפינות של המכולה - יש שם חורים ואני מכניס את הוו לתוך החורים שיש ב-4 פינות". (עמ' 2 ש' 28 ואילך). התובע אישר כי לפני עלייתו על גג המכולה, הוא נוהג לבדוק את המכולה מכל צדדיה, אם אין דברים בולטים, כמו מזגן, ואם כל חפץ הבולט מן המכולה מחוזק וקשור היטב. 5. וכך עשה גם במקרה דנן: הוא בדק את המכולה, ראה שקיים מזגן וכן ראה מלמטה כי מותקן על גג המכולה לוח איסכורית, שהיה דבוק למכולה עם חומר מבודד, ואשר בלט משולי המכולה החוצה כ- 30 ס"מ. לאחר הבדיקה, עלה התובע על גג המכולה באמצעות סולם המצוי דרך קבע ברשותו למטרה זו, על מנת לחבר את שרשראות המנוף לחורים שבפינות המכולה, כדי לאפשר הרמת המכולה. כשעלה על הגג - הבחין בצינור ברזל שאורכו כמטר וחצי, שהיה מונח במרכז הגג. הואיל ואסור להסיע את המכולה כשמונח על גגה צינור ברזל, שעלול להתגלגל וליפול ולפגוע במשתמשים אחרים בדרך, פנה התובע למנהל העבודה של מימד, מר ויטלי רום (להלן: "ויטלי") שעמד בקרבת מקום, ושאל אותו מה לעשות עם הצינור. את שקרה לאחר מכן, מתאר התובע בחקירה הנגדית (עמ' 4 , שורות 17 ואילך): "ואז הסתובבתי לצד ימין והרמתי את הצינור ובאתי לזרוק אותו לצד ימין שלי, לכיוון מערב. לפני שבאתי לזרוק איכשהו תפסתי אותו ובדיוק ראיתי את מנהל העבודה של בעל המכולה, של מימד, ליד המשאית. לפני שזרקתי שאלתי אותו מה אתה רוצה שאעשה עם הצינור, והוא אמר לי תזרוק אבל שמאלה לכיוון המזגן. ואז לקחתי שמאלה ועשיתי סיבוב בשביל לזרוק, להניח אותו על הרצפה ולא להעיף אותו באוויר, כשעשיתי הסיבוב הרגל שמאל שלי לחצה פה באוויר על גג האיסכורית - במקום שאני מסמן בתמונה ג' ואז נפלתי עם הרגל על הרצפה". התובע מסביר את הסיבוב שעשה עם הרגל, אותו תאר בחקירתו דלעיל: בתחילה בקש להשליך את הצינור לימינו, ואז ראה את ויטלי, וויטלי הורה לו להשליך את הצינור בין המבנים, משמאלו של התובע. כשהסתובב שמאלה, איבד את חוש הכיוון, דרך על הפינה, בעודו סובר כי הוא מניח את רגלו על גג המכולה, ונפל ארצה (עמ' 5 שו' 1-4). העולה מעדותו של התובע הוא כי התאונה התרחשה בעת שדרך על קצה לוח האיסכורית אשר בלט מעבר לשטח גג המכולה, כאשר ביקש להשליך את הצינור שמצא על הגג והלוח התכופף תחת כובד גופו של התובע, שהינו אדם כבד גוף ושוקל כ-150 ק"ג, והוא נפל מגג המכולה ארצה. 6. תיאור זה עומד בהלימה עם עדותו של ויטלי רום, העד מטעם מימד. ויטלי אישר כי לאחר שהתובע עלה על הגג, הוא שאל אותו מה לעשות עם הצינור שמצא על גג המכולה. ויטלי הורה לו לזרוק את הצינור מן הגג לארץ (עמ' 18 שו' 1 1-3). ויטלי גם אישר בחקירתו הנגדית כי התובע דרך על קצה לוח האיסכורית, שנמעך תחת כובד משקל גופו של התובע וכך נפל התובע ארצה (עמ' 18 שו' 8). בתצהיר העדות הראשית טען ויטלי כי התובע המשיך ללכת על גג המכולה עד הקצה כדי להשליך את הצינור, ולא השליכו מן המקום בו נמצא הצינור במרכז המכולה, "כאשר אנו צעקנו לו שלא להתקרב לקצה הגג", אך בחקירתו הנגדית לא זכר ויטלי מי צעק, ואם גם הוא היה בין הצועקים לכאורה: "אני זוכר, אבל לא זוכר מי צעק. אני שמעתי, אני צעקתי, מישהו צעק, זה מה שהיה" (עמ' 18 שורה 14). עדותו של ויטלי בנקודה זו, דהיינו: אם הוזהר התובע שלא להתקרב לקצה הגג, להבדיל מעצם תיאור התאונה, לא הייתה עקבית. עדותו הייתה מבולבלת, וניכר בה שהוא מנסה בדוחק לתת הסבר לדברים שנכתבו בתצהירו באורח מגמתי. על מגמתיות האמור בתצהירו של ויטלי, להבדיל מעדותו בחקירה הנגדית, ניתן ללמוד גם מכך, שעצם קיומו של לוח האיסכורית שהיה מורכב על גג המכולה ובלט משוליה, כלל לא נזכר בתצהיר. אדרבא, בסעיף 7 לתצהירו של ויטלי נרשם: "אבקש להדגיש כי גג המכולה נשוא התביעה, כמו גם במקרים של מכולות אחרות, עשוי מברזל והינו בטיחותי ללא כל פגם או ליקוי ואין כל מניעה בעליה או בדריכה עליו, כל עוד ובתנאי שפועלים בהתאם להנחיות הבטיחות בעבודה בגובה, הרלבנטיים לעבודה מסוג זה". בחקירתו הנגדית אישר ויטלי כי הכוונה הייתה למכולה ללא לוח איסכורית, ובמיוחד לא כזה ששוליו בולטים מגג המכולה. קיומו של לוח כזה הוסתר בתצהיר העדות הראשית שניתן על ידי העד מטעם מימד ועלה רק בחקירתו הנגדית, ומלמד על מגמתיות הצגת העובדות והסתרת עובדות שאינן נוחות למימד. דברים אלו חמורים במיוחד, לאור העובדה, שלוח האיסכורית הותקן על גג המכולה על ידי עובדי מימד, לפי דרישתו המפורשת של העד מטעמה. התובע מכחיש כי הוזהר על ידי ויטלי או על ידי מאן דהוא אחר (עמ' 11 שו' 30) מפני נפילה מקצה הגג, ומודה כי איבד את חוש הכיוון כאשר הסתובב כדי להשליך את הצינור, בהתאם להוראות שקבל מויטלי. 7. אינני מקבלת את עדותו של ויטלי בתצהירו, כאילו התובע הוזהר על ידו או אל ידי עובדי מימד האחרים, לבל יתקרב לקצה הגג. גרסה זו אינה מהימנה עלי. יחד עם זאת, לא יכול להיות ספק, כי התובע היה מודע לקיומו של לוח האיסכורית על גג המכולה, וכי קצהו בולט אל מעבר לשולי גג המכולה. התובע הבחין בכך בעת שבדק את המכולה מלמטה, לפני שעלה עליה, וכן הבחין בכך בעת שהיה כבר על גג המכולה, שכן כדי להכניס את שרשראות המנוף, היה עליו לכופף את קצה פח האיסכורית, כפי שהעיד שעשה, לפני שהתפנה לזרוק את הצינור (עמ' 4 שו' 14). 8. התובע הגיש תביעתו נגד מעבידתו, נגד מימד - בעלת המכולה ומזמינת עבודת ההובלה, ונגד חברת החשמל שבחצריה אירעה התאונה. התובע טוען לאחריות כל הנתבעים אשר עוולו כלפיו ברשלנות ובהיפר חובה חקוקה, בניגוד לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים) התשמ"ו-1986. 9. התובע עבר קורס מפעיל משאית מנוף. בקורס למד שיטות הרמה - הרמה באמצעות שרשראות, רצועות, כללים להרמה בטוחה של מטענים. בעבודתו אצל הנתבעת, נהג לשנע ולהוביל ברזל, גדרות של בתים, מלט, משטחים שונים ומכולות, כדוגמת המכולה נשוא התביעה. אלא, שהייתה זו הפעם הראשונה, שהוביל מכולה שעליה גג איסכורית שבלט משוליה. התובע היה מודע לכך, שעליו לבדוק את המכולה לפני הובלתה, לוודא שאין בולטים ממנה חפצים שאינם מחוזקים ועלולים ליפול או להשמט תוך כדי ההובלה. כך, ווידא התובע במקרה דנן אם המזגן שהיה מותקן במכולה מחוזק כראוי. כך, בדק גם את גג האיסכורית וראה שהגג מודבק באמצעות חומר מבודד לגג המקורי של המכולה. התובע מודה כי קבל ציוד בטיחות מן הנתבעת - כובע מגן, נעלי עבודה, כפפות עבודה (עמ' 4 שו' 1). 10. למען תקום חבות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות, יש להוכיח שלושה אלה: קיום חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת החובה וקשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק [ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פד נח(1)1]. הלכה פסוקה היא כי שליטה ופיקוח על מקרקעין מקימים חובת זהירות מושגית כלפי מבקרים במקרקעין [ע"א 343/74 גרובר נ' עירית חיפה, פד ל(1) 141, ע"א 683/77 ברוק נ' עירית תל אביב יפו, פד לד(1) 157, ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פד לז(3) 757]. מכאן, חובת הזהירות המושגית של חברת החשמל, בעלת המקרקעין שבחצריה ארעה התאונה. אין חולק, כי גם הנתבעת, כמעבידתו של התובע, חבה כלפיו חובת זהירות מושגית. חובתו של מעביד כלפי עובדו, להנהיג שיטות עבודה בטוחות ותנאי עבודה ראויים המספקים הגנה לעובד מפני סיכונים ותקלות שאדם סביר עלול לצפותם. על המעביד להדריך את העובד בשיטות עבודה בטוחות, ולהקפיד על קיומם. "מחובתו של מעביד להגן על עובדיו מפני סיכונים, המצויים במקום העבודה או בתהליך העבודה. אמנם, אין לדרוש ממנו לנקוט אמצעים כה מרחיקי לכת, שימנעו לחלוטין כל סיכון אפשרי ותיאורטי, שאינו עולה על הדעת, אך בכל זאת עלול להתהוות. אולם חובה עליו לנקוט אותם האמצעים, שימנעו מהעובד סיכונים אפשריים, ושסביר להניח שללא האמצעים שיינקטו עלולים הסיכונים לגרום לתאונה" [ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266]. היקפם של אמצעי הזהירות שעל המעביד לנקוט הם תולדה של הסיכון הצפוי. ככל שהסיכון גדול יותר, אמצעי הזהירות שעל המעביד לנקוט רבים יותר [ראה: ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 6; ע"א 419/83 פטרולגז ואח' קאסרו ואח' פ"ד מ(1) 505]. המסקנה שבין שני צדדים לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד אינה שוללת את המסקנה כי קיימת חובת זהירות מושגית בין צד למשנהו [עא 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, מח(1) 415]. חובת זהירות מושגית קיימת גם בין מזמין העבודה למבצעה, וכבר נפסק כי על מזמין העבודה מוטלת חובה כללית להבטיח את שלומו וביטחונו של כל אדם שמזמין העבודה צופה, או צריך לצפות, שעשוי להיות מושפע מן המתרחש בשטח מפעלה, בין עם הוא עובד ובין אם הוא קבלן עצמאי, או עובדו של קבלן עצמאי [ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פד נח(1)1]. כך, מוטלת גם על הקבלן הראשי ומבצע הבניה, שמתפקידו לקיים פיקוח על אתר העבודה ולדאוג לאמצעי בטיחות נאותים, חובת זהירות מושגית כלפי כל מי שעלול להיפגע כתוצאה מביצוע העבודות באתר. מן המקובץ, עולה המסקנה כי כל אחת מהנתבעות, חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע: הנתבעת 1 - כמעבידתו, מימד - כמזמינת העבודה, וחברת החשמל - בהיותה הקבלן הראשי של העבודות במסגרתם ארעה התאונה, וכמחזיקת השטח שבו ארעה התאונה. 11. אך אין די בקיום חובת זהירות מושגית בין שני צדדים, ויש לבחון אם בנסיבות המקרה קיימת גם חובת זהירות קונקרטית. חובה זו מחייבת בדיקה מדוקדקת של פרטי האירוע ושקלול הנסיבות המקרה והיא נקבעת לפי מבחן הצפיות - דהיינו: האם הנתבע היה צריך לצפות את הנזק הספציפי שהתרחש בנסיבות המקרה המדובר [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד לז(1) 113]. 12. "מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק.. חובתו של מזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלו" {פרשת ועקנין, שם בעמ' 131]. סטנדרט ההתנהגות הסביר שעל מזיק לנקוט, עשוי להילמד מחובות שמטיל המחוקק בנסיבות שונות. אמנם, רמת ההתנהגות הנדרשת על פי עוולת הרשלנות, היא זו הנקבעת על ידי האדם הסביר בהתחשב בנסיבות המקרה, ואילו רמת ההתנהגות הנדרשת על פי עוולת חובה חקוקה עשויה להיות חמורה, זהה או נמוכה מן הנדרש מן האדם הסביר, אך הלכה היא כי החובה הסטטוטורית יכולה לשמש אינדיקציה לסטנדרט הזהירות הראוי שחייב בו אדם סביר. העובדה, שחיקוק פלוני מטיל חובה לנקוט אמצעי זהירות מסוימים אינו חל על מזיק אלמוני, אינה מחייבת את המסקנה כי אותו מזיק אלמוני פטור מנקיטת אמצעי הזהירות המנויים באותו חיקוק [ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, נ(2) 111]. על אמצעי הזהירות שהיה על הנתבעים לנקוט, ניתן ללמוד מפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל-1970, הקובעת: "היה אדם לצריך לעבוד במקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים, ואין המקום מאפשר אחיזת רגל בטוחה, ולפי הצורך - אחיזת יד בטוחה, יותקנו, ככל שהדבר מעשי במידה סבירה, אמצעים לבטיחותו על ידי גידור או באופן אחר". תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים) התשמ"ו - 1986 (להלן - "תקנות הבטיחות"), אוסרות על העסקת אדם בעבודה על גג שביר, אלא אם ננקטו אמצעים שימנעו את נפילתו, בהתחשב במבנה הגג ובשבירותו (תקנה 3), ביניהם חגורת בטיחות או רתמת בטיחות שתבלום את נפילתו של האדם מהגג השביר (תקנה 6(ב)). הוראות אלו הוחלו במפורש גם על תופש מפעל או בעל המקום שבחצריו מבוצעת העבודה על הגג השביר (תקנות 16, 19), והן מהוות אינדיקציה לסטנדרט ההתנהגות הסביר. 13. לא יכול להיות ספק, כי על מימד, הבעלים של המכולה שמגגה נפל התובע, ומזמינת ההובלה של המכולה, חלה חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה. מימד, או נכון יותר עובדי מימד, הם שהתקינו על גג המכולה את לוח האיסכורית באופן שבו הותקן, קרי: כאשר הלוח בולט משטח גג המכולה, ללא אמצעי חיזוק ותמיכה, ומבלי שניתן להבחין בעת העמידה על גג המכולה, מהם גבולות המכולה. מימד הייתה צריכה לצפות לכך, שבעת שינוע המכולה, יהיה צורך לעלות על גג המכולה, כדי לחברה למנוף שירים את המכולה על המשאית, וכי תוך כדי תנועה על גג המכולה, עלול אדם לדרוך על שולי לוח האיסכורית, שאין תמיכה מתחתיו, וליפול. מימד יכולה הייתה למנוע את הסכנה באמצעים קלים ופשוטים: סימון גבולות שטח המכולה על לוח האיסכורית מלמעלה, התקנת גידור מתאים או פירוק לוח האיסכורית לפני הובלת המכולה. מימד לא נקטה באמצעי זהירות אלו, וכתוצאה מכך נגרם הנזק, ולפיכך, ניתן לקבוע כי מימד עוולה כלפי התובע בעוולת הרשלנות. אמנם, מימד לא הייתה חייבת כלפי התובע למלא אחר הוראות פקודת הבטיחות בעבודה, שכן היא לא הייתה מעבידתו של התובע, ואף על פי כן היה עליה לנקוט אמצעי בטיחות מצידה כדי למנוע את סכנת הנפילה. החובה של כל מזיק כלפי התובע הינה חובה אישית ונמשכת ואין מזיק יכול להתנער ממנה בטענה שאחר אחראי לכך [ראה: ע"א 701/77 רשות הנמלים בישראל נ' מספי, פד לג(1)737, ע"א 600/86 עמיר נ' קונפינו, מו(3) 233, ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, נח(1) 1] . 14. גם הנתבעת 1 - מעבידתו של התובע חבה חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה. חלק בלתי נפרד מעבודת השינוע של המכולות כרוך בעליה על גג המכולה, כדי לחברה לשרשראות ההרמה של המנוף. המעבידה הייתה צריכה למלא כלפי התובע את כל הוראות פקודת הבטיחות בעבודה, להנחותו בכל הוראות הבטיחות המתאימות וההולמות את נסיבות העניין ולציידו בציוד מתאים ובאמצעים המונעים את סכנת הנפילה מגובה, כמתחייב מעצם וטיב עבודתו של התובע הכרוכה בעבודה בגובה שיש ממנו סכנת נפילה. היה עליה להדריך את התובע כיצד לנהוג, כאשר הוא נדרש להעביר מכולה שאינה רגילה, שהותקן עליה גג שביר מן הסוג שהותקן: כמו, למשל, לדרוש חיזוק של גג האיסכורית הבולט משולי גג המכולה או להסירו בטרם ההובלה. 15. הדין שונה באשר לחברת החשמל. חלה עליה אמנם חובת זהירות מושגית כלפי התובע, אך בנסיבות המקרה, לא חלה עליה כל חובת זהירות קונקרטית, ובוודאי שחברת החשמל לא הפרה חובה כזו כלפי התובע. חברת החשמל ביצעה עבודות בתחומי תחנת הכוח "חגית". לשם ביצוע העבודות, התקשרה עם חברת מימד. חברת החשמל התירה למימד להציב בשטחה מכולה, היא המכולה נשוא התביעה. בסיום העבודות, היה על מימד לסלק את המכולה שהציבה בתחומי תחנת הכוח. לשם כך, הוזמנה ההובלה מן הנתבעת. לא הוכח כי חברת החשמל שמרה בידיה את הפיקוח על פינוי הציוד והמכולה של מימד משטחה. אפשר ללמוד גזירה שווה לענייננו מע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי [שם, עמ' 20]. במקרה זה, אלתא כרתה חוזה עם מנירב להקמת מבנה בשטחה של אלתא. מנירב התקשרה עם סו"ב להקמת החלק הטרומי של המבנה. סו"ב הזמינה את מריון להרמת הקירות הטרומיים. במהלך העבודה, נפגע תנעמי, עובדה של מריון. ונפסק שם, לעניין אחריותה של אלתא, שהיא מזמינת העבודה ובעלת השטח בו בוצעה העבודה: "אלתא היא בעלת המבנה שבשטחו נפגע תנעמי. היא הפקידה את ביצוע עבודות הבניה בידיו האמונות של קבלן עצמאי המומחה למלאכה זו. תנעמי נפגע כתוצאה ממחדלו הרשלני של הקבלן העצמאי. האמנם נושאת גם היא באחריות לנזקיו? על כך יש להשיב בשלילה. אכן, הלכה פסוקה היא כי שליטה ופיקוח על מקרקעין מקימים חובת זהירות כלפי מבקרים במקרקעין.. עם זאת יוצא בעל מקרקעין ידי חובתו כלפי מבקרים בקרקע שבחזקתו אם הוא מוסר ביצוע עבודה הדורשת מומחיות לידיו של קבלן עצמאי מומחה.. בפרשה שלפנינו הוציאה אלתא מידיה את השליטה והפיקוח על הנעשה בשטח המבנה בכך שהעבירה למנירב את עבודות הקמת המבנה. מנירב נמצאה יום יום באתר הבניה, ארגנה את העבודה ופיקחה עליה, והיא שהייתה אחראית לסידורי הבטיחות ובידיה היו האמצעים והיכולת למנוע נזק. במצב דברים זה אין לצפות שאלתא תנקוט אמצעי זהירות מצידה.." כך בענייננו: חב' החשמל התקשרה עם מימד לביצוע העבודות. מנהל העבודה של מימד הוא שהיה בשטח ופיקח על פינוי המכולה, הוא שנתן את ההוראה לתובע לאן להשליך את צינור המתכת שנמצא על גג המכולה. תפקידה של חברת החשמל באירוע התמצה במתן היתר לתובע ולמשאיתו להיכנס לאתר, וגם זאת לאחר שמנהל העבודה של מימד הסדיר את כניסתו לאתר. בנסיבות אלו, לא הייתה בידי חברת החשמל כל שליטה או פיקוח על שינוע המכולה, והסקנה המתבקשת היא, כי הנתבעת 5 לא התרשלה כלפי התובע. התוצאה הינה, כי דין התביעה נגד חברת החשמל - להידחות. 16. באשר לסוגיית האשם התורם של העובד, המגמה היא לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות, ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס אשם תורם. הבסיס הרעיוני להלכה זו נעוץ בכך שהמעביד הוא זה המופקד על המפעל במסגרתו מבצע העובד את מלאכתו, ומתפקידו של המעביד לדאוג לכך שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים [ראה: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פד לח(1) 72]. העובד, אשר עושה את עבודתו למען מעבידו, לא תמיד נותן דעתו רק לביטחונו האישי. כבר נפסק, כי אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו לנהוג כן ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכול כדי להישמר על נפשו, הייתה הסכנה חדלה להיות קיימת. וודאי שגם העובד חייב להיזהר בעבודתו, אך יש להכיר בכך שדווקא רצונו הטוב של העובד לרצות את המעביד, גורמת לו ליטול על עצמו סיכוני גוף, לעיתים חמורים וקשים [ת.א (חי') 820198 חלמי חט'יב נ' צבי פוקס, (1.1.04)]. בתי המשפט הכירו בכך, שעובד לא תמיד עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול ביישוב הדעת את הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתו [ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח', פד מב(1) 415]. מידת אשמו התורם של העובד נבחנת בהשוואת מעשי הרשלנות של המזיק למול הסטייה מסטנדרט ההתנהגות הסבירה מצד הנפגע. בקביעת שיעור אשמו התורם של הנפגע נלקחים בחשבון ניסיונו, וותקו בעבודה, בקיאותו ומקצועיותו של העובד. אין חולק כי גם העובד חייב מצידו לגלות תשומת לב וערנות לסכנות הטמונות בעבודתו לפי עצם טיבה ומהותה [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פד מה(2) 597]. התובע נשלח לבצע העבודה לבדו. התחושה שעולה מן העדויות הייתה תחושה של דחיפות בפינוי המכולה, שכן מימד כבר סיימה את העבודה באתר חברת החשמל והיה עליה לפנות את כל הציוד שלה משטח תחנת הכוח. התובע בדק את המכולה לפני שעלה עליה, והיה מודע לקיומו של לוח האיסכורית על גג המכולה, וכי לוח האיסכורית בלט מחוץ לתחום גג המכולה. אך כשעלה על הגג, לא יכול היה לראות את גבולות גג המכולה, והיסח הדעת ותנועת סיבוב שביצע עם גופו, כדי להשליך את הצינור למקום שהורה לו מנהל העבודה של מימד, גרמו לו לדרוך על קצה לוח האיסכורית, שלא היה מחוזק, ואשר קרס תחת כובד משקל גופו של התובע. לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין סטה התובע מסטנדרט ההתנהגות של האדם הסביר. העובדה שעלה על גג המכולה, למרות קיומו של לוח האיסכורית, נבע מרצונו לבצע את העבודה שלשמה נשלח, ואשר ביצועה היה דחוף הן למזמינת העבודה - מימד והן לחב' החשמל. התובע נאלץ לעבוד בקצה הגג, שכן יש לחבר את השרשראות ללולאות המותקנות בקצות גג המכולה. התובע היה זהיר במעשיו, והראיה שהספיק כבר לחבר קצה אחד של השרשרת, מבלי שנפל. הוא היה מודע ללוח הבולט, ואף נאלץ לקפלו לשם חיבור השרשרת. אז הבחין בצינור שאותו היה עליו לסלק מגג המכולה. כאן התערב מנהל העבודה של מימד שהורה לו לאן להשליכו, ותוך כדי תנועה סיבובית של הגוף, כדי להשליך את הצינור לצד שהורו לו, דרך בהיסח הדעת על קצה לוח האיסכורית, ונפל. לתובע גם לא היו הידע והכישורים לבחון, אם גג האיסכורית שחובר לגג המכולה הינו יציב דיו למדרך רגלו, והתובע יכול היה להניח שכן, אחרת היו מפרקים את לוח האיסכורית לפני שנדרש לעלות על הגג. בהציבנו את רשלנות הנתבעים מול התנועה בהיסח הדעת שביצע התובע, כשדרך על קצה לוח האיסכורית מבלי להיות מודע לכך שהקצה תלוי באוויר, אינני סבורה כי יש לייחס לתובע רשלנות תורמת כלשהי. 17. באשר לעוולת הפרת חובה חקוקה, הצהיר ב"כ התובע בסיכומיו, כי הסתמכותו על הוראות פקודת הבטיחות בעבודה ותקנות הבטיחות, היא לצורך קביעת קנה מידה לרשלנות (עמ' 23 שורה 3). אך גם מעבר לדרוש אציין, כי ניתוח עוולת הפרת חובה חקוקה תובילנו לאותה מסקנה: כי הנתבעות 1 ו- 3 עוולות כלפיו בעוולה זו, שכן הוראות פקודת הבטיחות בעבודה והתקנות חלו עליהן, ואילו חב' החשמל פטורה - לאור ההתקשרות החוזית של חברת החשמל לביצוע העבודה, עם מימד, בהתאם לתקנות 16(ב) ו-19(ב). 18. חלוקת האחריות בין המעוולים במשותף תעשה על ידי בית המשפט לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מן הצדדים [ע"א 267/58 לקריץ נ' שפיר, פד יג 1250]. מידת אשמה של מימד עולה על מידת האשמה של הנתבעת 1. מימד היא בעלת המכולה, מימד היא זו שהתקינה על גג המכולה את לוח האיסכורית באופן שבו הותקן, כשהוא בולט מעבר לשולי גג המכולה, ללא תמיכות וחיזוקים המאפשרים דריכה עליו. מימד היא זו שהזמינה את ההובלה, ולא פרקה את גג האיסכורית, למרות שידעה שיהיה על מאן דהוא לעלות על גג המכולה כדי לחברה למנוף, והייתה צריכה לצפות את הסכנה שבדריכה על קצה הגג, ומנהל העבודה מטעמה היה זה שהורה לתובע להשליך את הצינור לכיוון אחר, שחייב אותו לבצע הטיה וסיבוב של הגוף, ודריכה על קצה הלוח. לעומתה, עומדת הנתבעת 1. רשלנותה היא במחדל. אין מצופה מן הנתבעת 1 כי תבדוק מראש כל מכולה וכל מתקן שהובלתו מוזמנת ממנה, בטרם תשלח את התובע לבצע את ההובלה. רשלנותה מתבטאת באי אספקת ציוד מתאים ואי מתן הדרכה מתאימה. מידת אשמה פחותה ממידת האשמה של מימד, אשר יצרה את הסיכון שהתממש. לפיכך, הנני מורה כי חלוקת האחריות בין הנתבעת 1 לבין מימד - הנתבעת 3 היא: 30% הנתבעת 1 ו- 70% הנתבעת 3. גובה הנזק 19. כתוצאה מן הנפילה, נחבל התובע בכף רגל שמאל. הוא פונה לבית החולים "הלל יפה" בחדרה, שם אובחנו שברים ופריקות של בסיסי כל חמשת המפרקים בכף הרגל. ביום 4.8.02 נותח, בוצע שחזור פתוח וקיבוע עם פינים ממתכת (KW). התובע שוחרר לביתו אחרי 7 ימי אשפוז. נאסר עליו לדרוך על הרגל למשך 3 חודשים, בהם נעזר בקביים. לאחר תקופה זו, נעזר התובע במקל הליכה. התובע קבל טיפולי פיזיו טרפיה, וטיפולים פארה-רפואיים. 20. התובע שהה באי כושר מלא עד ליום 31.5.03. כתוצאה מן הפציעה, מתלונן התובע על כאבים עזים בהנעת הקרסול ואצבעות רגל שמאל, נפיחות בכף הרגל, הגבלה בתנועות, קושי בהליכה ועמידה ממושכת, בעליה וירידה במדרגות. התובע, אשר גם עובר לתאונה היה כבד גוף, נמנע מכל פעילות ספורטיבית בשל המגבלות הללו, ולטענתו הדבר גרם לעליה נוספת במשקלו, עד כי הגיע לכ-150 ק"ג, ולפגיעה קשה בכושר תפקודו הכללי. כתוצאה מהפציעה, התובע לא יכול לחזור לעבודתו כנהג משאית, עבודה הכרוכה במאמץ גופני ניכר, עליה וירידה מן המשאית, שימוש במנוף, הרמת משאות כבדים - פעולות שנבצר ממנו לעשות בשל הפציעה. הואיל ולנתבעת לא היה תפקיד אחר להציע לו, תפקיד שהיה כרוך במאמצים קלים בלבד, פוטר מעבודתו, ומאז לא מצא עבודה או עיסוק אחר. 21. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם: התובע - הסתמך על חוות דעתו של ד"ר ז'יטלני, אשר העריך את נכותו בשיעור 15% - לפי סעיפים 49(4) ו-49(2)ו' לתקנות, בשל כאבים באזור המטטרסלי והגבלה בתנועות בפרקי הקרסול וכף הרגל בעקבות הפגיעה בכף רגל שמאל. הנתבעים - הסתמכו על חוות הדעת של פרופ' אנגל שהעריך את נכותו של התובע בשיעור 5% בלבד, מותאם, לפי סעיף 49(4) לתקנות, המדברת על מטטרסלגיה טראומטית אחרי דפורמציה של הקשת הרוחבית, ללא דפורמציה כזו. לאור הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים, מונה ד"ר טאובר כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר טאובר אימץ את הקביעה של ד"ר ז'יטלני, והעריך את נכותו של התובע בשיעור 15% לאחר שנמצאו בצילום רנטגן עדכני סימנים ברורים לארתרוזיס קשה של המפרקים הטרזלים בכף רגל שמאל, המלווים בכאבים ניכרים, בהתאם לסעיף 49(2)ד' לתקנות. ד"ר טאובר נדרש להשלכה התפקודית של נכותו של התובע על עבודתו כנהג משאית, במענה לשאלות הבהרה שנשלחו אליו מטעם ב"כ התובע. לדעתו, יקשה על התובע ללחוץ על דוושת המצמד של המשאית, הדורשת הפעלת כוח, וכן יקשה עליו הטיפוס לקבינה של המשאית, בוודאי אם יאלץ לעשות כן מספר רב של פעמים ביום. ואכן, לפי עדות התובע, לא חודש רישיון הנהיגה שלו על משאית-מנוף (עמ' 6 שו' 25). כל חוות הדעת הוגשו ללא חקירות המומחים. גם הנתבעים הסכימו כי יש לתת עדיפות לחוות דעתו של ד"ר טאובר, המומחה האובייקטיבי אשר מונה על ידי בית המשפט, ואשר חוות דעתו מבוססת גם על ממצאים עדכניים בצילומי הרנטגן של התובע, וקובעת כי נכותו הרפואית של התובע, בתחום האורטופדי, כתוצאה מן התאונה, עומדת על 15%. בנסיבות אלו נקבע כי נכותו הרפואית של התובע, בתחום האורטופדי עומדת על 15%. 22. התובע פנה לביטוח לאומי בתביעת נכות מעבודה. הביטוח הלאומי הכיר בתובע כזכאי לשיקום, והפנה אותו לקורס מנעולנים. לאחר סיום הקורס, ניסה התובע לעבוד כמנעולן. הוא נטל הלוואה, רכש רכב מסחרי וציוד מתאים, אך לטענתו, לא הצליח לעבוד במקצוע החדש שרכש, בשל מגבלותיו כתוצאה מן התאונה: היה לו קשה ללכת, לעלות מדרגות, לסחוב את ארגז הכלים והציוד הדרוש לעבודתו (עמ' 5 שו' 26). מסתבר, כי התובע לא ניסה כוחו לעבוד כמנעולן אלא תקופה קצרה ביותר - כחודש וחצי (עמ' 7 שו' 24), והיו סיבות נוספות לנטישת התובע את הדרך העצמאית: חובות ותשלומים שנדרש לשלם לביטוח הלאומי, בגין תגמולים שקבל במסגרת פוליסת ביטוח חיים. מאז, התובע לא עשה מאמץ כנה ואמיתי להשתלב מחדש בשוק העבודה. הוא לא נרשם בלשכת התעסוקה ולא פנה לחברות כוח אדם. כשנשאל - מדוע לא ניסה להשתלב בעבודה הכרוכה בנהיגה, השיב - כי גם בעבודה זו נדרשת סבלות, ו"גם מעצבים, אני לא יכול לקחת אנשים איתי ולא נעים לי לעבוד עם אנשים" (עמ' 8 שו' 7). כך, שלחוסר השתלבותו של התובע בעבודה כלשהי, מאז התאונה ועד היום, סיבות נוספות שאין להן כל קשר לפציעה נשוא התאונה. 23. יחד עם זאת, לא נתן להתעלם מן העובדה, שהתובע איבד למעשה את כושרו לעבוד בעיסוק בו עבד שנים רבות עובר לתאונה, כנהג משאית מנוף, עיסוק שנשלל ממנו הן נורמטיבית, כאשר לא חודש רישיון הנהיגה שלו על משאית-מנוף, והן מעשית, לאור הפציעה והשלכותיה התפקודיות, כפי שאישר גם ד"ר טאובר. 24. הלכה פסוקה היא כי הנכות הרפואית אינה מצביעה בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכול תלוי במהות עבודתו של הנפגע ובטיב הפגיעה. יש שהפגיעה אינה חמורה, ובכל זאת היא מונעת מן הנפגע את הכושר לבצע את עבודתו כמקודם או לעסוק בעיסוקו הקודם, ולהיפך, יש שפגיעה חמורה אינה מונעת מן הנפגע להמשיך בעיסוקו כמקודם [ע"א 646/77 לוי נ' עמיאל פ"ד לב(3) 529, 583]. בנסיבותינו, פציעת התובע בתאונה נשוא התביעה שללה ממנו את הכושר להמשיך בעיסוקו הקודם כנהג משאית-מנוף. הפציעה שוללת מן התובע גם מגוון נוסף של עיסוקים הכרוכים בהליכה ועמידה ממושכת, ועליה וירידה במדרגות. שיעור הנכות הרפואית הולם גם את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע, בהתחשב בעיסוקו הקודם ויתר נתוניו האישיים, ולפיכך הנני מעמידה את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע על 15%. 25. שכרו הממוצע של התובע עובר לתאונה, לפי נתוני המל"ל היה 7,332 ₪. ב"כ התובע מבקש לבצע התאמה לשכר הממוצע במשק, אך בהעדר כל אסמכתא לכך כי שכרו של התובע היה צמוד לשכר הממוצע במשק או נגזר ממנו, אין מקום לביצוע התאמה כאמור, ובסיס השכר שייקח בחשבון לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות של התובע לעבר יהיה שכרו בהתאם לנתוני המל"ל. 26. התובע היה באי כושר מיום התאונה 1.8.02 ועד ליום 31.5.03, בסה"כ 10 חודשים, בגינם הוא זכאי לפיצויים בגין הפסד השתכרות לעבר לסכום של 73,320 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה 99,208 ₪. מתום תקופת אי הכושר ועד למועד פסק הדין, יפסק לתובע פיצוי לפי שיעור נכותו הרפואית, התואמת את נכותו התפקודית, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, בסך 91,616 ₪. הפיצויים בגין הפסד ההשתכרות לעתיד, כנגזרת של הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו בשיעור 15% משכרו המשוערך העומד להיום על סך 7,890 ₪, ובהיוון לעתיד עד גיל 67, עומדים על סך של 275,464 ₪. פרט לכך, אין מקום לפסוק לתובע פיצויים בשל היפלטותו משוק העבודה. היפלטות זו, ככל שקיימת, נעוצה בנסיבות אישיות של התובע שאינן קשורות כלל לתאונה. 27. סמוך לאחר התאונה, בעת שהתובע היה מוגבל בניידותו, נזקק לעזרה רבה, אותה קבל מהוריו בביתם הוא מתגורר. כן, נדרש לעזרה בהסעות לטיפולים פיזיוטרפי ים. את שווי ההטבה שקבל התובע מהוריו מעמיד ב"כ התובע על סך של 2,000 ₪ לחודש, סכום שהוא מקבל מהוריו מדי חודש, בהתאם לעדות אמו. אכן, אחרי התאונה, היה התובע מוגבל מאד בניידותו, ונאסרה עליו הדריכה על הרגל לתקופה ממושכת, שגם אחריה נזקק לקביים ולמקל הליכה, ואך טבעי כי נזקק לעזרה במשק הבית, בבישול, בניקיון ובקניות. אלא שכל השירותים הללו ניתנו לו בבית הוריו גם קודם לפגיעה, ולא הוכח כי חל שינוי משמעותי, המצדיק פסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג'. לא כן, בעניין נסיעות לטיפולים רפואיים, בגינם יש לפסוק לתובע פיצוי, על דרך האומדנא, בסך 5,000 ₪. באשר לעזרת צד ג' בעתיד, יום יבוא והתובע יעזוב את בית הוריו ויזקק לטפל בעצמו במשק ביתו. מוכנה אני לקבל כי התובע יהיה מוגבל בכך, בשל נכותו הנובעת מן התאונה, המונעת ממנו לעמוד עמידה ממושכת על הרגל, והוא יזקק לעזרת צד ג' בשכר. שוב, הואיל ומועד תחילת צורך זה לא ידוע, ויתכן והתובע יקבל עזרה זו במסגרת משפחתית, הנני פוסקת לו עד דרך האומדנא סך של 15,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעתיד. 28. הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, בהתחשב בתקופת האשפוז, הניתוח שעבר, תקופת אי הכושר, הנכות שנותרה והמגבלות והכאבים מהם סבל התובע ויסבול גם בעתיד - עומד על סך של 65,000 ₪, למועד פסק הדין. 29. מן הסכומים שנפסקו, יש להפחית את תגמולי המל"ל המשוערכים והנכונים למועד פסק הדין בסכום של 147,257 ₪. על סכום הפיצויים שנותר, לאחר ניכוי המל"ל, יתווספו הוצאות משפט, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% ומע"מ. בסכום פסק הדין ישאו הנתבעים 1-2 בשיעור 30% והנתבעים 3-4 בשיעור 70%. התביעה נגד נתבעת 5 - חב' החשמל נדחית. התובע ישא בהוצאותיה ושכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין. תאונת עבודה