פסקי דין נגד אגף השיקום בית המשפט בראשל"צ בפנינו ערעור על החלטת קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב) (להלן: "החוק") מיום 17.10.07, לפיה אין קשר בין מחלת הטרשת הנפוצה ובין תנאי השירות של המערערת ו/או החבלה מיום 7/10/04. כללי 1. המערערת, ילידת 6.11.84, התגייסה ביום 21.11.02 בפרופיל 97 ושירתה כלוחמת מג"ב ומכ"ית על קו התפר בקיבוץ בחן, ביחידת מ"ח פלחוד של משמר הגבול. 2. לטענת המערערת שירותה לווה בדחק נפשי ופיזי מתמשך ושוחק ולא-אחת, חששה לחייה. בתוקף תפקידה נחשפה לקטטות, מעצרים חיפושים אחר חשודים ואוכלוסייה עוינת סביבה. המערערת מציינת במיוחד שני אירועים חריגים שחלו בתקופת שירותה. האחד, אירוע בכפר קאסם מיום 7.10.04, אותו מתארת המערערת כקשה ביותר. והשני, במסגרת ה"התנתקות", בשירות הקבע, אליו גויסה כחודש לאחר תום השירות הסדיר (שהסתיים ביום 15.5.05). 3. אשר לאירוע בכפר קאסם - לטענת המערערת, במהלך סיור בכפר ביקשה מתושב להזדהות. הלה סירב וכתוצאה מכך כ-30 אנשים התאספו סביב הג'יפ בו הייתה המערערת עם צוותה, הכו אותה ואת אנשי הצוות, ניסו לגנוב את נשקה ולחטוף את אחד מאנשי הצוות. המערערת, שהייתה פצועה, חששה לחייה ובנס ניצלה מהמקום (עמ' 4-5 לתיק הרפואי). התקרית הסתיימה לאחר שנהג הג'יפ ירה באוויר, ההמון הזועם הופתע, והם יצאו במהירות רבה מהכפר. 4. לטענת המערערת, היא הגיעה לבי"ח מאיר חבולה בכל חלקי גופה, שרוטה, דם ניגר ממקומות שונים בגופה ובמיוחד חשה כאבי ראש עזים. המערערת שוחררה באותו היום, עם המלצה למנוחה וללא ממצאים מיוחדים. כיממה לאחר מכן, חשה טשטוש בראיה בעין שמאל ובהמשך, גם בימין. כאבי ראש שלא פסקו. פנתה למרפאה הצבאית ומשם הופנתה לבי"ח איכילוב. בביה"ח נבדקה על ידי נוירולוג וע"י רופא עיניים שלא מצאו ממצאים מיוחדים. הטשטוש חלף כעבור שבוע-שבועיים, אולם בהמשך חזרה תחושת הטשטוש בראיה ואף חשה הרדמות ברגלים ובידיים. לטענת המערערת, תלונותיה בעניין זה לא זכו להתייחסות מיוחדת, היא לא נשלחה לבדיקות נוספות והומלצו מנוחה ומשככי כאבים לפי הצורך. 5. ביום 15.5.05 סיימה המערערת את שירות החובה וכעבור חודש, גויסה לשירות קבע שהסתיים בתאריך 1.1.06. במהלך שירות הקבע, השתתפה המערערת בפעילות ב"התנתקות". תפקידה היה לעזור בפינוי תושבים סרבנים, תפקיד קשה שלווה בסערת רגשות. כבר לאחר הפינוי הראשון, באוטובוס בדרך חזרה, חשה שוב בהירדמויות ברגל וביד. כשהחמירו התופעות פנתה למרפאה של ביקור רופא בכפ"ס. הרופא לא מצא ממצאים מיוחדים. לאחר כיומיים פנתה לרופאת המשפחה בקופת חולים, שהפנתה אותה לבדיקה נוירולוגית. הנוירולוג שלח את המערערת לאשפוז בבי"ח מאיר. 6. ביום 7.7.05 אושפזה המערערת בבי"ח מאיר ושם לראשונה אובחנה מחלת טרשת הנפוצה בה לקתה (האשפוז 7/7/05-12/7/05). 7. לאחר אשפוזה האחרון וגילוי מחלתה שובצה המערערת בתפקיד של סמלת מבצעים ולא כלוחמת, וזאת עד לתום שירות הקבע. במהלך שירות הקבע סבלה המערערת מעוד שני התקפים ואושפזה בתאריכים 18/9/05 ו- 28/11/05. תמצית טענות הצדדים 8. לטענת המערערת, מחלת הטרשת בה לקתה התפרצה תוך ועקב השירות. אופי שירותה הצבאי והאירוע בכפר קאסם, בפרט, היו הגורמים לפרוץ מחלת הטרשת שבה לקתה בסמוך לאחר אירוע זה. לחילופין, אם יקבע כי המחלה לא נגרמה עקב תנאי השירות, הרי שהמחלה החמירה עקב שירותה הצבאי. 9. המשיב אינו חולק על קיומו של האירוע בכפר קאסם ועל כך שמדובר באירוע דחק, אלא שלשיטתו, אין קשר בין אירוע זה, וכלל תנאי השירות של המערערת, לבין מחלתה. לטענת המשיב, המערערת לא עמדה בנטל להוכיח קיומה של אסכולה רפואית שלפיה יש בדחק נפשי כדי לגרום לפריצת מחלת הטרשת הנפוצה או להחמרתה. גם אם קיימת אסכולה רפואית כאמור, מחלתה של המערערת פרצה לפני גיוסה. יתר על כן, וגם אם נקבל שתנאי השירות היו מלחיצים, היו בחיי המערערת גורמי דחק אחרים, קשים יותר, שאינם קשורים לשירות. עוד טוען המשיב כי חוות הדעת מטעם המערערת נשענת על תשתית ראייתית לא מבוססת. חוו"ד המומחים הרפואיים 10. המערערת תמכה ערעורה בחוות דעת רפואית נוירולוגית מיום 11.9.06 ערוכה על ידי פרופ' עמוס קורצ'ין (מסמך 135 לת"ר). על פי חוות הדעת, פרצה המחלה לאחר האירוע בכפר קאסם. המערערת סבלה מייד לאחר שחרורה מבי"ח ללא ממצאים, מטשטוש ראיה וראיה כפולה וכעבור מספר ימים גם מהרדמות ברגל, אולם לא נבדקה ע"י נוירולוג. ההפרעות נמשכו עד לאשפוזה ביום 7/7/05, שאז אובחנה המחלה. 11. פרופ' קורצ'ין קובע כדלקמן: "אין ספק כי גב' מ' סובלת מטרשת נפוצה, וכי מחלתה זו פרצה במהלך שירותה הצבאי. טרשת נפוצה היא מחלה אוטו-אימונית, כלומר מחלה בה תוקפת מערכת החיסון של הגוף מרכיבים של הגוף עצמו, ובמקרה זה המוח וחוט השדרה. טרשת נפוצה מאופיינת על ידי מהלך של פגיעות מבודדות ונפרדות זו מזו באזורים שונים של מערכת העצבים, לא ידוע מה הגורמים המביאים לפגיעה באזור זה או אחר, אולם יש נתונים מצטברים על כך שלחץ נפשי יכול לתרום לפרוץ המחלה (1-9). הלחץ הנפשי בו היתה שרויה גב' מ' בשל תנאי השירות הנו בעל משמעות מיוחדת. מצב של לחץ (stress) גורם להפעלת מערכת החיסון, ומאמרים רבים, מדברים על הקשר בין לחץ נפשי לפריצת מחלות אוטואימוניות בכלל וטרשת נפוצה בפרט. ועדה של האקדמיה האמריקאית לנאורולוגיה אשר מונתה כדי לבחון שאלה זו קבעה כי 'הקשר בין לחץ נפשי קודם והופעת טרשת נפוצה או החמרתה נחשב אפשרי'. "בסיכום, על סמך כל הנתונים והשיקולים הנ"ל הנני סבור כי יש לראות את תנאי השרות כגורמים לפריצתה של מחלת טרשת נפוצה (trigger) אצל גב' מ'" [ההדגשות אינן במקור]. 12. מטעם המשיב הוגשו שתי חוות דעת ערוכות על ידי פרופ' שדה, הראשונה מיום 30.9.07 (מסמך 144 לת"ר- חוו"ד מייעצת) והשניה מיום 13.4.08 (מסמך 265 לת"ר - חוו"ד מגיבה). בחוות הדעת המייעצת סקר פרופ' שדה את הספרות המקצועית. פרופ' שדה מציין כי "ועדה של האקדמיה האמריקאית לנוירולוגיה בחנה סוגיה זו בשנת 1999. מסקנת חברי הועדה היא שאין עדות מדעית מספקת המאמתת או שוללת את קיום הקשר הסיבתי בין דחק נפשי ובין טרשת נפוצה ועל כן ניתן לשקול קשר כזה כאפשרי, אולם העדות המדעית בדבר קשר כזה אינה מספיקה בכדי לקבוע את קיומו בביטחון רפואי סביר". בהמשך בוצע מחקר של Mohr שהתפרסם בעיתון Neurology בשנת 2000. המחקר הצביע על השפעה שולית של דחק נפשי ובין הופעת נגעים חדשים של המחלה ב- MRI. במאמר מערכת בירחון היוקרתי Brain, שנכתב ע"י אחד החוקרים החשובים נקבע כי "הקשר בין התלקחויות של טרשת נפוצה ובין דחק נפשי הוא מזערי אם בכלל". כך גם בסקירה נרחבת משנת 2002 בעיתון המוביל Neurology. עוד ציין פרופ' שדה כי הדעה המקובלת "שאין הוכחה לכך שמתח נפשי יכול לעורר התקף של טרשת נפוצה בא גם לידי ביטי בספרי הסמך (textbooks). למשל בספר הלימוד הקלאסי של Harrison (במהדורה ה- 16 בגרסת האינטנרט המתעדכנת [מידי] יום) ..... או בספר הלימוד הקלאסי בנוירולוגיה Adams & Victor במהדורתו האחרונה (השמינית) ..... 13. בחוות הדעת המגיבה מוסיף ומציין פרופ' שדה: "סיבת המחלה אינה ידועה. ההנחה הרווחת היא שקיים בסיס גנטי ואירוע סביבתי המתרחש בילדות או בגיל צעיר (יתכן זיהום נגיפי), הגורם בעזרת מנגנון המערב את המערכת החיסונית לפריצת המחלה במרוצת השנים. ממחקרים על תאומים זהים עולה שהגורם הגנטי תורם כ- 40% לפגיעות ..למחלה והיתר קשורים לגורמים סביבתיים. מעבר לאמור בחוות דעתי מיום 30 בספטמבר 2007, אציין שבסיכום המחלה מבית חולים מאיר נזכר ששלוש שנים קודם לאשפוזה היה לה התקף של רדימות בפלג גוף ימין כולל הפנים שנמשך שבוע. על כן קרוב לוודאי שזה היה הביטוי הראשון של מחלתה, וזה היה ההתקף הראשון שחלף ללא אבחון. על כן מעבר לאמור בחוות הדעת הקודמת על חוסר הקשר בין תנאי שירותה ובין פריצת מחלתה, קרוב לוודאי שמחלתה פרצה עוד טרם הגיוס." [ההדגשות אינן במקור] דיון והכרעה 14. לאחר ששמענו את הראיות, אנו סבורים כי לא עלה בידי המערערת להוכיח קיומו של קשר סיבתי של גרימה או החמרה בין המחלה לבין תנאי השירות. אנו מעדיפים את חוות דעתו של פרופ' שדה מטעם המשיב, לפיה אין אסכולה רפואית התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין תנאי דחק לבין פרוץ המחלה או החמרתה; וכי סביר יותר להניח לפי חומר הראיות, כי המערערת סבלה התקף ראשון של המחלה, שלא אובחן, עוד טרם השירות. על פני חוות דעתו של פרופ' קורצ'ין, איננה מבססת קיומה של אסכולה, ואינה מבוססת על התשתית הראייתית במלואה. בנסיבות העניין, לא הוכח גם קיומו של קשר סיבתי קונקרטי. הכל כמפורט להלן. חוו"ד פרופ' קורצ'ין איננה מבוססות על התשתית העובדתית לאשורה 15. מן הפן העובדתי, חוות הדעת של פרופ' קורצ'ין, עליה מסתמכת המערערת לצורך ביסוס קשר סיבתי של גרימה או החמרה בין תנאי השירות והמחלה, איננה מבוססת על העובדות כהוויתן. ככזו, אין היא מבססת קשר סיבתי של גרימה או החמרה בין תנאי השירות למחלה. 16. המערערת אושפזה ביום 7/7/05, "עקב תלונות על רדימות וזרמים ברגל ימין ובמחצית הגוף הימנית מזה שבוע ורדימות ביד שמאל כ- 3 ימים". באשפוז זה, אובחנה המחלה. מהאנמנזה עולה בבירור, כי ההירדמויות החלו ביולי 2005, כשלושה ימים קודם לאשפוז ולא "כעבור ימים מספר" לאחר אירוע כפר קאסם, כפי שציין פרופ' קורצ'ין (ראו גם סעיפים 8-9 לתצהיר המערערת; ח"נ עמ' 4 ש' 13, עמ' 14 ש' 25; וכן העדר תלונה על כך במסמכים רפואיים מאיכילוב 29-32 לת"ר). יתר על כן, בעת אשפוזה המערערת לא דיווחה לבי"ח על תחושותיה לאחר אירוע כפר קאסם, או שסבלה לאחר האירוע מהירדמויות, אלא דיווחה דווקא על אירוע אחר, "אירוע של רדימות בפלג גוף ימין כולל פנים לפני 3 שנים. הכל חלף תוך שבוע ללא תסמין אחר. שוללת הפרעות ראיה.." [מסמכים 13-15 לת"ר]. 17. ואמנם, בתיקה הרפואי של המערערת בקופת חולים קיים רישום לפיו ביום 30/10/02 פנתה למרפאה בתלונה על הבדל ברגישות בין שני חלקי הגוף. דווח על שיפור, כשהרדימות החלה לפני שבוע. המערערת נבדקה ובבדיקה נמצא: אבדל (צ"ל: הבדל) קל ברגישות באזור פריבוקלית שער (צ"ל: שאר) הגוף רגישות שמורה ללא בעיה מוטורית [מסמך 113 לת"ר]. 18. פרופ' קורצ'ין לא ציין עובדה זו ולא התייחס אליה כלל בחוות דעתו. בח"נ מודה פרופ' קורצ'ין שאכן קיימת אפשרות שהאפיזודה משנת 2002, היא ההתקף הראשון של המחלה: ש. האם שאלת אותה לגבי סימפטומים לפני האירוע של אוקטובר 2004? ת. לא. ש.וראית תיק צבאי ...מעברה? ת. כן, בדיעבד ראיתי בחוות דעתו של פרופסור שדה התייחסות לאירוע משנת 2003 כמדומני. ש' ביהמ"ש. 2002. ת. 2002. אירוע של רדימות שלא זכה להתייחסות בשעתו בדיעבד יכול להיות שזה היה אירוע ראשון של טרשת נפוצה אבל היום אין שום אפשרות להגיד אם זו היתה הסיבה או שהיתה סיבה אחרת (עמ' 10 לפרוטוקול). ... ש. יש לנו בבית חולים מאיר שאומרים שלוש שנים אחורה רדימות בחצי גוף וחצי פנים...האם אתה חושב שזה היה התקף ראשון של מחלה? ת. אני אומר יתכן, איננו יכולים להגיד בוודאות אבל יש אפשרות שכן ויש אפשרות שלא. היות והיא לא נבדקה בזמן אמת כראוי, איננו יכולים לומר. אבל האפשרות קיימת והוודאות לא" (עמ' 13 לפרוטוקול) 19. בהמשך חקירתו השיב פרופ' קורצ'ין לשאלת חבר הועדה כי: "טרשת נפוצה היא מחלה התקפית. כאשר ההתקפים הם נסוגים כמו אירוע ראשון ההוא ב- 2002 זה היה אירוע שכנראה עבר מעצמו..." דהיינו: פרופ' קורצ'ין מתייחס, למעשה, להתקף משנת 2002 כהתקף ראשון של המחלה (עמ' 18 לפרוטוקול). 20. פרופ' שדה, סבור היה, כי לאור הדיווח שמסרה המערערת בבי"ח מאיר והרישום בתיק קופ"ח, קרוב לוודאי שהאפיזודה בשנת 2000 היא ביטוי הראשון של מחלתה, ההתקף הראשון, שחלף ללא אבחון וקרוב לוודאי שמחלתה פרצה עוד טרם גיוסה לצה"ל (מסמך 265 לת"ר). פרופ' שדה נותר איתן בדעתו, שלא נסתרה, גם בח"נ וסבר כי ברמה של 99% מדובר בהתפרצות ראשונה של המחלה שלא אובחנה, אם כי ציין שאינו יכול לומר "בוודאות מוחלטת" שזה היה ההתקף הראשון של המחלה (עמ' 30-31 לפרוטוקול). 21. בנוסף, אין חוות הדעת של פרופ' קורצ'ין מתייחסת לכך שבמועד אשפוזה של המערערת בבי"ח מאיר, אושפזה גם אמה במחלקה פנימית עקב סרטן השד. עובדה זו נעלמה גם מתצהירה של המערערת, אולם היא נזכרת במסמכים הרפואיים הנוגעים לאשפוז המערערת והטיפול בה ["במשפחה-אמא מאושפזת במחלקה פנימית עקב סרטן שד" - מסמך 15 לת"ר מהאשפוז ביום 7/7/05; "מסרבת אשפוז מכיוון שאמא עומדת לעבור ניתוח" מסמך 23 לת"ר מבי"ח מאיר מיום 26/11/05]. המערערת המעיטה בח"נ מחשיבותו או השפעתו של פרט זה כאירוע סטרסוגני או שמרחק הזמן אפשר לה להתייחס. בסופו של דבר הודתה המערערת כי אמנם, הייתה קשה לה מחלת אמה (עמ' 3 לפרוטוקול). פרופ' קורצ'ין בח"נ, כשנשאל לעניין זה, השיב כי מחלת האם בהחלט יכולה להוות גורם דחק רלבנטי למחלה (עמ' 16 לפרוטוקול). אכן, ככל שדחק נפשי יכול להביא לפרוץ המחלה או להתקף שלה, כפי שסבור פרופ' קורצ'ין (ולא מצאנו שהוכח שכך), סביר בהחלט כי מחלת האם היא בבחינת גורם דחק משמעותי, שאינו קשור בשירות. [ראו בהקשר למחלת הטרשת הנפוצה וסטרס עקב מחלת בן משפחה ע"א (ת"א) 2273/04 נגלר נ' קצין התגמולים]. 22. אשר לטיפול הרפואי במערערת, לפי התיעוד הרפואי, המערערת פנתה למרפאה הצבאית ביום 9/10/04, בחלוף יומיים מהאירוע, בשל תלונותיה על טשטוש בראיה וכאבי ראש ונשלחה, בו ביום, לבירור למרכז הרפואי בתל אביב ע"ש סוראסקי. בבי"ח נבדקה המערערת ע"י מומחה לנוירולוגיה, שקבע כי "הבדיקה הנוירולוגית תקינה. רושם שמדובר בתופעה אינה אורגנית" [מסמך 29 לת"ר]. כמו כן נשלחה לבדיקת עיניים ו"לא נצפתה פתולוגיה עינית" [שם]. נוירולוג ורופא עיניים לא מצאו ממצאים חריגים ולא נשלחה לבדיקת MRI. 23. המערערת טענה בתצהיר, כי בהמשך השירות (שלא בסמוך לאירוע כפר קאסם) תלונותיה על טשטוש בראייה ולפעמים גם הירדמויות בידיים וברגליים, לא זכו להתייחסות מיוחדת (ס' 9 לתצהיר). גם פרופ' קורצ'ין מציין כי התלונות לא זכו למענה. אולם אין כל תיעוד רפואי לתלונות כשלהן בתווך, מהבדיקה באיכילוב ועד לתלונות שהובילו לאשפוז ביום 7/7/05. המערערת בחקירתה ציינה "יכול להיות שלא התלוננתי" (עמ' 5 ש' 8). אנו מעדיפים בעניין זה את התיעוד הרפואי על פני תצהירה של המערערת, שנעשה לצורך ההתדיינות המשפטית. יש לציין בהקשר זה כי עולה מהתיק שהמערערת ככלל, לא נמנעה מלגשת לרופאים ולשטוח תלונותיה במידת הצורך. 24. עוד יש לציין כי אבחון מחלת הטרשת מקובל שייעשה לאחר שני התקפים [ראו פרופ' קורצ'ין בעמ' 11 לפרוטוקול]. כאמור, התסמינים לאחר אירוע כפר קאסם לא נחוו סובייקטיבית על ידי המערערת בזמן ההתקף שהוביל לאשפוז, כתסמינים דומים לאלה שחוותה סמוך לאשפוזה ועל כן, לא דיווחה עליהם לרופאים. לעומת זאת, לפי הרישום הרפואי מהאשפוז נתפס אירוע ההירדמות מלפני השירות בשנת 2000, סובייקטיבית ואובייקטיבית, כהתקף בעל תסמינים דומים. 25. לבסוף נציין כי למערערת בת דוד החולה בטרשת נפוצה. מוסכם על המומחים כי למחלה בסיס גנטי, אף כי איננו דומיננטי, וכי שכיחות המחלה אצל מי שיש לו קרוב משפחה חולה היא גבוהה יותר (לדברי פרופ' קורצ'ין, אצל כ- 10 אחוזים מהחולים יש בן משפחה נוסף שסובל מהמחלה, עמ' 14 לפרוטוקול). 26. מהמקובץ עולה, כי התקף הטרשת היחיד שאובחן במהלך השירות הוא ההתקף שהחל ביולי 2005, כתשעה חודשים לאחר אירוע כפר קאסם, ובסמיכות זמנים למחלת הסרטן של אמה של המערערת, כאשר סביר עד מאוד להניח, שהתקף ראשון של המחלה היה בשנת 2002, טרם השירות. 27. לפי חוו"ד פרופ' קורצ'ין, כאמור, המחלה פרצה לאחר ובעקבות אירוע כפר קאסם (טענה שלא הוכחה, כמפורט לעיל). פרופ' קורצ'ין אינו מייחס תרומה כלשהי לפרוץ המחלה או החמרתה להמשך השירות, בכלל ולאירועי ההתנתקות, בפרט. בנוסף, מחקירתה הנגדית של המערערת עלה, כי בניגוד לתצהירה, שבו ציינה כי סייעה בפינוי תושבים סרבנים ותפקידה לווה בסערת רגשות (סעיף 11), התברר בחקירתה כי כלל לא השתתפה בפינוי (ההתנתקות החלה באוגוסט 2007) וכי מדובר היה בפינוי הפגנה (עמ' 7-8 לפרוטוקול). 28. די בפגמים שנפלו בחוו"ד פרופ' קורצ'ין, כמפורט לעיל, ובכך שאיננה טוענת לקשר של גרימה בין אירועי ההתנתקות למחלה ואף איננה טוענת לקשר של החמרה בין תנאי כלשהו מתנאי השירות לבין המחלה - כדי לדחות את הערעור ולחתום בכך את פסק הדין. נוסיף, עם זאת, כי לא עלה בידי המערערת להוכיח קיומה של אסכולה רפואית, התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין לחץ נפשי לבין פרוץ המחלה או פרוץ התקף של המחלה; ולא עלה בידה לבסס קיומו של קשר סיבתי קונקרטי בין המחלה לבין השירות. העדר אסכולה והעדר קשר סיבתי קונקרטי 29. בשורה ארוכה של פסקי דין שניתחו את הספרות והמאמרים הרפואיים בעניין מחלת הטרשת - אותה ספרות שאליה היפנו גם המומחים בתיק זה - נקבע כי לא הוכח קיומה של אסכולה התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי לטרשת נפוצה. פסקי הדין מתייחסים גם לדו"ח הוועדה שהוקמה מטעם האקדמיה האמריקאית לנוירולוגיה משנת 1999, שלפיו כמצוטט בחוו"ד פרופ' שדה, אין עדות מדעית מספקת המאמתת או השוללת את קיום הקשר בין דחק נפשי ובין טרשת נפוצה ועל כן ניתן לשקול קשר כזה כאפשרי, אולם העדות המדעית בדבר קשר כזה אינה מספיקה בכדי לקבוע את קיומו בביטחון רפואי סביר. גם לפי חוו"ד פרופ' קורצ'ין קובעת הועדה האמריקאית כי הקשר בין לחץ נפשי לטרשת "נחשב אפשרי", ביטוי שאין בו כדי לבסס אסכולה התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין לחץ נפשי למחלה או החמרתה. [ראו למשל: רע"א 7207/01 לייזר נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(6) 747; ע"א (חי') 2811/04 נהיר נ' קצין התגמולים; ע"א (ת"א) 2069/02 צוברי נ' קצין התגמולים; וע (ראשל"צ) 176/03 ביסטרה נ' ' קצין התגמולים] 30. במהלך שמיעת הראיות הוסיפו המומחים ודנו במחקרים חדשים. אלא שעסקינן במחקרים שמתייחסים לחולים מאובחנים, הדנים בקשר שבין דחק לפרוץ התקף של המחלה, להבדיל מפרוץ המחלה (פרופ' קורצ'ין בעמ' 17 ש' 20-23, בעמ' 18 ש' 8-10 וכן מעיון במאמרים עצמם). במיוחד הכוונה למחקרו של ד"ר גולן שפורסם בשנת 2008 בכתב העתAmericn Neurological Association, אותו ציין פרופ' קורצ'ין בעדותו. לגבי מחקר זה הגיש המשיב, בהסכמה, מאמר מערכת, שהוזכר בעדותו של פרופ' שדה. מאמר המערכת מונה את הפגמים במחקר ומסכם כי ממצאיו "רחוקים מאוד" מהוכחת קשר בין דחק נפשי לבין התלקחות המחלה בחולים מאובחנים (ראו פרופ' שדה בעמ' 20-21 לפרוטוקול). צורף גם מאמר נוסף של ד"ר מור, Stress and Multiple Sclerosis משנת 2007 (שמאמר קודם שלו נזכר בחוו"ד הצדדים). בסיכום המאמר (עמ' 11/67), כפי שציין פרופ' שדה בעדותו, אומר המחבר כי המחקר עד היום "יצר יותר חום מאשר אור" בעיקר בגלל מגבלות מתודולוגיות של המחקרים; וכי אפשרות שהדחק הוא למעשה הסימפטום או הפרודרום של התהליך הדלקתי במוח, קיימת אף היא (פרופ' שדה, עמ' 24 לפרוטוקול). פרפ' קורצ'ין עצמו סיכם את הדברים כדלקמן: "זאת אומרת זה מקובל היום. יש, אמרתי, מבין אולי חמישה עשר מאמרים כולם, אין אפילו אחד שבדק ואמר והמסקנה שלו 'אין קשר'. כולם אומרים יש קשר בדרגה כזאת, על סמך ממצאי MRI לפעמים, על סמך ממצאים קליניים לפעמים, על סמך שניהם לפעמים. לפעמים בצורה יותר משמעותית, לפעמים בצורה פחות משמעותית. אבל אין אחד מהם שאומר אין קשר. אפילו לא אחד" (עמ' 17-18 לפרוטוקול). למעשה, פרופ' קורצ'ין קובע כי "השורה התחתונה" היא שאין מאמר השולל את הקשר בין דחק נפשי לטרשת. אך בכך אין די כדי להוכיח קיומה של אסכולה, שכידוע, עליה לבסס קשר פוזיטיבי במידה נדרשת של וודאות ופרטים. 31. בסעיף 39 לסיכומיה טוענת המערערת לחילופין להחמרה בתקופת ועקב שירותה הצבאי. כאמור, פרופ' קורצ'ין בחוות דעתו לא ביסס טענה להחמרה במצבה של המערערת, אלא רק לגרימה. פרופ' קורצ'ין נדרש לכך בחקירתו, לשאלת חבר הועדה (עמ' 16 לפרוטוקול). פרופ' קורצ'ין שב וחזר על אותם מחקרים, אשר לדעתו מראים בחולים מאובחנים קשר בין דחק נפשי לבין התקפים; מאמרים בהם דובר לעיל ואינם מבססים כאמור, קיומה של אסכולה, גם כאשר מדובר בפרוץ התקפים בחולים מאובחנים. 32. באפשרות המערערת להוכיח קיומו של קשר סיבתי קונקרנטי בנסיבות העניין, גם בהעדר אסכולה [להלכה בעניין הוכחת אסכולה והוכחת קשר סיבתי קונקרטי בהעדר אסכולה ראו: רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529]. 33. במספר מקרים בפסיקה נמצא, שהתקיים קשר סיבתי קונקרטי בין תנאי השירות לבין פרוץ המחלה, אף שלא הוכח קיומה של אסכולה התומכת בקיומו של קשר שכזה. כך למשל בעניין ע"א 1203/92 וייס נ' קצין התגמולים הוכר קשר של גרימה, בין היתר, משנמצא קשר של סמיכות זמנים מיידית בין אירועי השירות לבין פרוץ המחלה. אין אלו כאמור, העובדות בענייננו. בנסיבות העניין, לא עלה בידי המערערת להוכיח קיומו של קשר סיבתי קונקרטי של גרימה או החמרה גם משום שחוות הדעת מטעמה, איננה מבססת קשר כאמור לאור הפגמים שנפלו בה כמפורט לעיל וגם לאור כלל הנסיבות בעניינה, כמתואר [ראו גם ע"א (ת"א) 1048/01 גבאי נ' קצין התגמולים]. 34. אנו דוחים את הטענה המשתמעת בדבר העדר טיפול רפואי מתאים, שנטענה כלאחר יד בסעיף 90 לסיכומים, ללא בסיס בחוו"ד פרופ' קורצ'ין מטעם המערערת ובחומר הראיות; בניגוד לדברי פרופ' קורצ'ין כי אבחון המחלה נעשה לאחר שני התקפים (להזכיר - על ההתקף טרם השירות לא דיווחה המערערת לבי"ח איכילוב, שם נבדקה לאחר האירוע בכפר קאסם, אלא דיווחה רק עם אשפוזה לאחר ההתקף ביולי 2005); ובניגוד לטענת באת כוחה, לפיה אין טענה כזו (עמ' 31 ש' 28). סוף דבר 35. הערעור נדחה והחלטת קצין התגמולים, לפיה אין קשר של גרימה או החמרה בין תנאי השירות לבין מחלתה של המערער, בעינה עומדת. בנסיבות העניין איננו עושים צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. צבאאגף השיקום