העתירה שבפנינו מופנית כנגד החלטת המשיבים להפסיק החל מיום 31.1.07 את שירותו של העותר, קצין בדרגת ניצב משנה במשטרת ישראל. ההחלטה על פרישתו של העותר התקבלה בהליך של "פיטורים בהסכמה" הנהוג במשטרת ישראל, שלפיו משתחררים שוטרים משירותם בהסכמה, לפני הגיעם לגיל הפרישה הקבוע בחוק. אישור הפרישה של קציני משטרה נעשה על ידי המשיב 2 מכוח הסמכות הנתונה לו על-פי סעיף 15 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 (להלן: דבר המלך). השאלה המתעוררת בעתירה שלפנינו הינה, למעשה, שאלה עובדתית - האם בראיון שנערך לעותר ביום 6.3.05 עם ראש אגף משאבי אנוש במשטרה, הוא נתן הסכמתו לתכנית הפרישה שהוצגה בפניו? 1. אין חולק כי ברקע ההחלטה על פרישתו של העותר לגמלאות מצויה מערכת היחסים העכורה שנוצרה בינו לבין ניצב ישראל יצחק, שמונה ביום 31.10.04 למפקד מחוז ש"י, בו שירת העותר כקצין אג"מ (אגף מבצעים) של המחוז. לאחר מספר ראיונות שנערכו לעותר עם ניצב יצחק, שבהם הביע מפקד המחוז את חוסר שביעות רצונו מתפקודו של העותר, זומן העותר ביום 2.2.05 לראיון בפני מפכ"ל המשטרה רב-ניצב משה קראדי. בראיון שנערך לו עם המפכ"ל הובהר לעותר כי מפקד המחוז אינו מרוצה מתפקודו המקצועי וכי על רקע תוכנית ההתנתקות, שעמדה אותה עת בפתח, לא ניתן לאפשר מצב שבו מפקד המחוז וקצין האג"מ במחוז אינם מקיימים ביניהם מערכת יחסי עבודה תקינה. המפכ"ל מסר עוד לעותר, כי באותו שלב אין בידו פתרון לשיבוץ העותר לתפקיד מחוץ למחוז, ולכן האפשרויות הנבחנות הן המשך בדיקת שיבוצו של העותר ברמה הארצית או "הצרחה" של העותר עם בעל תפקיד אחר במחוז, מבלי שיהיה בכך כדי לפגוע במעמדו. ביום 17.2.05, ועל רקע סירובו של העותר למלא תפקיד אחר שהוצע לו במסגרת המחוז, זומן העותר לראיון בפני ראש אגף משאבי אנוש במשטרה, שבו נמסר לו, כי מאז הראיון שנערך לו אצל המפכ"ל ולאחר שנבדקו כל התפקידים הפנויים בדרגת נצ"מ ברמה הארצית והתאמתו לכל אחד מהם, לא נמצא שיבוץ מתאים עבורו. בנסיבות אלה זומן העותר ביום 6.3.05 לראיון נוסף בפני ראש אגף משאבי אנוש במשטרה. בראיון זה הוצגה לעותר, על רקע המצב שנוצר, תכנית להמשך שירותו במשטרה עד לפרישתו המיועדת לגמלאות ביום 31.1.07. על פי תכנית הפרישה שהוצגה לעותר, נמסר לעותר כי הוא ישובץ על תקן של נצ"מ במנהלת ההתנתקות, ומסיום פעילות זו הוא ישמש כ"פרויקטור" בכל תפקיד שהמערכת תמצא לנכון עד ליציאתו לחופשה צבורה ולאחר מכן לחופשת פרישה, כשמועד שחרורו יהיה ביום 31.1.07. אין חולק כי באותו ראיון נמסר עוד לעותר כי מאחר שמועד פרישתו יהיה לפני הגיעו לגיל 55 הוא יהיה זכאי לפדיון ימי מחלה לפי מפתח של שישה ימים בשנה ולא שמונה; כי המפכ"ל אישר עקרונית את הסיכום והוא טעון אישור של השר לבטחון פנים; וכי היה והעותר יקבל את ההצעה והיא תאושר על ידי השר לבטחון פנים, שהינו הגורם המוסמך לכך, יש לראות בה סיכום שאין חזרה ממנו. 2. השאלה העיקרית השנויה במחלוקת בין בעלי הדין הינה, כאמור, האם באותו ראיון עם ראש אגף משאבי אנוש הביע העותר את הסכמתו להסדר הפרישה שהוצג לו. בסיכום הראיון שנערך לעותר ביום 6.3.05 מצוין כי תגובת העותר לתכנית הפרישה שהוצגה לו הייתה שהסיכום מקובל עליו ושהוא שבע רצון מהפיתרון שנמצא. לטענת העותר, הוא מעולם לא הביע שביעות רצון מתכנית הפרישה שהוצגה לו והוא מעולם לא נתן את הסכמתו לתכנית. העותר מציין עוד כי הוא מבקש להוסיף ולשרת במשטרה, וכי שביעות רצונו במהלך הראיון הובעה אך ורק בכל הנוגע לשיבוצו המתוכנן במסגרת תכנית ההתנתקות. העותר מוסיף עוד, כי מאז קיום הראיון הוא פנה לגורמים שונים ובהם ראש אגף משאבי אנוש במשטרה ומנכ"ל המשרד לבטחון הפנים והבהיר להם את העדר הסכמתו לפרישה ואת רצונו להמשיך ולשרת במשטרה עד גיל הפרישה הקבוע בחוק. אולם פניות אלה לא נשאו פרי, ולטענת העותר המשיבים לא פעלו למציאת תפקיד ראוי עבורו ולא הוצע לו פתרון אמיתי וצודק למצבו. העותר טוען, כי משלא ניתנה הסכמתו ליציאתו לגמלאות הרי ההחלטה בעניין ניתנה בחוסר סמכות. כן טוען העותר כי ההחלטה על הוצאתו לגמלאות נגועה בחוסר סבירות קיצוני, שכן הוא קצין מצטיין בעל ותק של למעלה משלושים שנה, ומקורה של ההחלטה הוא בתקופה של כמה חודשים בלבד, שבהם הוא "לא הסתדר" עם מפקד המחוז, ניצב יצחק. 3. המשיבים טוענים כי העותר הסכים לתכנית הפרישה שהוצגה בפניו, כשהוא מיודע בדבר תנאי פרישתו וכי על יסוד ההסכמה בין העותר למשטרה אישר השר לביטחון פנים את הפיטורים מכוח הסמכות הנתונה לו על-פי סעיף 15 לדבר המלך. המשיבים מציינים, כי ברקע להסכמה בדבר פרישתו של העותר, תוך מיצוי זכויותיו לגמלה, עומד חוסר שביעות רצון מתפקודו המקצועי כקצין אג"מ במחוז ש"י. לטענת המשיבים אין ממש בטענות העותר כי מלכתחילה לא נתן את הסכמתו לתכנית הפרישה, וניתן ללמוד על הסכמה זו הן מהתשתית העובדתית והן מדרך התנהלותו של העותר. בהקשר זה מציינים המשיבים כי העותר ביקש לחזור מהסכם הפרישה רק לאחר למעלה משישה חודשים במהלכם שובץ בתפקיד זמני במנהלת ההתנתקות במסגרת יישום ההסכם. כן טוענים המשיבים כי זכויותיו של העותר לא קופחו וכי ההסכם שנעשה עימו הינו מיטיב בצורה יוצאת דופן. עוד מציינים המשיבים כי נעשו מאמצים למצוא עבור העותר תפקיד תקני ונבדקו כל תפקידי נצ"מ ברמה הארצית, אך לא נמצא תפקיד פנוי ומתאים עבורו. המשיבים מוסיפים וטוענים כי החלטת השר לביטחון פנים להותיר את פיטורי העותר על כנם על יסוד תכנית הפרישה הינה החלטה סבירה, מידתית ומאוזנת, שאינה מצדיקה את התערבותו של בית המשפט בעניין. 4. דין העתירה להידחות. הכול מסכימים כי השר לביטחון פנים מוסמך מכוח סעיף 15 לדבר המלך להורות על פיטורי שוטר (ובכלל זה הוצאתו לגמלאות) וכי השר מוסמך לאשר גם הסדר של "פיטורים בהסכמה", כאשר שוטר משוחרר מן השירות לפני הגיעו לגיל פרישה, וזאת על יסוד הסכמה בין אותו שוטר לבין הגורמים המוסמכים במשטרה. יצוין, כי על-פי הליך ה"פיטורים בהסכמה" מתגבשת זכאותו של השוטר, ששוחרר בהתאם להליך, לקצבת פרישה ולמענקים הנלווים לכך מיד עם שחרורו. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי לאחר שהוצגה לעותר, בראיון שנערך לו ביום 6.3.05 עם ראש אגף משאבי אנוש במשטרה, תכנית הפרישה שנבנתה עבורו, נתן העותר את הסכמתו לתכנית. לאחר הצגת התכנית לעותר, שהינו קצין משטרה ותיק ומנוסה, הוא שאל שאלות שונות אודות תנאי הפרישה ושאלותיו נענו על ידי הנוכחים בפגישה. מסיכום הראיון עולה כי העותר נתן את הסכמתו לתכנית הפרישה מבלי שהוסיף או סייג הסכמה זו בסייג כלשהו. סיכום הראיון המודפס נשלח בסמוך לאחר הראיון לעותר ולגורמים המוסמכים במשטרה. בהתאם לסיכום, ומבלי שהועלתה מצד העותר טענה כלשהי בנוגע לסיכום הראיון שנשלח אליו, החל העותר לכהן בתפקידו החדש במנהלת ההתנתקות. ביום 21.9.05, למעלה מחצי שנה לאחר הראיון שנערך לו, פנה העותר לראשונה לראש אגף משאבי אנוש וביקש כי מועד פרישתו לא יהיה לפני חודש אוקטובר 2007, שבו יגיע לגיל 55, שכן אז הוא יהיה זכאי לפדיון של שמונה ימי מחלה לכל שנת שירות ולא לפדיון של שישה ימים בלבד לשנה (פער שלטענת העותר מגיע לכ-120,000 ש"ח ולטענת המשיבים לכ-45,000 ש"ח). פנייה זו נענתה במכתבה של ראש מחלקת פרט מיום 2.10.05, שבו נמסר לעותר כי משאישר השר את פיטוריו בהתאם לסמכותו אין עוד אפשרות לחזור מן הסיכום. כחודש וחצי לאחר מכן, ביום 14.11.05, העלה העותר במכתב לראש אגף משאבי אנוש לראשונה טענה כנגד נכונותו של סיכום הראיון מיום 6.3.05. על-פי הטענה אמר העותר בראיון, לאחר שנאמר לו כי הוא יהיה זכאי לפדיון של שישה ימים לשנה ולא שמונה, כי הדבר מקובל עליו אם ההפרש הכספי הוא זניח. 5. טענתו של העותר, לפיה התנה את הסכמתו לתכנית הפרישה בכך שההפרש בין פדיון ימי המחלה לפי מפתח של שישה ימים בשנה לבין פדיון לפי מפתח של שמונה ימים בשנה יהיה זניח עלתה, אפוא, לראשונה רק כשמונה וחצי חודשים לאחר הראיון, ולאחר שהובהר לעותר כי משניתן אישור השר לתכנית הפרישה הוא אינו יכול לחזור בו מהסכמתו לתכנית. בנסיבות אלה אין לקבל את טענת העותר כי הסכמתו לתכנית הפרישה הייתה תלויה בסוגית פדיון ימי המחלה, ונראה שהעותר ביקש לחזור בו מן ההסכמה רק לאחר שהתבררה לו המשמעות הכספית של יציאתו לגמלאות לפני הגיעו לגיל 55. אין זה סביר לקבל טענה כי קצין משטרה ותיק ומנוסה כדוגמת העותר, אשר מקבל לידיו סיכום ראיון מודפס שבו מצוין כי הוא מסכים לתכנית הפרישה אינו מתריע כי הסיכום אינו מקובל עליו. ככל שהיו לעותר טענות באשר לנכונותו של סיכום הראיון מחודש מרץ 2005, שהופץ בסמוך לאחר קיום הראיון, היה עליו להעלותן באותו מועד ולא כשמונה וחצי חודשים לאחר מכן. זאת ועוד, דחיית בקשת העותר לחזור בו מהסכמתו מבוססת גם על הצורך בוודאות וביציבות של ההסכמות המתגבשות מדי שנה עם שוטרים שמשתחררים מן השירות בהליך של "פיטורים בהסכמה", ועל כן אף מטעם זה אין לקבל את העתירה. משנמצא כי העותר נתן את הסכמתו ליציאתו לגמלאות בהליך של "פיטורים בהסכמה" אינני נדרשת להכריע בטענות בדבר סבירות ההחלטה בעניינו של העותר. אולם, מכל מקום נוכח שיקול הדעת הרחב הנתון למשיבים באשר להעסקתם של שוטרים וקציני משטרה והצבתם ונוכח אופיו של השירות במשטרה אינני מוצאת כי נפל פגם כלשהו בהחלטה אף מבחינה זו. אשר על כן, העתירה נדחית. ה נ ש י א ה השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש. ניתן היום, ט"ו באדר התשס"ז (05.03.2007). דבר המלך במועצתו