התנכלות לעובדת בהריון

התנכלות לעובדת בהריון 1. עניינה של התביעה שבפנינו בטענת התובעת כי הנתבע ניהל נגדה מסכת של התנכלויות, הטרדות, אלימות מילולית, התעללויות, לעג וביזוי למן המועד בו הודיעה לו דבר הריונה, פיטרה מעבודתה בניגוד לחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954 (להלן - חוק עבודת נשים) וסירב להמציא לידיה מכתב פיטורין, דבר אשר מנע ממנה קבלת דמי אבטלה למשך שלושת החודשים שלאחר פיטוריה. לפיכך, נטען כי התובעת זכאית לתשלום הזכויות המגיעות לה בנסיבות סיום העסקתה ובגין תקופת עבודתה בנתבע ובכללן: פיצויי פיטורים, שכר 45 ימים מתום חופשת הלידה ועד למועד בו היה יכול הנתבע לפטרה עפ"י חוק, הפסד דמי אבטלה (בגין 3 חודשים) בצירוף פיצויי הלנה כחוק, פיצויים בגין התנהגות העולה כדי התנכלות ו/או תקיפה בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ז - 1997 (להלן - החוק למניעת הטרדה מינית) ו/או עפ"י כל דין אחר ודמי הבראה. לחילופין, נטען כי התובעת הפסיקה עבודתה אצל הנתבע לאחר חופשת הלידה ועל כן מהווה התפטרותה התפטרות בדין פיטורים המזכה אותה בתשלום פיצויי פיטורים. 2. בכתב ההגנה נטען: א. התובעת הסתלקה מעבודתה באופן פתאומי וללא כל סיבה מוצדקת ביום 3.11.03, וזאת ימים ספורים לפני המועד בו סוכם בין הצדדים כי תופסק עבודתה בנתבע, וזאת לאחר שבידיעתה ותוך מעורבותה המלאה חיפש הנתבע עובדת מחליפה בתפקיד עקב אי התאמתה של התובעת, וזאת לאחר השלמת תקופת חפיפה של שבועיים ובתום תקופת החגים. פיטורי התובעת נעשו, אם כן, כדין ובהתאם להסכמה שגובשה בין הצדדים בדבר מועד עזיבתה של התובעת את עבודתה בנתבע, כל זאת לפני מועד הלידה וללא קשר אליה. ב. התובעת פוטרה מעבודתה ללא קשר להריונה כי אם מסיבות מקצועיות גרידא: אי התאמה לתפקיד, ליקויים חמורים בתפקוד, התנהגות בלתי הולמת, ביצוע חישובים ורישומים שגויים בהכנת משכורות לעובדים, בהכנת דו"ח ההכנסות וההוצאות של העסק, ברישומים ללקוחות וספקים, ביצוע פעולות הנה"ח שלא על מערכת המיחשוב של העסק, ודיווחים כוזבים/מוטעים לשלטונות האוצר והמס, אי סדרים בניהול ספרי החשבונות של הנתבע. כל זאת, שעה שבעת קבלתה לעבודה הציגה התובעת בפני הנתבע מצג שווא לפיו הינה מנהלת חשבונות סוג 3, בעלת ידע במחשבים, הלומדת לימודי תואר לראיית חשבון וסטודנטית לשיווק, כישורים שהתברר כי אין ברשותה כלל . ג. אין כל יסוד לטענות התובעת כי עם היוודע דבר הריונה נקט הנתבע כלפיה במסכת התנכלויות, כפי המפורט בכתב התביעה, וזאת על מנת לגרום להתפטרותה. הנתבע לא גרם לתובעת לעוגמת נפש ולא הטרידה מינית. ד. החלטת הממונה על חוק עבודת נשים במשרד העבודה שלא ליתן לנתבע היתר לפיטורי התובעת הינה החלטה רצופת טעויות עובדתיות וניתנה נוכח אוזלת ידה של הממונה שביצעה בחינה בלתי ראויה, שטחית, רשלנית וקלת דעת של הבקשה. העובדות המפורטות בה והמסמכים שהוגשו בתמיכה לה, מוכיחים כי פיטורי התובעת היו ממניעים ענייניים ומקצועיים בלבד וכי טענותיה לעניין נסיבות/סיבות הפיטורים לא היו אלא מתוך תאוות ממון גרידא. הממונה סירבה לקבל מהנתבע תיק אסמכתאות המוכיחות טענותיו בדבר תפקודה הלקוי של התובעת ועל כן לא היתה כל הצדקה לטענת הממונה כי הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי הפיטורים הינם מוצדקים. 3. במצורף לכתב ההגנה הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד במסגרתו עתר הנתבע לחייב את התובעת בפיצוי בגין הנזקים שגרמה במעשיה/במחדליה, כמפורט לעיל , בפיצוי בגין עוגמת נפש ופגיעה במוניטין, בהשבת תשלומי שכר ששולמו לתובעת ביתר וללא הצדקה, וכן לחייבה לשאת בהוצאות השכר ששולמו לשתי עובדות נוספות, להן נזקק הנתבע לצורך בדיקה/תיקון/שיחזור של מחדלי התובעת. 4. בכתב התשובה לתביעה שכנגד נטען: א. הנזקים והטענות המיוחסים לתובעת בתביעה שכנגד מעולם לא הועלו בפני התובעת, אלא רק בדיעבד, לאחר שהתובעת הגישה תביעתה כנגד הנתבע ולא נועדו אלא להשמיץ ולהכפיש את שמה של התובעת ללא כל הצדקה. ב. התובעת מעולם לא הציגה עצמה בפני הנתבע כמנהלת חשבונות מסוג 3 ואף הדגישה בפניו כי אין היא בעלת ידע וניסיון בהנהלת חשבונות. ג. עבודתה של התובעת בהנהלת חשבונות בוצעה תחת עינו הבוחנת והבודקת של הנתבע ולא נעשתה כל םעולה בעסק ללא אישורו וללא בדיקתו; הנתבע היה בודק את דו"ח הנוכחות של כלל העובדים בעסק לפני שנרשמו המשכורות ורק לאחר אישור הדוח"ות היתה התובעת רושמת את השיקים עבור העובדים, אשר היו נבדקים ע"י הנתבע אחד לאחד בטרם מסירתם לעובדים; כל השיקים שהכינה התובעת עבור רשויות המס היו נבדקים ע"י הנתבע בעיון רב ורק לאחר חתימתו ואישורו היו משולמים; רישומי ההוצאות וההכנסות שבוצעו ע"י התובעת היו עפ"י הוראותיו של הנתבע, לרבות הרישומים שבוצעו בספרי החשבונות של העסק, שנבדקו גם ע"י יועץ/רו"ח חיצוני ומעבר לתלונות/טעויות רגילות ומקובלות לא הועמדה התובעת בפני הערות/ביקורת חמורה; הנתבע היה זה שהעביר חשבוניות מחודש אחד למשנהו על מנת שלא לשלם מלוא המע"מ. ד. תוכנת הנהלת החשבונות, שהיתה אמורה לשמש את התובעת בעבודתה, לא היתה בשימוש וכלל לא היתה מותקנית עובר לקבלת התובעת לעבודה, ואף כי הנתבע דאג לכך שהתובעת תעבור הדרכה לגביה, ההדרכה שניתנה לה בפועל היתה בלתי מספקת, והנתבע סירב ליתן לתובעת הדרכה נוספת כנדרש. ה. הנתבע מעולם לא אמר לתובעת כי בדעתו להביא עובדת שתחליפה בעבודתה, אלא כמקור סיוע נוסף לשם התמודדות עם עומס העבודה (דבר שהובהר לה למן תחילת עבודתה בעסק), ומעולם לא התלונן בפניה על ליקויים בעבודתה או אמר לה כי הוא מתכוון להפסיק את עבודתה בעסק ואין כל יסוד לטענות בדבר גרימת נזקים ע"י התובעת לעסק. ו. משכורתה של התובעת שולמה לה כדין ובגין העבודה הרבה שעשתה ואין לתובע כל עילה להשבת הסכומים ששולמה לה עקב כך; דרישתו של הנתבע כי התובעת תישא בעלויות שכרן של העובדות הנוספות הינה חסרת כל בסיס משפטי, שכן המדובר בעובדות שממילא היה נדרש הנתבע לשאת בהוצאות שכרן גם אם היתה התובעת מתפטרת בעצמה וללא קשר לנזקים שגרמה התובעת, כביכול, כנטען על ידי הנתבע. ז. הסכום הנתבע בגין "עומת נפש, פגיעה במוניטין ובזיון אישי" הינו חסר בסיס, מופרז ומופרך ולא מעוגן בעובדות כלשהן. לא היתה בהתנהגותה של התובעת כל פגיעה במוניטין ו/או בשמו הטוב של הנתבע וכל עבודתה של התובעת נעשתה במסירות ובנאמנות לעסק. 5. בהתאם להחלטה מיום 9.3.05 צורפה, לבקשת הנתבע, הממונה על חוק עבודת נשים במשרד התמ"ת (להלן - הממונה) כצד להליך. 6. בכתב התשובה לטענות שהועלו כנגדה בכתב ההגנה השיבה הממונה כדלקמן: א. החלטת הממונה ניתנה מכח סמכותה עפ"י סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, במסגרתה היתה הממונה מוסמכת שלא ליתן היתר לפיטורים, על פי שיקול דעתה, אפילו מצאה כי אין קשר בין פיטורי התובעת לבין הריונה. ב. לנתבע אין עפ"י חוק זכות ערעור או ערר על החלטת הממונה שלא להתיר את הפיטורים, ולפיכך אין כל מקום להבאת ראיות, לקיום הליך הוכחות נוסף בתיק ולפתיחת הסכסוך בין הצדדים מחדש, תוך הפיכת ביה"ד לערכאת ערעור נוספת על החלטת הממונה. ג. החלטת הממונה ניתנה לאחר בחינה מדוקדקת של כלל חומר הראיות שהונח בפניה תוך מתן הדעת לאיזון הראוי בין כלל השיקולים הנבחנים. ההחלטה הינה סבירה, ראויה ומנומקת כדבעי ונתקבלה לאחר שהממונה הגיעה למסקנה כי הנתבע לא הביא ראיות להוכחת אי שביעות רצונו מהתובעת והתובעת מנגד צירפה אישורים אותנטיים להעדרותה מהעבודה. לפיכך, והיות וביה"ד אינו נוהג להתערב בשיקולי הרשות המוסמכת כל עוד היא פועלת במסגרת סמכותה, באופן ענייני, בתום לב ובסבירות, הרי שאין כל יסוד /עילה שבדין לביטול החלטת הממונה ו/או להתערבות בה. 7. בדיון מיום 16.6.05 הודיעו הצדדים על הסכמתם כי נוכח כתב התשובה שהגישה הממונה והנספחים המצורפים לו אין כל צורך לזמנה להליך ההוכחות ובהתאם לכך, הופטרה המדינה מלהתייצב לישיבת ההוכחות. 8. מטעם הנתבע העידו מר אורי מורלס, מנהל היצור בעסק (להלן מר מורלס), מר פנחס אביבי, יועץ המס של הנתבע (להלן - מר אביבי), של מר עמוס בלחסן, רו"ח בהשכלתו, המשמש כעורך המשכורת של העובדים בעסק (להלן - מר בלחסן), של הגב' דיטה סקג'ו, מנהלת החשבונות בעסק (להלן - הגב' סקג'ו), ושל הנתבע בעצמו. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה. 9. העובדות הצריכות לעניין: א. הנתבע הינו בעל עסק המייצר ומשווק בארץ ובחו"ל, בין היתר, בשמים, שמנים וסבונים (להלן - העסק). ב. התובעת התקבלה לעבודה אצל הנתבע ביום 26.1.03 ועבדה בפועל עד ליום 4.11.03, בהנהלת חשבונות, ובעקבות עזיבת עובדת נוספת ששימשה כמזכירה, ביצעה התובעת עבודות מזכירות ושיחות טלפון הנדרשות לפעילות העסק. ג. בין הצדדים סוכם כי התובעת תועסק במשרה מלאה ובשכר חודשי בסך 5,500 ברוטו (ר' "טופס עובד" - נספח ב' לתצהיר התובעת). ד. ביום 1.12.03 ולאחר הפסקת עבודתה של התובעת בנתבע, הוגשה ע"י הנתבע לממונה על חוק עבודת נשים בקשה לקבלת היתר לפיטורי התובעת למפרע. ה. בהחלטה מיום 12.2.04 החליטה הממונה שלא ליתן היתר לפיטורי התובעת. לאחר שעיינו שטיעוני ב"כ הצדדים ובחנו חומר הראיות בתיק אנו קובעים כדלקמן: התביעה העיקרית: אשר לנסיבות שהובילו לקבלת התובעת לעבודה בנתבע 10. בחקירתו הראשית העיד הנתבע כדלקמן: "אני פרסמתי שתי מודעות בעיתון. האחת - לתפקיד מזכירה. השניה - לחפש מנהלת חשבונות בדרגה בכירה ככל האפשר על מנת להחליף את הנוכחית שעבדה משנת 2002 בשם דיטה..דיטה בהשכלתה החשבונאית היא מנהלת חשבונות סוג 2.. קיבלתי את הגב' בתיה ויאקובסקי כמזכירה. באותו יום ראיינתי את התובעת ורשמתי מפיה את הפרטים בנספח א' ..." עיון בנספח א' מעלה כי התובעת התראיינה כמועמדת לתפקידת מנהלת חשבונות ביום 14.1.03 ובמסגרת הראיון צויין ע"י הנתבע כי היא מנהלת חשבונות סוג 3, הנדסאית תוכנה, לומדת ראיית חשבון וסטודנטית של שיווק. כן צויין "עקרונית מעניינת". עוד מסר הנתבע: "בראיון השני עם התובעת היתה דיטה. האמנתי לכל מילה של התובעת, שהיא סטודנטית, ויש לה השכלה אקדמאית. גם דיטה התרשמה ואמרה לי שהיא נראית בסדר גמור.. דיטה ישבה עימה חמישה שבועות רצופים...אני חיפשתי מדופלמת ומומחית...במעט הזמן שהייתי במשרד, התחלתי להבין שמשהו לא בסדר עם התפקוד של התובעת...לאט לאט התחלתי להבחין בליקויים חמרוים...בשום פנים ואופן לא נאמר לי שאיננה מנהלת חשבונות, לא לי, לא לדיטה, לא ליועץ המס, לא לרו"ח...והוליכו את כולנו שולל." (ר' עמ' 20 לפרוטו') כך גם בחקירתו הנגדית ציין: "...תוך כדי הראיון לא הסתרתי מתוך הדברים שהתובעת אמרה, אמרתי שאני חושב שיש לנו אוצר..." (ר' עמ' 34 לפרוטו') הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי אף שראיין את התובעת לתפקיד של מנהלת חשבונות לא דרש ממנה להציג בפניו קורות חיים או תעודות הסמכה בכתב, אולם זאת כדבריו, לאור האמון שנטע בדבריה: "היא אמרה לי שהיא מנהלת חשבונות סוג 3, מעבר היא מדופלמת ולומדת ראיית חשבון...היא הציגה את עצמה מנהלת חשבונות סוג 3." (ר' עמ' 30 לפרוטו') 11. התובעת הציגה בחקירתה הנגדית גרסה שונה וטענה: "הייתי סטודנטית ולמדתי ראיית חשבון..לא רק שאמרתי לך שאינני מנהלת חשבונות ואין לי ניסיון, אמרת לי שיש רואה חשבון ויועץ מס ותפקיד הנהלת חשבונות הוא תפקיד פשוט של הוצאת חשבוניות ושיקים ובזה גם תעזור לי...היה לנו אחד כזה שעושה את המשכורות ויועץ מס...שאני הגעתי לעבודה התחילה איתי לעבוד בחורה בשם בתיה הנתבע ידע שאין לי ניסיון בהנה"ח ואמר שאנו נעזור אחת לשנייה....עבדתי בהנהלת חשבונות אבל לא טענתי מעולם שאני מנהלת חשבונות והתרעתי שאין לי ניסיון" (ר' עמ' 3, 9-10, 12 לפרוטו') דא עקא, תימוכין לגרסתו של התובע ניתן למצוא בדברי הגב' סקג'ו, אשר העידה כי "הנתבע אמר לי שמגיעה מישהי שלומדת ראיית חשבון והיא מנהלת חשבונות. התובעת התקבלה בתור מנהלת חשבונות יחידה בעסק שאמורה להחליף אותי בתפקידי...אני הייתי מנהל החשבונות היחידה ואי אפשר להיות עוזרת למנהלת חשבונות. התובעת לא אמרה לי אי פעם כי איננה מנהלת חשבונות..אני את החומר העברתי לתובעת כמנהלת חשבונות...חיפשנו מנהלת חשבונות מדופלמת סוג 3...לולא היתה את מציגה עצמה כמנהלת חשבונות לא היינו מקבלים אותה לעבודה. " (ר' עמ' 47-49 לפרוטו' וכן עדותה בחקירה הנגדית בעמ' 51 לפרוטו') זאת ועוד, הגב' סקג'ו העידה בחקירתה הנגדית כי לפי התרשמותה במהלך תקופת החפיפה היה לתובעת ידע בסיסי בהנהלת חשבונות ולא כל דבר היא ידעה, אך לא מצאה מקום לעדכן את הנתבע בעניין זה משום שמשעה שהנתבע קיבל את התובעת לעבודתה, היא "קיבלה הוראה להעביר את החומר". התמונה המצטיירת מהאמור לעיל הינה כי הכישורים שהציגה התובעת בתהליך קבלתה לעבודה, לא היו ברשותה כלל, וזאת אף שידעה כי הנתבעת ביקשה להעסיק "מנהלת חשבונות/סוג 3/מדופלמת מנוסה". אשר לנסיבות הפסקת עבודתה של התובעת אצל הנתבע 12. לב המחלוקת נשוא התביעה דנן נוגעת לשאלת נסיבות הפסקת העבודה של התובעת; האם , כגרסת הנתבע, סוכם על דעת שני הצדדים כי עבודתה של התובעת בעסק תופסק לאחר החגים ובתום תקופת חפיפה שתעביר לעובדת שנשכרה להחליפה בתפקיד, וזאת עקב אי התאמתה לתפקיד, או שמא, כגרסת התובעת, פוטרה התובעת מעבודתה בשל היותה בהריון וללא כל הצדקה עניינית. 13. בתביעה לפיצויי פיטורים נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח את פיטוריו, ואת זכאותו לפיצויי פיטורים מכח החוק (ר' דב"ע נו/3-201 שמש ירושלים בע"מ - מאיר ניסימיאן, עבודה ארצי כרך ל(2),154) היסוד העיקרי שבסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) הוא שהעובד: "פוטר", ודוק, נטל השכנוע לעניין התקיימות כל התנאים שבסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, הינו על העובד, שהרי הוא "המוציא מחברו" (ר' דב"ע נו/3-269 דר' איסר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, עבודה ארצי, כרך ל(1) 57; דב"ע לג/3-58 האוניברסיטה העברית נ' בתיה מינטל, פד"ע ה', עמ' 65, וכן דב"ע לה/3-16 זיסו יוזיפוף-יעקב חנוני פד"ע ז', עמ' 3). לפיכך, נפסק כי אם בסופו של הדיון מאוזנות כפות המאזניים, הרי טענתו של העובד תידחה (ר' דב"ע נו/3-269 לעיל, בסעיף 15 לפסק הדין). זאת ועוד, בכל הנוגע לאקט הפיטורים או ההתפטרות נפסק לא אחת כי יסוד הפיטורים וההתפטרות כאחד, הוא, שהצד הפועל נתן ביטוי, אשר אינו משתמע לשתי פנים, לכוונתו להביא את יחסי העבודה הקיימים בין הצדדים לידי סיום. (ר' דב"ע ל/3-1 הרמין - דואיב, פד"ע א' 18; דב"ע שם/3-116 סלמה - מדינת ישראל, פד"ע יב 375). יש לבחון, איפוא, האם עמדה התובעת בנטל ההוכחה הרובץ על כתפיה. 14. לגרסת התובעת פוטרה מעבודתה ע"י הנתבע ביום 4.11.03 (ר' עמ' 11, 18 לפרוטו'), כפי שפירטה בתצהירה: "בתאריך 4.11.03, יום ג' בשעה 10:00 בבוקר בערך, בהיותי בחודש ה - 8 להריון בעת שהנתבע כהרגלו צעק, השמיץ והעליב אותי הוא לפתע זרק עלי קלסר במשרד, כתוצאה מכך נחבלתי ביד ימין וחשתי כאבים אותה העת נכח במשרד אורי מורלס, שראה את הנתבע זורק עלי את הקלסר...יצאתי מהמשרד ונסעתי מיד לחדר מיון יולדות ...וחששתי שהמכה מהקלסר תשפיע על העובר. מאוחר יותר נסעתי לתחנת המשטרה והגשתי תלונה נגד הנתבע....בעקבות זריקת הקלסר פחדתי לחזור ולהמשיך לעבוד במשרד, התנהל מו"מ בין הנתבע לבין עורך דיני...סוכם בין הנתבע לבין עורך דיני שאחזור לעבוד אצלו אך תוכניותי נקטעו בשל אישפוז לא צפוי במחלקת הריון בסיכון...במקביל, הנתבע שינה דעתו והודיע לבא כוחי שהוא לא רוצה שאחזור לעבודה ואני מפוטרת...נשארתי מאושפזת עד הלידה ב - 5/12/03." יאמר כבר עתה, כי לטענת התובעת כי הנתבע "חזר בו" מעמדתו לפיה אין מניעה שהתובעת תחזור לעבודתה והודיע לבא כוחה, במהלך אישפוזה במחלקת "הריון בסיכון", כי הינה מפוטרת- לא נמצאה כל תשתית ראייתית ו/או עובדתית לביסוס. התובעת לא הצביעה ולא הוכיחה בכל ראייה שהיא אמירה מפורשת מצד הנתבע, בין אם באמצעות בא כוחו ובין באופן ישיר וחד משמעי, כי הוא חוזר בו מדעתו להוסיף ולהעסיקה עם תום אישפוזה וכי היא מפוטרת לאלתר, כנטען על ידה. הנתבע מסר מצידו הגרסה כדלקמן: "...לפני שקראתי לתובעת בראשית אוגוסט לשיחה, על מנת לגרום להפסקת עבודתה, שיחה שהתקיימה, התחלתי כבר לראיין מנהלות חשבונות במקומה ממחצית חודש יולי 2003. את הפגישה עם התובעת קבעתי בראשית אוגוסט. בפגישה הצגתי לתובעת...את הקטסטרופה החשבונאית ואת החשבוניות שהיא לא מוציאה כהלכה...הסברתי לה שאינני שבע רצון שאיננו עוברים לעבודה במחשב, לאחר כל ההשקעה והודעתי לה על הפסקת העבודה. רציתי שהדבר יהיה בהסכמה...ואז אינני צריך לבקש כל היתרים. חיי נפשי, היא רצתה להשאר קצת אחרי החגים, והיא תסביר לי כל דבר לפני שאני מביא משיהי אחרית ואני אמרתי לה..., את צריכה לעזוב את העבודה היום או מחר ואם אני נעתר לבקשתך להשאיר אותך אחרי החגים, הסיכום שאנו עושים יהיה בתוקף ואת לא גוררת אותי לשום קביעות ולשום דבר. לחצנו ידיים....אז אנו מתחילים לראיין ביחד מנהלות חשבונות בעקבות המודעות האלה שפרסמנו וגם באמצעות שירות התעסוקה...מבחינתי הפסקת העבודה סוכמה ולכן לא היה צורך בהיתר. ביום 3/11/03 ישבתי עם אורי לשיחת עבודה, מגיע טלפון מהבנק ומנהל הבנק מתחיל לדבר אלי: "אני לא רגיל ממך לא לתת לי ניירות כמו שצריך, מדוע אני לא ממציא דוחו"ת...ביקשתי לקרוא לתובעת לחדר, שאלתי אותה מה לגבי הדו"ח שהבנק מבקש, היא מתחילה להתפתל...התשובות הלא ענייניות שלה, צועקת עלי, מצחקקת. קמתי שמתי את הנייר שהיה לי ביד על שולחני יצאתי מהחדר. אחר כך מסתבר שתפלו עלי דבר איום ונורא.., שאני לקחתי תיק כבד וזרקתי על בטנה..אורי ישב ויכול להעיד על כך....התובעת עוזבת את השולחן..בחדרה החלונות פתוחים, שיקים על השולחן, פנקסי שיקים, כסף, פדיון...התובעת לקחה את המפתחות של הכספת ושל המשרד...את המפתחות קיבלנו כעבור כחודש." (ר' עמ' 21-22 לפרוטו' ) בחקירתו הנגדית מסר הנתבע: "באוגוסט פיטרתי אותה בהסכמה. היא ביקשה להמשיך עד אחרי החגים...התובעת הסכימה להפסקת העבודה...הודתה שאיננה מנהלת חשבונות...נקבע מועד עזיבתה. היא עזבה יומיים לפני. לא נתתי מכתב פיטורים כי היא ברחה...לא הגענו ליום הזה משום שנעלמה." (ר' עמ' 30-31, 34 לפרוטו') הנתבע הציג בפני ביה"ד קובץ מסמכים ובכללם חשבוניות שבוטלו על ידי התובעת, שיקים שהוכנו עבור משכורות לעובדים ואשר בוטלו ע"י התובעת, ולאחר שתוקנו התברר כי ננקב בהם תשלום ביתר, חשבוניות מס שהוצאו והעידו על תשלום סכום גבוה מן הנדרש, מסמכים המעידים על דיווח חסר של הכנסות או הוצאות בספרי החשבונות של העסק, מסמכים המעידים על אי התאמה בין חשבוניות שונות לבין הסכום ששולם בפועל בגין עסקה שבשלה הוצאו אותן חשבוניות וכיוצ"ב, כל זאת, כהוכחה למחדלים/טעויות שביצעה התובעת. (נספחים טו-יח לכתב ההגנה) עוד מסר הנתבע בחקירתו הנגדית כי גם משיחה שקיבל מאחד מהספקים בלונדון התברר כי התובעת ביצעה מספר פעמים טעויות גסות בחשבוניות הייצור. לא עלה בידי התובעת לסתור ו/או להפריך הטעויות המיוחסות לה, כפי שפורטו לעיל וכפי שעולה מן המסמכים, בכל ראייה או מסמך שהוא, כל שכן להבהיר את מקורן. גם טענות ההגנה שהעלתה לפיהן הצהירה מראש כי הינה חסרת ניסיון בהנהלת חשבונות, כי הובהר לה שהיא נשכרה רק כ"כח עזר" למנהלת חשבונות, וכי אין להטיל עליה כל אחריות לביצוען של אותן טעויות, משכלל המסמכים שהוצאו תחת ידיה הועברו תחת שבט ביקורתו של הנתבע, יועץ המס או רוה"ח (ר' עמ' 15 לפרוטו') נסתרו בעדויותיהם של עדי ההגנה. מר אביבי מסר בחקירתו הנגדית כי, למיטב ידיעתו, לא היה לעסק כל רואה חשבון חיצוני אשר בדק את מסמכי הנהלת החשבונות של העסק, עדות המשמיטה את הבסיס לטענתה של התובעת כי מסמכי הנהלת החשבונות הועברו לבדיקת רואה חשבון חיצוני. עוד ציין מר אביבי, בניגוד לגרסת התובעת, לפיה היתה פונה אל יועץ המס של העסק ככל שנתקלה בבעיות או תקלות כלשהן, וכי נפגשה עימו יותר מפעם אחת או פעמיים (ר' עמ' 9-10 לפרוטו'), כי לכל היותר נפגש עם התובעת פעם או פעמיים במהלך תקופת העסקתה, כי מעולם לא פנתה אליו בבקשה לקבלת עזרה או ייעוץ כלשהו בנושאי מס, וכי לא היתה לו כל נגיעה לענייני הנהלת החשבונות בעסק ועל כן לא בדק את החשבוניות שהוציאה התובעת במהלך שנת 2003. מר אביבי הבהיר כי הקשר בינו לבין התובעת התמצה בקבלת ריכוזים שנתיים, ספרי התקבולים וההכנסות של העסק והאישורים הנדרשים לשם הכנת הדו"ח/המאזן השנתי המוגש לשלטונות האוצר ולשלטונות המס. (ר' עמ' 37-38 לפרוטו') מר בלחסן העיד כי היה אמון על עריכת תלושי המשכורות של עובדי הנתבע ותו לאו, וכי הכיר את התובעת משיחות טלפוניות שקיימו אך מעולם לא פגש בתובעת עובר להליכים המשפטיים דנן. עוד ציין מר בלחסן בעדותו כי מעולם לא נדרש לבדוק מסמכים או דוחות כלשהם בתחום הנהלת חשבונות, לא ראה כל חומר בו טיפלה התובעת, ואינו מעורה בתחום הנהלת החשבונות של העסק לא הדריך את התובעת בהכנת פנקסי החשבונות של העסק. (ר' עמ' 39-40 לפרוטו') הגב' סקג'ו הציגה בעדותה גרסה העולה בקנה אחד עם זו של מר אביבי משמסרה כי לעסק לא היה מעולם רו"ח חיצוני שבדק את החשבוניות שערכו היא או התובעת, וכי עד למועד עריכת המאזן השנתי, אשר בוצע, כאמור, על ידי מר אביבי, כל הנהלת החשבונות היתה מתבצעת במשרד הנתבע. (ר' עמ' 47 לפרוטו') זאת ועוד, הגב' סקג'ו סתרה טענת התובעת, לפיה הנתבע בדק באופן עקבי את דוחות הנוכחות של עובדי החברה (וזאת לשם עריכת ביקורת על המשכורת המשולמת להם), ומסרה כי עשה כן רק לעיתים, לא בדק את השיקים שהוצאו עבור העובדים בגין המשכורות, ולא ערך כל ביקורת על שיקים ששולמו למס הכנסה ולמע"מ. בנוסף הכחישה הגב' סקג'ו את טענת התובעת כי בתקופה של התובעת לא היו החזרי מע"מ ומסרה: "לא יכול להיות...אם היו עושים בדיקה היו רואים שיש החזרים וכך גם התברר לי בדיעבד..." (ר' עמ' 53-54 לפרוטו') אשר לטעויות שביצעה התובעת ואשר נתגלו בדיעבד עם חזרתה של הגב' סקג'ו לתפקיד מנהלת החשבונות מסרה העדה: "היו שם דברים שבדיעבד הם לא נכונים...בדקתי את הספרים וראיתי שיש דברים בהצהרה שהיא מנהלת חשבונות. ראיתי שהעבודה לא נעשתה והיא בעצם לא מנהלת חשבונות וזה שקר. כשחזרתי...הייתי צריכה לעבור על כל הספרים מההתחלה, קלסרים של חשבוניות לעשות התאמה עם ספרי תקבולים ולראות מה לא נרשם...היתי צריכה לבדוק ספקים, לקוחות... " כן הבהירה העדה בעדותה מהות הטעויות שבוצעו על ידי התובעת והעולות מהמסמכים שהוצגו לתיק והעידה כי רק בחודש 12/03 תוקנו כל הטעויות הללו על ידה. עובד שנשכר לשמש כעובד יחיד בפונקציה כה חיונית וחשובה של העסק, נדרש למידת אחריות, בקיאות ומיומנות נאותה ולא ניתן לדרוש מבעל העסק ו/או להטיל עליו החובה לנהל ביקורת מתמדת אחר התנהלותה השוטפת של הנהלת החשבונות בחברה. כל זאת ועוד, הנתבע הכחיש בעדותו כי נתפש בעיני אחרים כאדם גס רוח, אלים ותוקפני , כי אי פעם גידף וקילל את התובעת או כי זרק עליה קלסר שהיה בידו ביום 4.11.03 (ר' עמ' 33 לפרוטו'), והתובעת מצידה לא הביאה כל ראיות לחיזוק טענותיה אלו. נהפוך הוא - טענות אלו נסתרו אחת לאחת, כפי שיובהר להלן. מר מורלס ציין בתצהירו כי ביום 3.11.03 קיבל הנתבע, בנוכחותו, שיחת טלפון ממנהל הבנק וכי במסגרת השיחה הבטיח למנהל הבנק להגיש לו דו"ח מתוקן. בהמשך לשיחה זו קרא הנתבע לתובעת וגער בה, בנוכחותו, על כך שהדו"ח אינו מוכן, אלא שהתובעת לא השיבה תשובות ענייניות ותחת זאת התחצפה אל הנתבע. בעדותו בפני בית הדין מסר מורלס הגרסה כדלקמן: "אני זוכר שיחה במשרדו של הנתבע עלך תוכניות ייצור. באותו בוקר שמעתי את השיחה כולה וגם ראיתי מה קרה...לא ראיתי אותך זורק תיק...החזקת בידך רק נייר. לא שמעתי אותך מעולם צועק על מישהו..." (ר' עמ' 41 לפרוטו', עוד לעניין אופיו של הנתבע - ר' עדות הגב' סקג'ו בעמ' 52 לפרוטו') באופן עיקבי הוסיף מר מורלס והעיד בחקירתו הנגדית: "אני זומנתי למשרד של הנתבע ב - 3.11 ואז קרה המקרה...היא עמדה מטר מהשולחן של הנתבע...הנתבע קם שם את הניירות על השולחן, אמר שהוא לא רוצה להתרגז ועזב את החדר...התובעת היתה בחדר היא דיברה בטלפון...שמעתי רק חלק מהדברים שאמרה. אני מפנה לתצהיר..." בתצהיר שהגיש למשטרת ישראל, במסגרת תלונה שהגישה התובעת כנגד הנתבע על תקיפה, מסר מר מורלס: "אני נשארתי עם גברת שולי בחדר...ושמעתי אותה מטלפנת למישהו ואמרת לו כך: "אני חושבת שהצלחתי...תחכו לי אני כבר באה...אין לי חשק לעבודה היום אני בורחת." (ר' נספח מש/20 לכתב התשובה של הממונה) עוד ציין מר מורלס כי עובר לאירוע הנ"ל דיבר עם התובעת ושאל אותה בדבר התאקלמותה בתפקיד והיא "ענתה לי שמאוד קשה לה...שלא מתאימה לה העבודה הזאת והכוונה שלה לעזוב את העבודה. היא אמרה שהיא לא משתלטת על העבודה, זה לא התחום שלה...זה קרה לקראת סוף תקופת העבודה." (ר' עמ' 42 לפרוטו') עדות זו מהווה משום חיזוק לטענת הנתבע כי עוד במהלך חודש אוגוסט הוסכם על דעתם של שני הצדדים כי התובעת איננה מתאימה לעבודה של מנהלת חשבונות ועל כן תופסק עבודתה בעסק של הנתבע. בתמיכה לגרסה זו הציג הנתבע לתיק ביה"ד שתי מודעות פרסום שהוצאו בעיתון המקומי "ידיעון הכפר" מיום 21.8.03 ומיום 4.9.03 וכן פנייתו ללשכת התעסוקה בחיפוש אחר מנהלת חשבונות. (ר' נספחים ב-ב/2) התובעת הכחישה בעדותה הטענה כי במסגרת שיחתם בחודש 8/03 הבהיר לה הנתבע כי הוא מעוניין בהפסקת עבודתה וכי מחפש לה מחליפה, וטענה כי הלה ציין כי הוא מחפש מישהי נוספת למתן עזרה "כך שבחופשת הלידה תהיה מישהי במשרד" ולצורך כך, פורסמו מודעות דרושים בעיתונות ובלשכת התעסוקה. (ר' עמ' 4, 13 לפרוטו') אלא מאי, טענה זו, לפיה החיפוש אחר עובדת נוספת נועד "למלא החלל" בעת העדרה לרגל חופשת הלידה, איננה מתיישבת עם הגרסה שהציגה התובעת בתצהירה לפיה, למן תחילת עבודתה בנתבע, ולאור העבודה המאומצת שביצעה, הבהיר לה הנתבע מספר פעמים שיעסיק עובדת נוספת שתסייע לה בעבודתה. מן העדויות עולה כי מאז ומתמיד תפקיד מנהלת החשבונות בנתבע בוצע על ידי עובדת אחד בלבד, הן עובר לקבלת התובעת לעבודתה והן לאחר הפסקת עבודתה ולא היה כל צורך בעובדת נוספת כמקור עזרה/תגבור (ר' עדות הגב' סקג'ו לעניין זה בעמ' 47 לפרוטו'), ולא עלה בידי התובעת להוכיח כי עקב עומס העבודה היה צורך בעובדת נוספת מלבדה. יתרה מזאת, אפילו הנחנו כי הוצגו בפנינו שתי גרסאות סותרות בעניין מטרת הפגישה בין הצדדים מחודש 8/03 ועל קיומה של הסכמה הדדית בדבר הפסקת עבודתה של התובעת, הרי שכפי שהובהר לעיל, הנטל להוכיח כי התובעת פוטרה מעבודתה ביום 4.11.03 או בסמוך לכך באקט שאינו משתמע לשני פנים (בהודעת הנתבע לבא כוחה) מוטל על התובעת, וספק בעניין פועל לחובת התובעת. לאור כל האמור לעיל, אין בידנו לקבוע אלא שהתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, ולא שוכנענו כי פוטרה מעבודתה ביום 4.11.03 על ידי הנתבע, זאת בפרט לאור העובדה שאנו מקבלים כאמינים ונכונים את גרסת הנתבע, לפיה כבר בחודש 8/03 הושגה הסכמה בין הצדדים כי עבודת התובעת בנתבע תופסק בגין אי התאמתה לתפקיד, אשר נתמכה בעדויותיהם של מר מורלס וגב' סקג'ו, וביתר הראיות, ולפיכך אנו מעדיפים גרסת הנתבע לעניין זה על פני גרסת התובעת. 15. אשר לתביעה לתשלום פיצויי פיטורי, פיצויים בגין התנכלות והפסדי שכר משמצאנו כי יש לקבל טענת הנתבע להוכיח כי פיטורי התובעת נעשו מטעמים מקצועיים גרידא, ובהסכמתה, ומשלא נמצא כל יסוד לטענתה כי עברה מסכת התנכלויות ע"י הנתבע מיום היוודע דבר הריונה, אין התובעת זכאית, בהתחשב בתקופת העסקתה, לתשלום פיצויי פיטורים, כל שכן לתשלום הפסד השכר שנגרם לה בגין אי העסקתה לאחר תום חופשת הלידה ו/או לתשלום פיצוי בגין התנכלות. 16. אשר לתביעה לתשלום הפסד דמי אבטלה משהגענו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי בסמוך ליום 4.11.03 הודיע הנתבע לבא כוחה כי החליט לפטרה, וזאת מבלי שהומצא לידה מכתב פיטורים, וכי מהימנה בעיננו גרסת הנתבע כי מכתב הפיטורים לא הומצא לידי התובעת, שלא מוך כוונת זדון, אלא עקב עזיבתה את מקום העבודה בנסיבות "האירוע" מיום 4.11.03, כפי שתואר לעיל, מבלי שחזרה לעבודתה, אין בידנו לקבל טענת התובעת כי "בגין סירובו של הנתבע" ליתן בידה מכתב פיטורים נבצר ממנה להתייצב בלשכת האבטלה כדורשת אבטלה ולקבל דמי האבטלה המגיעים לה כחוק, ודין תביעתה בגין רכיב זה להידחות. 17. אשר לתביעה לדמי הבראה תנאי לזכאותו של עובד לקבלת דמי הבראה הוא כי העבודה יועסק לפחות שנה במקום עבודתו. משאין חולק כי תקופת העבודה של התובעת בפועל היתה מיום 26.1.03 ועד ליום 4.11.03, ולאור האמור לעיל, הרי שהתובעת לא השלימה שנת עבודה בנתבע ועל כן אין היא זכאית לתשלום דמי הבראה. אשר להחלטת הממונה 18. סעיף 9 לחוק עבודת נשים קובע: "(א) לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון..." 19. החלטת הממונה אם להתיר פיטוריה של עובדת בהריון אם לאו, הינה, איפוא, החלטה מינהלית שלטונית. וככזו הביקורת השיפוטית שבית הדין מוסמך להפעיל הינה מצומצמת. בית הדין אינו משמש כערכאת ערעור על ההחלטה ולא ימיר את שיקולי הרשות בשיקוליו הוא. הבחינה היא בחינה מינהלית ובית הדין יבחן האם לקתה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני, או האם שקלה הממונה את השיקולים הרלוונטיים (ר' דב"ע שן/3-115 מאסטרו בע"מ - נועה שחם (בלוך) ואח' (לא פורסם), עבודה ארצי, כרך כג(1) 233); ע"ע 307/99 אופיר טורס בע"מ - זהבה גולדנברג - חייט ומפקח העבודה הארצי (עבודה ארצי כרך לג (91) 33) בהקשר לבחינת החלטות גופים מנהליים, נקבע כי בבוא בית הדין לעבודה לדון בהפעלתה של סמכות שלטונית, בוחן הוא סמכות זו לפי עקרונות המשפט המינהלי (ר' בג"צ 785/86, מצגר נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד, מ"א(3), 352, 356; בג"צ 731/86, מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד מ"א (2), 449, 464). באשר לסוגית ההתערבות בהחלטה המנהלית, נפסק: "הסמכות שהוענקה לשר לפי סעיף 9 לחוק להחליט בכל הנוגע לפיטורי עובדת בהריון, היא למעשה הפעלה של סמכות שלטונית מכח חוק ועליה לעמוד בכל הנדרש מהחלטה מנהלית. במסגרת הפעלת סמכותה, על הרשות המינהלית לעמוד בין השאר, בדרישות הפרוצדורה של ההליך המינהלי. המחוקק לא קבע אמנם מהם הכללים הפנימיים הצריכים להתקיים לצורך הפעלה תקינה של הסמכות המינהלית. אך בית המשפט העליון קבע כי כל הליך מינהלי כפוף לכללי הפרוצדורה וכי על החלטה מינהלית להתקבל בדרך מסויימת שאם לא כן לא תוכל לעמוד." עוד עולה מהפסיקה כי על ההליך המינהלי לעמוד בשלושה כללים מרכזיים: על כל החלטה להתקבל באופן ענייני הוגן ושיטתי. נקבע כי חובה על רשות מינהלית להניח תשתית עובדתית ראויה, על המסגרת הפרוצדורלית הראויה לבדיקה עניינית הוגנת ושיטתית להיות מבוססת על שלושה שלבים חיוניים: איסוף וסיכום הנתונים, בדיקת המשמעויות שלהם וסיכום ההחלטה המנומקת. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט העליון שאין המדובר במסגרת נוקשה . הזמן הרלוונטי לבחינת חוקיותה של החלטה מנהלית הנו המועד בו נתקבלה ההחלטה. הרשות רשאית לקבוע מדיניות באשר לאופן פעולתה, אולם אין בכך די כדי לפטור אותה מקיום פרוצדורות הדיון המינהלי. יש מקרים בהם יכולה הפרוצדורה להיות גמישה יותר אולם על הרשות למלא אחר הכללים במלואם לפי העניין הקונקרטי, קרי, בניית תשתית ראייתית מוצקה דיה לקבלת ההחלטה. משקבעה הרשות את העובדות הנוגעות לעניין, ובהנחה שאין בהן טעות, עליה לתת לכל עובדה את המשקל הראוי כדי להגיע להחלטה כיצד לפעול. שלב זה של שקילת העובדות הענייניות הוא לב ליבו של שיקול הדעת המינהלי. עוד נפסק: "החזקה היא כי רשות מנהלית פועלת כדין, אלא אם יוכח ההיפך, ואין להתערב בהחלטתה, אלא אם לא הביאה בחשבון את השיקולים הרלבנטיים או שהביאה בחשבון שיקולים בלתי רלבנטיים" (גולדברג, פסיקת בית הדין לעבודה עפ"י עקרונות המשפט המנהלי, ספר לנדוי, כרך ב' 699, כפי שהובא בעניין דבע נג/3-452 (ב"ש) חב' חשמל נ' לגזיאל). 20. עיון בהחלטת הממונה, מעלה כי נפלו פגמים בהחלטתה, המצדיקים התערבותו של בית דין זה, כפי שיובהר להלן: א. מתן החלטה ללא עיון בקלסר המסמכים שהיו בידי הנתבע בחקירתו הנגדית שב התובע וחזר על טענותיו בכתב ההגנה והבהיר: "...נקראתי לחקירה במשרד העבודה...., סיפרתי את כל העובדות. הגעתי עם כל התיק לפגישה...רציתי להשאיר את הקלסר ואמירה אמרה לי שאין צורך שהמקרה ברור...במכתב שכתבתי למשרד העבודה הזכרתי את שהחומר בידי. הממונה טוענת שלא היה חומר. הסירוב לקחת את החומר, זה אחד משלושת המדרגות." טענת התובע, לפיה לא ניתנה בידו האפשרות להציג את המסמכים המוכיחים טעויותיה החמורות של התובעת, אשר צורפו, כאמור, לתיק ביה"ד כנספחים טו -יח, ואשר היוו, לטענתו, העילה להחלטה על הפסקת עבודתה, לא נסתרה, לא הוכחשה ולא זכתה לכל התייחסות שהיא בכתב התשובה שהגישה הממונה, ועל כן, נוכח מסקנתנו לעיל כי יש במסמכים הללו כדי להעיד על הליקויים בתיפקודה של התובעת, הרי משמסמכים אלו כלל לא הובאו לעיונה של הממונה, ולא מחמת מחדלי הנתבע, סבורים כי אין הצדק לקביעת הממונה: "המעביד טעון לאי שביעות רצון מתיפקודה של העובדת..., אולם איננו מצרף אסמכתאות להוכחת טענותיו." ויש בכך משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי ובזכות הטיעון/ההגנה של המעביד הנתבע לגבי הסיבות לפיטורי העובדת בהיותה בהריון . ב. מתן החלטה ללא בחינת מלוא הראיות לעומקן בהחלטת הממונה מיום 12.2.04 (נספח מש/12 לכתב התשובה של הממונה) נקבע: "3. המעביד מצרף העתק מודעת "דרושים", אשר לטענתו הן ראיה לכך שלא היה שבע רצון מהעובדת, ולפיכך חיפש לה מחליפה. דא עקא, שהמודעות שצרף פורסמו בעיתונים במועד שהוא שנתיים - שלוש קודם לבואה של העובדת, ולפיכך, אינם יכולים לשמש כראיה לאי שביעות רצונו מתפקודה. המודעות שנשלחו לאחר מכן, פורסמו בעתונים שמועד פרסומם נכתב בכתב יד ולפיכך אינם אותנטיים." בתשובה לכך טוען הנתבע : "נכון הדבר שנשלחו בטעות גם שתי מודעות משנים קודמות אולם במודעות הרלוונטיות, זה שהנתבע הוסיף בגדול בכתב ידו את התאריך , לנוחות הבודק, ניפסק כי "הוא כתב יד ואינו אותנטי". מדוע לא קראו את התאריך המודפס המקורי, הקטן יותר, ואת מודעות הענק שנפסלו. מן הראוי היה לבדוק "בזכוכית מגדלת" תרתי משמע, ראיות כה משמעותיות המשמשות נימוק לסירוב למתו היתר פיטורים..." (ור' לעניין זה גם עדותו בעמ' 23 לפרוטו') מעיון בנספח מש/12 להחלטת הממונה, עולה, כי בגוף מודעת הפרסום בעיתון "ידיעון הכפר", אף כי באותיות דפוס קטנות, צויין מועד פרסומן: - 21.8.03 וה - 4.9.03. מכאן אין לומר אלא שכתב ידו של הנתבע, אשר ביקש להבליט את אשר מצויין בגוף המודעה ממילא, הינו נאמן למקור, וזאת בניגוד לנטען ע"י הממונה. המסקנה מהאמור לעיל, כי הממונה לא בחנה הפרטים הנקובים במודעות וסירובה ליתן היתר לפיטורים, בין היתר, בשל קביעתה כי התאריך שננקב בכתב ידו של הנתבע אינו אותנטי ועל כן אין במודעות כדי להעיד על אי שביעות רצונו של הנתבע מתפקודה של התובעת והרצון להחליפה, איננה מתיישבת עם העובדות לאשורן, כפי שהוכחו בפני בית הדין במסגרת ההליך המשפטי. סיכומם של דברים - עיון בחומר הראיות מעלה כי ההחלטה (בהסכמה) על פיטוריה של התובעת, התקבלה ללא קשר להריון כי אם מטעמים ענייניים ומקצועיים. הפגמים נפלו בהחלטת הממונה, עובר למתן החלטתה, מצדיקים את ביטולה של ההחלטה שלא ליתן היתר לפיטורי התובעת. אשר לתביעה שכנגד 21. אף שהוכח בפנינו כי התובעת ביצעה טעויות מהותיות בעבודתה כמנהלת החשבונות של העסק, וכי הללו היוו השיקול הענייני היחיד לפיטוריה, הרי שטעויות כגון דא הן בבחינת "סיכון מקצועי" שנוטל על עצמו מעביד בהעסקת עובדת חדשה ואף תוך כדי העסקת עובד מנוסה וותיק. די בעצם העובדה כי הליקויים בתיפקודה של התובעת הובילו לבסוף לפיטוריה, וזאת לאחר 10 חודשי עבודה בלבד, ואין "להענישה" בנוסף לכך תוך חיובה בהשבת השכר ששולם לה בגין עבודתה. אשר לתביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש, בזיון אישי פגיעה במוניטין ובשמו הטוב של הנתבע - טענה זו נטענה בעלמא ולא נמצא לה כל ביסוס ראייתי ו/או עובדתי, ומשכך אין אנו נעתרים לה. אשר לחיוב התובעת לשאת בהוצאות השכר של הגב' סקג'ו ושל הגב' חריט - הגב' סקג'ו מסרה בחקירתה הנגדית כי הגב' חריט נשכרה לעבוד אצל הנתבע על מנת לסייע לה בבדיקת ספרי החשבונות והחשבוניות שהוצאו בתקופת עבודתה של התובעת, אולם לא ידעה לומר מהו השכר ששולם לה בגין עבודה זו. הנתבע, מצידו לא הציג ולו ראשית ראייה, כדוגמת תלוש שכר אחד, שיהיה בו כדי להוכיח הסכום ששולם על ידו לגב' חריט ולגב' סקג'ו ומשכך, אין לקבוע אלא שהנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח הנזקים שנגרמו לו בעטייה של התובעת ו/או שיעורם. 22. סוף דבר - התביעה העיקרית והתביעה שכנגד נדחות בזאת. 23. לאור תוצאות פסק הדין, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. הריוןהתנכלות