הפרשות לפנסיה משרה מלאה פתח דבר זהו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (תיק עב' 4324/03; השופט ד"ר יצחק לובוצקי ונציגי ציבור מר דוד טבח ומר משה ריטוב) אשר דחה את כל תביעותיה של המערערת בגין תקופת עבודתה וסיומה. 1. רקע עובדתי א. המשיב (להלן -המרכז) הינו מוסד ללא כוונת רווח, העוסק בהוראה, מחקר ויעוץ בנושאים של פיתוח איזורי/ כפרי. על אף היותו של המרכז, חברה הקשורה לסוכנות היהודית (להלן - הסוכנות), הרי הוא גוף עצמאי שאינו קשור תקציבית אליה, ואינו מחיל עליו את תנאי העבודה החלים בה, על אף שמדי פעם הוחלו באופן סלקטיבי על מי מעובדי המרכז באופן אינדיבידואלי תנאים מסוימים החלים על עובדי הסוכנות . ב. המערערת עבדה במרכז במשך למעלה משלושים שנה כ"רכזת מנהלית" בחטיבת ההוראה החל מחודש אוקטובר 1972 ועד ליום 31.3.03; עד שנת 1998 עבדה המערערת בהיקף משרה של 100%. מיום 1.5.1998 סוכם עם המערערת, כי במסגרת קיצוצים בתקציב יוקטן היקף משרתה ל-50%, אך המרכז ימשיך להפריש בגינה הפרשות פנסיוניות על בסיס היקף משרתה המלאה. ג. בשנת 1996 פנתה הנהלת המרכז לפרופ' זוסמן בבקשה לגבש תוכנית, שתסדיר את תנאי הפרישה של עובדי המרכז. פרופ' זוסמן ניסח נוהל, האמור להסדיר את תנאי הפרישה של "עובדים קבועים אשר יסיימו עבודתם במרכז לפיתוח כתוצאה מצמצום בכוח אדם, אשר יהיו יזומים על ידי ההנהלה, או במקרה של סגירה חלקית או מלאה של המרכז"; (להלן - הנוהל או נוהל זוסמן). לשם מימון תנאי הפרישה על פי הנוהל, המליץ פרופ' זוסמן כי המרכז יפריש "הפרשה חד פעמית במאזן המרכז בגובה הסכום הדרוש לביצוע ההסדר, אילו פרשו כל העובדים במועד ההפרשה. מדי שנה יעדכן המרכז את גובה ההפרשה בהתאם לשינויים במצבת העובדים וזכאותם בהתאם להסדר הפרישה". ההמלצות של פרופ' זוסמן אומצו על ידי המרכז ועוגנו ב"נוהל זוסמן". ד. בשנת 2003 הוחלט בהנהלת המרכז במסגרת קיצוצים בתקציב להקפיא את נוהל זוסמן. במסגרת החלטה זו נתנה לעובדי המרכז האפשרות לפרוש מרצונם ולקבל את התנאים לפורשים מרצון על פי נוהל זוסמן, או להמשיך ולעבוד במרכז תוך הקפאת הזכויות. המערערת בחרה לסיים את עבודתה במרכז במסגרת זו, ולכן יחסי עובד מעביד בינה לבין המרכז הסתיימו ביום 31.3.2003 ה. להשלמת התמונה יאמר כי ביום 16.2.2003 הודיעה המערערת במכתב להנהלת המרכז על קבלת הצעתו לפרישה "על סמך הבטחתכם כי אהיה זכאית לכל ההטבות המגיעות לי". בנוסף לכך כתבה המערערת, כי היא מצפה לקבל הפרשי שכר בגין אי קבלת דרגות בשנים 2001-1997, וכי יש לחשב את זכויותיה על פי 100% משרה ("כפי שהנכם מפרישים למבטחים עד היום"); ו. ביום 4.3.2003 שלחה גב' חוליה מרגוליס, מנכ"לית המרכז, מכתב תשובה למערערת, בו היא מפרטת "למניעת ספק" את תנאי הפרישה ובהם: "מענק תקופת הסתגלות של שישה חודשים שיחושבו לפי השכר החודשי הממוצע לשלושת החודשים האחרונים...; מענק פרישה של 60% שיחושב לפי הממוצע בשלושת החודשים האחרונים של השכר החודשי הבסיסי לפנסיה לפי 50% משרה. כפול מספר שנות הותק..." בסיום המכתב מבהירה הגב' מרגוליס, כי "מובן שאינך חייבת לפרוש מן העבודה אם אינך מסכימה לעמדתנו"; למרות מכתב זה לא חזרה בה המערערת מכוונתה לפרוש מעבודתה במרכז ופרשה ביום 31.3.2000 ז. המערערת קיבלה עם פרישתה מהמרכז תנאים הזהים כמעט לתנאי פורש עקב צמצומים בכוח אדם היזומים על ידי הנהלת המרכז על פי נוהל זוסמן. לאחר פרישתה הגישה המערערת את תביעתה לבית הדין האיזורי. 2. ההליך בבית הדין האזורי א. טענותיה המרכזיות של המערערת בבית הדין האזורי היו, כי היא סיימה את עבודתה במרכז במסגרת הליך של צמצומים, ולפיכך יש להחיל עליה את "נוהל זוסמן" במלואו; כי יש להחיל עליה את נוהל זוסמן על בסיס 100% משרה, כפי שסוכם עימה בשנת 1998, או לכל הפחות לפי שיעור משרתה המשוקללת, דהיינו 87%; כי המרכז כפוף להסכמים הקיבוציים של הסוכנות (להלן- הסכם הסוכנות), שעל פיו תנאי פרישתה היו מזכים אותה בפיצויי פיטורים בשיעור 300%, לתשלום 12 חודשי הסתגלות, והפרשי דרגות; כי יש לכלול במשכורתה הקובעת לפיצויים ולפנסיה את התוספות ששולמו לה בגין "רכב" ו"גילום רכב", אשר הן תוספות פיקטיביות, ובהתאם לכך יש להפריש לקופת הגמל תעוז את ההפרשים הנגזרים משינוי זה; כי יש לשלם לה תמורה בגין ימי מחלה שלא נוצלו בפועל. ב. המרכז טען, כי המערערת לא פוטרה אלא פרשה מרצונה החופשי וקיבלה את כל המגיעה לה על פי "נוהל זוסמן"; המערערת דרשה מהמרכז תנאים עודפים לאלה שהוצעו לה על ידו, אך המרכז סירב להיענות לדרישות אלה וקבע במפורש מהם תנאי הפרישה שהוא מוכן להעניק למערערת, וכי המערערת אינה חייבת לפרוש, אם אינה מסכימה לתנאים אלה. חרף אי קבלת תנאיה על ידי המרכז, פרשה המערערת מעבודתה; רכיבי המשכורת הקובעת בנוהל זוסמן לגבי מענק ההסתגלות שונים מרכיבי המשכורת הקובעת לגבי מענק הפרישה, ואין בסיס להתעלמות המערערת בטענותיה מהיקף משרתה בעת פרישתה שעמד על% 50 ולא על 100%; שני המענקים שולמו על פי רכיבי המשכורת הקובעת לחישובם על פי נוהל זוסמן, ולא היה מקום לשלמם על פי משכורת משרה מליאה; ההסכמים הקיבוציים של הסוכנות לא חלים כלל על עובדי המרכז, לא באופן ישיר, לא מכוח אימוץ ולא מכוח נוהג, ובכל מקרה חובת ההוכחה בעניין זה מוטלת על המערערת; רכיבי השכר הנוספים, אותם תובעת המערערת הינן תוספות שכר המותנות בתנאי, שאין להפריש בגינן הפרשות פנסיוניות ולהכלילן בפיצויי הפיטורים; המרכז אינו משלם לעובדיו תשלום בגין ימי מחלה שלא נוצלו. ג. בית הדין האזורי לאחר ששמע את העדים ובחן את מכלול הראיות דחה את תביעת המערערת על כל ראשיה, כאשר הוא קובע את הקביעות הבאות: (1). אין המערערת זכאית לתשלום זכויות נוספות על פי "נוהל זוסמן" כפי שמשולמות למי שפוטרה בשל צמצומים במרכז, ולפי היקף משרה בשיעור של 100%, משום שפרשה מעבודתה במרכז מרצונה החופשי, ולא הוכיחה קיומה של התחייבות אחרת או הסכם בינה לבין המרכז לתשלום נוהל זוסמן במלואו. הסכמת המרכז להמשיך ולהפריש את ההפרשות לפי היקף של 100% משרה, אין פירושה הסכמה מכללא לחשב את כל זכויות הפרישה של המערערת לפי 100% משרה. תנאי הפרישה היחידים שהוצעו למערערת הם אלה הכלולים בנ/6 -מכתב המרכז למערערת מיום 4.3.03 (להלן - מכתב הפרישה). המערערת קבלה תנאים אלה בעצם הסכמתה לפרוש. (2). המרכז אינו חתום על הסכם הסוכנות, והמערערת לא הוכיחה את אימוץ הסכם הסוכנות, או את קיומו של נוהג במרכז לפעול על פיו. לאור נתונים אלה אין להחיל את הוראות הסכם הסוכנות על עובדי המרכז, ויש לדחות את תביעות המערערת לתשלום פיצויי פיטורים בשיעור 300%, ולתשלום 12 חודשי הסתגלות והפרשי דרגות הנשענות על הסכם זה. (3). "הוצאות רכב" ששולמו למערערת לא היו רכיב פיקטיבי. המערערת עצמה הצהירה כי היא משתמשת ברכב לצורכי העבודה וקבלה תשלום הוצאות רכב על סמך הצהרה זו. כמו כן בקשה הלוואה לרכישת רכב לצורכי העבודה. הוא הדין ביחס לרכיב "גילום רכב" שדינו כדין התוספת שבגינה הוא ניתן. כשאלה פני הדברים דין התביעה, להכללת רכיבים אלה בבסיס ההפרשות לפנסיה, להידחות. (4). תביעתה של המערערת לתשלום בגין דמי מחלה שלא נוצלו, אין לה כל בסיס חוקי, הסכמי או נוהג,ולכן יש לדחותה. 3. טענות הצדדים בערעור א. המערערת חזרה למעשה על כל טענותיה, כפי שנטענו בבית הדין האזורי ביחס לפיטוריה במסגרת צמצומים במרכז; חלות הסכם הסוכנות עליה; חישוב תנאי פרישתה על פי הקף משרה של 100% ולחלופין לפי שיעור משרתה המשוקללת; הכללת רכיב הרכב וגילומו במשכורתה הקובעת לעניין פיצויים ופנסיה. המערערת הוסיפה וטענה, כי הוטעתה ביחס לתנאי פרישתה, ומשום כך היא זכאית לחזור בה מפרישתה ולדרוש את חזרתה לעבודה. ב. המרכז תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי, כשהוא טוען בתמצית טענות אלה: המערערת פרשה מרצונה ולא עקב צמצומים, לאחר שהודע לה באופן ברור מהן תנאי הפרישה שהמרכז מוכן להעניק לה; בפרישתה של המערערת בנסיבות אלה, יש קבלה בדרך התנהגות של תנאי הפרישה שהוצעו לה על ידי המרכז; המערערת קיבלה את מירב הזכויות שהיה ניתן לשלם לה על פי "נוהל זוסמן", ומדובר בסכומים נכבדים. המערערת חשבה את מענקי הפרישה וההסתגלות שהוענקו למערערת בהתאם לנוהל זוסמן על פי משרתה בפועל ערב פרישתה. מעולם לא הובטח למערערת שכל ההטבות לעת פרישה יחושבו על בסיס 100% משרה. הפרשה לפנסיה על בסיס משרה מלאה, אין פירושה שכל תנאי הפרישה יהיו על בסיס משרה מלאה; הסכם הסוכנות לא חל על עובדי המרכז; תשלומי רכב שולמו למערערת רק לאחר שהציגה בפני המשיב מצג, לפיו היא משתמשת ברכב לצורכי העבודה, ולכן אין לכלול רכיב זה וגילומו בפיצויי הפיטורים ובהפרשות לפנסיה. 4. דיון והכרעה א. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין הערעור להידחות, וכי ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. מעבר לנדרש נוסיף על האמור בפסק דינו של בית הדין האזורי דברים אחדים. ב. בשנת 2003 נקלע המרכז לקשיים כלכליים. כדי להימנע מצמצומים ופגיעה בעובדים החליטה הנהלת המרכז לצמצם בהוצאותיה על ידי הקפאת ההפרשות על פי "נוהל זוסמן". במסגרת מהלך זה החליט המרכז, בצעד שבא להיטיב עם העובדים, לאפשר לכל מי שחפץ בכך לפרוש מרצון ולקבל את מלוא זכויותיו כפורש מרצון על פי "נוהל זוסמן", להבדיל מזכויותיו על פי נוהל זה של מי שפורש עקב צמצומים יזומים על ידי הנהלת המרכז. המרכז לא כפה על אף אחד מעובדיו לפרוש במסגרת זו, הבחירה הייתה בידי העובד, רצה פרש, לא רצה לא פרש תוך הקפאת הזכויות. יש לציין, כי הקפאת הזכויות פירושה הייתה הפסקת ההפרשה השנתית לקרן זוסמן והצעה לפרישה מרצון למי שיחפוץ בכך בתנאי פרישה משופרים כדוגמת אלה שקבלה המערערת עם פרישתה. בהצעה בתנאים אלה בא המרכז בהחלט לקראת העובדים במגמה להיטיב איתם בנסיבות שנוצרו. ג. המערערת בחרה לפרוש מרצון, אך דרשה תנאי פרישה, טובים מאלה שהוצעו לה על ידי המרכז על פי נוהל זוסמן. ההנהלה התנגדה לכך והבהירה זאת בכתב למערערת בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, תוך פירוט תנאי הפרישה שלה, ותוך הדגשה שאיננה חייבת לפרוש מהעבודה, אם איננה מסכימה לתנאים אלה (ראה מכתב הפרישה). חרף תנאי הפרישה שהוצעו למערערת, וחרף הברירה שנתנה לה על ידי המרכז לא לפרוש בתנאים אלה ולהישאר לעבוד במרכז, בחרה המערערת לפרוש מהעבודה ולקבל את כל הסכומים שהוענקו לה על פי מכתב הפרישה. התנהגות זו של המערערת מהווה קיבול של הצעת המרכז המגולמת במכתב הפרישה והיא שיצרה את החוזה המחייב את הצדדים בנושא זה, גם לו היו התנאים הקבועים בנוהל זוסמן שונים מהמוסכם במכתב הפרישה. ד. המערערת חשבה את מענק ההסתגלות על פי האמור בנוהל זוסמן על בסיס השכר הבסיסי וכל התוספות כפי שיהיו נהוגות בעת פרישת העובד. שכר זה הוא שכר בהיקף חצי משרה, כפי שהיה השכר בעת פרישת המערערת. ה. המרכז חישב את מענק הפרישה גם כן על פי האמור בנוהל זוסמן על בסיס "חלק משכרו החודשי הבסיסי, כפי שנקבע לצורך ההפרשות לקופת הפנסיה (השכר החודשי הממוצע בשלושת החודשים האחרונים)" הסמוכים למועד פרישתו, דהיינו השכר שקבלה בפועל עבור חצי משרה. אומנם, כאשר קוצצה משרתה של המערערת לחצי בשנת 1998, המשיך המרכז להפריש עבורה לקרן הפנסיה לפי משכורת בהיקף משרה מלאה, אך רק לשם שמירת הזכויות הפנסיוניות שלה. על אף שלשון הנוהל מגדירה את השכר הבסיסי לצורך חישוב מענק הפרישה "כחלק משכרו החודשי הבסיסי כפי שנקבע לצורך ההפרשות לקופת הפנסיה", ואלה ביחס למערערת נעשו על בסיס משרה מלאה, קשה להעלות על הדעת שהייתה למרכז כוונה להרחיב את ההסדר המיוחד להפרשות לקרן הפנסיה גם על מענק הפרישה. הסבירות שהנוהל שיצא בשנת 1996 יצפה חישוב עתידי של מענק פרישה על סמך היקף משרה וירטואלי לא סביר. יתר על כן סביר יותר להניח שההגדרה בסעיף 4 לנוהל ביחס "לחלק משכרו החודשי הבסיסי לצורך ההפרשות לקופת הפנסיה" כוונה לרכיבי השכר אותם מביאים בחשבון לצורך ההפרשות לקופת הפנסיה, המצומצמים הרבה יותר לעומת הרכיבים אותם מביאים בחשבון לצורך חישוב מענק ההסתגלות. מכל מקום הספק בעניין זה ודאי פועל לרעת התובע ובמקרה זה לרעת המערערת. יש לציין עוד, שעל פי חומר הראיות, בדרך חישוב זו נהג המרכז גם במקרים דומים אחרים לגבי עובדים שמשרתם קוצצה והופרשו עבורם הפרשות לקרן הפנסיה על בסיס משרתם בטרם הקיצוץ, וכך גם נהג במכתב הפרישה שהוא ההסכם המחייב בענייננו. ו. גם לו קבע נוהל זוסמן שיש לחשב את מענק הפרישה על בסיס משרה מלאה וירטואלית, ואיננו סבורים כך, הוא היה חל רק "על עובדים קבועים,אשר יסיימו את עבודתם במרכז לפיתוח כתוצאה מצמצומים בכוח אדם,אשר יהיו יזומים על ידי ההנהלה או במקרה של סגירה חלקית או מלאה של המרכז. בכל מקרה אחר, כגון פרישה מרצון של עובד ... יקבעו תנאי הפרישה כמתחייב בהתאם לנסיבות,אך בכל מקרה לא יחרגו מן הכללים שיפורטו להלן". המערערת לא סיימה את עבודתה כתוצאה מצמצומים בכוח אדם, אשר היו יזומים על ידי ההנהלה. קיצוצים תקציביים אינם צמצומים בכוח אדם. המערערת פרשה מרצון (ראה הסכמה בעניין זה בעמ' 1 לפרוטוקול שורה 18), ולכן לא הייתה זכאית לתנאי הפרישה של נוהל זוסמן החלים על מי שמסיים את עבודתו כתוצאה מצמצומים בכוח אדם. בעניין זה לא הוטעתה המערערת על ידי המרכז. הדברים נאמרו לה במפורש על ידי הנהלת המרכז ברחל בתך הקטנה, באופן שלא יכול היה להיות מובן אחרת במכתב הפרישה. הטענה להסכמת המרכז לתנאי פרישה אחרים לא הוכחה כלל ועיקר, כפי שנקבע כממצא עובדתי על ידי בית הדין האזורי, ואותו אנו מקבלים כממצא המעוגן היטב בחומר הראיות. ז. למערערת ניתנו עם פרישתה מהמרכז תנאים טובים ביותר, התואמים בהחלט את האמור בנוהל זוסמן לגבי עובדים הפורשים מרצון, אם לא למעלה מזה. יש לציין כי המערערת לא פוטרה, ולכן לא חל עליה חוק פיצויי פיטורים ותקנותיו לגבי דרך חישוב השכר הקובע בעת מעבר ממשרה מלאה למשרה חלקית, כפי שבקשה להחיל המערערת בסיכומיה. עם זה מוסכם על המערערת, שהכספים שהופרשו למבטחים ושוחררו לזכותה, מכסים במלואם פיצויי פיטורים על פי חוק פיצויי פיטורים, למעט רכיב הוצאות רכב (עמוד 2 שורות 2-3 לפרוטוקול). יתר טענות המערערת, לרבות טענותיה לגבי תחולת הסכם הסוכנות על תנאי עבודתה, לא הוכחו וזכו למענה הולם בפסק דינו של בית הדין האזורי. 5. סוף דבר הערעור נדחה, על כל חלקיו. המערערת תשלם למרכז שכר טרחת עו"ד בסך 6,000 ש"ח בתוספת מע"מ, שאם לא ישולם תוך 30 יום מתאריך מתן פסק הדין יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. משרה מלאהמשרההפרשה לפנסיהפנסיה