התובעת הגב' אסתר פומרנץ (להלן: "התובעת"), ניהלה במשך שנים ארוכות שני בתי מרקחת, בחיפה: האחד ברח' פבזנר והשני ברח' נורדאו. עניינה של תביעה זו הוא בית המרקחת אשר ברח' פבזנר (להלן: "בית המרקחת"). בשנת 1998 החלו עבודות תשתית, חפירה ובניה בביצוע הנתבעת 1 בפרויקט חניון התיאטרון הנמצא ברח' פבזנר, על פי הזמנתה של הנתבעת 2 עיריית חיפה (להלן: "העיריה"). בית המרקחת נסגר בשנת 1991 ובשנת 2003 הוחזר בית המרקחת (בו החזיקה התובעת בשכירות מוגנת) לבעלים - עו"ד עירית יוריסטה. התובעת מטילה את האחריות לסגירת בית המרקחת והחזרתו לבעליו, והנזקים וההפסדים שנגרמו לה עקב כך על הנתבעות. יש לציין כי בעוד שעל פי כתב התביעה המתוקן (ברביעית) הועמד סכום התביעה על 1,633,863 ₪, הרי בכתב הסיכומים הועמד הסכום הנדרש על 486,785.65 ₪ בלבד, וזאת כנראה לאחר קבלת חוות דעת מומחה בית המשפט, וויתור על חלק מהטענות. הנתבעת 1 אינה חלק מהדיון יותר היות והיא נמצאת בפירוק, וההליכים נגדה עוכבו. העיריה הכחישה בכל תוקף אחריות כל שהיא לסגירת בית המקרחת והפסדיה/נזקיה של התובעת, אם היו כלל, כתוצאה מכך. לדעתה, בית המרקחת נסגר מסיבות כלכליות של חוסר רווחיות מתמשך אשר בינו לבין העבודות אין ולא כלום. אומר בפתח הדברים כי החלטתי לדחות את התביעה בעיקרה וזאת, משום שלא הוכח די הצורך, אף לא על פי הנדרש במשפט האזרחי כי התובעת סגרה ומכרה את בית המרקחת בגלל העבודות ברח' פבזנר. אין מחלוקת על המסגרת העובדתית דהיינו כי בשנת 1998, החל מחודש אוגוסט עסקה הנתבעת 1 בעבודות תשתית רחבות היקף ברח' פבזנר עבור העיריה וכי במסגרת עבודות אלו, נחפרו תעלות, היו מחסומים, שינוי בהסדרי תנועה וכו', בתחום בו נמצא בית המרקחת. אין מחלוקת עובדתית כי בית המרקחת נסגר בחודש ינואר 1991, וכי מכתב מאת התובעת לעניין זה הופנה לעיריה בדצמבר 1998. פרשת התביעה התובעת העידה, וכן הוגשו תמונות מתקופות שונות של העבודות. הוגשו תמונות ת/2 מנובמבר 1998 וכן תמונות משנת 2002, אשר צורפו לתצהיר ת/1. בנובמבר 1998 נראה כי אמנם היתה אפשרות גישה אל בית המרקחת, אך היא לא היתה נוחה כלל ועיקר ורצופה מחסומים. סביר מאוד להניח כי ללקוחות הקבועים של בית המרקחת היה קשה להגיע אל בית המרקחת. התובעת תארה את לקוחותיה בבית מרקחת זה. "הלקוחות שלי, אולי אתה לא יודע, הם היו לקוחות של בית מרקחת פבזנר, החזקתי שני בתי מרקחת שהיו קיימים במקביל, זה לא היה אם זה יהיה סגרו יבואו לפה ולהיפך, זה אולי נראה בהגיון, אך במציאות זה לא היה ככה. הלקוחות של בית מרקחת פבזנר זה עולם אחר, אנשים מאוד מבוגרים שלעיתים היו שוכחים את המקלות שלהם בטעות, והם היו פשוט אנשים של הרחוב, מרח' יוף, אנשים שבאו לבית מרקחת לא היה להם רכב, נדיר שבאו מחוץ לפריפריה, רוב הלקוחות שלי נמנו אנשים מבוגרים פנסיונרים, קשה יום שגרו בהדר ועד היום גרים שם. האנשים האלה שהולכים לקופת חולים ברח' גאולה היו באים בדרך הביתה אלי, אז עוד לא היו פיליפינים כמו שהיום. הם היו בקופת חולים ועמדו שעה בתור, האנשים האלה לא אנשים שלא באו לנורדאו. הם עזבו, לקוחל שבא ורואה בית מרקחת סגור, לא מגיע יותר, הם הולכים לקופת חולים, קיבלו תרופות במחיר סמלי. מבחינת שירות היה כדאי להם לבוא אלי, אבל זה היה סגור. בית המרקחת נורדאו היה נורדאו, פבזנר זה פבזנר, הלקוחות לא אותם לקוחות, כל אחד פעל באופן מקביל ולא רק זה, זה משהו שרק אני יכולה לומר לך, אתה מבחוץ לא היית יודע את זה".(עמ' 14 ישיבה מיום 22.5.06). בתמונות משנת 2002, כאשר כבר בית המרקחת היה סגור, נראה בעליל כי הגישה לבית המרקחת חסומה. התובעת העידה כי אמנם מכתבה הראשון נשלח רק בדצמבר 1998 לאחר התיעצות עם עורך דין, אך היה זה לאחר התרוצציות, פניות בעל פה וטלפונית, בירורים וכו', שכן מלכתחילה לא היתה כל כתובת, אליה יכלה לפנות. התובעת העידה כי, סברה, שלאחר תום הפרויקט אשר על פי התוכנית כלל גם מגדל מגורים בין 18 קומות ומרכז מסחרי והדבר יביא לגידול בהיקף העסקים, אך לא כך קרה, המגדל לא הוקם, וכך נאלצה בנוסף לסגירת בית המרקחת גם להחזיר הנכס לבעליו. התובעת העידה כי בתקופת הסגירה לא נתקה את החשמל וגם לא את האזעקה היות ולא רצתה "לפתוח חשבונות" אם יופעל הנכס שוב. התובעת העידה כי בנוסף להפסדי הרווחים שנגרמו לה עקב סגירת בית המרקחת אותם העריכה ב- 5,000 ₪ לחודש, נאלצה לשלם לעיריה תשלומי ארנונה ואגרת פינוי אשפה בסך הכל 74,309 ₪, וכן תשלומים שונים בגין דמי השכירות, חשמל ואזעקה בסך 87,300 ₪. התובעת הסכימה כי יתכן ואי ניתוק החשמל והאזעקה בזמן הסגירה היו אמנם טעות. התובעת הכחישה את הטענה כי למעשה בית המרקחת צבר הפסדים ללא כל קשר לעבודות, והדגישה את חוסר היכולת הפיזית לעבוד בגלל העבודות, האבק, חסימת הגישה, משאיות וכלי רכב אשר עברו, חנו דחפורים שהערימו ערימות חול ועפר וכו'. פרשת ההגנה מטעם העיריה העידה הגב' אילת בכר ומר נור אלדן. הגב' בכר (תצהיר - נ/1) עבדה אצל הנתבעת 1 עד חודש יוני 2002 ושמשה כמנהלת פרויקט הבניה מתחילתו 8/91 ועד חודש מרץ 2000. על פי עדותה, היא היתה נוכחת באתר הבניה בכל יום. בתקופה בה בית המרקחת היה פתוח, בוצעו רק עבודות חפירה והחול שנחפר נערם באתר עצמו ולא מול בית המרקחת. לא היתה כל חסימה והגישה אליו היתה פתוחה. בכל שלב לא חסמו את המדרכה להולכי הרגל לכיוון בית המרקחת, והתמונה בת/2 המראה אחרת היא מקרה בודד. בחקירתה אשרה הגב' בכר כי אמנם היו תלונות של דיירים, ואף הוזמנה משטרה, ואם היו חסימות זה היה על מנת שאנשים מבוגרים לא יפלו, והכחישה את טענות התובעת כי כלי רכב אשר שמשו את הפרויקט חנו ליד בית המרקחת. מר נור אלדן היה בזמן הרלוונטי מנהל אגף אתג"ר דרכים בעיריה והצהיר (נ/2) כי העובדות המפורטות בתצהירו היו ידועות לו באופן אישי ומן המסמכים אשר הוצגו בפניו. מר אלדן הצהיר כי על פי תכניות הפרויקט וההיתר לפיהן לא היו אמורות כלל להתבצע עבודות בניה וחפירה במקביל לבית המרקחת, לא כל שכן לחסום את הכניסה לבית המרקחת, להציב מחסומים וכו'. אדרבא על פי ההיתר, הנתבעת 1 היתה אמורה לנקוט בכל האמצעים לשמירת בטחון הציבור ומשתמשי הדרך, ולהימנע מיצירת מטרדים לרבות עודפי חפירה ולוודא זרימת תנועה שוטפת. מר אלדן צרף לתצהירו (מה שלא עשתה התובעת) את ההתכתבויות: מכתבה של ב"כ התובעת המתריעה על החסימות, חפירת בורות ותעלות וכו' מיום 16.12.98 (נספח ג' לתצהירו), מכתבו כתשובה מיום 27.12.07 המודיע כי הפנייה הועברה לאגף רישוי ופיתוח. מכתב ב"כ התובעת מיום 19.1.94 המודיע על סגירת בית המרקחת. במכתב זה מודיעה התובעת כי עם הסרת המכשולים ישוב בית המרקחת לפעול. מכתבו של מר כהן דב מנהל המחלקה לשיפור הדרכים מיום 31.1.99 אל ב"כ התובע ובו הוא מודיע כי אין לנתבעת 1 כל היתר להניח אמצעי חסימה או מכשולים מחוץ לאתר העבודה. מר אלדן הצהיר כי לאור מכתביה של ב"כ התובעת העיריה דרשה מנתבעת 1 הסדרי תנועה וחניה נוספים ועל פי תכנית הסדרים אלו אשר אושרה ב- 4.3.99, הובטחה הגעת כלי רכב והולכי רגל עד חזית בית המרקחת, ובכלל זה נקבע כי יש להתקין מעקה הפרדה, למנוע חניית כלי רכב בתחום מעבר הולכי רגל, אבל מוסיף מר אלדן באותה נשימה, כי התוכנית קבעה "מקומות חנייה על חשבון המדרכה דבר שיאפשר חניית כלי רכב בסמוך לבית המרקחת בצמוד למעבר הולכי הרגל על מנת שתתאפשר חניית כלי רכב של באי המקום".הנייר כנראה סובל הכל וגם סתירה זו. מר אלדן ממשיך ומפרט בתצהירו את כל האיסורים שחלו על הנתבעת 1 אשר ביצועם היה תנאי לקבלת ההיתר, אך מוסיף: "אי הנוחות שנגרמה לתובעת, כנטען על ידיה, היתה במידה הסבירה והמקובלת הכרוכה בכל בניה מעצם טבעה. יתרה מכך, לנגד אי הנוחות הזמנית יש לשקול את התועלת שתצמח לתובעת מהקמת הפרוייקט, וזאת ביצירת מקומות חנייה לאיזור שמצוקת החניה בו היא קשה, ובבניית מבנה מגורים, המהווה חלק מן הפרוייקט, אשר ירחיב את קהל הלקוחות הפוטנציאלי של התובעת". לעניין אגרת פינוי אשפה - התובעת היא זו אשר חתמה על הסכם ביום 1.2.00 לפיו בקשה מן העיריה לפנות פסולת ולא הודיעה למחלקה עמה חתמה. דהיינו, מחלקת התברואה על סגירת העסק, ובאשר לענייני הארוננה על פי החוק כל שניתן היה לפטרה מתשלום לחצי שנה בגין עסק ריק ועל כן הודיעה לה הגב' אתי גלבוע מנהלת היחידה לפניות הציבור, אך התובעת בחרה לבקש גם פטור זה. (נספח י' לתצהיר) לא צורפה לתצהיר פנייתה של גב' פומרנץ הנזכרת בנספח י' מיום 1.2.00 ובעת החקירה השיב מר אלדן שלעניין הפטור מארנונה למעשה אינו יודע כי זה לא התחום בו הוא עוסק. מר אלדן העיד בבית המשפט כי ביקר במקום אחת ל 3-5 חודשים בהתאם לאירועים, אך המפקחים מטעם העיריה ביצעו סיורים תכופים לוודא כי תנאי ההיתר מתקיימים. מר אלדן לא מצא לנכון מיוזמתו להיבא את דוחות הביקורים הללו היות ולא נתבקש. בעוד שמן התצהיר (סעיף 3) ניתן היה להבין כי לנתבעת 1 לא היה כל היתר לעבוד ברח' פבזנר מול בית המרקחת, הרי נספח ז' המכונה תוכנית הסדרי תנועה ועדותו של מר אלדן בבית המשפט, מתברר כי הנתבעת 1 פעלה ברשות ובהיתר כאשר ביצעה חפירות במקום זה לצורך "הסדרי תנועה" המשתנים בהתאם להתקדמות הפרוייקט. לשאלת ב"כ התובעת אם נכון כי במקביל לביצוע העבודות ביצעה הנתבעת 1 עבודות תשתית לעירית חיפה השיב: "את הקטע לכניסה לאתר, חלק ברח' פבזנר וחלק מרח' מנחם" (עמ' 12 ופרו' ישיבה מיום 23/5/06). למר אלדן לא היתה תשובה לשאלה מדוע לא הומצאה תכנית של הסדר תנועה נכון לחודש אוגוסט 1998. המשך השאלות ותשובות היו כדלקמן: "ש. אם מרשתי טוענת שהעבודות שהתחילו ב- 8/98 במשך 5 חודשים גרמו לה בעיות כפי שציינה במכתבים לא חשבתם שאתם צריכים להמציא את התוכניות שהיו נכונות למועד הרלוונטי. ת. אני חוזר ואומר אם לא הומצאו אמציא אותם. אני בתוקף תפקידי לא הייתי אחראי על הסדרי תנועה. מנהל ההנדסה היה אחראי על הסדרי התנועה. הליווי שלנו לפרוייקט היה ברמה של להבטיח עם הסדרי תנועה מאושרים או בלי הסדרי תנועה מאושרים להבטיח זרימה של תנועה, ובטיחות הן של הרכב והן של הולכי רגל. במהלך הביקורים שלי למיטב זכרוני היה ישום של התוכניות של הסדרי התנועה לא הייתה חסימה. התנועה ברח' פבזנר לא נחסמה. הגישה בשני צידי הרחוב גם במספרים הזוגיים ואי זוגיים הייתה פתוחה וחופשית. אם היה רכב חונה במדרכה זו הייתה תקלה מקומית שהייתה צריכה להיות מטופלת על ידי פיקוח תנועה. ש. מפנה לת/2, תמונות שצולמו ב- 11/98. אתה רואה את המעבר הפתוח. ת. אין חסימה של הדרך. המעקה לא חסם את המדרכה. זה אתר עבודה. ש. מפנה לת/2. ת. עגלת האשפה לא הייתה צריכה להיות שם. הרכב הסמוך לעגלה לא חוסם לדעתי, הוא במקביל לקו הבנייה. ש. מותר היה להחנות שם. ת. אסור היה להחנות באיזור. הרכב הוא רכב זר. ש. שלחתם פיקוח תנועה. ת. יש פיקוח תנועה באופן שוטף באיזור. ש. ניתנו דוחות. ת. כן. ש. גררתם רכבים. ת. באיזור הזה לא גוררים רכבים. אנו גוררים בעיקר בעבירות חמורות. ש. וזו לא עבירה חמורה. ת. אני לא יודע אם זו עבירה חמורה. ש. מותר היה לעצור ולחנות שם. ת. מהזוית בתמונה לא ניתן להבין כלום, אינני יכול להשיב אינני יודע אם היה שם תמרור. ש. מרשתי התלוננה על הפרעות כאלה ואחרות שמבצעת חב' צמנטכל. פניתם בכתב לחב' צמנטכל. ת. לא זכור לי שפנינו בכתב. כפי שאמרתי נערכו מספר סיורים ביחד עם צמנטכל ומנהלי הפרוייקט ועמדנו על הבעייתיות. ש. הם לא ביצעו את התנאים על פי ההיתר. ת. באופן כללי ביצעו. תמיד יכולות להיות הפרעות בתנועה על אחת כמה וכמה יש אתר בנייה בסמוך שיש עומסי תנועה ויציאה של משאיות. גם משאית זבל שלוקחת אשפה גם מפריעה. יש הבדל בין חסימה להפרעה. יש הבדל בין פקק לעומסי תנועה. ש. יש תוכנית מ- 3/99 יש לך הוכחה שההסדרים האלה בוצעו. ת. באופן עקרוני התוכנית הזו יושמה". זה שואל בחיטין וזה עונה לו בשעורין. מומחה בית המשפט רו"ח מ. רוזנטל הגיש חוות דעת וכן השיב על שאלות הבהרה אשר נשאל על ידי ב"כ העיריה רו"ח רוזנטל התבקש לחוות דעתו בשאלות שבמחלוקת בין הצדדים לעניין הפסדי התובעת, אם היו כמתואר בכתב התביעה. (החלטה מיום 25.4.07). רו"ח רוזנטל קבע כי שוכנע, כי עסקי בית המרקחת גם לפני ביצוע העבודות לא העלו רווחים. רק בשנת 1998 ורק לאחר שגב' פומרנץ החלה לעבוד התאפשרו רווחים ואף זאת, בסכום שאינו מהותי. בתשובות ההבהרה התברר כי מדובר ברווח בשנת 1998 של 22,000 ₪. למרות זאת, הרי לעסק חי יש מחיר והוא "מוניטין", גם אם הוא מפסיד בפעילות שוטפת, חישוב המוניטין הוא על כן 180,000 ₪. יש לציין כי בתשובות ההבהרה בעניין זה, השיב רו"ח רוזנטל כי היה ממליץ ללקוחו לקנות את בית המרקחת בסכום זה. חישוב זה של מוניטין מכיל בתוכו גם את הרווחים בעתיד הקשורים בעסק. רו"ח רוזנטל סבור כי יש לאשר לתובעת 75% מסכום תביעתה בעניין תשלוי המיסים והאגרות בסך 53,627 ₪ וכן חלק מדמי השכירות וההוצאות, ובסה"כ לפי נתוני קרן מגיע לתובעת 270,290 ₪. רו"ח רוזנטל הוסיף כי הוא משאיר לשיקול דעת בית המשפט את קביעת האחריות לסגירת בית המרקחת. בתשובות לשאלות ההברה, חזר רו"ח רוזנטל על עמדותיו. דיון המוציא מתברר עליו הראיה, ועל התובעת היה להוכיח כי סגירת בית המרקחת אמנם היתה עקב ההפסדים שנגרמו לה בגלל עבודות הנתבעות, הפסדים אשר נבעו מחוסר אפשרות הלקוחות להגיע אל בית המרקחת. מתברר מחוו"ד מר רוזנטל כי דווקא בשנת 1998 השנה בה החלו העבודות היו לתובעת רווחים בניגוד לשנים קודמות. ניתן להבין מחוו"ד מר רוזנטל כי המעבר מהפסד לרווח גם אם צנוע (22,000 ₪ בשנה), התרחש בגלל השינוי הפרסונלי בניהול בית המרקחת, התובעת נטלה לידיה את מושכות הניהול והדבר בא לידי ביטוי במאזן כספי. מעדותה של התובעת עצמה ניתן ללמוד כי עוד לפני תחילת העבודות הציעה את בית המרקחת למכירה והיה לה קונה, אך כשהתחילו העבודות הוא נסוג. (עמ' 16 לישיבה מיום 22.5.06). המסקנה מדברים אלו היא כי עוד לפני תחילת העבודות, קינן בתובעת הרצון למכור את בית המרקחת. סביר להניח כי עבודות החפירה, בכביש ליד בית המרקחת, הצבת מחסומים וכו' גם אם נשאר מעבר צר להולכי רגל, מכביד ביותר ואין צורך בעדות מומחים וכו' לדעת כי מצב זה יגרום ללקוחות בכוח או בפועל, להדיר רגליהם מן המקום ולחפש מזור במקום אחר. התובעת לא הזמינה לעדות ולו לקוח אחד או עובד אחד מבית המרקחת אשר יעידו כי חל שינוי מהותי מבחינת מספר הלקוחות הפוקדים את בית המרקחת לפני העבודות ועם תחילת ביצוען. אני מקבלת את טענות התובעת כי לעיריה אחריות כלפיה, הן מושגית והן קונקרטית. העיריה לכאורה גם פעלה במסגרת אחריותה זו כאשר דאגה להקפיד על תנאי ההתרים ושלחה מפקחים מדי יום כפי שהעיד מר אלדין. מה היו תוצאות הפיקוח, איננו יודעים כי משום מה לא חשבו שיש צורך לצרף לתצהיר את הדוחות, אותצהירי המפקחים עצמם לתצהיר או למצער להביא לדיון את דוחות המפקחים. מר אלדין הודה כי למעשה בשלושת החודשים הראשונים הקריטיים מבחינת התובעת לפני הסגירה, הנתבעת 1, ביצעה את העבודות בכביש עבור הנתבעת 2. למרות שצריכים להיות דוחות מפורטים אצל הנתבעת 2, בעניין זה התעלומה מה נכתב בדוחות אלו נשארה בעינה. התמונה שהצטיירה מעדותם של מר אלדין היא כי במלל מלאה הנתבעת את תפקידה על הצד הטוב ביותר. בפועל החומר לא הומצא לבית המשפט. אין בכך להועיל לתובעת שכן, כאמור היא לא הוכיחה במידה הנדרשת במשפט אזרחי כי העבודות גרמו לה לסגירת בית המרקחת, ואח"כ להחזרתו לבעליה. אי לכך, באשר לתביעה בגין הפסדים, התביעה נדחית. משכך גם נדחית התביעה לעניין ההוצאות עבור חשמל ומערכת האזעקה. הארנונה מסי הארנונה נקבעים בחוק וכך גם המקרים בהם יכולה הרשות המקומית ליתן הנחה או לפטור מתשלום. הפטר המירבי אותו יכלה התובעת לקבל הוא לתקופה של 6 חודשים, ולא יותר. כאמור, סביר מאוד להניח שהתובעת לא יכלה להמשיך ולהפעיל את בית המרקחת בתקופה בה ענני אבק אפפו אותו. רצוי היה כי ימצא פיתרון בחוק למקרים כגון אלו ותינתן לרשות המקומית האחראית על העבודות בתחום שפוטה, שיקול הדעת מתי ולכמה זמן לפטור בעלי עסקים כמו התובעת. רצוי למצוא מנגנון אשר יאפשר לבעלי עסקים, בקרבתם נערכות עבודות רחבות היקף וזמן לשאת בתשלומי מיסים מופחתים , ארנונה, כאשר ברור על פניו כי העבודות משבשות את שגרת העסקים, העבודה והרווחים, וניתן יהיה לבדוק כל מקרה לגופו. האפשרות לפטור לחצי שנה היא שרירותית,אך היא קבועה בחוק ועל פיו יש לנהוג. התובעת משום מה לא פנתה לקבל פטור זה של 6 חודשים, אך היא זכאית לו, וטוב היתה עושה הנתבעת 2 לו היתה מיוזמתה, שכן הכירה את נושא סגירת בית המרקחת, פוטרת את הנתבעת מתשלום זה. על כן, הנני מקבלת את התביעה במובן זה שעל הנתבעת להחזיר לתובעת את מסי הארנונה ואגרת האשפה אשר שולמה בגין 6 חודשים. הסכום יחושב מ- 1.1.99 ועד ל-1.7.99. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. הנתבעת תשא בהחזר האגרה באופן יחסי לסכום שיוחזר לתובעת וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 17%+מע"מ. הצדדים יגישו פסיקתא לחתימתי. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום ט' בשבט, תשס"ח (16 בינואר 2008) בהעדר הצדדים. חנה לפין-הראל, שופטת קלדנית:עידית א. זבלמשאית