תשלום עלויות בדיקת פוליגרף לעובד 1. פתח דבר 1.1 התובע, סניור אליהו, הגיש תביעה נגד הנתבע, דוידי גבריאל לתשלום פיצויי פיטורים בתוספת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, הפסד השתכרות, פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה, עלות בדיקת פוליגרף ופיצוי בגין עוגמת נפש. 1.2 הנתבע הגיש כתב הגנה, ואף הגיש כתב תביעה שכנגד, במסגרתו עתר הנתבע לפיצויי בגין הפסדים ממוניים אשר נגרמו לו, לטענתו, על ידי התובע ובכלל זה בשל מעשה גניבה אותו מבקש הנתבע ליחס לתובע. 2. הרקע העובדתי אשר עולה מחומר הראיות ואשר בעיקרו אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים: 2.1 הנתבע והתובע שכנגד (להלן-הנתבע) הינו מכונאי רכב, והינו בעלים של מוסך רכבים בשם "מוסך דוידי". 2.2 התובע והנתבע שכנגד (להלן-התובע) הועסק אצל הנתבע כמכונאי רכב החל מחודש פברואר 1996 ועד ליום 30.11.02. 2.3 בתאריך 14.11.02 נפל על התובע חשד בגין גניבת כסף מזומן מהנתבע, אשר הוסתר בשטח המוסך. 2.4 בהסכמת הצדדים נערכו לתובע שתי בדיקות פוליגרף, אשר אחת מהן העלתה כי התובע נמצא דובר שקר כשנשאל אודות הגניבה במוסך. בעקבות תוצאות בדיקת הפוליגרף הגיש הנתבע ביום 10.12.02 תלונה במשטרה כנגד התובע בגין גניבה. 2.5 לאחר הגשת התלונה במשטרה ובמועד השנוי במחלוקת בין הצדדים, קיבל התובע מכתב השעיה הנושא תאריך 1.12.02 לפיו הינו מושעה מעבודתו בשל הגניבה, עד לסיום תוצאות הבירור של חקירת המשטרה וההליכים המשפטיים (ראה נספח א' לכתב התביעה). 2.6 ביום 6.7.03 הודיעה המשטרה לתובע כי תיק החקירה כנגדו נסגר מחוסר ראיות. במסמך הרשמי מטעמה אשר צורף לתיק המוצגים מטעם התובע נרשם: "לא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין". 2.7 סמוך לחודש מאי 2003 פנה התובע בכתב לנתבע בדרישה לקבלת מכתב פיטורין, תלושי שכר לשנת 2002, וכן טופס 106. הנתבע לא הגיב למכתב האמור, ומכאן התביעה שלפנינו. 2.8 התובע והנתבע הגישו תצהירי עדות ראשית . כמו כן, הוגשו מטעם הצדדים תיקי מוצגים, אשר כללו, בין השאר, העתקי מסמכים מתיק החקירה המשטרתית וכן תלושי השכר של התובע. 2.9 במאמר מוסגר, ועל מנת שלא ימצאו דברינו חסרים, נציין כי הצדדים ביקשו לתמוך את טענותיהם בתוצאות בדיקות הפוליגרף אשר נערכו לתובע, כאשר האחרון ביקש לסמוך ידו על בדיקת הפוליגרף מיום 17.12.02 אשר קבעה כי הוא דובר אמת כשנשאל אודות הגניבה במוסך, ומנגד ביקש הנתבע להיאחז בתוצאות בדיקת הפוליגרף מיום 26.11.02 אשר קבעה כי התובע הינו דובר שקר, אולם לאור החלטת בית הדין מיום 7.12.05 לפיה בנסיבות המקרה שבפנינו, בדיקות הפוליגרף אינן קבילות כראייה, הוצאו מתיק בית הדין בדיקות הפוליגרף. 3. עיקר טענות הצדדים בכתבי טענותיהם הוא כדלקמן: 3.1 לטענת התובע, הוא פוטר על ידי הנתבע, עם קבלת מכתב ההשעיה מיום 1.12.02 אשר נמסר לו, לטענתו, סמוך ל-12.12.02, אשר, לשיטתו, מהווה "מכתב פיטורים" לכל דבר ועניין, ועל כן הינו זכאי לפיצויי פיטורים בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים וכן חלף הודעה מוקדמת. התובע טוען כי בנסיבות סיום העסקתו, ולאור הפגיעה בשמו הטוב, הוא התקשה למצוא מקום עבודה חלופי, ועל כן הינו זכאי גם להפסד השתכרות בגובה 4 חודשי עבודה וכן לפיצוי עבור עוגמת נפש. בנוסף, טוען התובע כי הנתבע לא שילם לו מעולם דמי הבראה במשך שנות עבודתו, ואף לא קיבל את מלוא ימי החופשה להם היה זכאי. 3.2 מנגד, טען הנתבע כי התובע לא פוטר מעבודתו אלא התפטר, ועל כן אינו זכאי לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. לטענתו, התובע הושעה מעבודתו, ולא פוטר, כטענתו, וזאת לאור החשדות הכבדים שהתגבשו נגדו ולאור חקירת המשטרה שהתנהלה נגדו בחשד לגניבה. לגרסתו, התובע החל לעבוד במקום עבודה חדש, ימים ספורים לאחר שנמסר לו מכתב ההשעיה, ואף מבלי להמתין לתוצאות החקירה המשטרתית. מטעמים אלה, טוען הנתבע, יש לדחות גם את תביעת התובע לפיצוי בגין הפסד השתכרות. בנוסף, טוען הנתבע כי יש לדחות את תביעת התובע לתשלום פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה, מאחר והתובע קיבל מדי שנה את דמי ההבראה המגיעים לו, ואף ניצל את מלוא ימי החופשה להם היה זכאי, במהלך תקופת עבודתו, ואף מעבר לכך. 4. דיון והכרעה: 4.1 השאלה הראשונה הדורשת את הכרעתנו מתייחסת לנסיבות הפסקת עבודתו של התובע, והשאלה היא האם יש לראות בהפסקת עבודתו של התובע בחודש דצמבר, בשל החשדות שהועלו כנגדו, "השעיה" כמשמעות מונח זה במשפט העבודה, או שמא יש לראות בהפסקת עבודה זו פיטורים, כגרסת התובע, או כגרסת הנתבע, עקב מכתב ההשעיה עזב התובע את עבודתו מרצונו ואף פנה לעבוד לאלתר במקום אחר ובכך למעשה התפטר מעבודתו. 4.2 מכל מקום, והגם שהצדדים חלוקים ביניהם מן הקצה אל הקצה בשאלה מי הביא את יחסי העבודה לכלל סיום, הרי, שלפחות, אין חולק ביניהם כי האירוע שהוביל לסיים היחסים התרחש במהלך חודש דצמבר עם מסירת "מכתב ההשעיה" לתובע. נציין כי אף אחד מבין הצדדים לא נקט פעולות פורמאליות לעניין סיום יחסי העבודה, לא בכתב ואף לא בעל פה - וגם לא על ידי אמירה מפורשת בנושא. התובע לא שב לעבודה ולא ביקש שיחזירו אותו לעבודה, הנתבע אף לא כתב לתובע שהוא מתבקש לשוב לעבודה, לאחר שמסר לידיו את "מכתב ההשעיה". 4.3 במצב דברים זה יש על נסיבות סיום יחסי העבודה מהתנהגות הצדדים בפועל, שהיא כעיקרה מצב עובדתי. יש לבחון את התנהגות הצד אשר לו מייחסים את הכוונה להביא את יחסי העבודה לידי סיום. במסגרת זאת יהא עלינו לתת את הדעת למכלול העובדות הרלבנטיות ומהן להסיק את המסקנה; ואין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה ( דב"ע ל3-18/ נח בנצילוביץ - "אתא", חברה לטכסטיל בע"מ, פד"ע ב', עמ' 41). 4.3 הגם שטענת הנתבע, העוברת כחוט השני לכל אורכו ורוחבו של התיק, הינה כי הנתבע הושעה מעבודתו ולא פוטר, סבורה אני, לאחר שעייתי היטב בחומר הראיות, שמעתי את הצדדים והתרשמתי מעדותם - כי לא כך היו פני הדברים. 4.4 על פי ההלכה הפסוקה, מעביד אינו רשאי להשעות עובד ללא מקור משפטי המסמיך אותו להשעותו. מקור משפטי זה יכול שיהיה חוק, הסכם קיבוצי, או הסכם אישי. בהעדר מקור חוקי להשעיה, הפסקת עבודה בעל כורחו של העובד, יש לה תוצאות משפטיות הניתנות להגדרה משפטית (ע"ע 1271/02 צבי דדון נ' מטבחי זיו תעשיות (1990) בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג (98), 43 והאסמכתאות שם). 4.5 נקבע כי מעביד רשאי להעסיק עובד או לפטרו אך הוא אינו יכול ליצור מצב ביניים כמו השעיה, מבלי שחל ביחסים בין הצדדים מקור חוקי או הסכמי לכך, ולצאת אגב כך פטור מתשלום שכר לעובד - "השעיה" של עובד אינה "דרך המלך" ביחסי עובד-מעביד, אלא כשהיא מעוגנת בחוק, בהסכם קיבוצי או בהסכם אינדיבידואלי. פירוש הדבר, שבאופן רגיל הברירה בידי המעביד לפטר עובד או להעסיקו, ואין הוא רשאי ליצור באופן חד צדדי מעין מצב ביניים של "לא יום ולא לילה", ולהיות פטור מלשלם לעובד שכר, בתוך התקופה של מצב הביניים" (ראה: דב"ע שם/26-2 ל' גליקמן בע"מ - יעקב נוימן, עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך יד(1), 80). 4.6 ובענייננו - הנתבע לא הביא ולא הוכיח את קיומו של מקור משפטי כלשהו המתיר לו להשעות את התובע. אין חולק כי הנתבע אף לא שילם לתובע שכר מלא או חלקי בתקופת "ההשעיה" או בחלק ממנה, וגם לא היה בכוונתו לשלם לתובע שכר בתקופה זו. ב"מכתב ההשעיה" שנמסר לתובע לא מצוינת תקופת זמן ההשעיה אלא רק כי "ההשעיה תהיה עד לסיום תוצאות הבירור של חקירת המשטרה וההליכים המשפטיים". אילו שילם הנתבע לתובע שכר חלקי בתקופה זו, כנהוג בהליכי השעיה שמקורם בחוק או בהסכם קיבוצי, היה מקום לשקול קבלת טענה לאימוץ הליכי השעיה מקובלים, אך הנתבע, כאמור, לא פעל בדרך זו. 4.7 אין חולק כי התובע נאלץ להפסיק את עבודתו אצל הנתבע עקב מכתב ההשעיה שנמסר לו על ידו, ללמדך כי לא התובע ביקש להפסיק את עבודתו מרצונו. מעדותו של התובע עולה ברורות כי הוא ראה עצמו מפוטר עם קבלת מכתב ההשעיה, כשהוא מציין את מועד סיום עבודתו ביום 12.12.02 (ראה סעיף 1 לתצהיר התובע). העובדה כי התובע מצא מקום עבודה חלופי, ואפילו, כטענת הנתבע, מיד לאחר שקיבל את מכתב ההשעיה, אינה יכולה לפעול לחובתו, שעה שנקבע כי הנתבע בחר לסיים את יחסי העבודה בין הצדדים, ומשאין לצפות מהתובע כי לא ימצא מקום עבודה חלופי, ולו באופן זמני, שעה שמקור לחמו נגדע בניגוד לרצונו, ללא הגבלת זמן, ומבלי שהמעביד יבטיח אותו כלכלית, ולו חלקית, במשך אותה תקופה. 4.8 שוכנענו הן מעדותו של הנתבע והן מהתנהגותו בפועל, לאחר מסירת מכתב ההשעיה לתובע, כי לאור החשדות הכבדים שקיננו בליבו, ולאור תוצאות בדיקות הפוליגרף של התובע, לא הייתה כוונה מצידו להמשיך להעסיק את התובע, וזאת, ללא קשר לגורלה של החקירה המשטרתית. בתצהירו הצהיר הנתבע, באופן ברור ואינו משתמע לשתי פנים, כי לאחר שקיבל את תוצאות בדיקות הפוליגרף של התובע הוא היה משוכנע כי התובע גנב את הכסף, ובנסיבות אלו לא ניתן היה לצפות ממנו כי ימשיך להעסיקו, וכלשון הנתבע בסעיפים 7 ו-11 לתצהיר עדותו הראשית: "כבר מהעובדות בשטח שלפיהן רק אלי ואני היינו כל הזמן צמודים למקום שבו היה הכסף, ברור שאלי גנב את הכסף. והתוצאות של שתי בדיקות הפוליגרף מחזקות את מה שברור לחלוטין גם בלי הבדיקות... "אלי התפטר ולכן לא זכאי לקבל שום הודעה מוקדמת או פיצויי פיטורים. בכלל הטענה של אלי בתביעה שאני צריך לתת לו, אחרי שגנב, הודעה מוקדמת ולהשאיר אותו בעבודה עוד חודש כדי שימשיך לגנוב, היא טיפשית, מפני שאין שום הגיון לדרוש להשאיר בעבודה עובד שגנב ואין בו יותר אמון". דבריו אלו של הנתבע, מבטאים את חוסר יכולתו, כמו גם, חוסר רצונו להמשיך ולהעסיק את התובע. הנתבע כאמור לא אמר זאת מפורשות, אבל מעדותו הדברים עולים ברורות. 4.9 דומה כי הראיה החותכת לכך הינה כי הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי הוא היה סבור כי לתובע מגיעים פיצויי פיטורים, לולא הורו בדיקות הפוליגרף כי הייתה לו יד בגניבה, ראה לעניין זה בעמ' 17-18, לפרוטוקול: " ש. אם לא היית חושד בו שהוא גנב, אז כן היית משלם לו פיצויי פיטורים? ת. בטח, את הכל, גם יותר מזה, כי אלי מגיע לו. אני רוצה רק לטובתו. ש. כשהמשטרה אמרה לך ב-10/12 והיא גם עשתה כך, היא סגרה את התיק, והחוקר אמר לך תשלום לו את הפיצויים, למה אז לא שילמת לו? ת. כי החקירה לא נגמרה, כי חוקר לא היה במקום, לא באו לחקור. כי לדברי התובע הוא לא זז מהמקום. ורק כשהתובע היה במקום נוכח במקום לבד, אני עזבתי". 4.10 התנהגותו של הנתבע מאוחר לקבלת תוצאות חקירת המשטרה מעידה כאלף עדים כי השעיית התובע הייתה למעשה פיטורים. שהרי גם אם נלך לשיטתו של הנתבע ונקבל את טענתו כי יש לראות בתובע כמי ש"הושעה" - כל עוד מתנהלת כנגדו חקירה משטרתית, ועד שיתבררו תוצאותיה, הרי היה על הנתבע לחזור ולקבלו לעבודה, לאחר שנסגר תיק החקירה. העובדה כי הנתבע לא פנה לתובע, לאחר סגירת תיק החקירה, על מנת שישוב לעבודה, מעידה כי מכתב ההשעיה היה למעשה מכתב פיטורין. 4.11 בנסיבות אלה, בהן לא ניתן לסווג את הפסקת עבודת התובע על ידי הנתבע כהליך "השעיה", יש לראות את הפסקת העבודה כפיטורים. הנתבע הפסיק את עבודתו של התובע בעל כורחו, לפרק זמן בלתי ידוע וללא תשלום שכר, פעולה זו בנסיבות אלה, בהעדר סמכות להשעות את התובע, ובהעדר ראיה לאימוץ הליכי השעיה מקובלים כמוה כפיטורים בדרך של התנהגות, כאמור לעיל. לטעמנו, משהופסקה עבודתו של התובע אצל הנתבע ביוזמתו של הנתבע, בלא הגבלת זמן, וכאשר אין עסקינן בהליך השעיה, הרי מדובר בהוצאת עובד לחופשה כפויה ללא תשלום, המהווה פיטורים לכל דבר ועניין, בפסק דין דב"ע נב3-215/ שוכרי סאלם יעקב עאצי ואח' - ליר תעשיות לבידים בע"מ, פד"ע כה, 358, נפסקו הדברים הבאים: "... די בעובדה שהמערערים קיבלו ביום 27.8.1989 את המכתב מטעם המשיבה לפיו הם הוצאו לחופשה ללא תשלום לתקופה בלתי מוגדרת מבחינת הזמן ("עד שתוכל לחזור לעבודה סדירה ללא היעדרויות קרי להופיע יום יום בעבודה"...). בהודעה בנוסח זה ישנם היסודות של ניתוק יחסי עובד-מעביד ביזמתה של המשיבה, אשר משמעותה היא פיטורי המערערים. אין זה מתקבל על הדעת כי מעביד "יוציא" עובד לחופשה ללא תשלום שאינה מעוגנת בחוק,בהסכם קיבוצי או בהסכמת העובד, מבלי לקבוע את מועד סיומה של החופשה, כאשר "הוצאה" זו לא תיחשב כניתוק קשרי העבודה. הוצאה לחופשה ללא תשלום, לפרק זמן בלתי מוגדר, שברור מראש שאינו קצר (עד גמר האינתיפדה), דינה כפיטורים". 4.12 לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע פוטר מעבודתו ועל כן הינו זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. כמתחייב מהאמור לעיל, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בשיעור של 25,469 ₪, עבור תקופת עבודתו החל מחודש פברואר 1996 ועד ליום 30.11.02, כמו כן זכאי להוא חלף הודעה מוקדמת בסך 3,750 ₪. 4.13 התובע ביקש לחייב את הנתבע בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. בחנו את נסיבות המקרה שבפנינו ואני סבורה כי המחלוקת בין הצדדים באשר לעצם זכאותו של העובד לפיצויי פיטורים הייתה אמיתית וכנה. משום כך לא מצאתי לנכון לפסוק פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. 5. פדיון חופשה שנתית 5.1 תביעתו של התובע לפדיון ימי החופשה עומדת על סך של 9,304 ₪ , באשר לטענתו במהלך השנים 1996-2001 הוא קיבל רק 3 ימי חופשה ובשנת 2002 - 14 ימי חופשה בלבד. 5.2 הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה אשר עומדת לזכות העובד, עם סיום עבודתו, היא על המעביד, כבר נפסק כי: "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לתת לעובדו וכמה נתן למעשה, לנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א1951-, ובתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), תשי"ז - 1956)" (דב"ע לא3-22/, צ'יק ליפוט נ' חייב קסטנר, פד"ע ד' 215 עמ' 219 ). 5.3 הנתבע אומנם טען כי התובע ניצל את מלוא ימי החופשה המגיעים לו, ואף מעבר לכך, אולם הוא לא הביא בפנינו כל ראייה לכך. הנתבע העיד כי לא ניהל פנקס חופשה וממילא לא היה בידו להציג פנקס חופשה. אף מתלושי השכר של התובע לא עולה כי הנתבע ערך רישום של ימי החופשה. בתצהירו לא פירט הנתבע ולא ביסס את טענתו, על לפיה, קיבל התובע את כל ימי החופשה המגיעים לו כחוק (סעיף 14 לתצהיר). כך לדוגמא לא הוצגו בפנינו דוחות נוכחות מהם נוכל ללמוד על ניצול החופשה בידי התובע, כפי שטוען הנתבע. 5.4 אשר על כן, משהנטל להוכיח את עובדת ניצול ימי החופשה מוטל על המעביד, ומאחר והנתבע לא הביא ראיה ואף ראשית ראיה להוכחת ניצול החופשה ע"י התובע - אליבא לגרסתו, אין לקבל את טענת הנתבע לפיה נכון למועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים לא עמדה לזכות התובע יתרת חופשה. 5.5 לאור האמור לעיל אני את גרסתו של התובע לעניין פדיון החופשה. מעדות התובע עולה כי בשנים 1996-2001 הוא ניצל מידי שנה 3 ימי חופשה בלבד ובשנת 2002 ניצל 14 ימי חופשה בלבד. מעבר לעדות זו, אין בפנינו כל עדות על ניצול חופשה בידי התובע. לאור האמור לעיל, אני פוסקת כי התובע זכאי לפדיון חופשה בסך של 9,304 ₪, כמפורט בנספח ד(3) לכתב התביעה. 6. דמי הבראה 6.1 הנטל להוכחת תשלום דמי הבראה, בהתאם לצו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, מוטל על הנתבע. הנתבע הגיש תלושי שכר לשנים 1996-2002 מהם עולה כי הנתבע שילם לתובע במהלך שנות עבודתו דמי הבראה מדי שנה בכל חודש דצמבר, מלבד שנת 2002. התובע אומנם טען כי מעולם לא קיבל דמי הבראה, אולם הוא לא הוכיח ואף לא שוכנעתי כי חרף האמור בתלושי השכר הוא לא קיבל תשלום עבור דמי הבראה. 6.2 לאור האמור לעיל, זכאי התובע לדמי הבראה עבור תקופת עבודתו בשנת 2002 בלבד. בהתאם לצו ההרחבה, בשנת 2002 זכאי היה התובע ל-7 ימי הבראה, ערך יום הבראה בשנת 2002 עמד על סך 301 ₪ ליום. על כן, זכאי התובע לדמי הבראה בסך 1,931 ₪. 7. הפסד השתכרות 7.1 התובע טען, אם כי בשפה רפה, כי בנסיבות סיום עבודתו לאלתר על ידי הנתבע, ועל רקע חשדות לגניבה, על לא עוול בכפו, הוא התקשה למצוא עבודה במשך 4 חודשים ורק בחודש אפריל 2003 הוא החל לעבוד בעבודה חדשה ובתנאים קשים יותר, על כן עותר התובע במסגרת תביעתו זו לתשלום הפסד השתכרות בגובה 4 חודשי עבודה. 7.2 מאחר והתובע לא הוכיח את מקור זכאותו להפסד השתכרות, ובכל מקרה גם את טענתו כי לא עבד במשך 4 חודשים - נדחית תביעתו בגין רכיב תביעה זה. 8. פיצויי בגין עוגמת נפש ועלות בדיקת הפוליגרף 8.1 לא מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש, שכן פיצוי מסוג זה נפסק רק במקרים חריגים מאוד, ואין המקרה שלפנינו חריג באופן המצדיק תשלום זה. מאחר והתובע אף זנח בסיכומיו את תביעתו להחזר עלות בדיקת הפוליגרף, נדחות תביעותיו בגין רכיב זה. 9. התביעה שכנגד: 9.1 במסגרת כתב התביעה שכנגד ביקש הנתבע לפסוק לו פיצוי ממוני בשל מעשה הגניבה אותו הוא מבקש לייחס לתובע, וכן עבור שעות עבודה בהן לא עבד התובע, הגם שקיבל בגינן שכר עבודה, וכן עבור שימוש שערך התובע בציוד המוסך לעבודות פרטיות. 9.2 עסקינן איפה בהאשמות חמורות ביותר של גניבה ממעביד. האשמות פליליות אלה, מטילות נטל הוכחתי מוגבר על הטוען להם. בית המשפט העליון פסק באשר למידת ההוכחה הנדרשת בעניין זה כי: "מידת ההוכחה הדרושה להוכחת ביצוע עבירה פלילית במסגרת משפט אזרחי, שונה מזו הדרושה במסגרת משפט פלילי. כמות ההוכחה האמורה פחותה מזו הנדרשת בהליכים פליליים, אך גבוהה מרמת ההוכחה הדרושה בהליכים אזרחיים רגילים. ככל שמבקשים לייחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עימה משום קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר מזה הדרוש במשפטים אזרחיים רגילים" (ראה: ע"א 475/81 זיקרי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589; ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ. מזרחי, פ"ד מא(2) 169). אף בית הדין הארצי, בעקבותיו של בית המשפט העליון, קבע כי מעביד הטוען למעשה פלילי של העובד, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה (ראה: דב"ע נו3-28/ רומן בני ברק (1988) בע"מ - יצחק פרנסיס, עבודה ארצי כרך כט(1), 124; דב"ע לו3-1/ יגאל הלמן - יוסף וישנגרד, עבודה ארצי, כרך ט(2), 131; דב"ע מז3-4/ שרה שלפי ואח' - "אגד" פד"ע כ"ט 56, 49). כן ראה דיון מקיף על מידת ההוכחה המוגברת החלה על מעביד הטוען למעילה באמון או גניבה מצד העובד בדב"ע נה3-60/ אנואר חמיד - יעקב הלמן, עבודה ארצי, כרך כח(2), 197. 9.3 בענייננו הנתבע לא הביא בפנינו כל ביסוס לתמיכה בטענותיו הקשות כלפי התובע. לא שוכנעתי כי הונח יסוד הקושר את התובע למעשה גניבה. הנתבע לא עמד בנטל הרגיל המוטל על בעל דין במשפט אזרחי להוכחת תביעתו זו, מקל וחומר שלא בנטל המוגבר המוטל על הטוען לגניבה. 9.3 בדומה, הנתבע אף לא הוכיח את טענתו בנוגע להפסדים הממוניים שנגרמו לו, לשיטתו, עקב שימוש שערך התובע בציוד המוסך למטרות פרטיות ועל חשבון שעות העבודה. תביעת הנתבע הינה תביעה ממונית וכבר נקבע בפסיקה לעניין זה כי התובע ממון מחברו עליו נטל ההוכחה (דב"ע לב3-32/ מרלן פרוימוביץ נ' ישראל בר אדון, פד"ע ד 39, בעמ' 43) הנתבע לא פירט ולא הוכיח כדבעי את ההפסד הממוני אשר נגרם לו, לטענתו, וטענותיו בעניין זה לא נתמכו בכל ראיות. מאחר והנתבע בעצמו הודה כי הוא הסכים שהתובע יצא להפסקות במהלך שעות העבודה, נדחית, מכל הטעמים האלה, התביעה שכנגד. 10. סוף דבר: לאור כל האמור והמבואר לעיל בפסק הדין, ישלם הנתבע לתובע, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, את התשלומים כדלקמן:- א. פיצויי פיטורים בסך של 25,312.5 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.2002 ועד היום. ב. תמורת הודעה מוקדמת בסך של 3,750 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.2002 ועד היום. ג. פדיון חופשה בסך של 9,304 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.2002 ועד היום. ד. קצובת הבראה בסך של 1,931 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.2002 ועד היום. ה. הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. פוליגרף (מכונת אמת)