מבוא 1. בפנינו בקשה למתן פסק דין הצהרתי ולפיו החלטת הנתבע מיום 12.6.06 על העברת התובעת מסניף נתניה לסניף פתח תקווה, בטלה. 2. ביום 24.7.06 הגישה התובעת בקשה לסעד זמני. בדיון שהתקיים בבקשה לצו מניעה זמני ביום 27.7.06 הסכימו הצדדים כי הדיון בתיק העיקרי ובבקשה לסעד זמני יאוחד ונקבע מועד לדיון. עם זאת, עמדה התובעת על בקשתה לסעד ארעי עד למועד הדיון המואחד. התובעת ביקשה שלא לאפשר את ניודה אל סניף פתח תקווה. ביום 8.8.06 ניתנה החלטתנו הדוחה את בקשת התובעת. בפועל התובעת לא התייצבה לעבודתה בסניף פתח תקווה, למעשה כבר מיום 18.6.06 - מועד המעבר, זאת לאור אישורי המחלה שהוצגו. 3. מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה ומטעם הנתבע העידו מר שיטרית - מנהל משאבי אנוש בנתבע מאז חודש פברואר 2006, והגב' אושרה אגמון - מנהלת סניף הנתבע בנתניה. הצדדים נסמכו בראיותיהם על התצהירים שהוגשו בהליך הזמני. בתיק העיקרי הגישה התובעת תצהיר משלים ועדי הנתבע הגישו אף הם תצהיר משלים. העדים נשמעו בישיבה מיום 17.9.06. בעקבות ישיבה זו הגיש מר שטרית, בהסכמת הצדדים, תצהיר משלים נוסף עליו נחקר ביום 19.10.06. לקראת הישיבה השניה סיכמו הצדדים את טיעוניהם בכתב. הניסיונות להגיע לפתרון מוסכם לא עלו יפה, וביום 2.11.06 ביקשו ב"כ הצדדים שניתן את החלטתנו. המסכת העובדתית 4. הנתבע הוא תאגיד בנקאי כמשמעו בחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א - 1981, אשר החל לפעול בשנת 1977. לבנק 12 סניפים הפרושים ברחבי הארץ והוא מעסיק כ- 220 עובדים. 5. התובעת מועסקת בבנק בין 22 ל- 24 שנים כולן בסניף נתניה[1], ומזה שנים רבות בתפקיד של קופאית ראשית ובנכולית. 6. יחסי העבודה בבנק מאורגנים ועובדי הבנק מיוצגים על ידי הסתדרות העובדים הכללית החדשה, בין היתר, באמצעות ועד כללי של עובדי הבנק. מעת לעת נחתמים בבנק הסכמים קיבוציים מיוחדים המסדירים את שכרם ותנאי עבודתם של עובדי הבנק. הסכם הבסיס בבנק נחתם בחודש יוני 1978 (הוגש על ידי התובעת ביום 15.9.06) ועיקרו הוא החלת הסכמי העבודה ותנאי העבודה והשכר החלים בבנק הפועלים, על עובדי הנתבע. לא היה חולק בפנינו כי משמעות הדבר היא גם החלת חוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות על עובדי הבנק. 7. מנספח ג' לתצהיר מר שטרית עולה כי ביום 2.2.03 זומנה התובעת לפגישה עם מנהל סניף הנתבע בנתניה דאז, מר שמואל קפלן, במסגרתה הביע מר קפלן את חוסר שביעות רצונו מתפקודה של התובעת והודיע לה כי היא מועמדת לניוד במסגרת שינויים ארגוניים בנתבע. כמו כן עלתה אפשרות לפרישה מרצון בתנאים משופרים. ביום 10.2.03 פנתה התובעת למנכ"ל הבנק בכתב (נספח ד' לתצהיר מר שטרית) וביקשה שלא להעבירה לסניף אחר. התובעת פרטה אודות נסיבותיה האישיות-משפחתיות, בין היתר היות בתה חולה במחלת כליות אשר דורשת טיפול רפואי אינטנסיבי, הצורך ללוות את בתה לבדיקות רפואיות מידי חודש בכפר סבא, עלות הטיפול הרפואי גבוה והיותה המפרנסת העיקרית בבית המונה 6 נפשות. התובעת הבהירה כי לאור נסיבות אלו אין באפשרותה להיות ניידת בין הסניפים וכי היא מעוניינת להמשיך ולעבוד בנתבע בסניף נתניה. התובעת אף פרטה את תפקידיה בסניף "כרטיסי אשראי + הוראות קבע + שירות כולל. מפעילת בנקט + מחליפה קופ"ר". בסופו של דבר ניוד התובעת לא יצא אל הפועל, מבלי שהוברר לנו הטעם לכך. לפיכך, נניח גם אנו כי הטעם לכך נעוץ בפנית התובעת. טוענת התובעת בתצהירה המשלים כי בשיחה עם מר קפלן מעולם לא הועלתה טענת חוסר שביעות רצון ודובר רק על פרישה מרצון. התובעת תומכת עמדתה בתעודות הצטיינות שניתנו לה בשנים 2002 ו- 2003 (נספחים ג' לתצהירה[2]). לא שוכנענו ביחס לכך: ראשית, מדובר בסיכום ראיון שנשלח להנהלת הבנק בסמוך לאחר עריכתו. שנית, כעולה מעדותה של הגב' אגמון "תעודות ההצטיינות" ענינן ביצוע יעדים שיווקיים ולא טיב התפקוד. ולבסוף, כפי שיפורט להלן יש לנו קושי לא מבוטל להסתמך על עדותה של התובעת ואנו מעדיפים את הגרסה העולה מכתובים שנעשו בזמן אמת. 8. בראשית שנת 2004 הוציא בנק ישראל הוראה המחייבת קביעת מדיניות של "רוטציה" וניצול חופשה רצופה וזאת כאמצעי חשוב בבקרה הפנימית אשר עשוי להקשות על טכניקות מסויימות לביצוע מעילות ולעזור בגילויין המוקדם (נספח א' לתצהיר מר שטרית). לאחר קבלת הנחיית בנק ישראל הוציא דירקטוריון הבנק הוראת נוהל לניוד עובדים (נספח ב' לתצהיר מר שטרית). בין היתר, נקבע כי בין אוכלוסיית היעד לניוד נמצאים גם עובדי סניפים בעלי ותק של 10 שנים ומעלה בסניף. מר שטרית העיד כי ניוד עובדים בגין ותק היה תמיד אמצעי שננקט בבנק[3]. 9. בחודש מרץ 2005 מונתה הגב' אושרה אגמון למנהלת סניף נתניה, תחילה כממלאת מקום ומחודש יוני 2005 במינוי של קבע. לפני כן - מחודש אוקטובר 2004 - כיהנה הגב' אגמון כסגנית מנהל הסניף וכמנהלת המחלקה העסקית. במסגרת שיחות ההיכרות שערכה הגב' אגמון עם עובדי הסניף, היא נפגשה גם עם התובעת. התובעת הציגה את בעיותיה האישיות ובכללן הטיפול בבת, אשר כלל גם את הצורך ליתן לה כל בוקר זריקה. בגין זריקה זו גם קיבלה התובעת אישור לאחר לעבודה בסניף. 10. בסוף חודש 3/06 זימנה הגב' אגמון את התובעת לפגישה עמה. על תוכנה של הפגישה חלוקות הדיעות: לטענת הגב' אגמון, במסגרת אותה פגישה היא הודיעה לתובעת כי מאחר והיא אינה שבעת רצון מתפקוד התובעת ונוכח חובת הנתבע לביצוע רוטציה של עובדים בכוונתה לפנות להנהלה הראשית ולבקש את ניוד התובעת לסניף אחר. לטענת הגב' אגמון, התובעת העלתה בפניה את נסיבותיה האישיות המשפחתיות והכלכליות, אך הגב' אגמון הסבירה לה כי בענין זה עליה לטעון טענותיה בפני ההנהלה הראשית. עוד הוסיפה הגב' אגמון כי בישיבה זו העלתה התובעת את האפשרות לפרוש מרצון, וגם בענין זה היא הפנתה את התובעת להנהלה הראשית. לא מצאנו בתצהיר התובעת, לא בתמיכה לבקשה ולא בתצהיר המשלים, התייחסות מפורשת לתוכנה של אותה פגישה. נציין גם שהגב' אגמון לא נחקרה על תוכן הפגישה ולדבר משמעות ראייתית. יחד עם זאת טוענת התובעת בהקשר לגב' אגמון כי מעולם לא נאמר לה על ידי הגב' אגמון שהיא אינה שבעת רצון מתפקודה של התובעת. התובעת מוסיפה וטוענת שהגב' אגמון אמרה לה שבכוונת הבנק להפטר מעובדים ותיקים ולמסור את מקומם לעובדי חברות כח אדם. 11. בתחילת חודש אפריל 2006 פנתה הגב' אגמון למר שטרית וביקשה להעביר את התובעת מסניף נתניה. מר שטרית הסביר כי נוכח חוסר שביעות הרצון ומאחר וממילא התובעת היתה מיועדת לניוד לפי נוהלי הבנק הוא חיפש מקום בסניף אחר ומצא את סניף פתח תקוה. לטענת מר שטרית, במקביל פנתה אליו התובעת וביקשה להפגש עימו. 12. ביום 10.4.06 נפגש מר שטרית עם התובעת. גם לגבי נסיבות ותוכן פגישה זו נחלקו הצדדים: לטענת מר שטרית, בישיבה זו הוא הודיע על הכוונה להעבירה לסניף פתח תקווה, התובעת שטחה את בעיותיה האישיות והוא הסביר כי הניוד הוא בלתי נמנע וככל שיש בעיות אישיות הבנק יעשה מאמץ למצוא להן פתרון. לטענתו, במהלך הפגישה התובעת היא שהעלתה את האפשרות לפרישה מרצון, והוא השיב כי מדובר באפשרות שניתן לשקול אותה במקביל. מר שטרית טען כי סוכם שהתובעת תודיע לו לאחר חופשת הפסח עמדתה ביחס למעבר לסניף פתח תקוה או ביחס לפרישתה. לטענת התובעת, היא לא יזמה את הפגישה עם מר שטרית אלא נאמר לה על ידי הגב' אגמון להתייצב אצלו בו ביום וללא כל התראה. לטענתה, במסגרת הפגישה הנ"ל לא עלה ניוד התובעת לסניף פתח תקווה, אלא רק האפשרות לפרישה מרצון. לטענתה, היא היתה אמורה להודיע למר שטרית לאחר חופשת הפסח מהי עמדתה ביחס לפרישה בלבד. 13. ביום 26.4.06, משתמה חופשת הפסח והתובעת לא חזרה למר שטרית עם "תשובה", הוא שלח לה הודעת דואר אלקטרוני ובו כתב "להזכירך, סיכמנו על מתן תשובתך מיד לאחר החג" (נספח ה' לתצהיר מר שטרית). 14. לטענת מר שטרית, בעקבות המכתב הנ"ל פנתה אליו התובעת והודיעה כי אינה מעונינת לפרוש או לעבור לסניף פתח תקוה. לטענת התובעת, היא לא פנתה למר שטרית, אלא הודיעה לגב' אגמון שתמסור למר שטרית שהתובעת אינה יכולה לפרוש מטעמי פרנסה. 15. ביום 31.5.06 הוציאה הגב' אגמון לתובעת "מכתב נזיפה" בגין הפרת משמעת חמורה, וזאת משום שהתובעת הטילה על אחד הלקוחות להעביר מעטפות להפקדת המחאות בתיבת שירות לפקידה אחרת בקומה ב' של הסניף (נספח ג' לתצהיר הגב' אגמון). 16. ביום 12.6.06 שיגר מר שטרית למנהלות סניף נתניה ופתח תקוה "אסמכתא" להעברת התובעת מסניף לסניף החל מיום 18.6.06 (נספח א' לתצהיר התובעת). לטענתה תובעת היא קיבלה את ההוראה רק ביום 15.6.06. 17. ביום 15.6.06 פנתה התובעת למר שטרית והביעה את התנגדותה לניוד (נספח ב' לתצהיר התובעת). 18. לאחר ימים אחדים התקשר מר ציון שמע - מזכיר חטיבת עובדי הבנקים בהסתדרות, אל מר אלון שפירא - סמנכ"ל הבנק והממונה על משאבי אנוש, על מנת לבדוק מה ניתן לעשות בענינה של התובעת. סוכם ביניהם כי תתקים פגישה עם נציגות העובדים. 19. ביום 3.7.06 התקיימה פגישה בהשתתפות מר שטרית, התובעת ומר דני בנו - יו"ר ועד העובדים. וכך מצהיר מר שטרית, בסעיף 17 לתצהירו, ביחס לפגישה הנ"ל: "בפגישה הבהיר מר בנו לאיווט כי אין ברירה וכי הבנק מחוייב ברוטציה של עובדי הסניפים. איווט הביעה סרוב עיקש לעבור לסניף אחר ומר בנו נאלץ לדבר על ליבה ולשכנעה. גם אני חזרתי ופרטתי את הצורך בהעברה והדגשתי כי ככל שקיימות בעיות אישיות ניתן לפתור אותן אד-הוק, כגון למשל באמצעות שעת תחילת עבודה מאוחרת יותר וכיו"ב. לבסוף הסכימה איווט לשקול את המעבר אך ביקשה כי יוצע לה סניף אחר, ולא סניף פתח תקווה. היא שאלה אותי אם ניתן להעבירה לסניף כפר-סבא, אך אני השבתי לה כי אין לנו צורך בקופאית ראשית בסניף זה. אחרי כן הועלתה האפשרות כי תעבור לסניף רמת גן. אמרתי לאיווט כי אבדוק את האפשרות שתעבור לסניף רמת-גן, אך קודם לכך אני מעוניין לדעת כי היא מסכימה למעבר. איווט אמרה כי תשקול את העניין והפגישה הסתיימה." לטענת מר שטרית, חלפו כמה ימים והתובעת הביעה הסכמה לעבור לסניף רמת גן. ואז הוא נתפנה לבדוק את האפשרות. בתצהירה, התובעת מתייחסת לאמור בסעיף 17 לתצהיר מר שטרית. היא חולקת רק על האמור בקשר לטענתו בנוגע למי אמור היה להתקשר. לטעמה, מר שטרית הוא זה שהיה אמור להודיע עמדתו ביחס למעבר לסניף רמת גן. 20. כך או כך, אין חולק כי מר שטרית הודיע כי אין אפשרות לבצע את המעבר לסניף רמת גן, וכי על התובעת להתייצב בסניף פתח תקוה. וכך מנמק מר שטרית את המניעה (סעיף 18 לתצהירו): "בדיקתי העלתה כי לא ניתן להעבירה לסניף זה, הואיל וצרכי סניף רמת-גן אינם מאפשרים בשלב זה את ניודה של הקופאית הראשית העובדת שם ואין זו השעה לבצע רוטציה לאותה עובדת. אותה קופאית ראשית גם משמשת כ"פקידכל" ונותנת שירותים בנקאיים מגוונים (מעבר לפעילות בקופה) אשר איווט אינה מבצעת אותן ואינה יכולה לבצען לאור כישוריה ויכולותיה (כגון: מתן הלוואות, ביצוע פעולות בניירות ערך, הקצאת אשראי, פעילות במטבע חוץ ועוד). הודעתי איפה לאיווט כי מעברה לסניף רמת-גן אינו אפשרי וכי עליה להתייצב בסניף פתח-תקווה." 21. כאמור, כל אותו הזמן התובעת לא התייצבה לעבודה בסניף פתח תקוה מטעמי מחלה. לטענתה בגין המעבר היא נפגעה פזיולוגית ונפשית. ביום 23.7.06 פנה המשיב למבקשת והודיע לה כי נוכח התמשכותה של מחלתה עליה להתייצב בפני רופא תעסוקתי. התובעת סברה כי הבנק אינו זכאי לחייבה להתייצב בפני רופא אחר. טענות הצדדים 22. ואלה בתמצית טענות המבקשת: הניוד נעשה בחוסר תום לב ומשיקולים פסולים - ניסיון לכפות את פרישתה; התובעת מופלית לרעה; הניוד נעשה בניגוד להוראות חוקת העבודה; הניוד נעשה מבלי שקדם לו שימוע; חוסר סבירות קיצוני. הבנק דוחה את טענות התובעת. להלן נדון בטיעוני הצדדים. תום לב ושיקולים פסולים - האמנם? 23. ברי, כי הצדדים ליחסי העבודה מחוייבים לפעול בתום לב ומשיקולים רלוונטיים ושאינם פסולים, ועל כך לא נכביר מילים. כמו כן ברי, כי הטוען שהצד שכנגד פעל מחוסר תום לב ומשיקולים פסולים, עליו נטל הראיה. מעיון במכלול הראיות אנו סבורים כי התובעת לא הרימה את נטל זה. נהפוך הוא. ואלה טעמנו: 24. שאלת תום הלב ושאלת השיקולים שנשקלו הם בראש ובראשונה שאלה עובדתית. במקרה הנוכחי עומדות לנו גרסאות סותרות של הצדדים בנוגע לפגישת התובעת עם הגב' אגמון בסוף חודש מרץ 2006 ובקשר לפגישת התובעת עם מר שטרית ביום 10.4.06. הכרעה בין גרסאות אלה טעונה בחינת מהימנות העדויות וסבירות הגרסאות בשים לב למכלול הראייתי. 25. עדות התובעת: 25.1. עיון בטענות התובעת מעלה כי טענתה הראשונית, אשר קיבלה ביטוי בכתב התביעה ובבקשה לסעדים זמניים, היתה כי החלטת הבנק אינה סבירה בשים לב לנסיבותיה האישיות. בגדרן של נסיבות אלה הפנתה התובעת למצבה הרפואי של ביתה ולהיותה המפרנסת העיקרית בבית. 25.2. בסעיף 12 לתצהירה טוענת התובעת כך: "הנני עומדת בראש משפחה המונה לא פחות מ-5 נפשות, והנני מפרנסת העיקרית בבית, אני מתמודדת עם כל הנטלים המוטלים על כתפיי כגון פרנסת הבית, טיפול רפואי לביתי כל בוקר, דאגה לחינוכם של שאר ילדיי, ניקיונות הבית, אכילת הילדים, הכנות לשיעורים." (הדגשה הוספה - א.א.) כאשר נשאלה בחקירתה הנגדית בקשר להיותה "מפרנסת עיקרית", השיבה שהיא כתבה את זה "לפני כמה שנים. אני לא מבינה למה זה עכשיו. זה היה נכון לפי שלוש או ארבע שנים"[4]. כאשר עומתה עם העובדה כי כתבה זאת בתצהירה "רק לפני חודש", השיבה התובעת את התשובה הבאה: שאולי הכוונה לכך שהיא משתכרת יותר מבעלה[5]. בכל הכבוד, תשובה זו אינה מתיישבת עם עדותה הקודמת. 25.3. באמור לעיל לא די. בסעיפים 10 ו- 11 לתצהירה טענה התובעת כך: "10.ביתי, בת ה 15 הנה ילדה חריגה, ואשר סובלת ממם נולד חריג וחמור, נדרשת לבצע בדיקות רפואיות קפדניות הכוללות בין היתר זריקות, בדיקת לחץ דם, טמפרטורה וכו'.., אני זו אשר מתלווה אליה לצורך ביצוע בדיקות אלו במרפאה כל בוקר בשעה 7:30. 11. אבהיר כי בדיקות אלו הנן חיוניות לבריאות ביתי, העברתי לסניף פתח תקווה משמע פגיעה אנושה בבריאות ביתי שייתכן ועלול לגרום לתוצאות בריאותיות בלתי הפיכות, ולראיה מצ"ב חומר רפואי המעיד על מצבה הבריאותי של הבת מחד ועל חיוניות נוכחותי מאידך." (הדגשה הוספה - א.א.) אלא שמחקירתה הנגדית של התובעת עלה כי הנטען שם אינו אמת ואין התובעת מבקרת עם ביתה במרפאה מדי בוקר. בחקירתה הנגדית מודה התובעת כי האמור בתצהירה "לא נכון בחצי השנה האחרונה"[6]. עוד עולה כי הבדיקות נערכות פעמיים בחודש ולא בבוקר אלא במשך היום כך שהדבר מחייב הפסד יום עבודה, ולכן לרוב הבעל הוא זה שנילווה לבת. 25.4. עוד נוסיף כי בתחילת חקירתה הנגדית טענה התובעת כי היא לא באה לעבודה בגלל "דיפרסיה". משעומתה עם תעודות המחלה בהן מצויין "כאבי גב" ועם כך שאין תעודות מחלה אחרות היא השיבה כי חוץ מדפרסיה היו לה בעיות אחרות. נציין כי לענין הדיפרסיה לא הובאה כל תעודת מחלה. 25.5. כאמור, בתצהירה המשלים טענה התובעת כי מעולם לא נאמר לה על ידי הגב' אגמון שהיא אינה שבעת רצון מתפקודה. בחקירתה הנגדית, טענה התובעת כאשר נשאלה ביחס לטיעונים שהיתה מעלה בשימוע כך "דברתי עם הגב' אגמון וספרתי לה את כל הענין שלי מא' עד ת'. שאני עובדת ותיקה והסברתי לה את הענין של הילדה. ושרק כמה חודשים בתפקידה היא ישר קטלה אותי."[7] (הדגשה הוספה - א.א.). צא ולמד, הגב' אגמון כן שטחה בפני התובעת את חוסר שביעות רצונה על תפקודה. לזה נוסיף, כי בתצהירה המשלים התובעת לא הכחישה במפורש את תוכן הפגישה עם הגב' אגמון כפי שזה קיבל ביטוי בתצהירה. העדר הכחשה זו פועל כנגדה. 25.6. טוענת התובעת כי הפגישה עם מר שטרית "הונחתה" עליה בהפתעה מהרגע להרגע ולא נאמר לה "על איזה ענין"[8]. יחד עם זאת בחקירתה הנגדית ובהתייחס לאותה פגישה טענה התובעת כי ".. הוא התחיל להגיד לי מה עם היעדים שלך ואני הצגתי לו את היעדים שלי הוא לא היה מעונין לראות אותם. ..."[9]. אם התובעת לא ידעה מה מטרת הפגישה, כיצד זה ידעה להערך מראש עם "הצגת יעדים"?!! הצטיידות ביעדים אלה דווקא מצביעה על כך שגרסת הנתבע בקשר לפגישה זו יותר סבירה. 26. כאמור, בסופו של יום. עומדות ניצבות להן שתי גרסאות. האחת של התובעת ולפיה ענין המעבר כלל לא עלה על הפרק עד למכתב מיום 12.6.06 וכי עד אז כל שדובר היה על פרישה מרצון. השניה - של הנתבעת, לפיה ענין הניוד עמד גם עמד על הפרק לפני יום 12.6.06 זאת בשל חוסר שביעות הרצון של הגב' אגמון ומאחר ממילא התובעת היתה מיועדת לניוד ולפיה התובעת היא זו שהעלתה את ענין הפרישה מרצון. למעשה, אין בפנינו ראיה אובייקטיבית מזמן אמת לגבי תוכנן של הפגישות הנ"ל, ובמצב שכזה למהימנות ולעקביות של גרסאות הצדדים כמו גם להימנעות מחקירה נגדית בסוגיות מרכזיות יש משקל. לא נעלמה מעיננו התהיה הנוגעת לפער הזמן שבין תשובת התובעת למכתבו של מר שטרית מיום 26.4.06 (סביר להניח שלכל המאוחר בסוף חודש 4/06 או תחילת חודש 5/06) לבין מועד הוצאת ההנחיה - 12.6.06. פער זמן מטריד, אם מראש דובר על המעבר. אך כאמור, מר שטרית לא נחקר על ענין זה. יתר על כן, לאור האמור לעיל ביחס לעדות התובעת, בשים לב לכך שעדותה לא שיכנעה אותנו ונראתה מגמתית, בשים לב לכך שגרסת עדי הנתבע לא נסתרה ונותרה עקבית ובשים לב לכך שהגב' אגמון לא נחקרה על גרסתה לגבי תוכן הפגישה מחודש מרץ 2006 אנו קובעים כי טענות הנתבעת לפיהן מטרת הניוד היו כפיית פרישה מרצון לא הוכחה, וכי מלכתחילה נמסר לתובעת שנוכח חוסר שביעות הרצון מתפקודה ונוכח היותה ממילא מיועדת לניוד היא עתידה לעבור לסניף פתח תקוה. או אז, דווקא התובעת היא זו שהעלתה את ענין הפרישה מרצון. נוסיף כי טענת התובעת לפיה הגב' אגמון הודיעה לה שבכוונת הנתבע להפטר מהעובדים הותיקים ולהחליפם בעובדי כח אדם, לא הוכחה. הדברים הוכחשו נמרצות על ידי הגב' אגמון והיא אף הסבירה כי הבנק לא מאייש תפקידים של קופאי ראשי בעובדי כח אדם. לבסוף נוסיף שכעולה מהראיות - ארגון העובדים (באמצעות מר שמע וועד העובדים) היה מעורב בהליך ואף על פי כן לא מצא לנכון להתנגד למהלך. הדבר מחזק את גרסת הנתבע לגבי המניעים האמיתיים ביסוד החלטת הניוד. חזקה על ארגון העובדים שלו הטעם לניוד היה כפיית פרישה או החלפת התובעת בעובדי כח אדם היה הוא "מאמץ" את סכסוך היחיד ומפעיל את סמכויותיו וכוחותיו. העדר התנגדותו, ובהעדר ראיה לסתור, מקימה חזקת תקינות[10]. 27. בסיכומיו ובטיעוניו טען ב"כ התובעת כי עדותו של מר שטרית בעלת משקל "קל כנוצה" מאחר והוא נכח בעת חקירתה של התובעת. לענין זה הפנה ב"כ התובעת להוראת סעיף 172 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 לפיה "עד שטרם העיד ... לא יהא נוכח בגביית עדותו של עד אחר ...". כך צוטט הסעיף בסיכומים. לכך יאמר: ראשית, ב"כ התובעת השמיט (כך ממש, ואין להקל בכך ראש) את המילים "פרט לנאשם". השמטה זו משמעותית באשר היא מצביעה על כך שבמתח שבין האינטרס של "גילוי האמת" לבין האינטרס של בעל הדין להיות נוכח במשפטו, גובר השני. שנית, טוען ב"כ התובעת כי הוראה זו חלה גם בדין האזרחי. מה המקור לקביעה זו לא פרש. יחד עם זאת - אם היא חלה, בודאי שהיא חלה ב'שינויים המחוייבים'. קרי, ההוראה אינה חלה על נוכחות "הנאשם" - הם בעלי הדין בהליך האזרחי. במקרה זה בעל הדין הוא תאגיד ונציגו היה מר שטרית. לפיכך הוא היה זכאי להיות נוכח בדיון. אם כי בחשבון המהימנות מובאת עובדה זו בחשבון. לא מצאנו כי נוכחותו של מר שטרית פגמה בעדותו. ראשית, לא נמצאה סתירה בין חלקיה, וזה העיקר - לא נמצאה סתירה בין עדותו של מר שטרית לבין עדותה של הגב' אגמון. 28. עוד נוסיף בקשר לסוגיית תום הלב והשיקולים לניוד כי לא נסתרה טענת הנתבע בנוגע להפעלת מדיניות הניוד, ובכלל זה החובה לנייד מסניף לסניף עובדים בעלי ותק שמעל 10 שנים. לתצהירו המשלים השני של מר שטרית צורפה תכנית עבודה לשנת 2006 וממנה עולה כי עד לסוף השנה תוכנן הבנק להעביר עשרה "מחוייבי ניוד" (נספח ב'), עוד צורפה טבלת מחוייבי הניוד לשנים 2006 - 2007 (נספח ג') וביניהן נכללה התובעת. ובכלל - מנספח א' לתצהירו המשלים השני של מר שטרית עולה כי בבנק מתבצעים ניודים בהיקף לא מבוטל בשים לב לכך שמדובר בבנק שמעסיק כ- 220 עובדים. אם כי יובהר כשלא כל הניודים הם פרי יישום הנוהל הנ"ל, אלא גם מטעמים שונים. 29. לבסוף נאמר בהתייחס לנוהל כי עמדת התובעת כאילו הניוד מנוגד לנוהל ואינו עולה עם מטרותיו אינו מקובל עלינו. לא עולה מהנוהל שמטרתו היא "קידום". עולה ממנו כי מטרת הנוהל היא לקדם את ההגנה מפני מעילות וכיוצ"ב. זוהי המטרה העיקרית, אם כי בצידה ניתן להשיג גם מטרות משניות כגון הפחתת השחיקה של עובדים והעשרתם בידע וניסיון שיביא לשיפור ביצועיהם. בענין זה מקובלת עלינו גרסתו של מר שטרית (סעיף 3 לתצהירו המשלים הראשון) לפיה שינוי מקום העבודה עשוי לתרום לשיפור ביצועו של עובד, ובכללם התובעת. 30. בהקשר הזה, אנו מקבלים את טענות הנתבע לגבי רמת התפקוד של התובעת. 30.1. כך מפרטת הגב' אגמון בסעיף 7 לתצהירה: "היו תקלות רבות בעבודתה, שכללו בין השאר טעויות במסירת מזומנים ללקוחות כך שהם קיבלו סכומים גדולים יותר ממה שצריך היה למסור להם; הפקדת צ'קים "למוטב בלבד" בחשבונות של מי שאינם המוטב בצ'ק, ועוד. אציין כי בהשוואה לתיאור התפקידים אשר איווט ביצעה, כמפורט במכתבה הנ"ל למנכ"ל הבנק [המכתב מיום 10.2.03, המוזכר בסעיף 7 לעיל - א.א.], היא מבצעת כיום פחות פונקציות, דהיינו במקום להתקדם היא עושה פחות ופחות, ולמעשה אינה מבצעת שום פונקציות מלבד העבודה בקופה. 30.2. התובעת טענה כי הטענות כנגד תפקודה אינן נכונות. בתמיכה לכך צרפה התובעת את תעודות ההצטיינות הנ"ל, מכתבי לקוחות - כולם נושאי תאריך 21.8.05 (נספחים ד' לתצהיר התובעת), וכן דו"חות "תכנון מול ביצוע" לתקופה ינואר - אפריל 2006 (נספחים ה' לתצהיר התובעת) המצביעים על ביצוע מעבר למתוכנן. 30.3. הגב' אגמון העידה כי תעודות ההצטיינות הנ"ל ודו"ח "תכנון מול ביצוע" עוסקים אך ורק בעמידה ביעדים מכירתיים, ואין בהם כדי ללמד על טיב תפקודה. בסעיף 4 לתצהיר המשלים מסבירה הגב' אגמון כדלהלן: "... קופאית בסניף עוסקת - מעבר לתפקידיה השוטפים בקופה - גם במכירות ללקוחות. כך, לדוגמא, כאשר קופאי מציע ללקוח לסגור בפקדון כסף המצוי בחשבון העו"ש, או מפנה אותו למחלקת אשראי לצורך קבלת הלוואה, או מציע לו להביא לקוחות נוספים לסניף - במידה והפנייה או הצעה כזו זוכה למענה מוצלח, הדבר נזקף לזכות הקופאי ונחשב ל"מכירה". ואולם פעולות אלה הינן טפלות לעבודה העיקרית של הקופאי, שהיא הטיפול השוטף בלקוחות ועיסוק בכספיהם. בתחום עיקרי זה של עבודתה, זכתה איווט להערכות נמוכות הן מצידי והן מצד הקודמים לי בתפקיד ועבודתה היתה רצופה טעויות ותקלות, כפי שהערתי לה בעל פה ובכתב, וכמפורט בתצהירי הראשון". 30.4. גם בחקירתה הנגדית חזרה הגב' אגמון על עמדתה ביחס לתפקוד התובעת. היא הצביעה על כך שהתובעת מבצעת פחות תפקידים גם ממה שביצעה בעבר. עדות הגב' אגמון - המנהלת הישירה - לא נסתרה, וכאמור בעדותה אין בתעודות ההצטיינות השיווקיות או עמידה ביעדים מכירתיים כדי ללמד על אופן תפקודה של התובעת כמכלול. לראיה, מעבר לטענות התובעת לא הובאה כל ראיה לתמוך בגרסתה, וזו כבר אמרנו - אינה מספקת בשים לב לפגמים השונים בעדותה. 31. סוף דבר, לא הוכחה הטענה לפיה פעל הבנק בחוסר תום לב או משיקולים פסולים בקשר להחלטת הניוד של התובעת לסניף פתח תקוה. אפליית התובעת - טענה סתמית 32. התובעת טענה שהבנק מתייחס אחרת לעובדים אחרים במצבה וכי הוא מיישם את נוהל הניוד באופן סלקטיבי. הגדילה התובעת והקדישה פרק שלם לסוגיה זו (פרק ט' לסיכומים), ואף נתלתה היא בהוראות סעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988, שענינו היפוך נטל הראיה. 33. בכל הכבוד, הוראות חוק השוויון אינן מעיננו משהתובעת כלל לא הצביעה כי במקרה שלה מתקיימות עילות האפליה הפסולות המנויות בו (גיל, מין, דת וכיוצ"ב). גם לגופו של ענין לא הוכחה טענת האפליה. אמנם עולה כי הגב' פישר עובדת בסניף למעלה מ- 20 שנה ולא נויידה[11], אך עדין אין בכך כדי לבסס טענת אפליה או יישום סלקטיבי. זאת מן הטעמים להלן: 33.1. עיון בתכנית הניוד של הבנק (נספח ג' לתצהיר המשלים השני של מר שטרית) מעלה כי בנוסף לתובעת צפויים להיות מנויידים מסניף 172 (סניף נתניה) עוד שני עובדים שהם מחוייבי ניוד. 33.2. מנספח ב' לתצהיר המשלים השני של מר שטרית, עולה תכנית העבודה לשנת 2006 כללה ניודי חובה בהיקף של 10 עובדים. 33.3. מר שטרית העיד בחקירתו הנגדית לגבי ניודים שונים שבוצעו בהתאם לנוהל. אמנם לא לגבי כל הניודים יכול היה להעיד מידיעתו האישית (נוכח הזמן שחלף מאז כניסתו לתפקיד), אך לגבי חלקם העיד מידיעתו האישית[12]. 33.4. זאת ועוד, עיון בנספח א' לתצהיר המשלים השני של מר שטרית מעלה כי במסגרת הניודים בבנק בוצעו בשנת 2006 עוד שני ניודים בין הסניפים נתניה ופתח תקוה. ואילו בשנים קודמות בוצעו ניודים גם בין סניפים במרחק לא קטן מזה שבין פתח תקוה לנתניה (למשל: אשדוד - ראשון לציון, ירושלים - אשדוד, וכד'). 34. לבסוף יש לזכור, מעבר לנוהל הניוד, הסביר הבנק כי בהחלטה לנייד את התובעת היה מעורב שיקול נוסף והוא התפקוד שלה כשיקול לניוד. 35. עוד מפנה התובעת לעדותה של הגב' אגמון טענה לפיה למיטב זכרונה בסניף נתניה מועסקים "בהערכה גסה אולי 4 עובדים" מעל 10 שנים בסניף[13]. ראשית, המספר שננקב הוא "בערבון מוגבל" שכן הגב' אגמון העידה כי היא "לא זוכרת בעל פה", כך שיתכן כי מדובר רק בעוד שני עובדים המנויים בתכנית נספח ג' לתצהיר המשלים השני של מר שטרית. שנית, גם אם לא - הרי שלא הוברר מיהם העובדים הנ"ל ומהן נסיבותיהם, ומשכך אין די בקיום האפשרי של שני עובדים שלא מתוכננים להיות מנויידים חרף הותק כדי לקבל את טענת האפליה. הפרת חוקת העבודה - האמנם? 36. כאמור אין חולק כי הוראות חוקת העבודה של עובדי מוסדות ההסתדרות חלות בבנק (באמצעות אימוץ הסכמי בנק הפועלים). טוען ב"כ התובעת כי הניוד הפר את הוראות החוקה בכמה מישורים. תחילה לטענתו המקדמית של הבנק, לפיה מדובר ב"הרחבת חזית", מן הטעם שטענה זו לא בא זיכרה בכתב התביעה. אכן טענה זו נטענה לראשונה בסיכומים. אך במהלך הדיונים היא הוזכרה וגם מדובר בטענה משפטית אשר לנתבע ניתנה האפשרות להתגונן מפניה. אמנם לסוגיה זו יש גם פאן עובדתי, אך דומה כי העובדות הרלוונטיות הונחו לפיתחנו ואין מניעה להכריע לגופו של ענין. 37. טרם נתייחס לגופו של ענין, נציין כי התובעת צרפה לסיכומיה רק חלק מהפרק הדן בניוד (פרק 7 לחוקת העבודה שענינו "העברת עובדים לתפקיד אחר או למקום ישוב אחר"). מדובר במעשה שלא יעשה. ההגינות מחייבת, לכל הפחות, לצרף את הפרק בשלמותו. שכן כעולה מהפרק מה שהושמט כולל את החלק הרלוונטי. 38. פרק השביעי הנ"ל כולל מספר הוראות ביחס לניוד עובדים. סעיף 1 דן בהעברה זמנית ליחידה אחרת; סעיף 4 דן בהעברה קבועה לתפקיד אחר; סעיף 10 דן בהעברה זמנית של עובד במוסד ארצי לעבודה במקום ישוב אחר; סעיף 13 דן בהעברה קבועה של עובד במוסד ארצי לעבודה בישוב אחר. כל הוראה שכזו כוללת כללים ומגבלות להעברה, לרבות בקשר למעורבות ועד העובדים בהליך. להלן ההוראות הרלוונטיות: 39. בסיכומיו מפנה ב"כ התובעת להוראות סעיפים 4 ו- 10 לפרק השביעי וטוען כי לא התקיימו התנאים לניוד. יאמר, בכל הכבוד, כי הוראות הסעיפים הנ"ל אינן רלוונטיות לעניננו, שכן הן אינן עוסקות במעבר למקום גיאוגרפי אחר באותו תפקיד. ההוראה הרלוונטית לעניננו היא דווקא הוראת סעיף 13. די בכך כדי לדחות את הטענות בקשר להפרת חוקת העבודה. אך לא נעשה מלאכתנו שלמה אם לא נתייחס לטענות העולות בסיכומי התובעת, חרף השגגה ביחס לסעיפים הרלוונטיים. 40. הטענה נוגעת להיות הניוד בבחינת "הרעה תנאי העבודה" - טוענת התובעת כי יש במרחק ההעברה משום הרעה בתנאי עבודתה. שכן אין חולק כי סניף פתח תקוה מרוחק יותר מעיר מגוריה. לטענת התובעת בעוד לסניף נתניה היא נדרשת לנסיעה של 40 דקות כיוון (חצי שעה נסיעה ו- 10 דקות הליכה)[14] לסניף פתח תקוה היא נדרשת לעד שעתיים כיוון (שלושה קווי אוטובוס). טוען הנתבע, ובצדק, כי את המונח "הרעה בתנאי עבודה" אין לפרש ככולל את עצם זמן הנסיעה, שכן הדבר מרוקן מתוכן את הוראת סעיף 13 לחוקה לפיה רשאי המוסד הארצי להעביר עובד למקום עבודה ביישוב אחר גם אם ההעברה מחייבת העתקת מקום המגורים. שכן, אם תמצא לומר כך, בהכרח תמיד יטען שהמעבר גורר הרעה בתנאי העבודה ולכן לא יהיה אפשרי. מקובלת עלינו הטענה כי את המונח תנאי עבודה יש לפרש, בשים לב לכלל ההוראות שעוסקות בניוד, כמי שאינו מתייחס לזמן הנסיעה למקום העבודה החדש, אלא למשל לתנאי השכר, מעמד, שעות עבודה וכד'. במקרה הנוכחי, תנאי העבודה במובן זה לא יפגעו וגם הנתבע התחייב לשאת בכל הוצאות הנסיעה העודפות. בהקשר של "הרעה בתנאי העבודה" נציין עוד כי השאלה העומדת לפתחנו היא כיצד יש לפרש ביטוי זה בהקשר של סעיף 4 הנ"ל ולא בהקשר אחר. לפיכך, להפניה של התובעת לפסק הדין בענין דיאנה דטל[15] אין משמעות שכן שם נדונה השאלה האם שינוי מקום עבודה המחייב נסיעה של שעתיים חצי ביום על מנת להגיע למקום העבודה הוא בבחינת "הרעת תנאי עבודה" לצורכי חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963, ולא לצורכינו אנו. 41. הטענה הנוגעת להתראה הקצרה על הניוד - טוענת התובעת כי הוראת ההעברה בטלה כי ניתנה בטווח של שלושה ימים (מיום 15.6.06 - מועד קבלת ההוראה על ידי התובעת, ליום 18.6.06 - מועד תחילת המעבר), זאת אף על פי שלפי סעיף 11 נדרשת התראה של שבעה ימים. כאמור, סעיף 11 מתייחס להעברה לפי סעיף 10 - העברה זמנית למקום ישוב אחר, ולפיכך אין היא רלוונטית לעניננו. יחד עם זאת, הוראת סעיף 13 שהיא הרלוונטית לעניננו דורשת התראה ארוכה יותר - של חודש ימים. מכאן, שצודקת התובעת כי מן הבחינה הזו נפל פגם בהוראת המעבר. יחד עם זאת, פגם זה אין משמעו כי בטלה הוראת הניוד, אלא לכל היותר כי מועד ביצועה צריך להדחות בהתאמה. כך או כך, במקרה שלנו ממילא התובעת לא התייצבה לסניף בשל מחלתה ולענין זה אין עוד כל נפקות. לכל זאת נוסיף, כי הלכה למעשה סוגיית הניוד לפתח תקוה הועלתה בפני התובעת כבר מחודש אפריל 2006, ובנסיבות שכאלה בודאי שאין לומר כי ההחלטה בטלה. 42. הטענה הנוגעת להעדר היוועצות עם ועד העובדים - כאמור בטיעונו נסמך ב"כ התובעת על הוראות סעיף 4, אלא שכאמור מדובר בהוראה שאינה רלוונטית לעניננו. כך או כך, גם ההוראה הרלוונטית - סעיף 13, דורשת כי קודם למעבר תתקיים היוועצות עם ועד העובדים. בענין זה צודק ב"כ הנתבע כי סוגיית ההיוועצות היא סוגיה עובדתית ולו היה נטען הדבר קודם לכן היה הנתבע נערך מן הבחינה הראייתית. לגבי דידנו, הגם שכך הדבר במקרה הנוכחי מחומר הראיות עולה כי התקיים הליך של היוועצות עם ועד העובדים. לשאלה מתי צריכה היתה ההיוועצות להתקיים, נאמר כי יש רגלים לטענה כי היא צריכה היתה להיעשות טרם הוצאת הוראת הניוד מיום 12.6.06. אלא שבמקרה זה אין המדובר בפגם היורד לשורשו של ענין, שכן כעולה מתצהירו של מר שטרית, שלא הוכחש, פגם זה נרפא. ביום 3.7.06 התקיימה ישיבה עם יו"ר הועד בקשר לניוד של התובעת, והוא אף תמך בניוד וניסה לשכנע את התובעת לבצעו. זאת ועוד, סעיף 15 לפרק השביעי מקנה לועד העובדים את האפשרות לערער על העברה. ערעור כאמור לא הוגש, ובהעדר ראיה לסתור מטעם התובעת - הדבר מצביע על העדר התנגדות של הועד לניוד. בהקשר להיוועצות עם הועד טענה התובעת כנגד העדרו של פרוטוקול. אכן, כלל ראוי וסביר לדרוש כי ישיבות כגון אלה יקבלו ביטוי בכתובים. יחד עם זאת, אין בכך משום פגם המאיין את קיומה של ההיוועצות - במיוחד כאשר למעשה אין מחלוקת אמיתית לגבי תוכנה של הפגישה ועמדת ועד העובדים לניוד. 43. לאור האמור דין הטענה כאילו יש בניוד כדי להפר את הוראות חוקת העבודה להדחות. כעולה מהוראת סעיף 13 לחוקה, רשאי מוסד ארצי להעביר עובד, באופן קבוע, למקום ישוב אחר "גם אם מחייבת ההעברה העתקת מקום מגוריו של העובד", וזאת לאחר שתקיימה היוועצות עם ועד העובדים וניתנה התראה של חודש. תנאים אלה - הגם שלא מולאו מראש, כיום כבר מולאו (הראשון) או התייתרו (השני). אי מתן זכות שימוע - האמנם? 44. אין חולק כי טרם קבלת ההחלטה על ניוד התובעת היא היתה זכאית להשמע. זכות השימוע היא זכות טיבעית, בודאי במסגרתם של יחסים חוזיים נמשכים של יחסי עובד ומעביד בהם מחוייבים הצדדים לפעול לא רק בתום לב אלא גם בנאמנות. על חובה משפטית זו אין לנו צורך להכביר מילים, מאחר והיא מבחינת המובן מאליו. 45. נוכח הקביעות העובדתיות הנ"ל אין בידנו לקבל את טענת התובעת כאילו היא לא נשמעה טרם קבלת ההחלטה. אכן - החלטת הגב' אגמון נפלה קודם ששמעה את התובעת, והדבר פגום. אך כאמור בעל הסמכות להחליט על הניוד אינו מנהל הסניף אלא "ההנהלה הראשית". התובעת אשר ביקשה לטעון כנגד הניוד הופנתה להנהלה הראשית. ואכן התובעת נפגשה עם מר שטרית (פגישה ראשונה) וניתנה לה האפשרות להתייחס לנושא הניוד. ראינו כי מר שטרית אף בדק חלופות אחרות והדבר מצביע על השגת תכלית השימוע; התובעת זומנה לישיבה נוספת עם ועד העובדים וגם אז נבחנה חלופה. נכון שלא נוהלו פרוטוקולים ורצוי היה כי פרוטוקול או סיכום דיון יצא מכל פגישה. אך אין בכך כדי לקבוע כי הופרה חובת השימוע, בודאי לא עד כדי קביעה כי יש לבטל את החלטת הניוד. זאת ועוד, בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת מה עוד היתה מעלה בפני"השומעים" שלא אמרה בעיתו. לתובעת לא היה מה להוסיף. לפיכך, גם מבחינה מהותית - ככל שהיו פגמים אלה או אחרים בשימוע - לא נפגמה המהות והוא הזדמנות להשמיע את טענות הנגד, החובה של ה"שומע" לשקול טענות אלה ולהתייחס אליהן. הטענות הועלו, וכפי שראינו - הבנק אף שקל חלופות, דבר המצביע על התייחסות ענינית לטענות. 46. התובעת מעלה טענה לפיה לא ניתנה לה האפשרות לעיין בהסכם הקיבוצי ובכך נפגמה זכות השימוע שלה. בכל הכבוד לא מצאנו היכן בחומר הראיות נטען כדבר הזה. 47. לאור האמור לא מצאנו ממש בטענת התובעת בסוגית השימוע והיא נדחית. סבירות החלטת הבנק 48. אין חולק כי נקודת המוצא בכל דיון לניוד עובדים היא הפררוגטיבה הניהולית של המעביד לנהל את מפעלו, ובכלל זה לנייד עובד מתפקיד לתפקיד וממקום למקום. סמכות זו יכולה להיות מוגבלת בחוק, הסכם קולקטיבי (על סוגיו) או הסכם אישי. מגבלה שכזו יש לפרש בצמצום. במקרה הנוכחי, התובעת לא השכילה להצביע על הוראת חוק או הסכם המגבילים את סמכות הבנק לנייד את התובעת לסניף פתח תקוה. אך בכך לא תמה המלאכה, שכן הגם שהחלטת המעביד יכול ותעלה בקנה אחד עם העדר מניעה בחוק או בהסכם, עדין ניתן להעמיד את שיקול דעתו של המעביד לביקורת ולבחון את סבירותו. בית הדין יבחן האם ההחלטה פגומה באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של ענין[16]. 49. דומה כי הטענה של התובעת בענין זה היא הטענה המרכזית. עיון בבקשה לסעדים זמניים מעלה כי טענה זו היתה העיקרית. ביסוד טענתה של התובעת לגבי חוסר סבירותה הקיצוני של החלטת הניוד נמצאת הטענה המשולבת הנוגעת למרחק הסניף ממקום מגוריה, לצורך בשלושה קווי אוטובוסים, לזמן הנסיעה של התובעת לעבודה ובחזרה למעונה ולנסיבותיה האישיות. להלן נדון בנסיבות: 49.1. לענין מרחק הסניף בפתח תקוה ממקום מגוריה - טוענת התובעת מדובר בסניף הממוקם במרחק של 33 ק"מ מנתניה. הנתבע אינו חולק על עובדה זו, אך לטעמו אין בכך משום חוסר סבירות קיצוני. אף אנו מסכימים לכך משני טעמים: הראשון, התובעת הביעה הסכמתה להתנייד לסניפים בתל אביב, רמת גן או כפר סבא. השניים הראשונים אינם מרוחקים פחות באופן משמעותי לעומת סניף פתח תקוה. השני, דומה כי בסוגיית המרחק אמת מידה לסבירות ניתן למצוא במקובל ביחס לחוק פיצויי פיטורים ותקנותיו - והוא מרחק של 40 ק"מ. בנסיבות שכאלה המרחק בין נתניה לבין סניף פתח תקוה, לכשעצמו, אינו מרחק בלתי סביר בצורה קיצונית. 49.2. לענין מספר האוטובוסים (שלושה) מביתה למקום העבודה - הנתבע אינו חולק על הצורך להיזקק לשלושה קווי תחבורה. נציין, שגם ענין זה, לכשעצמו, אינו מצביע על חוסר סבירות. בעולם העבודה המודרני בו מקום העבודה אינו צמוד בהכרח למקום המגורים, סביר כי אדם יזקק לשלושה קווי תחבורה. 49.3. לענין הנסיבות האישיות: הטענה בדבר היות התובעת המפרנסת העיקרית - כאמור, הגם שנסיבה זו נטענה בתצהירה, הרי שבעדותה הסתבר כי אין הדבר כך. בכל אופן לא ברורה הרלוונטיות של ענין זה לגבי סבירות ההחלטה, במיוחד כאשר אין חולק כי הנתבע ישא בהוצאות הנוספות בגין הנסיעה הרחוקה יותר. 49.4. לענין הנסיבות האישיות: הטענה הנוגעת לבריאות הבת - בתצהיר התומך בבקשה נטען בענין זה כי הבת נזקקת לבדיקות יומיומיות במרפאה, ושהתובעת מאלצת להתלוות אל ביתה. מעדותה עולה כי להד"מ. אין בדיקות יומיומיות במרפאה וכאשר יש בדיקות שכאלה (פעמיים בחודש) בדרך כלל נילווה לבת הבעל. בעדותה העלתה התובעת את ענין "הזריקות" היומיות שבעטיין אף הותר לה לאחר לסניף. אלא שגם ענין זה יש בו יותר מאשר קורטוב קושי: ראשית, אילו ענין הזריקות היה חזק דיו, ובבחינת נסיבה בלתי אפשרית כפי שהשתמע מהטענה בנוגע לביצוע הבדיקות, חזקה היה שהתובעת היתה מפנה לענין זה בתצהירה ולא נדרשת לעובדה שאיננה נכונה בדמות הבדיקות היומיות במרפאה. נוכח אי הדיוקים בעדות התובעת ובהעדר ראיה תומכת בגרסה שנשמעה לראשונה רק בחקירה הנגדית גם מתקשים אנו לקבל את עדות התובעת בענין זה כפשוטה. שנית, בהחלטתנו לסעד זמני התייחסנו לענין זה. תהינו מדוע היציאה המוקדמת מונעת את מתן הזריקה ומדוע ענין זה לא יכול למצוא את פתרונו באמצעות הבעל. כפי שמצופה שהבנק יתחשב בתובעת מצופה שהתובעת תעשה גם היא מאמץ עצמי להתגבר על בעיותיה. חרף התהיה הנ"ל, לא טרחה התובעת להתייחס לענינים אלה בתצהירה המשלים. חזקה, שאם היה בטענה זו ממש, היה הדבר מקבל ביטוי בתצהיר המשלים. 49.5. לענין הנסיבות האישיות: הטענה הנוגעת להיות התובעת אם לארבעה - ראשית יאמר כי לא פורטו גילאי ילדי התובעת, לא נדע אם רכים הם או בוגרים יותר. בכל אופן וככל שעסקינן בבת החולה, נציין כי מהתעודה הרפואית שצורפה במסגרת נספחים ו' לתביעה עולה כי כיום הבת היא לערך בת 13 - 14 שנה. 49.6. לענין זמן הנסיעה - טוענת התובעת (סעיף 36 לתצהירה המשלים) כי זמן הנסיעה מביתה לסניף בפתח תקוה "עלול להמשך לפעמים עד שעתיים". התובעת לא נחקרה על ענין זה, ולצורך הענין הערכת הזמן הנ"ל סבירה ואפשרית בודאי בבוקר, אם לוקחים בחשבון גם את זמן ההמתנה בחילופי אוטובוסים. אכן זמן נסיעה של עד שעתיים הינו פרק זמן לא מבוטל. 50. רבות חככנו בדעתנו האם יש בזמן הנסיעה הלא מבוטל, בין לבדו ובין במצטבר ל"תמונה הכללית" (היות התובעת אם לארבעה, גובה השתכרותה שנטען כי אינו מצדיק טרחה כזו גדולה, מצב הבת וכד'), כדי להפוך את החלטת הבנק על ניוד התובעת מסניף נתניה לסניף פתח תקוה בלתי סבירה בצורה קיצונית, ולבסוף החלטנו שאין הדבר כך, ואלה טעמנו: 50.1. על הטוען כי החלטת המעביד בלתי סבירה בצורה קיצונית היורדת לשורשו של ענין הנטל לשכנע בכך. כל ספק יפעל לרעתו, שכן וכאמור - נקודת המוצא היא קיומה של פררוגטיבה ניהולית. 50.2. חוקת העבודה, בין אם מעמדה כשל הסכם קיבוצי ובין אם כשל הסדר קיבוצי, נקלטה כחלק מחוזה העבודה שבין התובעת לבין הבנק. לפי 'חוזה' זה רשאי הבנק, והדבר הוא בגדר הצפוי והאפשרי, לאור מדיניות הבנק - לנייד את התובעת ממקום למקום אפילו אם יחייב הדבר שינוי מקום מגורים. הוראה זו קיבלה גושפנקה של ארגון העובדים וריקונה מתוכן לא יעשה על נקלה. 50.3. בשאלה האם הוראת ניוד מסויימת תחשב לסבירה אם לאו, יש להתחשב גם במקובל ב'הקשר התעשייתי', קרי במקום העבודה הקונקרטי. עיון בנספח א' לתצהיר המשלים השני של מר שטרית מראה כי הניודים המבוצעים בבנק נעשים בין מקומות גיאוגרפיים לא פחות מרוחקים, בחלק מהמקרים אף נעשו ניודים בין הסניפים המדוברים. 50.4. לענין ההקשר התעשייתי אנו מביאים בחשבון גם את עמדת ארגון העובדים אשר כמו גם המעביד מחוייב לשקול את האינטרס הכולל של העובדים, ולא רק את האינטרס האישי של העובדת. חזקה על ארגון העובדים (לפחות כל עוד לא נסתר הדבר) כי בהחלטה לתמוך בניוד התובעת הוא הביא בחשבון הן את נסיבותיה האישיות של התובעת והן את צרכי הבנק ואת המקובל בו. לעמדת ארגון העובדים יש משקל משמעותי בהערכת סבירות ההחלטה. 50.5. מהבנק לא נעלמו קשיי התובעת בשל מרחק הנסיעה, בשל כך הסכים הבנק לדחות את שעת תחילת העבודה לשעה 8:30 במקום בשעה 8:00 עם אפשרות להשלים את השעות במסגרת שעות הפיצול (בימים שיש בהם פיצול). אם כי לטעמנו, טוב היה לו המשיך הבנק להחיל את ההסדר עליו הוסכם בהליך הזמני. 50.6. לבסוף יש לזכור את הנסיבות האובייקטיביות: בשנת 2003 עלה על הפרק הצורך לנייד את התובעת לאור תפקודה הלקוי, צורך זה התעורר גם בשנת 2006. הבנק סבור כי במצב שכזה הדרך לנסות ולשפר את תפקודה של התובעת הוא בניודה לסביבת עבודה שונה. ממילא הבנק מחוייב לפי נהליו לנייד את התובעת מסניף נתניה. התובעת אמנם היתה מתוכננת להיות מנויידת במהלך 2007 אך נוכח תפקודה נאלץ הבנק להקדים את תוכניתו. כך או כך, שנת 2007 אינה רחוקה מאיתנו. הבנק טען, והדבר לא נסתר, כי נוכח מיעוט הסניפים ונוכח יכולותיה התפקודיות המוגבלות של התובעת המקום היחיד אליו יכולה התובעת להיות מנויידת הוא סניף פתח תקוה. סוף דבר 51. טרם נעילה - נתקשה שלא להעיר שתי הערות: 51.1. הראשונה - בתיק זה נתבקש סעד הצהרתי ולא אופרטיבי. סעד שכזה נתון לשיקול דעתו של בית הדין. טען הבנק כי נוכח התנהלות התובעת בקשר לגרסתה העובדתית אין ליתן לה סעד שכזה. לא נדרשנו לטענה זו. 51.2. השניה - התובעת ניסתה לשכנעה כי החלטת הניוד היא בלתי סבירה בצורה קיצונית עד כדי כך שמוצדק יהיה לבטלה. כאמור, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי ההחלטה בלתי סבירה בצורה קיצונית. דומה כי אין אלא להצר על כך שהתובעת לא ניצלה את זכותה לערער על ההעברה. לכאורה - והדבר טעון ליבון, במסגרת ערעור כאמור אין רשות השיפוט מוגבלת לסד של 'חוסר סבירות קיצונית'. יתכן ששם יכלו הצדדים להגיע לפתרון טוב יותר. למשל בדמות הגבלת משך ההעברה וכיוצ"ב. הניסיון להביא את הצדדים לפתרון מוסכם לא צלח. בית הדין לא יכול לכתוב את ההסכם ועליו להכריע בשיטת 'הכל או כלום'. ערים אנו לקושי הרב המוטל על התובעת נוכח הניוד האמור, אך כאמור חוקת העבודה יצרה מנגנון שיכול היה לאזן בין הזכויות, וחבל שלא נעשה בו שימוש. 52. תביעת התובעת נדחית. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 3,500 ₪ בתוספת מע"מ, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. ניתן היום ל' בחשון, תשס"ז (21 בנובמבר 2006), בהעדר הצדדים. נ.צ. (ע) - שיפר ביאטריס נ.צ. (מ) - עמירם מילר אילן איטח - שופט העברת תפקיד בעבודה