1. כנגד המערער הוגש כתב אישום בגין עבירות של העסקה שלא כדין וללא חוזה עבודה - עבירות בהתאם לסעיף 2(א)(1) וסעיף 2(ב)(2) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), תשנ"א - 1991 (להלן: החוק או חוק עובדים זרים). ביום 21.5.2006 הרשיע בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופט אילן סופר; תפ 1065/05) את המערער בביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וגזר עליו קנס בסך 20,000 ש"ח שישולם ב-10 תשלומים שווים וחודשיים. בנוסף נדרש המערער לחתום על התחייבות כספית בסך 100,000 ש"ח להימנע מביצוע העבירות נשוא כתב האישום, שאם לא כן יהא צפוי לעונש המירבי הקבוע בחוק לעבירות אלה. כנגד הכרעת הדין וגזר הדין מכוון הערעור שלפנינו. 2. נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולחומר שהובא לפנינו, נחה דעתנו כי דין פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו וכי דין הערעור להדחות. ונבאר. 3. העובדות שאינן שנויות במחלוקת, כפי שקבען בית הדין האזורי, בהכרעת הדין הן אלה: המערער היה במועד הרלבנטי לכתב האישום בעלים של משק חקלאי במושב "נאות הככר"; במהלך החודשים אוקטובר 2003 עד פברואר 2004 העסיק המערער את העובד המזוהה בכתב האישום (להלן: העובד או העובד הזר) בעבודות חקלאיות. העובד לא היה אזרח או תושב ישראל באותו מועד. 4. בפני בית הדין האזורי העלה המערער טענת הגנה מן הצדק. זאת, מן הטעם, שלא הוחל עליו דין זהה לזה שהוחל על שכנו, עליו הוטל גם כן קנס מינהלי בגין העסקת עובד זר שלא כדין לפי סעיף 2(א)(1) לחוק. בפנינו, חזר המערער וטען, שיש לנהוג כלפיו בדרך שנהג התובע המוסמך כלפי שכנו, בכך שביטל את הודעת הקנס לשכנו וקבע שלא עבר עבירה בהעסקת העובד הזר. זאת, מן הטעם שהעובד שהעסיק הוא והעובד שהעסיק שכנו, נעצרו בצוותא חדא, בעבירה של שהות שלא כדין בישראל וללא אשרת עבודה. בית הדין האזורי דחה טענתו זו. בהסתמך על חומר הראיות שהובא לפניו, לרבות תעודת עובד ציבור, חותמות ואישורים על דפי דרכון, קבע בית הדין האזורי, כי עניינו של המערער אינו זהה לעניין שכנו, וכי אין ניתן לקבוע שהמאשימה (היא המשיבה, להלן: המדינה) נוקטת במדיניות אכיפה סלקטיבית. על אותה טענה חזר המערער גם לפנינו. אולם, לא מצאנו טעם משפטי המצדיק התערבותנו בפסיקתו של בית הדין קמא בנדון זה. עניינו של המערער נבחן לגופו, בנסיבותיו, ומשקבע בית הדין כי אין המדובר בנסיבות זהות העולות כדי אכיפה סלקטיבית, לא נתערב בה כערכאת ערעור. 5. הוסיף המערער וטען לפנינו, כי נמצא אשם בדין למרות שלא הוכח היסוד הנפשי הנדרש להתגבשות העבירות המיוחסות לו. את טענתו סמך המערער על האמור בהכרעת הדין, לפיו מקומן של טענות אלה "בשלב השיקולים לעונש ולא כעת". בדקנו ומצאנו בחומר הראיות ובהכרעת הדין, כי בית הדין קמא לא התעלם מקיומו של היסוד הנפשי הנדרש להתגבשות העבירות. כעולה מהכרעת הדין, נתן בית הדין דעתו בפירוט רב לחומר הראיות שהובא לפניו, להודעת המערער, בפני המפקח ביום 4.2.04 בה הודה "כי שכח להאריך את אשרת העבודה של העובד"; לטיעוני המערער במכתבו למשרד התמ"ת מיום 7.11.04 לפיהם "רק בשל טעות אנוש אשרת העבודה של העובד לא הוארכה"; ולעדות המערער בחקירתו הנגדית בה אישר "כי בכל הקשור לאשרת העבודה של העובד מדובר בטעות אנוש". נמצא, איפוא, כי הלכה למעשה, הונחה בפני בית הדין האזורי התשתית הראייתית לביסוס היסוד הנפשי הנדרש בדין, להרשעתו של המערער בעבירה של העסקת העובד ללא אשרה. לאמור, הוּכָחָה מחשבה פלילית מסוג מוּדָעוּת. ודוק. מודעות, לפי סעיף 20(ג) לחוק העונשין התשל"ז-1977, קיימת גם בנסיבות בהן אדם חשד בטיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות ונמנע מלבררן. בענייננו, אין כלל מדובר בחשד אלא בידיעה ממש של העסקה שלא כדין, נוכח הודאת המערער בעבירה של אי חידוש אשרת העבודה [השוו: רע"פ 10556/03 דוד סעדיה נ' מדינת ישראל, ניתן 19.12.04; תפ(ת"א) מדינת ישראל-משרד התעשייה המסחר והתעסוקה - הטאבון תל אביב 1998 בע"מ, ניתן 26.10.05] יוטעם, כי נוכח מטרתו של חוק עובדים זרים ותכליתו, די ביסוד הנפשי שהתקיים אצל המערער, שהוא כאמור מסוג מוּדָעוּת, כדי לבסס את העבירה בה הואשם. החוק נועד להגן על העובד הזר, שלא יהא נתון לחסדי מעסיקו, אם יזכרנו, או אם ישתכח עניינו ממנו. כך דרך כלל, כך גם בענייננו, בו נאלץ העובד לשבת במעצר כתוצאה מאי חידוש האשרה שנשתכח, כאמור, מן המערער. כך אירע, שהעובד אף היה צפוי לגירוש מישראל, שלא באשמתו ושלא בטובתו, ורק לאחר שהמערער הסדיר את האשרה, ניתן היה להמשיך ולהעסיק את העובד, כדין. ועוד זאת. נוכח פערי הכוחות המובנים בין העובד הזר למעסיקו וחומרת העבירה, יש לייחס חשיבות רבה למילוי דווקני של התנאים הנדרשים בחוק ובתקנות להעסקה כדין של עובד זר [וראו בהתאמה: בג"ץ 4542/02 עמותת "קו לעובד" נ' ממשלת ישראל, ניתן 30.3.06; ע"פ 1001/01 מדינת ישראל - ניסים נפתלי, פד"ע לח 145, 147; ע"פ 15/05 חברת רשת מסעדות אור שלום בע"מ - מדינת ישראל, ניתן 26.1.06]. 6. הוסיף המערער וטען לפנינו, כי שגה בית הדין בכך שהרשיע אותו בהעסקת עובד זר לפי סעיף 2(ב)(2) לחוק עובדים זרים, שעניינו העבדת עובד זר מבלי להתקשר עמו בחוזה בכתב המפרט את תנאי העבודה כנדרש לפי סעיף 1(ג) לחוק. אף דין טענתו זו להדחות. נחה דעתנו כי בהכרעת הדין הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת העבירה. דבר העולה מהודעתו של המערער בפני המפקח, בה השיב בשלילה לשאלה, אם הוא זה שערך את חוזה העבודה הכתוב בשפתו של העובד ובעברית. כפי שנקבע בהכרעת הדין, חוזה ההעסקה שהגיש המערער נטול תאריך. טענה באת-כוח המערער לפנינו, כי התאריך מופיע בחוזה, אלא שהוא כתוב בשפה התאית. טענה זו לא נתמכה בראיות כלשהן, ודינה להדחות. למעלה מזאת. לפי שקבע בית הדין קמא, החוזה לא נעשה בין המערער לעובד "אלא בין חברת כוח האדם לבין מי שנחזה להיות העובד"; מספר הדרכון המופיע בחוזה אינו תואם את זה שבתעודת עובד הציבור ובדרכון גופו; אף לא הוכח כי החוזה נעשה בין הצדדים האמיתיים לחוזה העבודה. 7. אין לקבל את טענת המערער לפיה לא התקיים יסוד נפשי בעבירה לפי סעיף2(ב)(2) לחוק העסקת עובדים זרים. בחומר הראיות, לרבות עדותו של המערער בפני בית הדין האזורי, הונחה התשתית הראייתית הנדרשת לקיום יסוד הנפשי מסוג מודעות, כנדרש בסעיף 20(ג) לחוק העונשין. משהוכח שהמערער לא ערך חוזה עבודה עם העובד ולא היה צד ישיר לחוזה, מתקיימות הנסיבות המקימות חשד לקיומו של חוזה העסקה שלא כדין, כמבואר לעיל. במצב דברים זה מוטלת על המערער כמעסיקו של העובד הזר החובה שבדין למלא אחר הדרישה של עריכת חוזה עבודה כדין עם העובד הזר. ומשלא עשה כן, התגבש היסוד הנפשי לעבירה בה הואשם המערער והרשעתו בה, בדין יסודה. 8. אין לקבל את טענות המערער כנגד חומרת העונש, ודינן להדחות. כמבואר היטב בגזר הדין, שקל בית הדין האזורי את השיקולים לחומרה ולקולא. בתוך כך נתן בית הדין דעתו, מחד גיסא - למטרותיו של חוק עובדים זרים, לחומרת העבירות, ולהרתעה הנדרשת מפני הפרת הוראות החוק; מאידך גיסא - התחשב בית הדין קמא בכך שלמערער אין עבר פלילי. בית הדין ציין את התרשמותו מכך שהמערער פעל בשוגג ובתום לב בכך שלא השיג את האשרה לעובד, ואת העובדה שבפועל ניתן ההיתר להעסקת העובד, אם כי במועד מאוחר יותר. בשים לב לשיקולים הללו ולאיזון הנדרש ביניהם, גזר בית הדין על המערער קנס נמוך יחסית, בסך 20,000 ש"ח בלבד, כאשר הקנס המקסימלי הוא למצער, 104,000 ש"ח לכל עבירה. לפיכך, נחה דעתנו, כי בנסיבות המקרה, שיעור הקנס שנגזר על המערער ראוי ומאוזן, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בו. 9. סוף דבר אנו דוחים את הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. אין צו להוצאות. ניתן בהעדר הצדדים היום ט"ז כסלו, תשס"ז (7 בדצמבר 2006) ויישלח אליהם. נילי ארד, שופטת שמואל צור, שופט ורדה וירט-ליבנה, שופטת העסקת עובדים זריםקנס מנהליקנסעובדים זרים