עורך דין פיצויי פיטורין מר מאיר (מישל) X, אבי המערער שמעון, ומר יהודה X, אחיו של מאיר, החזיקו כל אחד במחצית הון המניות של החברה, המשיבה מספר 2, חברת י.מ.ב.ש. ניהול אירועים ושמחות בע"מ. החברה, באמצעות מאיר, ניהלה עסק של עריכת אירועים ושמחות. המערער, שמעון, בנו של מאיר, היה עובד של החברה. בין שני האחים, מאיר ויהודה, התגלעו מחלוקות באשר לפעילות החברה. שני האחים החליטו עקב כך להפסיק את פעילותם המשותפת בחברה. הם כרתו הסכם ביניהם. בבסיסו העיקרון שהשיתוף בין שני האחים מסתיים. הצדדים להסכם הם שלושה, האחים מאיר ויהודה, והחברה י.מ.ב.ש ניהול אירועים ושמחות בע"מ. הדבר יעשה על ידי העברת חלקו של אחד האחים בחברה לאח השני. ההסכם דן בדרך המשא ומתן שיתנהל בין האחים באשר להתמחרות ולהסדרת כל חובות החברה. על פי גובה ההצעה של כל אחד מהאחים יקבע מי הצד המקבל ומי הצד הנותן. סעיף 6.1 להסכם מסדיר את החובות וההתחייבויות של החברה יוטלו על הצד המקבל, היינו, האח המקבל: 6.1 בכפוף לאמור לעיל מוסכם על הצדדים כי כל פעילות י.מ.ב.ש. החובות וההתחייבויות, לרבות יתרות בנקים, חובות פסוקים, תביעת תלויות ועומדות, פיצויי עובדים, חובות לספקים, עובדים, מוסדות וכן נכסים קיימים, מלאי, מתקנים, מכונות, מכוניות, חשבונות, כספים המגיעים, חובות לרשויות המס, בטל"א, מס הכנסה, ניכויים, חיובים מוניציפאליים, הרובצים על הנכס יעברו במלואם לצד המקבל. אולם הצד המקבל יופטר מכל ההתחייבויות הנובעות מקיום יחסי עובד מעביד בין החברה לבין הצד המעביר או בין החברה לבין "קרוב" של הצד המעביר במשמעות ביטוי זה בפקודת מס הכנסה למעט התחייבויות כאמור כלפי שמעון X. בסופו של יום היה יהודה לצד המקבל. הוא הפך לבעליה של החברה. בהסכם הוסכם שההתמחרות תתקיים ביום 26 לדצמבר, 2001 בשעה 19:00. ההעברה היתה אמורה להיות מושלמת ביום 1.1.2002. שמעון הפסיק לעבוד 31 לדצמבר, 2001. שמעון תבע את החברה ואת יהודה אישית בגין זכויות הנובעות מיחסי עבודה, פיצויי פיטורין, דמי הבראה ופידיון חופשה. מושא הדיון בבית הדין האזורי והחלטתו של בית הדין הדיון בבית הדין האזורי נסוב על בקשה פרלימינרית של המשיבים, יהודה והחברה. בקשתם המיקדמית היא כי בית הדין יסלק על הסף את התביעה כנגד יהודה אישית. הטענה היא כי יהודה אינו מעבידו ולא היה מעבידו של שמעון, אלא החברה היא שהיתה המעסיקה. הטענה אם כן היתה שלבית הדין אין סמכות עניינית לדון ביחסים בין האחים, יהודה ושמעון, מאחר ויהודה אינו מעבידו של המערער שמעון ואף לא חליפו של המעביד. אין איפוא, על פי הטענה, יריבות בין יהודה לשמעון. בית הדין האזורי מפי השופט משה טוינה (בבש"דא 2030/02 בתיק עיקרי עב 1450/02) נעתר לבקשה ומחק את יהודה כמשיב מכתב התביעה. בית הדין קבע כי ההסכם בין הצדדים הוא הסכם העברת המניות ואינו דן בחילופי מעבידים במקום העבודה. הוסיף בית הדין כי אף אם יקבל את פרשנות המערער, לפיה המדובר בהסכם לטובת צד שלישי, זכותו הנטענת של המערער לפיצוי מוסכם אינה נובעת מעילת קיומם של יחסי עובד-מעביד אלא מההסכם. בית הדין קבע כי בהסכם העברת המניות לא לקח על עצמו יהודה מעמד של מעביד ולא קיבל על עצמו את התחייבויותיה של החברה, המעבידה. גם אם יהודה ערב לחובות החברה, אין הוא חליפה של המעבידה, החברה, באשר אין חולק כי החברה קיימת משפטית ממשיכה לפעול. ההיה מקום למחוק את יהודה מכתב התביעה לא היה בעיני מקום למחוק את יהודה מכתב התביעה. בשלב מוקדם זה, השלב בו הוגשו כתבי טענות ולא נבחנו הראיות, אין צורך להכריע בדבר מעמדו של יהודה אם היה מעבידו או חליפו של המעביד או כל טענה אחרת כלפיו. מתוקף ההסכם על פני הדברים נטל על עצמו יהודה את ההתחייבויות הנובעות מקיום יחסי עובד - מעביד בין החברה למעביד. מערכת המשפט אינה כבולה עוד רק לצדדים שיש להם ריב - lis - במובן הצר, ובענייננו, רק עובד כנגד מעביד או כנגד חליפו. בתי המשפט הרחיבו את זכות העמידה. בתי המשפט סוברים כי על מנת לבחון עילות באופן רחב יש להרחיב את זכות העמידה גם כנגד מי שאין לו lis במובן הצר. אכן בית הדין מצרף צדדים שלישיים על מנת לברר את העילה שבפניו במלואה ולא לפצל את הדיון בין בתי משפט שונים. מנימוק זה מצרף בית הדין כצד לדיון לא פעם צד שלישי שאינו ביחסי עבודה, אינו עובד, מעביד, חליפו של מי מהם. עת הורחבה סמכות בית הדין לעבודה גם לתקופה שלאחר סיום יחסי עובד מעביד (בתיקון מספר 18 לחוק בית הדין לעבודה (ספר חוקים 1319, כ"א בסיוון, ה'תש"ן, עמוד 150) דן בית הדין, בתביעות באשר להגבלת תחרות ועיסוק, גם בתביעות של מעבידו לשעבר של העובד כנגד המעביד החדש. המעביד החדש אינו נכלל ביחסים בין העובד למעבידו הקודם, התובע, ועם זאת ראה בית הדין שלא לפצל את הדיון באותה עילה לשתי ערכאות שונות. הנשיא מנחם גולדברג התייחס לשאלה זו (דב"ע נא/3-173 יעקב בקשי וגולן ווסט ליין בע"מ - קריסטל מכונות ומוצרי חשמל בע"מ, פד"ע כ"ג, 222): צו מניעה כלשהו הניתן על ידי בית המשפט צריך שיהיה אפקטיבי ויעיל, והתחייבות הניתנת על ידי אדם בהסכם, מן הדין שתיאכף במקרים הראויים מבלי שניתן למתחייב להתחמק ממילוי התחייבויותיו. ובמקום אחר עמד על אותו רעיון השופט יצחק אליאסוף (דב"ע נג/3-254 יהושע אורנשטיין הוצאת ספרים יבנה בע"מ - אמיר דוידזון, דוידזון עתי מוצאים לאור בע"מ, "רביבים" בית הוצאה לאור בע"מ ו"עולם התנ"ך" בע"מ ועו"ד בנימין ברץ, אורי נבט וברוך רימר, פד"ע כ"ז 425): בסעיף 24(א)(1א) לחוק, אשר נוסף בתיקון לחוק בשנת תש"ן, נקבעה סמכותו של בית דין אזורי לדון, בין השאר, בתובענה שעילתה ב"חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד", וכן בתובענה שעילתה בחוזה כאמור 'לאחר שנסתיימו יחסים כאמור'. במסגרת סמכות זו החלו בתי הדין האזוריים לעבודה לדון בתובענות שנושאן הוא "סודות מסחריים" וכן הגבלת חופש העיסוק שמקורה הוא חוזי. אחד הסעדים אשר ניתן לתבוע בתובענות אלה הוא סעד של צו מניעה, אשר - על פי מהותו ואפיו - עשוי להיות מופעל לא רק כלפי הצד לחוזה העבודה אשר יחסי העבודה עמו נסתיימו, אלא אף כלפי גורם שלישי אשר אינו צד לחוזה העבודה. הפרקטיקה הראויה בנושא זה היא אפוא כי "גורמים שלישיים" הקשורים קשר רלבנטי לסוגיית הגבלת חופש העיסוק, ויש כלפיהם עילת תביעה, הם צדדים ישירים בהליכים בבתי הדין לעבודה במסגרת הסמכות לפי סעיף 24(א)(1א) לחוק. יודגש שוב כי היות "גורמים שלישיים", צדדים ישירים להליך בבית הדין לעבודה, כאמור לעיל, מותנה בקיומן של עילת תביעה ותשתית עובדתית מתאימות, וכן בחינת אופי הסעדים הנתבעים נגד "הגורמים השלישיים". ואכן תקנות סדרי הדין מאפשרות לצרף צד חיוני לדיון. תקנה 18 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 שכותרתה "שינוי בעלי-דין", קובעת: 18(א) בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית הדין או הרשם, לבקשת בעלי דין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית הדין דרושה כדי לאפשר לבית הדין לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה". התקנה מדברת בהוספת צד "שנוכחותו בבית הדין דרושה כדי לאפשר לבית הדין לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה". סדרי הדין אינם אך כללים פורמליים. הם כלי שרת הבא לעזור למערכת המשפט לדון בדין המהותי. לכן הן מאפשרות שלא למחוק צד שנוכחותו בבית הדין דרושה כדי לאפשר לבית-הדין לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה או להוסיף צד כזה לדיון. כך נהגנו כאשר חברת אם צורפה לדיון למרות שהיא לא היתה המעסיקה הישירה עמה היה להסתדרות דין ודברים (ערעור סכסוך קיבוצי עסק 18/99;17 הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואחרים - כור תעשיות בע"מ ואחרים - טרם פורסם). הוא הדין בהודעה לצד שלישי על ידי נתבע. הנתבע מבקש להפרע מצד ג' עם ימצא חייב בדין. על סמכותו של בית הדין לאשר הודעה לצד ג' עמדה השופטת נילי ארד: "מעצם טיבם וטבעם, יחסי הנתבע והצד השלישי בבי הדין קמא, הינם פועל יוצא ונגזר מן התביעה העיקרית שבין התובע לנתבע (עבל 294/98 קופת חולים כללית - בראכה אחמד והמוסד ליטוח לאומי- טרם פורסם). וראו פסק דיני בעע 1008/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ - דוד מורנו הלוי - טרם פורסם; פסק דינה של השופטת ורדה וירט-לבנה בעע 252/06 התאחדות הסוחרים הכללית והעצמאיים בישראל - יהודה כהן ואחרים - טרם פורסם, הדן בהודעה לצד שלישי) מהו המבחן שידריכנו האם לצרף או למחוק צד א. קביעת הסמכות על פי הסעד המתבקש שנים הרבה היה הקריטריון ששלט בכיפה לקביעת סמכותה העניינית של ערכאה כלשהי האם הסעד המבוקש הוא בסמכות הערכאה השיפוטית. הוא לא היה הקריטריון היחיד אך בית המשפט ראה עצמו כקונה לעצמו סמכות עניינית כאשר הסעד היה בסמכותו. כך מציין ד"ר יואל זוסמן באשר לסמכות בית המשפט הגבוה לצדק כי: נמצאנו למדים, כי לא מהות העניין לבדה קובעת את סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, אלא גם סוג התרופה המבוקשת, ... ובאמת מוסמך בית משפט גבוה לצדק לדון גם בעניין אזרחי מובהק (ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר שלמה לוין, ירושלים, 1995, עמוד 30, סעיף 26). ב. קביעת הסמכות על פי העילה בעיני חשיבות רבה יותר לעילה. אין טעם לדיון כאשר התרופה היא בסמכות הערכאה השיפוטית אך העילה אינה בסמכותה. הכוונה היא לעילה במובנה הרחב. ברור שכאשר זו היא בסמכות אותה ערכאה יש לבחון כמובן אם התרופה המבוקשת אף היא נתונה לסמכותה. עומד על כך משה קשת בספרו על סדר הדין האזרחי (בעמוד 323): הצדדים, הקשורים להתרחשותה של עילה כלשהי, הם חלק ממנה, וזהותם היא המאפשרת את הכללתן של עובדות כלשהן למסגרת של קבוצה, אשר יהא בה כדי ליצור עילת תביעה. בית המשפט הגבוה לצדק מפי השופט אהרן ברק (בג"צ 578/80 (המ' 644/80) ג'מיל אחמד גנאים נגד עבד-אל לטיף מואסי והמועצה המקומית באקה אל-גרבייה (פ"ד לה(2), 29): בהכרעה בשאלה אם תובענה עילתה ביחסי עובד-מעביד, יש לקחת בחשבון אך את העובדות המהותיות המולידות את הזכות, ואין להתחשב בעובדות ההיסטוריות המסבירות את סיבת קיומה של הזכות. עם זאת, הזכות או החובה בה מדובר, לעניין העילה הנזכרת בסעיף 24(א)(1) לחוק, אינה רק זכות (או חובה) במשפט הפרטי אלא כל זכות (או החובה) במסגרת יחסי העבודה, בין זכות (או חובה) שמקורה בחוזה (אישי או קולקטיבי), ובין זכות (או חובה) שמקורה בדין (החקוק או הפסוק). הנשיא סטיב אדלר עמד על כך בשאלת צירוף הממונה על השכר כצד להליך, בו הממונה על השכר התערב בהסכמים בין מרכז השלטון המקומי להסתדרות. וכך פסק: לא זהות העותר או התובע צריכה לקבוע את הערכאה שבה יתקיים הדיון אלא מהות העניין. עם הצדדים האמיתיים ב"סכסוך המשולש" שלפנינו נמנים עובדים והמעסיק ולכן מתמלאים התנאים שבסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה בדבר זהות בעלי-הדין. יתר-על-כן, העיקר בקביעת הסמכות הוא מהות העניין - נושא ביחסי עבודה, היינו, במקרה דנן, תוקפו ותוכנו של הסכם קיבוצי או חוזה עבודה (דב"ע נז/16-4 מרכז השלטון המקומי בישראל ואחרים - הסתדרות העובדים הכללית החדשה (פד"ע לב,1; ראה דיון בשאלה זו גם ב ס"ק 5/03 (בש"א 323/03) הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואחרים - התאחדות התעשיינים בישראל ומדינת ישראל - משרד האוצר - טרם פורסם). העיקרון אם כן הוא שכאשר מדובר בעילה שביחסי עבודה יש לצרף כל צד הנוגע לאותה עילה. מובן שמדובר בעילה במובנה הרחב. מדובר במושג מסגרת המשתנה בהתאם למטרה. השופט שלמה לוין ציין: "עילת תובענה" היא מונח מסגרת, שתוכנו משתנה על פי המטרה שלשמה נזקקים להגדרתם (ע"א 767/77 גבי בן חיים נגד יוסף כהן, פ"ד לד(1) 564, 573). והשופט Cardozo כתב: A "cause of action" may mean one thing for one purpose and something different for another (U.S. v. Memphos Cotton Oil Co. 228 U.S. 62, 68). בענייננו העילה במובנה הרחב היא זכויותיו של המערער הנובעות מיחסי העבודה שהיו לו עם החברה. בהסכם בין מאיר ליהודה התחייב יהודה לערוב לזכויותיו של המערער הנובעות מיחסי העבודה. משכך מדובר בעילה שביחסי עבודה הדנה בזכויותיו של המערער זוהי העילה במובנה הרחב. העילה כנגד יהודה היא התחייבותו האישית בחוזה לערוב לזכויות הנובעות מיחסי עבודה, וזאת מכוח ההסכם האמור. לאור תוצאה זו אין לקבל גם את קביעתו של בית הדין האזורי לפיה יש למחוק את תביעת המערער לפיצויי מוסכם מכוח ההסכם בנימוק שאין מדובר בעילה הנובעת מיחסי עובד מעביד וכי "זכותו של המשיב [ הוא המערער בענייננו - א.ב.א.] לפיצוי המוסכם מכוח ההסכם נספח ב', איננה נובעת מקיומם של יחסי עובד - מעביד בינו לבין החברה, אלא קמה להבדיל מכוח ההסכם נספח ב'". סעיף 6 קובע בין היתר כי "בכפוף לאמור לעיל מוסכם על הצדדים כי כל פעילות י.מ.ב.ש. החובות וההתחיבויות, לרבות פיצויי עובדים,... עובדים,... אולם הצד המקבל יופטר מכל ההתחייבויות הנובעות מקיום יחסי עובד מעביד בין החברה לבין הצד המעביר או בין החברה לבין "קרוב" של הצד המעביר במשמעות ביטוי זה בפקודת מס הכנסה למעט התחייבויות האמור כלפי שמעון X" [הדגשה שלי - א.ב.א.]. משסעיף 6 להסכם עניינו בין היתר זכויות העובדים, כאשר מקבל החברה צויין במפורש כמחוייב ושמו של שמעון העובד הוזכר במפורש כמי שתשמרנה זכויותיו כעובד, והוסכם שהפרת סעיף זה היא הפרה יסודית, הרי שיהודה, מקבל החברה, הוא צד חיוני, לפחות במובן תקנה 18 הנ"ל. עיקר טענת המערער לפיצוי מוסכם נובעת מענייני עבודה ולכן יש סמכות עניינית לדון בה. יהודה הוא צד להתחייבות מפורשת כלפי שמעון כעובד. שאלת זכאותו של המערער הינה שאלה של פרשנות הסכם וראיות ועליה להתברר בבית הדין האזורי. הנה כי כן גם מאחר ויש לברר בראיות את הדברים הבאים: האם יהודה, המקבל של החברה, הוא חליפו של המעביד. מכל מקום יהודה צד להסכם בו נקבע פיצוי מוסכם. יש לברר בראיות מי חייב בפיצוי זה.יש לזכור כי הפיצוי המוסכם מתחייב כאשר מופרות זכויות מכוח יחסי עבודה. מכוח תקנה 18 הנ"ל המאפשרת צירוף של מי שהוא צד חיוני לבירור התביעה, ומעבר לכך על פי כל פסיקתנו באשר לצירוף צד ולהודעה לצד שלישי, יש לקבל את הערעור. משכך לא היה מקום בשלב זה למחוק את יהודה כמו גם את העילה של פיצוי מוסכם. נוסיף כי שמנו אל לבנו שמדובר בסכסוך בין בני משפחה. משכך עשינו ניסיון להביא את הצדדים לידי פשרה ושלום בית. הניסיון לצערנו לא עלה יפה. אשר לדעתו של חברי, השופט יגאל פליטמן, אבקש לציין כי מדובר בשמיעת ראיות באשר לזכויות מכוח יחסי העבודה. שמעון אינו צד לחוזה העברת המניות. מדובר בשיקול הדעת הנתון לבית הדין לצרף צד חיוני, ובענייננו, צד שהתחייב לדאוג לזכויות ביחסי עבודה של עובד לשעבר. אין אנו מתקנים כתב תביעה אלא מתערבים בשיקול דעתו של בית הדין בשאלת המחיקה של אחד הנתבעים בשלב המוקדם של סילוק על הסף לפני בחינת הראיות. הערעור מתקבל. יהודה לא נמחק מכתב התביעה. העניין מוחזר לבית הדין האזורי על מנת שידון בתביעתו של המערער כנגד החברה ויהודה גם יחד. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. השופט יגאל פליטמן לאחר עיון בדעתה של חברתי, סגנית הנשיא אלישבע ברק - אוסוסקין, ובהארותיה של חברתי השופטת נילי ארד מצאתי גם אני אל נכון להוסיף הערות מספר משלי: 1. נקודת המוצא לבחינת הבקשה לסילוק על הסף של התביעה כנגד יהודה שושן, הינה, כתב התביעה שהוגש. על פי סעיף 12 לכתב התביעה המתוקן "אין ספק, כי יש לראות את הנתבע 2 (יהודה X) כמעבידו של העובד או למצער כחליף של המעביד, והכל כפי שיפורט בהרחבה להלן" וכו'. משהמערער עצמו, השתית עילת תביעתו בכתב תביעתו כנגד יהודה X, על היותו המעביד או חליפו, כאמור, יש לבחון האם בכתב התביעה עצמו מפורטות נסיבות לפיהן ראוי לפסוק, לו תוכח התביעה, שאכן יהודה X היה מעבידו של המערער או חליפו של המעביד. בחנתי את כתב התביעה ולא מצאתי בו פירוט נסיבות שכזה. גם בדעת חברותי לא מצאתי. משכך הם הדברים, הרי, משלא הונחה כל תשתית עובדתית בכתב התביעה פרט לטיעון בעלמא להיות יהודה X מעבידו או חליפו של המעביד - ראוי פסק דינו של בית הדין קמא לעניין זה להתאשר מטעמיו. 4. משהמערער עצמו השתית עילת תביעתו בכתב תביעתו כנגד יהודה בן שושן על היותו המעביד או חליפו; ומשעל פי עילה זו בדין נמחקה התביעה - נותרת שאלת צירוף יהודה X לתביעת המערער כנגד החברה מעבידתו, בתור צד דרוש. באשר לכך, אני סבור כי מדובר בשאלה תיאורטית, יען כי זיכרה של טענת הצד הדרוש לא בא בכתב התביעה והיא נעלמה גם מכתב הערעור. לאור זאת, לא ראיתי צידוק כי בית הדין יתקן עבור המערער את כתב התביעה בשלב הערעור, ויוסיף לו את מה שאין בו, באופן שיהלום את תפיסתו המשפטית המאפשרת צירוף "צד דרוש", על מנת לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות שבמחלוקת על עילותיהן. אפילו אם בית הדין לא היה עושה מלאכתו של המערער כצדיק, אלא המערער עצמו היה מתקן כתב תביעתו באופן שתוסף לו טענת הצד הדרוש; עדיין הוא לא היה פטור מלבסס זכותו לתבוע ישירות את יהודה X על המגיע לו כעובד החברה, לאור התחייבות יהודה X כלפי החברה ושותפו מאיר על פי הסכם פירוק השותפות בין בעלי המניות. למותר לציין, שעילת תביעה כזו לא פורטה בכתב התביעה. אם ייאמר אחרת, הילכת חברותי תוביל למצב אבסורדי ובלתי רצוי - לפיו, בכל עת שבעלי המניות יתגייסו למען החברה ויתחייבו כלפיה וזה כלפי זה, לממן מחויבויותיה לעובדיה; יהא מקום לשיטתם לצרפם כצד דרוש בתביעת העובד כנגד החברה. במילים אחרות, להרים את מסכה בהיעדר עילת הרמת מסך. בסעיף 6 להסכם השותפות אין לו זכר לחבות יהודה X לשלם למערער, להבדיל ממחויבותו כלפי החברה וכלפי אחיו מאיר, את המגיע לו כעובד החברה. המסקנה הבלתי נמנעת מן האמור הינה, כי אף כצד דרוש אין למערער עילת תביעה כנגד יהודה X. בכתב תביעתו לא הסתפק המערער בטענה "לזכויות הנובעות מיחסי עבודה, פיצויי פיטורין, דמי הבראה ופדיון חופשה", כאמור בדעת חברתי סגנית הנשיא; אלא הוא תבע גם "סך של 232,130 ₪ (שווה ערך ל- 50,000$)" [סעיף 10.2 לכתב התביעה המתוקן]. באותו סעיף נאמר כך: "סעיפים 7,6,4 ו- 9 להסכם זה הינם סעיפים עיקריים בהסכם, אשר הפרתם תיחשב להפרה יסודית של ההסכם ותחייב את המפר בתשלום פיצויים מוסכמים בסך 50,000$". בין הסעיפים להסכם פירוק השותפות שהפרתו תיחשב להפרה יסודית של ההסכם מאוזכר גם סעיף 6. אלא שאותו סעיף, בו מצוינת גם החבות כלפי המערער, עניינו - חבות החברה כלפיו כעובד וחבות השותפים ביניהם וכלפי החברה בנוגע אליו. כך, שלמערער, להבדיל מהשותפים, אין עילת תביעה חוזית לתבוע את אותו פיצוי מוסכם, שתשלומו הוסכם על השותפים במקרה שאחד מהם יפר כלפי משנהו הוראה יסודית של ההסכם. אשר על כן, משלא הצביע המערער בכתב תביעתו מהי העילה על פיה הוא תובע לעצמו את הפיצוי המוסכם בין השותפים - ראויה תביעתו לעניין זה להימחק. מעבר לזאת, אין להתעלם מכך שסעיף 6 להסכם בין בעלי המניות שהפרתו תיחשב להפרה יסודית המצדיקה פיצוי מוסכם בסך של 50,000$ על פי סעיף 10 להסכם - אינו דן אך ורק בחבות הפנימית ביניהם כלפי המערער, אלא "בכל פעילות י.מ.ב.ש החובות וההתחייבויות, לרבות יתרות בנקים, חובות פסוקים, תביעת [צ.ל." תביעות -י.פ.] תלויות ועומדות, פיצויי עובדים, חובות לספקים, עובדים, מוסדות וכן נכסים קיימים, מלאי, מתקנים, מכונות, מכוניות, חשבונות, כספים המגיעים, חובות לרשויות המס, בטל"א, מס הכנסה, ניכויים, חיובים מוניציפאליים... וכ"ו (סעיף1.6). לדלות ממכלול ההתחייבויות והעניינים האמורים המקימים את עילת הפיצוי המוסכם בין הצדדים, דווקא את העניין היחיד בו מאוזכר המערער, ולקבוע על פיו, שבכל הנושאים המצוטטים מההסכם, צריך לשמוע ראיות; שעה שלא נהיר מכתב התביעה על סמך מה נסמכת זכאות המערער על פי העילה החוזית, וכל זאת תוך הקניית סמכות לבית הדין לדון במכלול - משמעה לדעתנו הכפפת השולי לעיקר תוך הקניית סמכות בניגוד לדין. שאלת זכאות המערער לפיצויים המוסכמים תלויה בשאלת זכאות מאיר X לתשלום אותו פיצוי מיהודה X על פי ההסכם שביניהם. באשר לכך אין להתעלם מהעובדה כי חברתי בדעתה, כופה למעשה את סמכותו של בית דין זה על בעלי המניות; ולא מן הנמנע שבניגוד לרצונם היא גוררת אותם להתדיינות בפניו בנוגע למסגרת היחסים הפנימיים שבין בעלי מניות והפרת התחייבויותיהם איש כלפי רעהו, על מגוון ענייניהם כמפורט בסעיף 6 - ספקים, רשויות מס, נכסים וכ"ו. בכך מפקיע למעשה בית דין זה את סמכותם של בתי המשפט השלום או המחוזיים למרות שלהם, מה לעשות, הסמכות על פי דין לדון באותם יחסים והתחייבויות. בכך, יש גם משום היסחפות למחוזות לא שיערנום. מודעים אנו לכך שדעתנו לא תישמע, ואחר רבות להטות הלכה. עם זאת ועל כל פנים, לאור תיקון כתב התביעה על ידי בית הדין הארצי מבלי שנתבקש לכך, ועוד בדיון בערעור, ראוי למצער, לאפשר למשיבים להגיש כתב הגנה מתוקן כנגד כתב התביעה המתוקן, לגביו כבר הוחלט מראש שניתן לתקנו כאמור. השופטת נילי ארד במחלוקת שנפלה בין חברי, ולאחר שנתתי דעתי לטעמיהם, מקובל עלי האמור בחוות דעתה של חברתי סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין, ואני מצטרפת לתוצאה אליה הגיעה, לפיה דין הערעור להתקבל, באופן שהתביעה שהגיש שמעון X נגד יהודה X תיוותר בעינה ולא תסולק על הסף. על האמור אבקש להוסיף ולהאיר זאת: בעלי דינו של שמעון הם החברה ובעליה יהודה X. כנגדם הוסבה התביעה מלכתחילה, וכתוצאה מהכרעתו של בית הדין האזורי, נגרע יהודה כנתבע ונותרה החברה בלבד כבעלת דברו של שמעון. עילת תביעתו של שמעון כנגד יהודה וכנגד החברה הינה בזכויות המגיעות לו, לטענתו, והנובעות מתקופת עבודתו בחברה וסיומה. חבותו של יהודה כלפי שמעון, ככל שהיא נובעת מהסכם ההעברה, מעוגנת אף היא "... [ב]קיום יחסי עובד מעביד בין החברה לבין .... שמעון X" הא ותו לא. במצב דברים זה, יהודה הוא צד חיוני לבירור התובענה, ומשהוגשה התובענה כלפיו מלכתחילה אף אין המדובר בצירופו כצד נדרש, אלא בכך שלא תסולק התביעה כלפיו, על פי עילתה וכפי שהוגשה נגדו מלכתחילה. לית מאן דפליג, כי בתביעה שעילתה ביחסי עובד מעביד קמה סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. כזו היא עילת תביעתו של שמעון כנגד יהודה. עם זאת, ונוכח הסכם ההעברה, דין התובענה להתברר בשני מישורים, ובשני שלבים - הכרוכים זה בזה. בשלב הראשון - הוא העיקר ובלתו אין - על בית הדין האזורי לברר ולהכריע בעצם קיומן של הזכויות הנתבעות מתוקף יחסי העבודה. ככל שייקבע החיוב בגין הזכויות וסכומו, או אז יבוא השלב השני - בו יידרש בית הדין האזורי להכרעה בשאלת חבותו של יהודה כלפי שמעון, בין כמעבידו, בין מתוקף הסכם ההעברה, או אחרת. ודוק. זכויותיהם של מאיר ויהודה - שהם הצדדים להסכם ההעברה וחבויותיהם אינם מושא ההתדיינות בפני בית הדין האזורי, למעט חבותו של יהודה כלפי שמעון, אשר יסודה ביחסי עובד - מעביד. זאת, הן מתוקף עבודתו של שמעון בחברה וסיומה, והן מתוקף הסכם ההעברה. משכך הוא, באה תביעתו של שמעון כלפי יהודה בגדר סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. במסגרת סמכותו זו יקיים בית הדין בירור מקיף ויסודי במסכת הכוללת של הזכויות והחובות הנובעות מתקופת עבודתו של שמעון וסיומה, ולא יפצל באופן מלאכותי את בירור התובענה - חלקה במסגרת בית הדין לעבודה וחלקה מחוצה לו. הדרך הדיונית של בירור התביעה על מכלול עילותיה, מתחייבת אף ממדיניות של יעילות, של סיום סכסוכים במהירות האפשרית והקטנת העומס על בתי-המשפט (והשוו: בשא 8904/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע'מ - החלטתה של שופטת בית משפט עליון מרים נאור, מיום 2.7.06, בעניין הליכי צד שלישי בערעור). 4. אשר על כן, כמו גם מתוקף הרחבת הסמכות, עליה עמדה בהרחבה חברתי סגנית הנשיא, דעתי היא, כי יש להותיר את יהודה כבעל דין בתביעתו של שמעון כלפיו, ומקובלת עלי התוצאה לפיה אין להורות על מחיקתו של יהודה בצד להתדיינות בשלב הראשוני של כתבי הטענות, לפני שהתבררה התביעה לגופה. נציגת ציבור גברת רבקה גן אני מצטרפת למסקנתה של השופטת נילי ארד שהצטרפה לדעתה של סגנית הנשיא אלישבע ברק אוסוסקין. נציגת ציבור גברת שושנה פלומין מצטרפת למסקנתה של השופטת נילי ארד כאמור בשתי השורות האחרונות לדעתה, ומקובלת עלי התוצאה לפיה אין להורות על מחיקתו של יהודה כצד להתדיינות בשלב מוקדם זה. סוף דבר כאמור בחוות דעתן של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין והשופטת נילי ארד, אליהן הצטרפו נציגות הציבור גב' רבקה גן וגב' שושנה פלומין, וכנגד דעתו החולקת של השופט יגאל פליטמן, מתקבל ערעורו של שמעון X. תוצאת הדברים היא שהתיק מוחזר לבית הדין האזורי אשר ידון בכתב התביעה שהגיש שמעון X כלפי הנתבעים יהודה X וי.מ.ב.ש.ניהול אירועים ושמחות בע"מ. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן בהיעדר הצדדים היום ‏‏כ' טבת, תשס"ז (10 בינואר 2007) ויישלח אליהם. סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין השופט יגאל פליטמן השופטת נילי ארד נציגת ציבור גב' רבקה גן נציגת ציבור גב' שושנה פלומין סמכות ייחודיתיחסי עובד מעבידבית הדין לעבודה