התיישנות תביעת נכות פנסיה 1. תביעת המערער, עמית בקרן הפנסיה המקיפה "מבטחים קרנות פנסיה בע"מ" (להלן - קרן הפנסיה או הקרן), לפנסיית נכות, נדחתה על ידי הקרן מחמת התיישנותה. בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט משה טוינה; עב 3039/059), דחה את תביעתו של המערער כנגד הקרן ואישר את קביעתה, כי התביעה הוגשה באיחור, בחלוף תקופת התיישנות בת שלוש שנים כפי שנקבעה בתקנון הקרן. על כך הערעור שלפנינו. 2. בלב המחלוקת שבין הצדדים עומדת הוראת תקנה 46 לתקנון הקרן שזו לשונה: "זכות התביעה להכיר בחבר כנכה בהתאם לתקנון, וכן קביעת דרגת הנכות תתישן לאחר שלוש שנים מיום אובדן הכושר הנטען." לשיטתו של המערער לא חלפה בנסיבות העניין תקופת ההתיישנות, כפי שנקבעה בתקנון, בעוד שהקרן סבורה כי המערער אחר את המועד בהגשת תביעתו ובדין היא נדחתה. 3. העובדות הרלבנטיות כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, ומכלל החומר שבתיק, הן כדלקמן: א. המערער מבוטח בקרן הפנסיה וזכויותיו מוסדרות בתקנון הקרן, כפי שהן מתעדכנות מעת לעת. ב. המערער פוטר ממקום עבודתו האחרון בחודש יוני 2001, וזכויותיו בקרן הוקפאו. ג. בסמוך לאחר פיטוריו הגיש המערער תביעה לדמי אבטלה במוסד לביטוח לאומי. במהלך תקופת האבטלה התייצב המערער בשירות התעסוקה כדורש עבודה, עד שביום 21.1.02 החליטה ועדת תעסוקה כי הוא "בלתי ניתן להשמה לצמיתות". ד. ביום 6.12.01 הגיש המערער למוסד לביטוח לאומי תביעה לקצבת נכות. ה. ביום 25.4.02 הודיע המוסד לביטוח לאומי למערער על דחיית תביעתו לקצבת נכות מן הטעם שנקבעו לו 36% נכות (בלבד) החל מיום 1.6.01. בחודש מאי 2002 הגיש המערער ערר על החלטה זו לוועדה הרפואית לעררים. ו. ביום 3.10.02 הודיע המוסד לביטוח לאומי למערער על החלטת הועדה הרפואית לעררים, לפיה נקבעו לו 56% נכות לתקופה שמיום 1.6.01 ועד 31.1.03. ביום 29.12.02 הודע לו המוסד לביטוח לאומי על זכאותו ל-100% קצבת נכות מיום 30.8.01. ז. לפי קביעת המוסד לביטוח לאומי, המערער איבד את כושרו להשתכר ב-1.6.01. ח. בית הדין האזורי קבע כי ביום 4.1.05 פנתה אשת המערער לראשונה, לקרן הפנסיה, בעניין פנסיית הנכות של המערער. הפנייה הייתה פניה טלפונית. לראשונה פנה המערער בכתב אל הקרן בעניין תביעתו ביום 31.1.05. ט. במכתב מיום 9.2.05 הודיעה הקרן למערער על דחיית תביעתו מחמת התיישנותה. על ההחלטה מפברואר 2005 הגיש המערער ערר לוועדה לעררים של הקרן. ביום 11.05 2 דחתה הוועדה לערעורים את הערר . 4. פסק הדין של בית הדין האזורי בהתייחס להוראת סעיף 46 לתקנון הקרן, בדבר התיישנות זכות התביעה לפנסיית נכות לאחר שלוש שנים מיום אובדן כושר העבודה, עמד בית הדין האזורי על כך, שאין חולק כי המערער איבד את כושר העבודה שלו ביוני 2001. עם זאת, דחה בית הדין את טענת הקרן, לפיה, מרוץ ההתיישנות לעניין הגשת תביעתו של המערער לפנסיית נכות מתחיל מאותו מועד. בית הדין קבע, כי לפי העובדות כפי שהתבררו בפניו, המערער עמד על מצבו הרפואי המתדרדר רק בדצמבר 2001, שאז פנה למוסד לביטוח לאומי. בית הדין האזורי קבע כי בדצמבר 2001 סבור היה המערער "כי מצבו הוא כזה המצדיק את הזכות לגמלת נכות" וניהל, לפי דבריו "מאבק" מול המוסד לביטוח לאומי החל משנת 2001, "למימוש זכויותיו". מרוץ תקופת ההתיישנות התחיל אפוא לפי פסק דינו של בית הדין האזורי ביום 6.12.01, עת שהמערער הגיש את תביעתו לקצבת נכות למוסד לביטוח לאומי. בבוחנו את פרק הזמן שחלף מאז תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות ועד שהוגשה התביעה כנגד הקרן, דחה בית הדין האזורי את גרסת המערער לפיה רעייתו פנתה טלפונית אל הקרן בעניין זכאותו לפנסיה עוד באוקטובר 2004. בית הדין קבע כי לפניה טלפונית כזו לא נמצאו כל תימוכין, בעוד שכן נמצא רישום של פניה (ראשונה) כזו של אשת המערער, בחודש ינואר 2005. משחלפו למעלה משלוש שנים מאז תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות ב-6.12.01 ועד שהוגשה תביעת המערער לקרן בחודש ינואר 2005, קבע בית הדין, כי תביעת המערער לפנסיית נכות התיישנה. בית הדין האזורי הוסיף עוד ודחה את טענות המערער בדבר חוסר תום ליבה של הקרן בדרך התנהלותה. לפי קביעת בית הדין, אין לקרן דרך לעמוד על מצבו הרפואי של המערער שלא באמצעות מידע המגיע ממנו, ו"אין כל בסיס לטענה לפיה הסתירה הנתבעת כביכול מהתובע את זכויותיו", במיוחד לאור העובדה, שתקנון הקרן בו מוסדרים היחסים בין המערער לבין הקרן הוא מסמך גלוי ופתוח. בית הדין הוסיף עוד והתייחס להוראת תקנה 37 לתקנון לפיה ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות בשלושה חודשים. בית הדין קבע, כי הוראת התקנה הזו אינה חלה בנסיבות העניין, באשר היא מתייחסת למצב שבו עמית בעל זכויות מוקפאות הופך לנכה, תוך שלושה חודשים מיום הפסקת התשלומים לקרן. משזו כוונת ההוראה שבתקנון, אין היא חלה על המקרה מושא דיון זה. 5. עיקרי טענות המערער א. בסמוך לאחר פיטוריו ב-1.6.01 לא ידע המערער כי איבד את כושר עבודתו, ופנה ללשכת התעסוקה בדרישת עבודה. באותו שלב לא ידע ולא היה עליו לדעת כי חל אצלו "אובדן כושר עבודה". לראשונה התבררה לו עובדה זו ביום 3.10.02 או ביום 29.12.02. משכך, לאור הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח- 1958 (להלן גם- חוק ההתיישנות), מרוץ תקופת ההתיישנות יתחיל לכל המוקדם ביום 3.10.02. ב. לפני כן קבעה ועדת תעסוקה ב-21.1.02 כי הינו בלתי ניתן להשמה לצמיתות. ועדה זו אומנם פטרה אותו מהתייצבות בלשכת העבודה, אך לא קבעה את אי כושרו לעבוד. ג. האפשרויות הנוספות הקיימות לעניין תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות הינן אלו: 1.2.02, שהוא המועד בו הגיעה לידי התובע החלטת ועדת התעסוקה לפיה הוא בלתי ניתן להשמה לצמיתות, וגם 9.5.02, שהוא מועד הגשת הערר על החלטת הדרג הראשון במוסד לביטוח לאומי. ד. מועד הפניה הראשונה לקרן הינו 4.1.05 או 10.1.05. משאלו הם המועדים הרלוונטיים, המסקנה המתבקשת הינה כי המערער הגיש את תביעתו עוד בטרם חלפו שלוש שנים מהיום שבו נודעו לו העובדות המהוות את עילת התביעה. ה. הקרן מגדירה בתקנותיה (נספח ב') "נכה בעל דרגת נכות מלאה" כמי שאינו מסוגל להמשיך לעבוד אלא בשיעור מירבי של 30% או לחילופין שליש משרה מיום עבודה רגיל, כנהוג בתפקידו או במקום עבודתו. משכך, כל עוד אין המערער עומד לפני ועדה רפואית של הקרן אין לו ידיעה אם איבד את כושר עבודתו, ומהו שיעור האובדן. המערער עסק בעבודה פקידותית, וחשב שאין לו מגבלה לעסוק בעבודה דומה. בהעדר קביעה של ועדה רפואית אודות מועד אובדן כושר העבודה, אין אפשרות להתחיל את מרוץ ההתיישנות. ו. הקרן נהגה בחוסר תום לב ובהעדר שקיפות. היא לא הדריכה את המערער מיד עם פנייתו אליה, והסתירה ממנו מידע. 6. עיקרי טענות הקרן א. המועד בו החל מרוץ ההתיישנות הוא יום אובדן כושר העבודה הנטען, כאמור בתקנה 46 לתקנון, דהיינו, חודש יוני 2001. מרוץ זה נעצר במועד העברת מכתב המערער למבטחים, נושא תאריך 31.1.05. משכך, תביעתו של המערער הוגשה למבטחים בחלוף שבעה חודשים לפחות מתום תקופת ההתיישנות. ב. אין לראות בתקופת ההתיישנות הקבועה בתקנון מידע המוסתר מעיני המערער. ג. כל זכות בקרן הפנסיה צריך שתוענק לעמיתיה לפי הוראות התקנון, שאת הוראותיו יש לפרש בדווקנות. סטייה מהקבוע בתקנון הקרן תוביל להפליה אסורה בין העמיתים, ולהפרת חובת הנאמנות של קרן הפנסיה כלפי עמיתיה. ד. אין לקבל את טענת המערער כי לא הייתה לו ידיעה אודות מצבו הרפואי בכל התקופה בה ניהל הליכים כנגד המוסד לביטוח לאומי. לכל המאוחר ידע המערער אודות מצבו הרפואי עת הגיש את תביעתו למוסד לביטוח לאומי בתחילת חודש דצמבר 2001. ה. כינוסה של ועדה רפואית של מבטחים לצורך קביעת דרגת נכות אינו דרוש לצורך תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות. אין בסיס לטענה כי תחילת מרוץ התקופה הוא עם קבלת החלטתה של הועדה הרפואית של הקרן, לעניין אובדן כושר העבודה. תוצאתה של גישה זו היא כי לעולם לא תתחיל תקופת התיישנות. אין כל הגיון לקבוע את דרגת נכותו של עמית שתביעתו לנכות התיישנה. ו. הקרן לא הסתירה מידע חיוני מן המערער, ולא נמסר לו מידע שגוי או מוטעה בקשר לזכויותיו. לא הונחה כל תשתית ראייתית לטענה שהקרן הפרה את חובת תום הלב החלה עליה. אף הוכח בבית הדין האזורי כי המערער קיבל מידי שנה ממבטחים "דוחות לעמית", הכוללים פירוט נרחב בדבר זכויות המבוטחים בקרן, לרבות הזכות לפנסיית נכות במקרה של אובדן כושר עבודה. ז. לא נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות לדחיית מועד ההתיישנות. אובדן כושר העבודה נודע למערער עוד בשנת 2001. תביעתו כנגד המוסד לביטוח לאומי, שהוגשה ב-6.12.01 התבססה על עובדות שהיו ידועות לו זה מכבר. אילו נקט המערער בזהירות סבירה והיה מברר את זכויותיו עם מבטחים, ודאי היה מגלה את זכותו להגיש תביעה. ח. המערער נחשב בעל זכויות מוקפאות. בהיותו כזה, הרי שכדי להיות זכאי לפנסיית נכות, אובדן כושר העבודה הנטען היה אמור להתרחש לכל המאוחר תוך 3 חודשים מיום הפסקת תשלום דמי הגמולים, קרי עד לחודש 8/01 בלבד. גם אם היה עומד בתנאי זה, עדיין קיימת מגבלת ההתיישנות של הגשת תביעה לפנסיית נכות תוך שלוש שנים. 7. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו ולטענות הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. פסק הדין של בית הדין האזורי מבוסס היטב בקביעותיו העובדתיות ובמסקנות המשפטיות העולות מהן. משכך, ראוי פסק הדין להתאשר מטעמיו, על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. עם זאת, נוכח השאלות העקרוניות המתעוררות, מוצאים אנו לנכון לעמוד על עיקרי הדברים, כמפורט להלן. 8. נקדים ונדגיש כי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר המועד שבו איבד המערער את כושר העבודה והוא חודש יוני 2001. עיקרו של הדיון לפני בית הדין האזורי כמו גם בערעור שלפנינו נסב סביב השאלה בדבר המועד שבו נודע למערער על אובדן כושרו לעבוד. למועד זה יש משמעות מיוחדת לעניין התיישנות תביעתו של המערער כנגד הקרן, נוכח הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בדבר "התיישנות שלא מדעת". נטעים, כי בבסיס הדיון אף עומדת הסכמת הצדדים בדבר תחולת הוראותיו של חוק ההתיישנות, על הוראת ההתיישנות שבתקנון הקרן (ראו לצורך השוואה ד"נ 36/84 רגין טייכנר נ. אייר פרנס נתיבי אויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589 על היחס בין ההסדרים שבחוק ההתיישנות לבין הסדרים בחוקים ספציפיים). 9. בסעיף 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח- 1958 נקבע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודע לתובע עובדות אלו." וכבר נקבע כי "הטוען להתיישנות שלא מדעת חייב להראות כי העובדות העומדות בבסיס התביעה שנעלמו מעיניו, לא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה בידו למנוע סיבות אלו" [ע"ע 110/05 לינה דולגופולסקי - שרה חסון ואח' ,ניתן ביום 11.9.05; להלן-עניין שרה חסון, ע"א 4600/91 דבורה מושקוביץ נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מח(3) 455, 459 והאסמכתאות שם (1994)]. 10. תנאי לתחולת הוראתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות בדבר "התיישנות שלא מדעת" הוא, כי הטוען להתיישנות חייב להראות שהעובדות נעלמו מעיניו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה בידו למנוע סיבות אלו. טענת המערער להתיישנות "שלא מדעת" נסמכת בעיקרו של דבר על התקופה שבה התבררה תביעתו במוסד לביטוח לאומי, ועל דחייתה בתחילה, נוכח החלטת הדרג הרפואי הראשון שקבע לו רק 36% נכות. משום כך, לטענת המערער, אין למנות את כל התקופה שמן המועד שבו הגיש את תביעתו למוסד לביטוח לאומי ועד שהתקבלה החלטת המוסד לביטוח לאומי באוקטובר 2002, לפיה נקבעו לו 56% נכות רפואית החל מיוני 2001. המערער אף מציע מועדים "חלופיים" לעניין "ידיעתו" אודות העובדות המהוות את עילת התביעה: דצמבר 2002 בו הודע לו על זכאותו ל-100% קיצבת נכות ; מאי 2002, מועד הגשת הערר על החלטת הדרג הראשון במוסד לביטוח לאומי וכן 1.2.02 הוא המועד שבו הגיעה לידיעתו החלטת שרות התעסוקה מיום 21.1.02 על היותו "בלתי ניתן להשמה". 11. את גישת המערער, לביסוס טענתו בדבר "התיישנות שלא מדעת" אין לקבל מכמה טעמים. הטעם הראשון, כפי שעמד עליו בית הדין האזורי, מתייחס למודעות המערער למצבו הרפואי. שמתוך היותו מודע למצבו, ניהל המערער מאבק מול המוסד לביטוח לאומי החל משנת 2001 למימוש זכאותו לקצבת נכות. בהיותו מודע למצבו, ממילא אין תחולה להוראת ס' 8 לחוק ההתיישנות, שעניינה "התיישנות שלא מדעת". ויתרה מכך, אם יכול היה המערער לפנות לבירור זכאותו לקצבת נכות במוסד לביטוח לאומי, כי אז ב"זהירות סבירה" כלשון הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, יכול היה לפנות לבירור זכאותו לפנסיית נכות בקרן הפנסיה. יפה לעניין זה קביעתו של בית דין זה בעניין שרה חסון, שם אחרה מאוד המערערת בהגשת תביעתה כ"ידועה בציבור" לקרן הפנסיה, בעוד שעמדה היטב, ובמועד, על זכויותיה כ"ידועה בציבור" מול המוסד לביטוח לאומי. וכך נקבע שם מפי חברי השופט רבינוביץ בסוגיה דומה: "המערערת יכולה היתה לברר את שאלת זכאותה לתשלום הגימלה ולא היתה סיבה שמנעה זאת ממנה. בהקשר זה יוער כי המערערת השכילה לפנות למוסד לביטוח לאומי וזה הכיר בה כידועה בציבור של המנוח ושילם לה קיצבת שאירים החל משנת 1985. אם יכולה היתה המערערת לברר את זכאותה לקיצבה במוסד לביטוח לאומי, דומה כי "בזהירות סבירה" היתה יכולה לברר את זכאותה לגימלה לפי חוק הגמלאות, גם אם בני משפחת המנוח אמרו לה כי אין היא זכאית לגימלה כאמור" (ראו שם בפיסקה 9 לפסק הדין). 12. יוטעם, כי בקבלת טענות המערער ל"התיישנות שלא מדעת" נוכח קיומם של הליכים במוסד לביטוח לאומי (או מול כל מוסד אחר), נמצא עצמנו "מאריכים" את תקופת ההתיישנות לאותם מבוטחים בקרן הפנסיה, שיבחרו לפעול תחילה מול המוסד לביטוח לאומי או מול מוסדות אחרים, ורק לאחר מכן "יתפנו" למימוש זכויותיהם מול הקרן. זאת, לעומת מבוטחים אחרים בקרן שלא פנו למוסדות אחרים לבדיקה ומימוש זכויותיהם אצלם. תוצאה כזו אל לנו לאפשר, מה עוד שלהחלטת המוסד לביטוח לאומי בתביעה לקצבת נכות, אין רלבנטיות לעניין תביעת נכות מקרן הפנסיה, הפועלת לפי תקנותיה ועל פיהן בלבד. 13. הנה כי כן, מכל הטעמים האמורים אין לקבל את טענות המערער בדבר "התיישנות תביעתו שלא מדעת", כך שמרוץ תקופת ההתיישנות יחל מבחינתו באיזה מן המועדים עליהם הצביע - אם באוקטובר, דצמבר, פברואר, אפריל או מאי 2002. 14. טענה חלופית בפי המערער (אם כי אין הוא מכנה אותה ככזו) ולפיה, ככלל, כל עוד לא קבעה ועדה רפואית של הקרן כי איבד את כושר העבודה בהתאם להוראות תקנון הקרן, אין לראותו כמי שנודע לו אודות העובדות העומדות בבסיס התביעה. כך לטענתו, לאור הוראת תקנון הקרן כי "נכה בעל דרגת נכות מלאה" הינו "נכה שאינו מסוגל להמשיך לעבוד אלא בשיעור מירבי של 30% או לחילופין שליש משרה מיום עבודה רגיל כנהוג במקום עבודתו". לשיטתו של המערער, כל עוד לא קבעה ועדה רפואית של מבטחים כי הוא "נכה בעל דרגת נכות מלאה" כאמור בתקנותיה, אין לראותו כמי שנודע לו על "העובדות המהוות את עילת התביעה". איננו מקבלים טענה זו של המערער, ועל הטעמים לכך נעמוד להלן. 15. ראשית נדגיש כי את הוראתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות יש ליישם בכל מקרה לפי נסיבותיו, בהתאם למצב "ידיעתו" של המבוטח אודות העובדות המהוות עילת התביעה. אין להוציא מכלל אפשרות, שיהיו מקרים בהם קביעה של ועדה רפואית של מבטחים אודות אובדן כושר עבודה של פלוני, היא זו שתביא ראשונה לידיעתו של המבוטח את העובדות המהוות את עילת תביעתו כהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אולם לא כך ארע בעניינו של המערער, שהייתה לו ידיעה אודות העובדות המהוות את עילת התביעה עוד בדצמבר 2001. ואפילו לא הייתה למערער ידיעה כזו, הוא ודאי לא הרים את הנטל להוכיח, כי העובדות נעלמו ממנו "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". וכבר ציינו כי כשם שפנה לבירור זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי, יכול היה לפעול מול קרן הפנסיה. 16. המערער טוען כי הקרן הסתירה ממנו מידע, וכי נהגה עימו בחוסר תום לב, ובהעדר שקיפות. בקשר לטענה זו דחה בית הדין האזורי את גרסת המערער כאילו עוד בחודש אוקטובר 2004 פנתה רעייתו טלפונית למבטחים בקשר לזכויות הפנסיה של המערער, וכאילו נאמר לה כבר אז, כי התביעה התיישנה. נוכח העדר תיעוד אודות קיומה של השיחה במועד כפי שנטען, בדין קבע בית הדין קמא כי לא הוכח קיומה. בית הדין האזורי הוסיף ודחה את טענות המערער בדבר חוסר תום לב של הקרן בהתנהלותה עימו, בקבעו, כי אין לקרן אפשרות לעמוד על מצבו הרפואי של המבוטח שלא באמצעות מידע המגיע ממנו, ואין לבוא עימה חשבון על כך, שלא יזמה בעצמה הליך שבמסגרתו העמידה את המערער על זכותו לכאורה לפנסיית נכות. תקנון הקרן הינו מסמך גלוי ופתוח לכל עמיתי הקרן והמערער בכללם. בהיות התקנון גלוי ופתוח לעין כל, אין בסיס לטענה בדבר היות המידע שבו מוסתר מעין המערער ומאחרים. לטעמנו, נכון פסק בית הדין האזורי בדחותו את טענת המערער לעניין זה, באשר לא הוכח חוסר תום לב או כל ניסיון להעלים מן המערער מידע אודות זכויותיו. סוף דבר - לאור האמור אנו קובעים כי בדין נדחתה תביעתו של המערער לפנסיית נכות מפאת התיישנות. הערעור נדחה, אין צו להוצאות. פנסיהנכותהתיישנות