ההליכים 1. התובענה שבפני נפתחה ביחד בקשה למתון צו מניעה זמני (בש"א 2594/04), שעניינו היה הגבלת חופש העיסוק של הנתבע. על פי טענתה התובעת, מעבידתו לשעבר של הנתבע בתחום מתן שרות של בטיחות בתעבורה, הפר הנתבע את חוזה העבודה עמה, בעניינים שונים. בין אותם עניינים - ייחסה התובעת לנתבע הפרה של החוזה בכך שהנתבע פתח עסק עצמאי, תוך שימוש בסודותיה המסחריים של התובעת, ותוך שהוא מתחרה בתובעת בניגוד להתחייבותו כשהוא מנסה (ואף מצליח) לשכנע לקוחות של התובעת, לעבור להיות לקוחותיו של הנתבע. בתביעה העיקרית, עתרה התובעת - בנוסף לבקשתה לתת צו מניעה קבוע להגבלת עיסוקו של הנתבע - לחייב את הנתבע לשלם לה פיצויים בגין הפרת החוזה; חלקם פיצויים מוסכמים, וחלקם - פיצויים בעד נזקים מסויימים. 2. הנתבע הגיב על הבקשה למתן סעד זמני בהכחשת הטענות המיוחסות לו על הפרת חוזה העבודה, הפרה שאותה הוא ייחס דווקא לתובעת. לטענת הנתבע, לאחר שהחוזה עמו הופר, הוא פתח עסק עצמאי משלו, ואכן יש לקוחות של התובעת שעברו לעבוד עמו, אך זאת - מיוזמתם ובלא שהוא עשה שימוש בסודותיה של התובעת לשם כך. לפיכך, טען הנתבע שאין לחייב אותו לא בהגבלת עיסוקו ולא בתשלום כספי כלשהו. 3. בעת הדיון בבקשה למתן סעד זמני, הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה שהבקשה האמורה לא תידון, ושהתיק העיקרי יידון באופן מזורז. הנתבע התחייב כי עד למתן פסק דין סופי, הוא לא יפנה מיוזמתו ללקוחות של המבקשת. 4. התקווה שהתיק העיקרי יסתיים באופן מזורז - נכזבה די מהר. תחילה, הוגשו בקשות (הדדיות) להארכת מועד להגשת תצהירי עדות ראשית. בהמשך - ביקשה התובעת לתקן את כתב התביעה, באמצעות עתירה לתיקון סכומי התביעה. הנתבע התנגד לכך. הבקשה התקבלה וקבלתה גררה עמה זכאות להגשת תצהירים משלימים או נוספים, ודחיית ישיבת ההוכחות. (אעיר כי הטענות בכתב התביעה המתוקן ובכתב ההגנה שהוגש לאחר מכן, לא היו שונות, עקרונית, מהטענות המקוריות שהועלו במסגרת הבקשה לצו זמני). בהמשך - יום אחד לפני המועד הנדחה של ישיבת ההוכחות, ביקשה התובעת לחייב את הנתבע להעביר את רשימת לקוחותיו לגורם נייטרלי שיקבל לידיו גם את רשימת הלקוחות של התובעת כפי שהיו בועד הפסקת העבודה, ויוכל להשוות בין שתי הרשימות. הנתבע סרב. הדיון בבקשה היה בעת ישיבת ההוכחות, והחלטתי לקבל את הבקשה, תוך שניסיתי להביא את הצדדים לידי הסכמה על זהותו של אותו "גורם נייטרלי". לא הצלחתי בכך, אך ב"כ הצדדים הודיעו כי הם ינסו להגיע להסכמה על זהותו. הם הסכימו שאם לא תושג הסכמה - אמנה אני את "הגורם הנייטרלי". בתום ישיבת ההוכחות (שאותה קיימתי בלא נציגי ציבור, לבקשת ב"כ התובעת ובהסכמת ב"כ הנתבע), ביקשו ב"כ הצדדים לסכם בכתב, והוחלט כי הם יסכמו על פי המועדים המוסכמים ביניהם. 5. לאחר ישיבת ההוכחות - הודיעו ב"כ הצדדים כי לא הגיעו להסכמה על זהות "הגורם הנייטרלי". לפיכך, מיניתי את עו"ד יעל שורצזון לשמש "גורם נייטרלי" והפניתי את הצדדים אליה. אך גם בענין זה - הדברים לא התנהלו באופן מזורז, שכן התגלעה מחלוקת נוספת בין הצדדים; - המחלוקת על סוג רשימת הלקוחות שהנתבע היה אמור להעביר אל עו"ד שורצזון. לאחר שב"כ הצדדים לא הצליחו לפתור את המחלוקת הזו בעצמם, הזמנתי אותם לישיבה בבית הדין. בעת הישיבה - הגיעו הצדדים להסכמה על כך שהרשימה שתועבר לעו"ד שורצזון, היא כזו שתתקבל ממשרד התחבורה. (במהלך הישיבה המלצתי לצדדים המלצה בדבר אופן סיום הסכסוך, אך - לצערי - היא לא התקבלה). 6. לאחר אותה ישיבה, היתה המתנה ממושכת להגעת החומר המתאים ממשרד התחבורה. החומר שהגיע תחילה - לא היה החומר המתאים. לאחר מכן - הגיע החומר המתאים, והוא הועבר אל עו"ד שורצזון, ביחד עם החלטה שבה היא התבקשה לערוך השוואה, על פי ההחלטה שניתנה עוד בישיבת ההוכחות ועל פי ההסכמה הנוספת של ב"כ הצדדים שהושגה לאחר מכן. דא עקא, שלאחר שהמסמכים הועברו אל עו"ד שורצזון - היא החליטה שלא לקבל על עצמה את המשימה. לפיכך, נוצר הצורך למנות "גורם נייטרלי" אחר. שוב המלצתי לצדדים לנסות להגיע להסכמה על זהותו, וקבעתי שאם לא תושג הסכמה - אמנה אני את "הגורם הנייטרלי". ההסכמה לא הושגה, ואז מיניתי את עו"ד ענת גוטמן-מרום לשמש "גורם נייטרלי" במקומה של עו"ד שורצזון והעברתי אליה את המסמכים שהוחזרו על ידי עו"ד שורצזון. ב"כ הצדדים התבקשו ליצור קשר עם עו"ד גוטמן-מרום. נראה שב"כ הצדדים התמהמהו רבות גם ביצירת הקשר עם עו"ד גוטמן-מרום (אעיר כי למעלה מ-3 חודשים לאחר ההחלטה על מינויה של עו"ד גוטמן-מרום - הוגשה בקשה למנות "גורם נייטרלי"). בסופו של דבר - נוצר הקשר המיוחל, ועו"ד גוטמן-מרום הגישה את חוות דעתה בענין השוואת הרשימות. חוות הדעת נשלחה אל הצדדים, תוך שניתנה להם ההזדמנות לבקש להפנות לעו"ד גוטמן-מרום שאלות הבהרה, אלא שהם לא ניצלו את ההזדמנות. משכך - ניתנה החלטה על השלמת סיכומים מצד התובעת (התובעת הגישה את סיכומיה המקוריים עוד סמוך לישיבת ההוכחות) ועל הגשת סיכומים מטעם הנתבע. 7. בין לבין (במהלך ההמתנה למסמכים שהיו אמורים להגיע ממשרד התחבורה), קיבלה התובעת את הצעתי והודיעה כי היא מוותרת על העתירה לסעד של צו מניעה קבוע להגבלת חופש עיסוקו של הנתבע. ויתור זה - התבקש (לדעתי) נוכח משך הזמן הרב (רב בהרבה מהצפוי) שחלף מאז הפסקת עבודתו של הנתבע אצל התובעת. 8. מאז הגשת סיכומי הנתבע ועד היום שוב חלף זמן רב. על כך - שלוחה התנצלותי לצדדים. אלה העובדות 9. התובעת היא חברה בשליטתו של מר ריאד עיד (שייקרא להלן: "ריאד"). ריאד הוא קצין בטיחות בכיר בתעבורה, החל משנת 2000. 10. התובעת עוסקת במתן שירותים של קציני בטיחות בתעבורה, לבעלי משאיות המחוייבים בכך על פי חוק שירותי הובלה, התשנ"ז-1997. לקוחותיה של התובעת הם בעלי משאיות, שמשאיותיהם אמורות להיבדק על ידי קצין בטיחות, מדי חודש. 11. התובעת החלה לפעול בתחום זה בשנת 2002 (סמוך לתחילת יישומו שלחוק שירותי הובלה בצורה כזו). כל מי שמספק שירותים של קציני בטיחות - חייב להיות רשום במשרד התחבורה ולפעול באישורו. לגבי כל ספק שירותים כזה - יש במשרד התחבורה רשימה של בעלי המשאיות שמשאיותיהם נבדקות על ידיו. 12. אצל התובעת מרוכז מידע בנוגע לכל לקוחותיה; פרטי הלקוחות, פרטי המשאיות שאותן יש לבדוק, המועד המיועד של הבדיקה, איש הקשר הרלוונטי, וכיוצ"ב. המידע האמור נמצא במחשב של התובעת. הוא נגיש לריאד, לפקידה הראשית של התובעת, גב' עביר נסאר (שתיקרא להלן: "עביר"), וכן לכל אחד מקציני הבטיחות המועסקים אצל התובעת, שלגביהם ריאד מאשר לעביר לאפשר נגישות למידע האמור. 13. מאז תחילת פעילותה של החברה, פעל ריאד לשם גיוס לקוחות לחברה, לשם שמירת הלקוחות ולשם הרחבת מספרם. מספרם, אכן, הלך ועלה בהתמדה. בספטמבר 2003 היו רשומים במשרד התחבורה 926 כלי רכב ככאלה שמטופלים אצל התובעת, ובינואר 2004, עלה המספר ל-1,183 כלי רכב. 14. הנתבע הוא קצין בטיחות בתעבורה. 15. ביום 12/5/03, נחתם בין הצדדים הסכם שלפיו הנתבע יעבוד אצל התובעת. להסכם זה ייקרא להלן: "החוזה"). הצדדים חלוקים בשאלה מי מהם יזם את ההתקשרות ובשאלה מי מהצדדים היה זה שהיה יותר מעוניין בהתקשרות וניסה לשכנע את הצד השני להסכים להתקשר. לדעתי - אין צורך להכריע במחלוקת זו, שכן אין לה השלכה על גורל התובענה, ועל כן - איני מכריע בה. 14. אביא כאן מספר הוראות מהחוזה: "2.1. תקופת הסכם זה הינה לתקופה של ארבע שנים החל מיום 1/9/03 ועד ליום 1/9/07 (להלן: 'תקופת ההסכם'), אלא אם יתקבל העובד לשירות משטרת ישראל כבוחן כי אז יופסק בהסכמה חוזה זה בין הצדדים ולא יחול כל קנס בגין הפסקת עבודה זו. ... 10. נוסף למשכורתו של העובד, יהא העובד זכאי לרכב צמוד לשימושו בעבודתו אשר יסופק לו על ידי החברה. בעלויות אחזקת הרכב לרבות: ביטוח, תיקונים, דלק וכו' תישא החברה. ... 12. מוסכם על ידי הצדדים כי מאחר והעובד יהיה חשוף ללקוחות החברה, לרבות יהיה לו קשר ישיר עם הלקוחות, ומבלי לגרוע מכלליות האמור בחוזה זה ומכל חובה עפ"י דין לשמירה על סודיות ו/או אי תחרות ונוסף לאמור מתחייב העובד כי עם הפסקת עבודתו בחברה מכל סיבה שהיא, לא יתקשר העובד ולא יעמוד בקשר במישרין ו/או בעקיפין עם לקוחות החברה וכן לא יתחרה ו/או לא ינהל כל פעילות מתחרה במישרין ו/או בעקיפין בחברה, וכן לא ישתף פעולה במתן יעוץ ו/או עבודה ו/או קידום מכירות ו/או בדיקה ו/או כל פעולה אחרת בה עסק בחברה במישרין ו/או בעקיפין עם כל גורם מתחרה ו/או אשר יתחרה בחברה וזאת לתקופה שעד 24 חודשים מתאריך הפסקת קשר העבודה של העובד עם החברה. 13. נוסף לאמור לעיל, מצהיר העובד כי מובנת לו חשיבות השמירה על הסודיות באשר ללקוחות החברה ושיטות העבודה וכי הוא מתחייב בזאת לשמור בסודיות ולא לגלות ו/או למסור ו/או להעביר בדרך כל שהיא הן במישרין והן בעקיפין בתקופת העסקתו בחברה והן לאחר מכן, כל מידע ו/או סודות מסחריים השייכים ו/או הקשורים ללקוחות החברה אליהם ייחשף תוך כדי עבודתו הן במישרין והן בעקיפין. 14. העובד מצהיר ומתחייב לשפות את החברה ו/או את לקוחות החברה באופן מיידי בגין כל נזק אשר ייגרם למי מגופים אלה בשל הפרת התחייבויותיו עפ"י סעיפים 12 ו-13 לעיל. אין באמור משום לגרוע מזכותה של החברה לתבוע את העובד בגין נזקים נוספים אם יהיו ואין באמור משום לפגוע בזכותה של החברה להוציא צו מניעה זמני ו/או קבוע למניעת הפרת התחייבותו זו של העובד. ... 16. מוסכם ע"י שני הצדדים כי צד אשר יפר הסכם זה ו/או אחד מהוראותיו יהיה חייב לשלם לצד הנפגע בנוסף לכל זכות אחרת עפ"י דין ו/או עפ"י חוזה זה סכום פיצוי מוסכם של 20,000 $ ארה"ב לפי ערכם בש"ח במועד התשלום.". 14. בסעיף 2.1 להסכם העבודה, נרשם תחילה כי תקופת העבודה המוסכמת היא בת 5 שנים, עד יום 1/9/08, אלא שלבקשת הנתבע - סוכם בין הצדדים על הפחתת התקופה ל-4 שנים, והחוזה המודפס תוקן בכתב יד בענין זה. בהתחשב בכך, שלמעשה אין מחלוקת בין הצדדים שהיוזמה לבקשת שינוי התקופה היתה של הנתבע, אני דוחה את גרסת הנתבע שלפיה הוא חתם על החוזה בזמן שהיה לחוץ ולא היה בידיו סיפק לשים לב לאמור בו. אני מודע, כמובן, לתמליל השיחה מיום 29/1/04, בקשר לחתימת החוזה, אשר הנתבע מנסה להסתמך עליו כדי לתמוך את גרסתו, אלא שהמשקל של האמור באותו תמליל, אינו יכול להיות רב; מדובר בשיחה שהנתבע יזם את הקלטתה, בלא ידיעתם של לפחות שניים מהמשתתפים האחרים (ריאד והעד תייסיר גרה), באשר ניכר מהשיחה שהנתבע השתדל למשוך את השיחה לכך שהוא יוכל להשתמש בהקלטתה לשם ביסוס טענתו על אי-מחוייבותו לאמור בחוזה. אדרבא; דווקא רצונו של הנתבע להקליט שיחה כזו, יכול לחזק את ההשערה שהנתבע היה מודע היטב לתוכן החוזה וחיפש דרך להשתחרר ממנו. ספק רב בעיני אם האמירות המפורשות של עותמאן אשר נאמרו במהלך השיחה לגבי נסיבות חתימת החוזה (אמירה כמו: "אני מאשים אתכם שניכם לא נתתם לי לקרוא ולא יודע על מה חתמתי" או כמו "חדש עלי הדברים האלה לא נתון לי לקרוא אותם חוץ משהתווכחנו על 4 שנים") - היו נאמרות בשיחה "טבעית" בין הנתבע לבין ריאד, אלמלא התכוון הנתבע להקליט את השיחה ולהכין "ראיות" לתמיכת גרסתו כי לא ידע על מה חתם. מכל מקום, למרות שריאד לא ידע שהשיחה מוקלטת - אין בשיחה אמירה של ריאד שממנה ניתן ללמוד כי הוא מאשר את טענותיו של הנתבע על כך שלא היה בידי הנתבע סיפק לקרוא את החוזה. על כן, כאמור, איני מקבל את גרסת הנתבע בענין נסיבות כריתת החוזה. ניתן לקבוע, לדעתי, שלנתבע היתה הזדמנות לקרוא את החוזה בטרם חתימתו עליו (ואני מניח שהוא אכן ניצל את ההזדמנות הזו). 15. כאמור לעיל, ההתקשרות בין הצדדים נוצרה כבר במאי 2003, אף שהעבודה בפועל היתה אמורה להתחיל רק בספטמבר 2003. אולם, גם בתקופה שעד תחילת העבודה - היה קשר בין הצדדים. עוד לפני תחילת העבודה, הודיע הנתבע למשרד התחבורה כי הוא מבקש להיות רשום בקצין בטיחות המועסק אצל התובעת. עוד טרם תחילת המועד הרשמי של העבודה, ביצע הנתבע בדיקות של כלי רכב מטען התובעת (התובעת צרפה מסמכים על בדיקות בחודש אוגוסט 2003). 16. ביום 1/9/03, החל הנתבע לעבוד באופן רשמי אצל התובעת, כמוסכם. במהלך עבודתו, גייס הנתבע גם לקוחות חדשים בעבור התובעת. אולם, לפחות חלק (וכנראה חלק גדול) מאלה שהנתבע טוען כי הם לקוחות שגוייסו על ידיו, לא היו כאלה. הנתבע גרס כי כשהוא החל לעבוד היו לתובעת רק 200 לקוחות, ומספר הלקוחות גדל לכ-1,000 תוך מספר חודשים. אלא שכפי שנקבע כבר לעיל (בהסתמך על נתונים ממשרד התחבורה), בעת תחילת עבודתו של הנתבע, היה מספר לקוחותיה של התובעת גבוה הרבה יותר מאשר 200 (היו 926). בנוסף, הנתבע הסתמך בענין חלקו בהגדלתו המטאורית של מספר לקוחות התובעת, על עדויות תמוהות, וגם זה מפחית מאד ממשקל גרסתו. (ראו בענין זה למשל את עדותו התמוהה של מר מאהר מואסי, אשר כללה סתירות פנימיות וכן סתירות למסמכים שהוא חתום עליהם - והכל - כדי לנסות לשכנע שהנתבע היה זה שגרם לכך שמר מואסי יהיה לקוח של התובעת. באותו ענין היו גם ראיות בעייתיות נוספות, כמו למשל עדותו של מר חמזי אל נדאף. איני מוצא לנכון להאריך בכך, שכן הבעייתיות עולה באופן ברור מהעדות ומהשוואתה למסמכים). 17. התובעת סיפקה לנתבע, את המכונית שהיתה אמורה להיות צמודה אליו בעבודתו (מכונית מסוג אאודי, מודל 1987, שמספר הרישוי שלה 87-194-37, אשר תיקרא להלן: "האאודי"). האאודי היתה רשומה על שמו של ריאד, אישית. ריאד לא דאג להעביר את הבעלות על שם התובעת. כתובתו של ריאד כבעלים של האאודי, כפי שהיתה רשומה במשרד התחבורה, היתה בירושלים, וכפי הנראה - היא לא היתה מעודכנת. נראה גם שריאד לא דאג לכך שהדואר הנשלח לשם יגיע אל הכתובת הנכונה שלו. במהלך עבודתו ולצרכי העבודה, נסע התובע גם לאזור ירושלים ולחברון. מספר פעמים, נסע התובע גם בכביש מס' 6, כביש שהנסיעה בו מחייבת אגרה. החשבונות בגין האגרה נשלחו אל הכתובת שהיתה רשומה (בירושלים), וכפי הנראה לא הגיעו לריאד. ריאד והתובעת לא שילמו את החשבונות. 18. אין חולק כי זמן לא רב לאחר תחילת העבודה, יזם הנתבע את הפסקת עבודתו אצל התובעת. ביום 7/12/03, כתב הנתבע מכתב התפטרות. על פי המכתב ההתפטרות היא עקב מצבה של האאודי. כך - בין השאר - נרשם במכתב ההתפטרות: "1. ביום 30/11/03 בעקבות בדיקה יזומה של משטרת ישראל בהיותי בדרך לעבודה לבדיקת רכבים עצר אותי בוחן תנועה ובדק את הרכב, ולאחר בדיקה נתגלה כי ברכב קיימות בעיות בטיחותיות ומכניות שהתרתי בכם כי קיימות ברכב הנ"ל, כתוצאה מהבדיקה הורד הרכב הנ"ל מהכביש. 2. מייד הודעתי לכם על התקלה שאירעה ועל הוראת הרכב מהכביש, אולם לא קיבלת כל מענה עד עצם היום הזה. 3. כתוצאה מאי התייחסותכם ובכדי לעמוד בלחץ העבודה, נאלצתי לקחת רכבים של חברים בכדי להגיע ללקוחות שלכם וזאת בניגוד מוחלט למוסכם בינינו ואשר לפיו תנאי מהותי הוא אספקת רכב בכדי שאוכל לבצע את עבודתי כקצין בטיחות. 4. אי התייחסותכם והתעלמותכם המוחלטת מתנאי זה מהווה הפרה בוטה למוסכמות ביינו ומהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתי אצלכם, ע"כ נא לראות במכתבי זה כהתפטרות שדינה פיטורים וזאת נוכח ההרעה בתנאי עבודתי. 5. במעמד זה הריני להודיעכם כי נוכח הזלזול הנוראי בתקינות הרכב שנמסר לי, דבר הנוגד את מהות עבודתי וכן נוכח אופי היחס האישי שלא היה מקובל עליי, אין אני מעוניין להמשיך בעבודתי אצלכם, ובימים אלה אני מחפש עבודה חלופית במקצועי. ...". 19. כבר בשלב זה נכון - לדעתי - לקבוע, כי ענין מצבה של האאודי היה תירוץ בלבד לרצונו של הנתבע להפסיק את עבודתו אצל התובעת, ולא היה הסיבה האמיתית לכך. הסיבה האמיתית היתה - כפי הנראה - רצונו של הנתבע להשתחרר מהחוזה, אשר הנתבע ידע כי הוא כולל התחייבות להמשיך לעבוד 4 שנים אצל התובעת והתחייבות להגביל את חופש עיסוקו של הנתבע. הנתבע (שאין חולק שהוא שאף להיות בעל משרד עצמאי של מתן שירותי קצין בטיחות) - כנראה התחרט על ההתקשרות שהתקשר בה עם התובעת, והגיע למסקנה שהדרך הטובה ביותר להשתחרר מהחוזה היא על ידי מציאת עילה שתוכל להיראות מוצדקת - להתפטרותו, תוך הטלת האחריות לכך על התובעת. אסביר כאן חלק מהבסיס לקביעתי זו. א. לכאורה, אין סיבה לפקפק במהימנות גרסתו של הנתבע על כך שבעודו נוהג באאודי - הוא התבקש לעצור לביקורת על ידי שוטר תנועה מתחנת המשטרה בחדרה והאאודי נמצאה לקויה. אולם, כשמתעמקים בגרסה - ראוי לזכור מספר עניינים נוספים: ב. הנתבע קשור למשטרת ישראל; הנתבע העיד כי הוא מתנדב במשטרת ישראל. הוא מתנדב בית"ם חדרה (אותה תחנה שבה משרת השוטר שעצר אותו לביקורת). הנתבע היה גם מעוניין להתקבל לעבודה (או לשירות) כבוחן רכב במשטרת ישראל והיתה לו תוכנית בענין זה (רק כך ניתן להסביר את הסייג שנרשם בסעיף 2.1 לחוזה, כפי שצוטט לעיל). בנסיבות אלה, יש לבחון ביתר קפידה את גרסתו של הנתבע על הקשר בינו לבין המשטרה. ג. הנתבע - כפי שנמצא בבדיקת המשטרה ביום 30/11/03 - נהג באאודי בהיותה בלתי תקינה. הנתבע הוא קצין בטיחות בתעבורה, בעל נסיון, ותמוה שהוא ינהג במכונית במצב שהוא כה בלתי תקין עד אשר ניתן צו להשבתתה. מכל מקום, נהיגה במצב כזה היא עבירת תעבורה, ומשהנתבע נהג כך, היה צפוי שהוא יקבל דו"ח על כך. ד. הנתבע אישר בעדותו כי הוא לא קיבל דו"ח על הנהיגה באאודי כשהיתה במצב שבו אסור לנהוג. כשהנתבע ניסה להסביר כיצד זה קרה - הוא החל להתבלבל. תחילה, העיד הנתבע כי ויתרו לו על הדו"ח מאחר שהוא מתנדב. אולם, מייד באה שאלתו של ב"כ התובעת, אם מי שעצר את הנתבע לביקורת הם השוטרים שעמם הנתבע מתנדב. הנתבע, שהבין את המשמעות של מתן התשובה החיובית לשאלה זו, הכחיש מייד כי מדובר באותם שוטרים. לפיכך, התעוררה אצלי השאלה כיצד היו השוטרים יכולים לוותר לנתבע על הדו"ח מאחר שהוא מתנדב, אם הם אינם אלה המכירים אותו מהתנדבותו. תשובתו של הנתבע סטתה מהתשובה המקורית שלו. כעת, הנתבע כבר לא טען כי הוויתור על הדו"ח היה מאחר שהוא מתנדב, אלא שהוויתור היה בשל כך שהוא "התחנן". נראה שההתנדבות במשטרה, לימדה את הנתבע כיצד נכון להתחנן אל שוטרים על מנת שיוותרו על דו"חות תעבורה. ה. ענין תקינותה של האאודי, עם כל חשיבותו, היה ניתן לפתרון בקלות יחסית (תיקון האאודי או החלפתה). קשה מאד להניח שדבר מעין זה הוא אשר גרם באמת להחלטתו של הנתבע להפסיק את עבודתו. ו. הנתבע הצהיר והעיד כי הסיבה לכך שהוא הסכים לעבוד כשכיר אצל התובעת, היתה שהוא לא היה יכול לפתוח משרד עצמאי, בשל כך שהוא לא היה מוגדר כ"בכיר". (התובעת חולקת על כך שהיה צורך להיות מוגדר כ"בכיר", אך אין לשלול את האפשרות שהנתבע אכן האמין כך, אף אם הוא נתפס לכלל טעות). בהמשך, לגרסת הנתבע, במהלך חודש נובמבר 2003, נודע לו כי אכן אין צורך בהגדרתו כ"בכיר" לשם פתיחת משרד עצמאי. אם כך - יש בסיס נרחב להנחה שהיתה לנתבע סיבה טובה לרצות להשתחרר מהחוזה, אשר הנתבע ראה אותו כמגביל את חופש עיסוקו העצמאי בתחום זה, עד שלהי שנת 2009 (4 שנות עבודה ועוד שנתיים הגבלת תחרות). אשר על כן, כאמור לעיל, אף שאין בפני ראיות בעלות משקל מספיק לכך שהנתבע "הזמין" את הבדיקה של האאודי ביום 30/11/03, כך שאני נמנע מלקבוע זאת באופן פוזיטיווי (אם כי ניתן לקבוע שיש חשש סביר שאכן כך היה), אני סבור שעל סמך כלל הראיות נכון לקבוע שהחלטתו של הנתבע להתפטר לא נבעה ממצבה של האאודי ואף לא מהביקורת של המשטרה, אלא מסיבות אחרות, והנתבע, אף אם לא תכנן את ביקורת האאודי כנסיון לבסס עילת התפטרות (אם כי - כאמור - אני חושש שאכן כך היה) - בחר להשתמש בענין זה כבתירוץ להפסקת העבודה, הפסקה שהנתבע היה מעוניין בה מסיבה אחרת לחלוטין. 20. במקביל למשלוח מכתב ההתפטרות, שלח הנתבע מכתב למשרד התחבורה ובו ביקש להסיר את רישומו כקצין בטיחות שקשור עם התובעת. (אמנם, במקום אחד בעדותו אישר הנתבע כי הוא שלח את המכתב כבר בנובמבר 2003 (ואם אכן היה כך - היתה זו עוד סיבה לדחות את גרסתו על המניע להתפטרותו), אך נראה לי כי מדובר בטעות, וכוונתו של הנתבע היתה שהמכתב נשלח ביום 7/12/03 (כך ניתן ללמוד ממכתבים אחרים)). 21. בנסיבות אלה, למעשה, לא היה הנתבע יכול להמשיך בעבודתו אצל התובעת. ריאד החל במו"מ עם הנתבע, על מנת לנסות לשכנע אותו להמשיך את עבודתו. הוא היה מוכן להציע לו צורת תשלום אחרת, ב"קבלנות" (על פי מספר כלי הרכב שייבדקו על ידיו), והמו"מ בין הצדדים - נמשך. במסגרת אותו מו"מ, דאג הנתבע להקליט את השיחה בינו לבין ריאד (שבה השתתפו גם עאדל, אחיו של הנתבע וגם העד מר גרה). 22. אולם, במהלך אותו מו"מ, היה הנתבע כבר עסוק בהקמת העסק העצמאי שלו. אמנם, הוא פנה למשרד התחבורה כדי שישובו וירשמו אותו כמי שמועסק באמצעות התובעת, אך בקשתו היתה להארכת המינוי עד סוף חודש ינואר 2004 (כעולה ממכתבו מיום 4/1/04 של מר חזי יהלומי, מנהל גף קציני בטיחות במשרד התחבורה). ביום 1/2/04, עם תום תוקף המינוי להיות קצין בטיחות אצל התובעת - כבר החל הנתבע להפעיל את עסקו העצמאי. 23. כבר עם פתיחת משרדו היו לנתבע לקוחות של עצמו. גרסתו על כך שהלקוחות הגיעו בעקבות פרסום שהנתבע החל אותו רק בפברואר 2004 - אינה מקובלת עלי. הנתבע, אשר ניסה להרחיק את עצמו ככל היותר מהאפשרות שהוא פנה ללקוחותיה של התובעת, טען כי הלקוחות הגיעו אליו בעקבות הפרסומים. אולם, הפרסומים נעשו רק מאוחר יותר, כפי שניתן ללמוד מהעובדה שבפרסום הופיע מספר סלולרי (ברשת מירס) בן 7 ספרות, בעוד שבעת פתיחת עסקו של הנתבע טרם פורסם האופן שבו יעברו הרשתות הסלולריות לשיטה של 7 ספרות. יתרה מכך, על פי דו"ח החקירה של החוקר הפרטי דובי בירן, והתמלילים שצורפו לדו"ח, ניתן לקבוע כי חלק מלקוחות התובעת עברו אל הנתבע לאחר פניה מפורשת של הנתבע אליהם. למעשה, לאחר שמיעת עדותו של הנתבע, כבר אין צורך בדו"ח החקירה ובנספחיו, שכן הנתבע עצמו הודה, בסוף חקירתו הנגדית (ולא נראה שהדבר היה רק בשל השעה המאוחרת של תום הדיון) - כי הוא אכן פנה לאותם לקוחות שהשיחות עמם תומללו על ידי החוקר הפרטי. ראוי לזכור שהודאה זו מתייחסת לתקופה שלאחר הישיבה שנועדה לדיון בעתירה למתן סעד זמני, כאשר על פי ההסכמה מאותו יום, שקיבלה תוקף של החלטה, הנתבע היה מנוע מלפנות ביוזמתו ללקוחות התובעת. אם הנתבע פנה ביוזמתו ללקוחות התובעת לאחר שהיתה החלטה מחייבת (בהסכמתו) שעליו להימנע מכך, ניתן לשער שהוא כלל לא ראה את עצמו מנוע מלעשות כן (או לפחות לא נהג כאילו הוא מנוע), בתקופה שטרם ההחלטה האמורה. 24. על פי חוות דעתה של עו"ד גוטמן-מרום ("הגורם הנייטרלי") - יש חפיפה של 25 לקוחות, בין אלה שהיו לקוחותיה של התובעת לבין אלה שעברו להיות לקוחותיו של הנתבע. אין פירוט של מספר כלי הרכב שהיו בבעלותו של כל לקוח. 25. המחיר הרגיל שהתובעת נהגה לגבות בעבור בדיקה חודשית של כל כלי רכב על ידי קצין בטיחות מטעמה, היה סך של 300 ₪. אולם, התובעת נהגה גם לתת הנחות לחלק מהלקוחות. לפיכך, המחיר הממוצע שהתובעת נהגה לגבות מלקוחותיה - נמוך מסך של 300 ₪ לכל בדיקה. מחיר ממוצע זה - לא הוברר. 26. הנתבע היה מודע למחירים שהלקוחות שילמו לתובעת. בעסקו הפרטי, נהג הנתבע לבקש מחירים זולים יותר מאשר המחיר הרגיל שהתובעת נהגה לגבות. 27. בחודש יוני 2004 נפתח כנגד ריאד (אישית) תיק הוצאה לפועל על סך של 30,066 ₪ בגין חובותיו עקב אי-תשלום אגרת נסיעה בכביש מס' 6. איני מקבל את טענת התובעת כי נכון לייחס את החוב כולו לנסיעותיו של הנתבע, וזאת, בשל הסיבות הבאות: א. הפירוט לגבי הנסיעה הראשונה מבין אלה המפורטות באזהרה שהגיעה לריאד - אינו כולל את מספר הרישוי של כלי הרכב שבו מדובר. בנוסף, נסיעה זו היתה ביום 29/8/03, בטרם המועד הרשמי של תחילת עבודתו של הנתבע אצל התובעת. אני מודע לכך שהנתבע כבר ביצע עבודות בעבור התובעת באותה עת ומודע לעדותו של ריאד על כך שהאאודי נמסרה לנתבע כבר בחודש מאי 2003, אלא שדווקא לגבי האאודי נראה מהמסמך מיום 31/12/03, שריאד דאג להחתים עליו את הנתבע, כי היא נמסרה לנתבע ביום 1/9/03 וכי הוא אישר את האחריות עליה רק מאותו יום. ב. גם הפירוט לגבי הנסיעה האחרונה שמפורטת באותה אזהרה - אינו כולל את מספר הרישוי הרלוונטי. 28. עד כאן - פירטתי את העובדות. מכאן ואילך אבחן את המצב המשפטי ואת שאלת זכאות התובעת לסעדים שאותם היא ביקשה בכתב התביעה המתוקן. חופש העיסוק והגבלתו 29. הכלל הוא שלכל אדם זכות לחופש עיסוק. כלל זה מצא את ביטויו בפסיקת בתי המשפט החל מסמוך לאחר קום המדינה, בפסיקת בית הדין לעבודה (מאז תוקן חוק בית הדין לעבודה בשנת 1990) ואף בחוק יסוד: חופש העיסוק (הן זה שנחקק בשנת 1992 והן זה שנחקק בשנת 1994). 30. לעתים מתעורר הצורך לדון בניגוד שבין הכלל של חופש העיסוק לבין עקרונות יסוד אחרים, כגון העקרון בדבר חופש ההתקשרות הבא לידי ביטוי בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 והמוגן על ידי חוק יסוד: כבור האדם וחרותו, וכגון העקרון בדבר אי-פגיעה בקניינו של האחר, לרבות קניין רוחני כסודות מסחריים, עקרון שאף הוא מוגן על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, והחל מיום 29/10/99 - מוגן גם על ידי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (שייקרא להלן: "חוק עוולות מסחריות"). מכח עקרון חופש ההתקשרות ושמירת הקנין הרוחני, הוגבלה, למשל, זכותו של עובד, לרבות עובד לשעבר, לעסוק בעיסוק כלשהו תוך ניצול לשימושו הפרטי, של סודות עסקיים של מעבידו. כן היו מקרים בהם נאכפו התחייבויות של עובדים להגביל את עיסוקיהם. בבג"צ 1683/93 יבין פלסט ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מז(4) 702, 707 נאמר: "על עובד מוטלת חובה, הנגזרת מיחסי האמון שבינו לבין מעבידו, והמעוגנת בחוזה עם מעבידו ובצורך לבצע חוזה זה בתום לב, לשמור על סודות עסקיים של המעביד, לא לנצלם לצרכיו הוא או לצרכי זולתו ולא לגלותם אלא ברשות המעביד. חובה זו מוטלת על העובד במשך קיומם של יחסי העבודה ואף לאחר סיומם, והיא באה לסיומה רק כאשר הסוד העסקי חדל להיות סוד שלא מיוזמת העובד. קיומה של חובה זו אינו מותנה בקיום הוראה מפורשת בחוזה העבודה". 31. בעבר, היה מקובל להבחין, אבחנה חדה וברורה, בין חובת שמירת הסודיות, שמקורה הוכר כנובע מתחום דיני הקנין או מכח חובת תום הלב לבין ההגבלה שלא להתחרות במעביד או שלא לעבוד אצל מתחרה, הגבלה שהצריכה התחייבות מפורשת. גם כשהיתה התחייבות מפורשת שלא להתחרות, נאכפה התחייבות זו רק כאשר היתה סבירה מבחינת היקפה ומשך תוקפה, שכן אחרת רואים אותה כנוגדת את תקנת הציבור. כך למשל, ברע"א 5248/90 אנטין ואח' נ' פרנקל, פ"ד מה(5) 139, 145, נאמר: "נראה שהתערבבו כאן היוצרות. חובת השמירה על סודות מקצועיים וידע מסחרי סודי לחוד, והגבלת העיסוק לחוד. חובת הסודיות חלה תמיד, וללא הגבלת זמן, גם ללא התחייבות מפורשת. הפרתה היא פגיעה בזכות הקניינית של בעלי הסוד והידע. להגבלת חופש העיסוק, לעומת זאת, דרושה התחייבות חוזית מפורשת, והיא חייבת לעמוד במבחן הסבירות". אולם, במקביל להקניית הסמכות לבית הדין לעבודה לדון בעניינים מעין אלה, חלה התפתחות בפסיקה, שהביאה לטשטוש מה בין חובת שמירת הסודיות לבין הגבלת התחרות, שאף היא הוכרה, לעתים, בלא התחייבות מפורשת. ניצנים ראשונים להתפתחות זו היו בדב"ע נא/49-9 ושיץ - רגיס בע"מ, פד"ע כב 334, 336, אולם הדברים שם נאמרו בלשון מהוססת וזהירה ורק כנימוק נוסף לאי-הענקת רשות ערעור באותה בקשה. לעומת זאת, בפרשת "טועמה" שנדונה בבג"צ 1683/93 הנ"ל (ולפניו בתב"ע (חי') נב/304-3 ובדב"ע נב/269-3, נג/26+17-3 טועמה - טכנו גומי ליסצקי בע"מ ואח', פד"ע כה 227), הוגבל העובד בתחרות עם מעבידו לשעבר, מכח חובת תום הלב, אף כשלא הביע התחייבות מפורשת לכך, ובכך, כאמור לעיל, הוקהה מאד ההבדל שבין הגבלת התחרות לבין חובת שמירת הסודיות. 32. לאחר פרשת טועמה שוב חל שינוי (ויש אומרים: "מהפך") בהלכה הפסוקה, וזאת בע"ע 164/99 פרומר ואח' - רדגארד בע"מ, פד"ע לד 264 (שתיקרא להלן: ""פרשת צ'ק פוינט"), אשר בין אם פסק הדין שניתן בה יפורש כנובע מההלכה הקודמת ובין אם יפורש כמשנה אותה - הביא למצב שבו למעסיק קודם קשה הרבה יותר לקבל סעד המונע מעובד לשעבר שלו לעבוד במקום עבודה מתחרה. לפיכך, ככל שמדובר בסעדים המבקשים להגביל את חופש עיסוקו של עובד לשעבר, יש לבחון את הנושא משתי נקודות השקפה; האחת - האם הוא התחייב התחייבות בת תוקף להגביל את חופש עיסוקו, והשניה - האם גם במקרה שלא היתה התחייבות, או גם במקרה שבו אין תוקף להתחייבות - יש הצדקה להגביל את עיסוקו של העובד לשעבר, כדי להגן על אינטרסים לגיטימיים של המעביד לשעבר. בנוגע למעביד לשעבר המבקש סעד כזה, יש לבחון האם יש לו ביסוס כלשהו לסעדים להם הוא עותר, מכח פקודת הנזיקין או מכח חוק עוולות מסחריות. מאחר ששאלות אלה יש לבחון, בהתאם להלכה הפסוקה, ארחיב כאן מעט בענין פרשת צ'ק פוינט, ואבחן גם חלק מההלכות שנפסקו לאחר מכן בבית הדין לעבודה ובבית המשפט העליון. 33. בענין פרשת צ'ק פוינט, חתם העובד (שכיהן בתפקיד בכיר מאד אצל רדגארד) על התחייבות שלא להתחרות במעבידתו למשך תקופה שעלתה ביחס ישר למשך עבודתו אצלה. בית הדין הארצי פרט את הסיבות שמכוחן אין לאכוף הגבלה זו על עובד, ובהן - העקרון החוקתי של חופש העיסוק, העקרון היסודי המנחה במשפט העבודה המבוסס על חזקת חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לכוחו של המעסיק, החשש מפגיעה בזכות להגשמה עצמית, החשיבות של התחרות החופשית ושל המעבר המהיר והחופשי של המידע. כן פורטו שיקולים התומכים באכיפת ההתחייבות, ובהם - הגנה על הקנין הרוחני (בעת מתן פסק הדין טרם נכנס לתוקפו חוק עוולות מסחריות), השקעת המעביד בהכשרה מיוחדת של העובד, קבלת תמורה מיוחדת עבור התחייבות העובד להגביל את עיסוקו, הפרת חובת תום לב מצד העובד. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי כאשר אין מתקיימת אף לא אחת מהנסיבות המצדיקות את אכיפת ההתחייבות - אין לאכוף אותה (אף אם, כאמור, ניתנה התחייבות מפורשת), אך אין משמעות הדבר שכאשר הנסיבות מתקיימות - מחוייב בית הדין לאכוף את הגבלת העיסוק, והדבר תלוי במכלול הנסיבות (ראו סעיף 17 לפסק הדין). בנוסף, קבע בית הדין הארצי: "בית הדין לא יתן צו מניעה המגביל את חופש עיסוקו של העובד אלא אם כן עבודתו של העובד אצל המעסיק החדש, מאיימת על עצם קיומו של המעסיק הקודם. מכאן, שעל המעסיק הקודם להוכיח, כי השימוש שיעשה ב'סוד המסחרי' שלו יפגע בעסק שבבעלותו." (שם, 316). מהסיפא של החלק המצוטט לעיל, ניתן ללמוד כי גם במקרה של שימוש בסודות מסחריים של מעסיק - אין מקום לצוות על הגבלת חופש העיסוק אלא אם המעסיק הקודם מוכיח כי אי-מתן צו כזה יביא לפגיעה ממשית בעסקו, באופן שניתן יהיה לאמר כי היא "מאיימת על עצם קיומו". עוד ענין שניתן להסיק מאותו חלק מצוטט, הוא שכאשר ההתחייבות שלא להתחרות עומדת בפני עצמה, בלא שיש עמה שימוש בסוד המסחרי של המעסיק הקודם, אין כל מקום לאכוף את ההתחייבות האמורה. 34. לאחר פסק הדין בפרשת צ'ק פוינט, נתן בית הדין הארצי פסק דין בע"ע 292/99 עמיחי ואח' - יוסי גולדהמר בע"מ ואח', פד"ע לה 204 (שייקרא להלן: "פרשת סופרפארם"). באותו פסק דין נדון עניינו של רוקח שהחל לעבוד אצל זכיינית של סופרפארם עוד טרם היותו רוקח, והמשיך בכך במשך כ-5 שנים, שבמהלכן עבר הכשרה מיוחדת מטעם סופרפארם, וחתם על התחייבות לא למסור מידע על סופרפארם ולא לעבוד בעסק מתחרה במשך 12 חודשים מיום סיום עבודתו. הרוקח האמור החל לעבוד ברשת מתחרה מספר ימים לאחר שתמו יחסי העובדה בינו לבין מעבידתו. בית הדין האזורי לעבודה נתן צו מניעה זמני לפיו הוגבל הרוקח מלעבוד אצל מעבידתו החדשה בתפקיד ניהולי, למשך 12 חודשים מיום סיום העבודה בפועל. בפסק דינו, התבסס בית הדין הארצי לעבודה (בדעת רוב), על ענין צ'ק פוינט, חזר למעשה על ההלכה שנקבעה שם, ובהתאם לכך - החליט לבטל את הצו הזמני שניתן בבית הדין האזורי. בסעיף 11 לפסק הדין בפרשת סופרפארם, קבע בית הדין הארצי כך: "המדיניות הראויה הינה עידוד עובדים לקדם את מעמדם ולהשיג תנאי עבודה טובים יותר, אשר שוק העבודה יכול להעניק להם. איסור המוטל על עובד להחליף את מקום עבודתו פוגע ביכולתו להתקדם וכן מעודד את המעסיק הקודם שלא לשפר את תנאי העבודה הקיימים ב'מפעל' ולא לעמוד בתנאים ששוק חופשי ותחרותי יכול להעניק לעובד." (שם, 215). בשולי הדברים הוסיף בית הדין הארצי ואמר: "מעסיק משקיע בעובדיו על-מנת להפיק מהם את מירב התועלת בתקופה שבה הם מועסקים ב'מפעלו'. המשק כיום מבוסס על עובדים המועסקים לפרקי זמן קצרים וקצובים תמורת תשלום שכר הולם. משהחליטה ממשלת ישראל לחתום על הסכמי סחר חופשי הן עם האיחוד האירופאי והן עם ארה"ב, המשק החל לעבור ... למשק חופשי ותחרותי. ... אין זה ראוי לאפשר למעסיקים ליהנות מהיתרונות של המעבר החופשי של מצרכים והון, אולם לשלול מהעובדים את היתרונות הגלומים במעבר החופשי של העבודה והשירותים. הדבר נכון במיוחד, כאשר המעבר לשוק התחרותי כרוך בפגיעות רבות הנעשות בעובדים, אשר נדרשים לוותר על זכויות חברתיות אשר הוענקו להם במשך שנים רבות, כגון ... קביעות, ... ייצוג על ידי ארגון העובדים, ביטחון תעסוקתי וכו'. ... הגבלת העיסוק ומתן תוקף לסעיפי הגבלת העיסוק מונעים בעד העובד קידום והשגת שכר ראוי יותר, אותו יש באפשרותו לקבל לקבל על פי תנאי השוק החופשי והתחרותי. היה וקיימת לעובד אפשרות להשגת תנאים טובים יותר, פירוש הדבר שכך קבע השוק החופשי את שוויה של עבודתו. מתן תוקף לסעיפי הגבלת עיסוק מאפשרת למעסיק הנוכחי העסקת עובדים בתנאים שהינם פחותים ממחיר השוק ופוגעת בקידומם ובפרנסתם. ... משק המבקש לשגשג בעידן המידע חייב ליתן התייחסות ממשית לעובד, לרבות ... הזדמנויות ראויות והוגנות לקידום. (שם, 219)." 35. בבית המשפט העליון ניתן פסק דין בתיק ע"א 6601/96 AES Systems inc. ואח' נ' סער ואח', פ"ד נד(3) 850. בפסק דין זה, אישר, למעשה, בית המשפט העליון את ההלכה שנפסקה בבית הדין הארצי לעבודה בפרשת צ'ק פוינט ומאז. בפסק הדין האמור נקבע כי נקודת המוצא לבחינת תניות חוזיות בענין הגבלת חופש עיסוק, יש לבחון לאור סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובע שחוזה שנוגד את תקנת הציבור - בטל. עם זאת, בית המשפט העליון קבע שתקנת הציבור עצמה מביאה לקני אינטרסים מנוגדים, שכן גם חופש החוזים הוא עקרון שקיומו מוצדק מכח תקנת הציבור. על כן, קבע בית המשפט העליון: "נקודת המוצא העקרונית צריכה להיות להימנע מ'הכל או לא כלום'. אין לומר כלל כי כל התניות להגבלת חופש העיסוק של עובד שפרש תואמות את 'תקנת הציבור'. כן אין לומר כי כל התניות הללו נוגדות את 'תקנת הציבור'. תוקפן של תניות המגבילות את חופש העיסוק צריך להיקבע על פי האינטרסים הלגיטימיים עליהם הן מגינות." (שם, 866). ובהמשך, קבע בית המשפט, כי את הדברים יש לבחון מזווית הראיה הציבורית: "עניין לנו בבטלותה של תניה חוזית בשל 'תקנת הציבור'. נמצא, כי נקודת המבט הינה זו של הציבור. הלגיטימיות של אינטרס הצדדים נקבעת, על כן, מזוית הראיה של אינטרס הציבור. זאת ועוד: זכויות האדם השונות - כגון חופש החוזים, חופש העיסוק, זכות הקניין וזכויות אדם אחרות - מבטאות הן אינטרס של הפרט והן אינטרס של הכלל. ... עניין לנו באינטרס הציבור, המתחשב במכלול הנתונים, לרבות האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים. ... אכן, למעביד אינטרס משלו, ולעובד אינטרס משלו. אינטרסים אלה עשויים להיות שונים מאינטרס הציבור. אך אנו איננו מתעניינים באינטרס הצדדים. אנו מתעניינים באינטרס הלגיטימי של הצדדים. הלגיטימיות של האינטרס נקבעת על ידי שיקולים כלליים של שיטת המשפט, עקרונותיה ותפישותיה. האינטרס של הציבור והאינטרס הלגיטימי של הצדדים הם היינו הך. על כן, אף שאמשיך לדבר על האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים ועל האינטרס הלגיטימי של הציבור, אינני רואה בהם מושגים שונים, אלא מושג אחיד של אינטרס לגיטימי של הציבור ('תקנת הציבור') המתחשב מצידו, בין השאר, באינטרסים של הצדדים, תוך שלחלק מהם ניתנה הגנה (הם 'לגיטימיים') ולחלק אחר לא ניתנת הגנה. מנקודת המבט של לגיטימיות האינטרסים מתבקשת המסקנה הבאה: ככלל, אין למעביד 'אינטרס לגיטימי' כי ינתן תוקף להתחייבות לאי תחרות, בלא כל קשר לאינטרסים אחרים של המעביד; בדומה, ככלל, אין לעובד 'אינטרס לגיטימי' כי לא יינתן תוקף להתחייבות לאי תחרות, בלא כל קשר לאינטרסים אחרים של המעביד. אכן, ככלל, האינטרס של המעביד למנוע מעובדו לשעבר להתחרות בו, מבלי שהדבר בא להגן על אינטרסים נוספים (פרט לאי-התחרות), כגון סודות מסחריים או רשימת לקוחות, אינו אינטרס לגיטימי (או 'מוגן')." (שם, 868-867). בשל אותה זווית ראיה, קבע בית המשפט העליון, כי הכלל הוא שהתחייבות לאי-תחרות לכשעצמה, כשאין עמה אינטרסים לגיטימיים של המעביד, אינה תקפה: "נמצא, כי ככלל, התחייבות 'ערומה' לאי תחרות, שאינה מגינה על אינטרסים של המעביד, מעבר לאינטרס אי התחרות 'כשלעצמו' (כגון אינטרסים שלו בשמירה על סודות מסחריים ורשימת לקוחות), אינה מעצבת 'אינטרס לגיטימי' של המעביד, ודינה להיפסל בהיותה נוגדת את 'תקנת הציבור'". (שם, 870). מנגד, נקבע בפסק הדין, כי ככלל, המעביד זכאי להגנה על האינטרסים הלגיטימיים שלו, ובכללם - סודות מסחריים ורשימת לקוחות (סעיף 24 לפסק הדין). עם זאת, נקבע כי ההגנה איננה מוחלטת והמבחן הוא של סבירות ומידתיות. את הסבירות ואת המידתיות של ההגנה יש לבחון לאור מהות ההגבלה שהמעביד מבקש להטיל על העובד לשעבר, וכן לאור האינטרס הציבורי (כגון צרכי שוק העבודה ועידוד התחרותיות). 36. לסיכום סקירת ההלכה הפסוקה בענין הגבלת חופש העיסוק, ניתן לאמר כי על פי המצב המשפטי הנוכחי, כבר אין משמעות כה רבה לשאלה אם היתה התחייבות של העובד להגביל את חופש עיסוקו. לא תהיה הגבלת חופש העיסוק רק לשם מניעת תחרות. הגבלת חופש העיסוק תיתכן, במקרים הראויים, כשמתברר שהיא נחוצה לשם שמירת אינטרסים לגיטימיים בני-הגנה של המעביד הקודם. עיקרם של האינטרסים האמורים הוא במניעת שימוש פסול בסודות מסחריים של המעביד הקודם. בכך, אעסוק להלן. סודות מסחריים 37. מה הוא "סוד מסחרי" ? ככל שההגדרה נוגעת ליישומו של חוק עוולות מסחריות, היא מופיעה בסעיף 5 לאותו חוק, באופן הבא: "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו". מכאן, שכדי שמידע ייכלל בגדר של "סוד מסחרי", על הטוען שהוא כך להוכיח הן את מהותו של המידע (שהוא מידע עסקי, שאינו נחלת הרבים, שאינו ניתן לגילוי כדין בנקל, שסודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי), והן את העובדה שהבעלים של הסוד נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו. 38. ראוי להביא כאן את דברי בית הדין הארצי לעבודה בפרשת צ'ק פוינט: "'סוד מסחרי' אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של 'סוד מסחרי' להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של 'סוד' ... אלא יש להצביע לדוגמא על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת, תהליך מסוים וכו'. במסגרת הוכחת ה'סוד המסחרי' על המעסיק להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר 'סוד'. יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב'סוד' וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי-חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן." (שם, 320). הפסקת חוזה עבודה לתקופה קצובה, טרם תום התקופה הקצובה 39. החוזה (כפי שצוטט לעיל) היה חוזה עבודה לתקופה קצובה בת 4 שנים. מבחינה זו, מדובר בהסכם עבודה יוצא דופן, שכן בדרך כלל הסכמי עבודה נכרתים לתקופה בלתי קצובה. בדרך כלל - צד להסכם עבודה יכול לסיים את ההסכם בכל עת (תוך שמירה על חובתו לתת הודעה מוקדמת). כיון שכך, קבע בית הדין הארצי לעבודה שיש לבחון הסכמי עבודה לתקופה קצובה - בקפידה מיוחדת. 40. בדב"ע מט/123-3 פנקס - ישקר נהריה בע"מ, פד"ע כא 343, דן בית הדין הארצי לעבודה בתוקפו של הסכם עבודה לתקופה קצובה ובנטל ההוכחה המוטל על מי שטוען שסיום ההסכם טרם התקופה שנקצבה בו מהווה הפרה של ההסכם. כך, בין השאר, קבע שם בית הדין הארצי לעבודה: "חוזה עבודה אישי לתקופה קצובה, אשר אין בו הוראה המתירה לצד לו לסיימו בכל עת לפני תום תקופתו מבלי להפר את החוזה, הוא חוזה עבודה אשר יש לו תוצאות משפטיות מיוחדות ובלתי רגילות, הן מבחינת הגבלת החופש המקובל להשתחרר מחוזה העבודה, והן מבחינת הנטל המוטל על הצדדים לו במקרה של הפרת החוזה. משום כך יש להקפיד על כך שחוזה עבודה אישי לתקופה קצובה כאמור, יהיה חד-משמעי, וישקף בצורה ברורה את ההסכמה המודעת של הצדדים לחוזה בדבר החובות אשר הם נוטלים על עצמם. כ לספק בעניין זה יטה, איפוא, את הכף לכיוון היותו של חוזה העבודה חוזה לתקופה בלתי קצובה. (שם, 346). יישום ההלכה הפסוקה על התובענה הנוכחית 41. חלק גדול מטענותיה של התובעת כנגד הנתבע, מתייחס לכך שהוא הפר את התחייבותו שלא להתחרות בה. התחייבות - שהיתה כלולה בחוזה. כאמור לעיל, קבעתי (שלא כגרסת הנתבע) כי הנתבע חתם על החוזה לאחר שהיתה לו הזדמנות לעיין בו, כך שאין לראות את החוזה ככזה שנפל בו פגם בכריתתו מחמת חוסר גמירות דעתו של הנתבע. 42. על פי ההלכה הפסוקה, כפי שסקרתי אותה לעיל, אין לתת תוקף להתחייבות של עובד להימנע מתחרות במעבידו, אם התחייבות זו הינה "עירומה" ולא באה כדי להגן על האינטרס של המעביד לשמירת סודותיו המסחריים. לפיכך, ככל שהתביעה נסמכת על התחייבותו של הנתבע להימנע מתחרות בתובעת, אין מקום לקבל אותה, אם היא אינה מלווה ברצון להגן על אינטרס לגיטימי של התובעת (כגון - שמירת סודותיה המסחריים). 43. התובעת היתה, כאמור, בין המשרדים הראשונים שנרשמו כנותני שירותי קציני בטיחות לפי חוק שרותי הובלה, ובשל כך - הצליחה, כנראה, בתחילת הדרך, לגבות מלקוחותיה מחירים ששיקפו את ההיצע הלא-גדול של מתחרים. על כן, ניתן להבין את מפח הנפש שלה, משהתברר לה כי הנתבע מתחרה בה, ומצליח להפעיל את עסקו באמצעות גביית מחירים נמוכים יותר. אולם - זו בדיוק מהותה של תחרות. בהתאם להלכה הפסוקה, האינטרס הציבורי מחייב העדפת תחרות חופשית מעין זו, על פני אכיפת התחייבויות להימנע מתחרות. 44. לפיכך - אין כל מקום לאכוף הגבלה זו של חופש העיסוק של הנתבע, רק בשל התחייבותו ובמנותק משאלת השמירה על סודותיה המסחריים של התובעת. על כן, יש לבחון כעת את השאלה אם הוכחו סודות מסחריים של התובעת שהנתבע עשה או יכול לעשות בהם שימוש. 45. לדעתי, גם בענין זה, הסודות המסחריים לא ניתן לקבל את עמדתה של התובעת. אמנם, קבעתי כי היתה לנתבע נגישות למידע שהיה בידי התובעת בקשר ללקוחותיה, הן לשמותיהם והן למחירים שהם שילמו. ואמנם - רשימת לקוחות ופרטי ההתקשרות עמם, עשויה להיות בגדר "סוד מסחרי", אלא שאין די בכך - כפי שיוסבר להלן. 46. לצורך עבודתו של הנתבע אצל התובעת הוא כלל לא היה זקוק לפרטי כל הלקוחות (אלא רק אלה שהיו בטיפולו), ולגבי כל הלקוחות, הוא לא היה זקוק למידע בענין המחירים שנגבו מהם. עצם חשיפתו של הנתבע למידע זה שלא היה נחוץ לו, מלמדת שהתובעת לא ראתה במידע משום "סוד". מסעיף 7 לתצהירה של עביר וכן מעדותה, ניתן ללמוד כי גרסתה היא שיש אצל התובעת שני מעמדות של קציני בטיחות. קצין בטיחות "רגיל", אשר מקבל את המידע שהוא צריך רק באמצעות עביר, וקצין בטיחות שמועסק בחוזה ארוך טווח, אשר לגביו - בהוראת ריאד - מאפשרת עביר גישה חופשית למחשב של התובעת שבו מצוי המידע על כל הלקוחות. התובעת לא נתנה (לא באמצעות עביר ולא באמצעות עדים אחרים) כל הסבר סביר לאבחנה בין קציני הבטיחות על פי משך הזמן שהם אמורים להיות מועסקים אצל התובעת. המידע הדרוש לקצין בטיחות בקשר לעבודתו, אינו יכול להיות תלוי בשאלה אם הוא מתעתד לעבוד אצל התובעת זמן רב או אם לאו. לפיכך, גם עם הנתבע, היתה התובעת יכולה לנהוג כפי שלטענתה היא נוהגת עם קציני בטיחות שאינם מועסקים לתקופה ארוכה. היא היתה יכולה להעביר לנתבע רק את המידע הנחוץ לו לשם עבודתו; לא לאפשר לו גישה לפרטי כל הלקוחות, ולא לתת לו כל מידע באשר להתקשרויות הכספיות בין התובעת לבין הלקוחות. משהתובעת מסרה לנתבע גישה למידע עסקי שהוא לא נזקק לו לשם עבודתו, הרי שהיא גילתה בכך שאין מדובר ב"סוד מסחרי", שכן השמירה על סודיות ה"סוד" אמורה להתבטא גם בכך שהוא ייחשף רק למי שתוכן הסוד אכן נחוץ לו. 47. לגבי רשימת הלקוחות עצמה, הרי שבניגוד (מסויים) למה שנטען בתצהירו של ריאד, על המאמצים שהיה עליו להשקיע כדי לנסות לאתר לקוחות פוטנציאליים (כגון קבלת "הדלפות" ממכללת סח'נין) - העיד ריאד כי "לקוחות פנו אלי כי הייתי ברשימה של משרד התחבורה". כלומר - כדי לגייס לקוחות, ניתן - על פי עדות זו של ריאד - להסתפק בכך שנרשמים אצל משרד התחבורה. על כן, אם כה קל להגיע ללקוחות הפוטנציאליים, אין מדובר ב"סוד מסחרי". 48. מסקנתי, איפוא, היא שלא ניתן לראות את המידע שהיה בידי הנתבע, כ"סוד מסחרי" כמשמעותו בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות. האם הפר הנתבע את הסכם העבודה ? 49. המסקנה מהפרק הקודם של פסק דין זה, היא שלא ניתן לקבל את חלקי התביעה המתייחסים להפרת ההתחייבות על הגבלת התחרות (מאחר שאין לאכוף אותה) ואף לא את חלקי התביעה הנובעים מחוק עוולות מסחריות (מאחר שלא הוכח שהנתבע החזיק בסודות מסחריים). למרות זאת, דעתי היא כי על סמך העובדות שנקבעו לעיל, עובדות שאימצו בעיקרן את גרסתה של התובעת - ניתן לקבוע שהנתבע הפר, ואף באופן בוטה, את הסכם העבודה בינו לבין התובעת. אסביר זאת להלן. 50. ראשית - בענין הפסקת העבודה לאחר זמן קצר. כאמור בסעיפים 39 ו-40 לעיל, ההלכה הפסוקה קובעת כי יש לבחון בקפידה חוזה עבודה לתקופה קצובה אשר השתחררות ממנו מהווה הפרה שלו. לדעתי, למרות ההקפדה היתרה הנדרשת, הוכח כאן כי ההתחייבות של הנתבע לעבוד בתקופה הקצובה שסוכם עליה (4 שנים) - היתה חד משמעית והסכמתו של הנתבע לקבל על עצמו התחייבות זו - היתה הסכמה מודעת. אף שהנתבע טען - כזכור - שלא היה סיפק בידיו לקרוא את החוזה (טענה שאותה דחיתי, כאמור לעיל), הרי שגם הוא עצמו לא חלק על גרסת התובעת שלפיה הסיכום בענין תקופת העבודה היה על דעתו, ושונה לבקשתו (מ-5 שנים ל-4 שנים). לא זו בלבד, אלא שבענין תקופת העבודה לפי החוזה, דאג הנתבע לכך שהחוזה יכלול "תחנת יציאה" נוספת, במקרה של תחילת עבודת הנתבע במשטרה. שני עניינים אלה, שבאו לחוזה ביוזמת הנתבע - יכולים ללמד שבעת ההתקשרות בחוזה, הנתבע היה מודע בהחלט להתחייבות שהוא נוטל על עצמו, ולכך שהפסקת העבודה טרם תום התקופה המוסכמת (ולא מפאת גיוס למשטרה או עבודה בה) - תהיה הפרה של החוזה. יתרה מכך; גם התנהגותו של הנתבע לאחר מכן, כשהוא ביקש ליצור מצג של הפסקת העבודה בשל מצבה של האאודי, מלמדת שהוא הבין היטב כי עליו למצוא "עילה" שעליה הוא יוכל לנסות להשתית את התפטרותו, וכי הוא לא ראה את עצמו כעובד "רגיל", הרשאי להתפטר בכל עת. אשר על כן - דעתי היא כי הנתבע היה מודע להתחייבות שהוא נטל על עצמו. יוזמתו להפסקת העבודה טרם תום התקופה הקצובה המוסכמת (ולמעשה - ממש סמוך לתחילתה) - היתה הפרה של החוזה, הפרה שניתן לקבוע אותה, גם כשמביטים על הנושא בהקפדה הנדרשת על פי דב"ע מט/123-3 הנ"ל. 51. שנית - התנהגותו של הנתבע מעת שהחליט לסיים את עבודתו, היתה חסרת תום לב. בניגוד למה שכנראה סוברת התובעת, איני סבור שהנתבע החליט מראש, עם כריתת החוזה, כי הוא יפר אותו מייד כשיזדמן לו לאחר שיאסוף פרטים מספיקים על לקוחותיה של התובעת. אני סבור שהנתבע סבר בכנות שהוא אינו רשאי לעבוד כעצמאי בתחום זה (בשל כך שהוא לא הוגדר כ"בכיר"), ועל כן - הוא לא ראה ברירה לעצמו אלא לעבוד כשכיר במקום אחר. תוך מודעות זו (גם אם היתה שגויה), הוא הסכים לקבל על עצמו את ההתחייבויות שנטל על עצמו בחוזה. רק לאחר מכן, משלאחר תחילת העבודה, התברר לנתבע כי הוא רשאי לפתוח משרד עצמאי - הוא החליט לעזוב את העבודה אצל התובעת ולהפוך לעצמאי. אולם, מעת שהנתבע החליט כך - לא נראה שמעשיו התיישבו עם תום הלב הנדרש ביחסים חוזיים ועם חובת הנאמנות הנדרשת ביחסי עבודה. אילו הנתבע היה נוהג בתום לב, היה עליו לשוחח עם ריאד, להסביר לו את אשר התגלה לו על זכאותו לפתוח משרד עצמאי, להסביר לו את הטעות שהיתה לו קודם, ולבקש, על סמך זאת, את הסכמת ריאד לביטול החוזה. אילו היה נתקל בסרוב של ריאד, היה הנתבע רשאי לפנות לבית הדין ולבקש סעד בענין זה (קרוב לוודאי שבמקרה כזה, היה הנתבע מגלה שהתחייבותו להימנע מתחרות - אינה תקפה). תחת לנהוג באופן האמור - התיימר הנתבע למצוא "עילה" להתפטרות תוך הטלת האחריות על התובעת (מצב האאודי). במקביל, גרם הנתבע לכך שבמשך זמן מה הוא לא יוכל לעבוד (באמצעות ההודעה למשרד התחבורה מיום 7/12/03), ובהמשך - במהלך המו"מ על כריתת הסכם חדש - פעל הנתבע לשם הקמת העסק העצמאי שלו. עובד הפועל להקמת עסק עצמאי מתחרה, כאשר הוא עדיין מועסק אצל המעביד וכאשר הוא אינו מגלה זאת למעביד, אינו יכול להיחשב כמי שמקיים כיאות את הסכם העבודה שלו. 52. על כן, דעתי היא - כאמור - שיש לראות את הנתבע כמי שהפר (בבוטות) את הסכם העבודה שלו; הן את החוזה (הכתוב) והן את חובת תום הלב ואת חובת הנאמנות שהתחייבו מיחסי העבודה בין הצדדים. 53. סיכום ביניים של מה שנקבע עד כאן - הנתבע היה מודע לתוכנו של החוזה, התנאי בחוזה האוסר תחרות (לאחר סיום יחסי העבודה) - אינו תקף, הנתבע לא החזיק בסודות מסחריים, ולא ניתן לחייב אותו בחיובים מכח חוק עוולות מסחריות, אך הוא הפר את החוזה והתנהג בחוסר תום לב. בחינת הסעדים המבוקשים 54. כעת, נותר לבחון אם התובעת זכאית לסעדים שאותם היא ביקשה לקבל. אבחן סעדים עלה על פי הסדר בכתב התביעה המתוקן. 55. אבדן הכנסות - התובעת טוענת לאבדן הכנסות על פי מספר כלי הרכב שהפסיקו להיבדק על ידי קציני בטיחות מטעמה, והחלו להיבדק על ידי הנתבע, כעצמאי. רכיב תביעה זה מבוסס על התנאי בחוזה בענין המנעות מתחרות ועל הטענות בענין סודות מסחריים. על פי המסקנות שאליהן הגעתי לעיל - לא ניתן לקבל רכיב תביעה זה. יתרה מכך; אף אם הייתי סבור שיש בסיס משפטי לתבוע אבדן הכנסות מעין אלה, הרי שלדעתי התובעת לא הוכיחה את הסכום הנכון. ריאד הצהיר על ידיעה וודאית של 40 כלי רכב שעברו להיבדק אצל ריאד, אך לא הביא פרטים על כל אותם כלי רכב. (הראיות הממשיות היחידות בענין זה, הן הפרטים שנרשמו לגבי מספר לקוחות שנרשמו בדו"ח החוקר הפרטי, והעובדה שהיו 25 שמות לקוחות חופפים שנמצאו על ידי "הגורם הנייטרלי" (בלא מידע כמה כלי רכב היו לכל לקוח). בעת עדותו, הסכים ריאד שאין זה נכון לעשות חישוב דווקא לפי סך של 300 ₪ לבדיקה חודשית, מאחר שהיו גם הנחות. פרטים על כך - לא הובאו. לפיכך - לא היה ניתן, לדעתי, לכמת כראוי את רכיב התביעה הזה, אף אם התובעת היתה מצליחה לשכנע כי היא זכאית לפיצוי בגין אבדן הכנסות. 56. פגיעה במוניטין - התובעת לא הוכיחה כי המוניטין שלה נפגע. מכל מקום, העילה של פגיעה במוניטין (שלא מכח חוק עוולות מסחריות) - אינה מצויה בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. 57. פיצוי מוסכם - אכן, התובעת הוכיחה כי הנתבע היה מודע לחוזה. הוכח גם כי הנתבע הפר את החוזה. בנסיבות אלה, נכון - לדעתי - לחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הפיצוי המוסכם, פיצוי שהתובעת זכאית לו אף בלא הוכחת נזק. 58. כביש שש - כאמור כבר לעיל, לא נראה לי שניתן לייחס את מלוא הליכי ההוצאה לפועל, לנסיעותיו של הנתבע באאודי. אולם, בנוסף לכך, לדעתי אין מקום לחייב את הנתבע לשלם לתובעת דבר מה בגין הנסיעות בכביש שש, וזאת מהסיבות הבאות: א. כאמור לעיל, האזהרה בגין תיק ההוצאה לפועל - היתה על שמו של ריאד, אישית, שכן האאודי היתה רשומה על שמו. משכך, כלל לא הוכח כי התובעת (שאישיותה המשפטית נפרדת מזו של ריאד) - תידרש לשלם דבר מה בגין אותן הנסיעות. על כן, ייתכן שריאד היה יכול לתבוע את הנתבע, בבית המשפט המוסמך, לשפות אותו על מה שעל ריאד יהיה לשלם באותם הליכי הוצאה לפועל, אך אין לראות את התובעת כזכאית לכך. ב. בסעיף 10 לחוזה, התחייבה התובעת לשאת בהוצאות האאודי. הוצאות של אגרת נסיעה בכביש מס' 6 - הן הוצאות שסביר שעובד שנוסע מאזור המשולש לאזור ירושלים, יידרש להוציא (וייתכן שיש בכך אף משום חסכון בהוצאות אחרות כגדון בלאי ודלק). אילו התובעת היתה נוהגת באופן סביר, היא היתה דואגת לכך שהכתובת הרשומה במשרד הרישוי, תהיה מעודכנת באופן כזה שהחשבונות המתאימים יגיעו אל התובעת (או לפחות אל ריאד). במקרה כזה, לא היה סביר שהחוב היה תופח לסכום שאליו הגיע. מדובר על מספר נסיעות בודדות, אין זה סביר ואין זה צודק להטיל על התובע את האחריות לכך שהחוב הגיע לעשרות אלפי ₪. ג. מכל מקום - התובעת לא הראתה כי היא שילמה את החוב (או כי מישהו אחר שילם אותו). קרוב לוודאי שבאמצעות נקיטת פעולות משפטיות פשוטות, ניתן להקטין בהרבה את הסכום הנדרש. 59. אעיר כי בסיכומים עתרה התובעת לקבל גם פיצוי בסך 100,000 ₪ מכח סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, אלא שמלבד העובדה שדחיתי את חלק התביעה המתבסס על חוק זה, עתירה מעין זו לא נכללה בכתב התביעה המתוקן, כך שממילא לא היה ניתן לקבל אותה. לסיכום 60. בשל האמור לעיל - אני דוחה את רוב חלקי התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת רק את הפיצוי המוסכם, בשיעור השווה ל-20,000 דולר של ארצות הברית. לדעתי, נכון להמיר את הסכום המוסכם לשקלים חדשים, על פי יום הגשת התביעה, שכן עילת התביעה כבר התגבשה אז, ואילו לא היה צריך לערוך דיון בתיק כדי להגיע לתוצאה - היה הנתבע אמור לשלם את הסכום באותו מועד. החיוב אינו אמור להשתנות (לחיוב או לשלילה) על פי שינויים בשער הדולר שחלו במהלך ההתדיינות בתובענה. ביום הגשת התביעה עמד השער היציג של הדולר, על סך 4.534 ₪. בכתב התביעה (לצרכי אגרה), התייחסה התובעת לשער היציג כאילו הוא בסך 4.50 ₪, ולא אפסוק לתובעת מעבר למה שהיא תבעה באותו רכיב. אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי מוסכם בגין הפרת החוזה, בסך 90,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13/8/04 ועד התשלום בפועל. 61. בנוסף לאמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט (החלק היחסי של אגרת בית הדין) - בסך 900 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 13/8/04 ועד התשלום בפועל. בנוסף, בהתחשב בעובדה שנמצא ששכירת החוקר הפרטי היתה אכן מוצדקת, ועקב כך התברר כי הנתבע הפר את ההחלטה שאישרה את ההסכמה בין הצדדים בענין פניה יזומה ללקוחות התובעת - אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט נוספות, בגין שכירת החוקר הפרטי, בסך 7,500 ₪ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 14/9/04 ועד התשלום בפועל. 62. כשאני מביא בחשבון מצד אחד את העובדה שחלק גדול מהתביעה נדחה, אך מנגד את העובדה שמבחינה עובדתית - התקבלה כמעט כל גרסתה של התובעת, ואילו גרסתו העובדתית של הנתבע נדחתה כמעט בכל ענין שבו היתה מחלוקת עובדתית - אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 12,500 ₪ בתוספת מע"מ, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/10/07, אם לא ישולמו לפני כן. 43. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. ניתן היום, כ"ו באב תשס"ז, 10 באוגוסט 2007, בהעדר הצדדים. חיים ארמון, שופט סודיותצו מניעה זמניצוויםצו מניעה