מה השיקולים לקביעת שכ"ט של עורך דין ? בפניי תביעה שעניינה דרישה לתשלום שכ"ט עורך דין ותביעה שכנגד שעניינה דרישה לפיצוי בגין נזק שנגרם עקב רשלנות מקצועית של עוה"ד. כללי - התובע והנתבע שכנגד הינו עורך דין דורון רז (להלן - "עוה"ד"). הנתבע והתובע שכנגד הינו מר אסא רון (להלן - "הלקוח"). עוה"ד טוען בתביעה העיקרית כי הלקוח נותר חייב לו כספים בגין שכר טרחת עורך דין, בגין טיפול במספר עניינים משפטיים, בסך של למעלה מ- 57,700 ₪ המגיעים לעוה"ד כשכ"ט מוסכם, ולחלופין - כשכ"ט ראוי. הלקוח טוען להגנתו בתמצית, כי אין כל יתרת חוב בגין שירותי עורך דין וכי התביעה בהקשר זה התיישנה. בתביעה הנגדית טוען הלקוח כי נגרמו לו נזקים עקב טיפולו הרשלני של עוה"ד בהליך משפטי, אשר במסגרתו לא הגיש עוה"ד כתב הגנה מטעם הלקוח, גרם לכך שהתקבל כנגד הלקוח פס"ד בהעדר הגנה, והלקוח נאלץ לפתוח בהליכים ממושכים ויקרים על מנת לבטל את אותו פסה"ד, בסיועו של עורך דין אחר מטעמו. הלקוח העמיד את תביעתו שכנגד על סך של 50,000 ₪. עוה"ד מכחיש את כל הטענות המופיעות בתביעה שכנגד. דיון - 4. מטעם עוה"ד העיד הוא בעצמו (לגבי תצהירו ת/1 על נספחיו) והעיד עורך דין טל אבריאל (אשר טיפל בהליכים נשוא התביעה שכנגד לאחר עוה"ד, להלן - "עורך דין אבריאל"). אף הלקוח העיד בעצמו (לגבי תצהירו נ/3 על נספחיו). כמו כן, הוגשו לתיק בהמ"ש מסמכים נוספים. 5. לאחר בחינת העדויות והמוצגים ולאחר שקילת סיכומי הטענות מטעם הצדדים, מסקנתי הינה כי דינן של שתי התביעות להידחות. התביעה העיקרית - התיישנות התביעה - 6. עוה"ד דורש תשלום שכ"ט לגבי טיפול בחמישה נושאים (אשר יכונו כפי שהם כונו על ידי הצדדים): (א) תיק האפוטרופסות; (ב) תיק העזבון; (ג) הגביה בהוצל"פ; (ד) טיפול בע"א 4041/96 בבהמ"ש המחוזי; (ה) טיפול בנושא מול המפקח על רישום הבתים המשותפים. 7. מהמסמכים אשר צירף עוה"ד לתצהירו עולה כי דרישתו לגבי חלק מהחמישה התגבשה כבר ביום 1/9/1996 (מועד שליחת מכתבו ללקוח בגין חוב שכה"ט לגבי שנים מתוך חמשת הנושאים - נספח "ב" לתצהירו) וכי דרישתו לגבי כל חמשת הנושאים התגבשה במלואה כבר ביום 24/4/1997 (מועד שליחת מכתבו המפורט ללקוח בגין כל חמשת החובות - נספח "א" לתצהירו, אשר הועתק ככתבו וכלשונו כחלק מתצהירו של עוה"ד). משמע, שביום 24/4/1997 כבר בוצעו כל הפעולות נשוא דרישת חוב שכה"ט, כבר הגיע מועד הפרעון והלקוח כבר "פיגר" בתשלום המבוקש. רק לשם השלמת התמונה יצוין כי שכה"ט בגין הטיפול בתיק האפוטרופסות היה צריך להשתלם כבר בשנת 1994 (לרבות בגין שתי ישיבות בהמ"ש שהתקיימו כפי הנטען בשנת 1994), וכי שכה"ט הנטען לגבי הטיפול בתיק העזבון היה צריך להשתלם עוד בשנת 1995. 8. לכן, אף אם נצא מנקודת הנחה שעד אשר עוה"ד לא העלה על הכתב דרישה מסודרת לתשלום שכה"ט - הרי שהחובות לא התגבשו, כלומר - אף אם אלך כברת דרך לקראת עוה"ד, ואראה רק במכתב הדרישה המסודר מיום 24/4/1997 את המועד בו קמה עילת התביעה - הרי שהיא התיישנה ביום 24/4/2004, ואילו התביעה דנן הוגשה ביום 23/8/2004 - ולכן התיישנה. 9. לשיטת עוה"ד, מרוץ ההתיישנות מתחיל רק לאחר זמן של "המתנה סבירה" לתשלומו, כיון שהוא הסכים לדחיה מסויימת של התשלום (ומפנה לתשובתו של הלקוח במענה למכתב דרישה נוסף שהוא שלח ללקוח ביום 12/12/97, ממנו ניתן ללמוד כי הלקוח היה במצוקה כלכלית באותה העת והבטיח לפרוע את החשבונות לכשירווח לו - נספח "ז" לתצהירו). 10. לשיטתי, אף אם עוה"ד הסכים לאפשר ללקוח אורכה מסויימת - אין בכך כדי לשנות את המסקנה לפיה עילת התביעה התגבשה כבר ביום 24/4/1997 לכל המאוחר. אם בין הצדדים הוסכם על מועד אחר מוגדר לתשלום החובות - היה צורך לסכם בדיוק מהו אותו מועד (שלא לומר להעלות הסכמה זו על הכתב). אך כיון שאין כל הוכחה באשר להסכמה לדחייה שכזו, דין הטענה להדחות. במיוחד הדברים אמורים שעה שלא הוצגה בפני הסכמה של עוה"ד לאותה דחייה שביקש הלקוח - כלומר, אין מכתב בו עוה"ד מסכים במפורש לדחות את התשלום בשל מצוקת הלקוח - ומכתבו זה של הלקוח נותר ללא מענה. בנוסף, יש לציין כי מאותה התכתבות משנת 1997 עולה שהיא מתייחסת בחלקה לטיפול משפטי שהעניק עוה"ד לבן של הלקוח, אריאל רון (להלן - "אריאל"), ולכן - אף אם היתה הסכמה לדחיית מועד תשלום שכה"ט - הרי שלא ברור אם היא התייחסה הן לאריאל והן ללקוח, או רק ללקוח או רק לאריאל, ולאילו תיקים מתוך חמשת התיקים נשוא תובענה זו. 11. עוד אציין כי במקרה זה הטעם שבבסיס קביעת מועד להתיישנות בא לידי ביטוי באופן בולט במיוחד, וזאת כיון ששוכנעתי כי ללקוח נגרם נזק ראייתי משמעותי עקב ההתיישנות (או השיהוי). שהרי, הלקוח טוען להגנתו כי הוא שילם בעת הרלבנטית לעוה"ד כספים נוספים על אלו אשר מציין עוה"ד - אך בשל חלוף הזמן, אין באפשרותו להמציא אסמכתאות באשר להעברות כספים כאמור. אני סבורה כי במקרה זה יש ליתן משקל משמעותי לטענה שכזו - שהרי לא יתכן לצפות מהלקוח להשאיר בידיו מסמכים מהשנים 1995-1997, כגון: ספחים של המחאות, או פרטים בדבר העברות בנקאיות, או משיכת מזומנים וכו' - שמא בשנת 2004 תוגש נגדו תביעה בנדון. הדרישה לשכר טרחה מוסכם - 12. מעבר לקביעתי כי התביעה התיישנה, אוסיף כי לא הורם הנטל המוטל על שכמו של עוה"ד להוכחת קיום חוב שכ"ט מוסכם. 13. אקדים ואומר כי עוה"ד טוען שהסכם שכ"ט בכתב קיים רק לגבי שני תיקים מתוך החמישה - תיק האפוטרופסות ותיק העיזבון, ושלגבי שלושת התיקים האחרים - לא סוכם מראש (לא בכתב ולא בעל-פה) מה יהא גובה שכר הטרחה שישולם לעוה"ד ו/או מועד תשלומו, אלא שהיה ברור ששכר הטרחה ישולם לכשירווח לנתבע במועד עתידי סביר (סעיף 3 לתצהירו). 14. הלקוח טען בתצהיר עדותו הראשית כי לגבי כל עניין משפטי, סוכם בין הצדדים על תשלום שכר הטרחה, והצדדים חתמו על הסכמי שכר טרחה (סעיף 6 לתצהירו), אם כי בשל חלוף השנים - אין בידי הלקוח העתקים של ההסכמים, וכי הוא מתקשה לזכור מה הוסכם ביניהם, כמה שולם והאם בגין כל תשלום אשר בוצע הגיעה לידי הלקוח חשבונית (סעיפים 7 ו-10 לתצהירו). 15. יש במחלוקת זו כדי להוות תימוכין נוסף לעמדתי באשר לנזק הראייתי שנגרם במקרה זה ללקוח, ומעבר לכך - במצב דברים זה, ניתן יהא לבחון את הדרישה לגבי שכ"ט מוסכם רק באשר לשני הנושאים אשר לגביהם צורף הסכם שכה"ט בכתב. לגבי שלושת הנושאים האחרים - יש לדחות את הטענה בדבר הסכמה לגבי שכ"ט זה או אחר, שהרי עוה"ד עצמו אינו טוען שהיתה הסכמה (אף לא בעל-פה) ולא אמשיך לדון בה בהקשר זה. 16. תיק האפוטרופסות - בהתאם להסכם אשר נחתם בין הצדדים ביום 20/5/94 (נספח "ג" לתצהיר עוה"ד) שכה"ט היה אמור להיות 700 $ + מ.ע.מ. במקרה ולא תוגש התנגדות ו-1,000 $ + מ.ע.מ. במקרה שתוגש התנגדות - דא עקא, שעוה"ד לא ציין אם הוגשה התנגדות או לא, ולא ברור לי כיצד הוא מצפה שאקבע כמה שכ"ט הוא אמור היה לקבל. תניה נוספת הינה תשלום של 340 $ + מ.ע.מ. לגבי כל ישיבה, ועוה"ד טוען כי הוא הופיע בשתי ישיבות בהמ"ש בעניין זה (בתאריכים 20/5/1994 ו-8/6/1994). מן הסתם, לא המציא עוה"ד כל ראיה באשר לקיומן של שתי ישיבות אלו, והדרישה בהקשר זה אינה יכולה להענות. בנוסף, הוסכם כי תנאי התשלום יהיו בסכום של 114 $ מדי חודש, החל מיום 1/6/1994 - ושוב, עוה"ד אינו מפרט כמה תשלומים שולמו אם בכלל, בעוד שהלקוח טוען כי הוא פרע את חלקם, אך אינו יכול לזכור כמה ומתי. לכן, לגבי תיק זה - אשר לגביו אכן קיים הסכם שכ"ט מסודר בכתב, לא הורם הנטל לקיום החוב. 17. תיק העיזבון - אף כאן קיים הסכם שכ"ט בכתב מיום 11/8/95 (נספח "ו" לתצהיר עוה"ד), אך שוב לא הורם הנטל להוכחת זכאותו של עוה"ד לשכ"ט המוסכם. בהסכם מצוין כי התשלום אמור להיות בסך של 5,000 $ + מ.ע.מ. וכי התשלום יבוצע בסמוך לאחר מתן פסק הדין בבהמ"ש המחוזי באותו עניין. עוה"ד טוען כי פס"ד שכזה ניתן ביום 18/9/95, אך לא הובאה כל ראיה בהקשר זה, למרות שהלקוח הכחיש את החוב גם לגבי עניין זה (ולא למותר לחזור שוב על עמדתי לפיה, אם אכן פסה"ד ניתן כבר בספטמבר 1995, ומאותו מועד קמה עילת התביעה - אין כל אפשרות להתגבר על טענת ההתישנות). בנוסף, לגבי תיק זה - טוען עוה"ד כי הוא שילם סכום מסויים לפרופ' בנטל וכי קיבל סכום מעורך דין משיח. אולם, לא צורף כל אישור ו/או חשבונית בגין סכומים אלו (מוצג ת/1, סעיף 4ב') - והדרישה לגביהם נדחית אף היא. 18. לסיכום, הדרישה לתשלום שכר טרחה מוסכם נדחית. לגבי שני הנושאים לגביהם הוכח מה הוסכם - הרי שלא הוכח שקמה הזכאות לקבלת שכה"ט המוסכם, ולגבי שלושת הנושאים האחרים - לא הוכח מה הוסכם. הדרישה לשכר טרחה ראוי - 19. טענתו החלופית של עוה"ד היא לתשלום שכר טרחה ראוי, הן לגבי תיק העזבון והאפוטרופסות והן לגבי שלושת התיקים הנוספים, אך אין לקבל טענה חלופית זאת, מהנימוקים המצטברים הבאים. 20. ההלכה, המפורטת בע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ ואח' נ' יצחק יחיאל עורך דין, פ"ד נח(5) 20, בעמ' 27-26, הינה שאכן ניתן לפסוק שכר "ראוי" לעורך דין, אך יש צורך להוכיח בראיות מפורשות מהו שיעורו - לאמור : "הנה כי כן, בין הצדדים לא נערך מעולם הסכם שכר-טרחה - לא בכתב ואף לא בעל-פה. מהו הדין במקרה כזה ? הכלל בעניין זה מצוי בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע לאמור: חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה. ... הנה אפוא, ברגיל, היעדרו של הסכם שכר-טרחה אין בו משום אות וסימן לכך שהשירות ניתן בחינם. אדרבא, רואים את הצדדים כאילו הסכימו ביניהם שבתמורה לשירות יקבל עורך-הדין את השכר הראוי. ... כיצד אומדים את השכר הראוי? קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. ודוק: דרך קביעתו של השכר הראוי, ושיעורו, אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית המשפט לקבעם על בסיס הראיות המובאות בפניו .... בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את הזמן שהקדיש עורך הדין לטיפול בעניינו של הלקוח, את מהותו, היקפו ומידת מורכבותו של השירות, את שוויו של העניין נשוא השירות, ואת המוניטין של עורך-הדין .... כמו-כן ניתן להתחשב בשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה בתחום הנדון - במידה וקיימת שיטה כזו .... בפועל, ההכרעה בשאלת השכר הראוי אינה תמיד מן הקלות. כאמור, בית המשפט אינו נסמך, בעניין זה, על "ידיעה שיפוטית", ותכופות נדרש הוא לעדויות מפי מומחים בדבר השכר המקובל בנסיבות המקרה". (ההדגשות אינן במקור). 21. בענייננו, לא הובאה עדות של מומחה, ואף לא הובאו כל נתונים משמעותיים באשר לעצם הטיפול בנושאים הרלבנטיים, מהות הטיפול, משך הטיפול, הפעולות שבוצעו וכיוצ"ב. 22. יתרה מכך. בע"א (מחוזי חיפה) 1190/05 זמיר פנחס נ' עורך דין דן שפריר (מיום 8/3/2006, ), נקבע כי יש לאמץ גישה "מרוככת" של ההלכה שנקבעה בע"א 9282/02 הנ"ל, לאמור: "נראה, כי אכן ראוי להוכיח את השיקולים הרלוונטיים לקביעת שכ"ט בכל מקרה ומקרה באמצעות מומחים. אלא, שבהעדר מומחים או ראיות אחרות, ובהתבסס על העיקרון העומד בבסיס סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, נראה, כי ניתן להסתמך על התעריף המינימאלי המומלץ שנקבע בכללי לשכת עורכי הדין (כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס- 2000), כפי שאכן נעשה ע"י ביהמ"ש קמא. אחרי, ככלות הכל, אילו היה מובא עד מומחה לביהמ"ש, מן הסתם היה מעיד כי ככלל גובה עורך דין שכ"ט שהנו לפחות בגובה התעריף המינימאלי המומלץ ע"י הלשכה. נראה כי בקביעת שכ"ט לפי התעריף המינימאלי המומלץ במקרה זה, יש משום איזון ראוי בין העיקרון לפיו אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין, לבין זכותו של הלקוח שלא לשלם סכומי שכ"ט גבוהים שלא הוסכם עליהם מראש. בהסתמכות על שכר הטרחה המינימאלי, בהעדר הסבר אחר בין הצדדים ובהעדר ראיות אחרות, יש גם משום מדיניות ראויה לגבי מקרים בהם לא טרח עוה"ד לקבוע שכר טירחה מראש ולא הובאו ראיות אחרות המצדיקות סטייה מהתעריף המינימאלי המומלץ." 23. משמע, שאף אם הייתי מאמצת גישה "מקלה" זו של בית המשפט המחוזי, ומבקשת לנסות ולקבוע את שכר הטרחה הראוי על בסיס התעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין, ללא צורך בהבאת חוו"ד של מומחה בנדון, הרי שלא סופקו נתונים לצורך ביצוע פעולה שכזו, כפי שאפרט. 24. תיק האפוטרופסות ותיק העזבון - מהאמור לעיל לגבי שני תיקים אלו, עולה כי אין בידי נתונים מוכחים באשר למהות הפעילות בתיקים. 25. הגביה בהוצל"פ - עוה"ד דרש בגין הטיפול בתיקים אלו 20% + מ.ע.מ. מהגבייה בפועל. עם זאת, עוה"ד לא טרח להסביר מדוע זהו שכ"ט על פי התעריף המינימלי ומהם הסכומים אשר הוא הצליח לגבות עבור הלקוח (לרבות - מה היה גובה החוב בכל תיק בנפרד, אילו סכומים התקבלו בכל אחד מתיקי ההוצל"פ במהלך כל תקופת הגביה, כמה התקבל בסך הכל, כמה העביר ללקוח (אם בכלל), וכמה וכיצד קיזז לעצמו מכל תיק בעבור שכר טרחתו, ומיותר לציין כי לא הוצג כל מסמך בהקשר זה). בנוסף, בעדותו בפני הודה עוה"ד כי הוא קיזז על דעת עצמו, וללא הרשאה של הלקוח, כספים שהוא גבה מתיקי ההוצל"פ על חשבון שכ"ט שלדעתו הלקוח היה חייב לו, כאשר הוא חוזר ומסביר כי לא היתה בין השניים הסכמה בדבר הקיזוז שהוא ביצע על דעת עצמו (וראו את עדותו בעמ' 6, שורות 21-2). לשיטתי, מעבר לפסול העקרוני אשר בביצוע קיזוז עצמי לא מוסכם שכזה, הרי שיש בכך כדי לשמוט כל בסיס לדרישה לפסיקת שכ"ט ראוי בשל העדר כל נתונים רלבנטיים מספקים (ובמיוחד מידע באשר לשיעור הקיזוז שבוצע). 26. טיפול בע"א 4041/96 בבהמ"ש המחוזי - הלקוח הכחיש את עצם טיפולו של עוה"ד בעניין זה, וטען בתצהיר עדותו הראשית כי לא זכור לו באיזה הליך מדובר (סעיף 13 לתצהירו), עוה"ד לא הגיש כל מסמך אשר ממנו ניתן ללמוד מה היה אותו ערעור, האם הוא אכן טיפל בשם הלקוח בהליך זה (כגון יפוי כח), ומה היו הפעולות שבוצעו במסגרת ההליך - ולכן כבר בשלב זה יש לדחות את הדרישה לגביו. כמו כן, לא הוכח מהו התעריף המינימלי הרלבנטי בהקשר זה (ויצוין כי עסקינן בהליך משנת 1996, ולכן האמור בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, אינו רלבנטי, והיה צריך להוכיח את הדרישה כדבעי, ולא ניתן להסתפק באמור במכתבו של עוה"ד מיום 24/4/1997 בהקשר זה. 27. הטיפול בנושא מול המפקח על רישום הבתים המשותפים - אף כאן, הלקוח טוען בתצהירו כי אינו זוכר באילו פעולות מדובר, אם בכלל (סעיף 14), ואף כאן - עוה"ד לא צרף יפוי כוח ולא הציג ראיה כלשהי לביסוס הטענות בדבר הטיפול (כגון: מספר הפגישות אותן ערך בלשכת רישום המקרקעין, מידע לגבי שעות העבודה שהושקעו וכו'). בנוסף, אף בנושא זה - אין פירוט לגבי שכר ראוי לגבי שעת עבודה, אין כל פירוט לגבי הוצאות (כגון נסיעות) וכו' - ואף במהלך עדותו לא הוסיף עוה"ד כל מידע רלבנטי אשר אולי יוכל למלא את החסר. לכן, דרישה זו נדחית אף היא. 28. לכן, לא הוכחה אף הדרישה החלופית לגבי שכ"ט ראוי, ויש לדחותה. 29. בנוסף לאמור לעיל, אבקש להוסיף מספר הערות כלליות: 30. ראשית, בחינת הסכומים המפורטים במכתב מיום 24/4/1997, מגלה כי סך כל הדרישות הנטענות שם אינו מסתכם לסכום הכולל הנטען באותו מכתב. 31. שנית, עוה"ד ערך שערוך לסכומים הנתבעים על ידו, וזאת ללא פירוט כיצד ערך חישוב זה, ועל מה החישוב מתבסס. 32. שלישית, עוה"ד לא צרף מטעמו את כרטיס הלקוח אשר התנהל במשרדו לגבי הלקוח, למרות שבעדותו הוא טען שהוא הסתמך על כרטיס זה בחישוב החוב (עמ' 7, שורות 15-13). 33. לסיום הדיון בתביעה העיקרית, אפנה לדברי בת.א. 13033/03 עורך דין זכי כאמל נ' המועצה המקומית עוספיה ואח', פסקה 28 (מיום 21.8.06, ), לאמור : "... לשיטתי דווקא שעה שעסקינן בחוזים לגבי שכ"ט של עורכי דין, יש להקפיד הקפדה יתרה על קיומו של הסכם שכ"ט מסודר בכתב. יש לצפות במיוחד מציבור עורכי הדין לדאוג להסדרת העסקתם בצורה ברורה, בין היתר - על מנת למנוע ניהול הליכים כגון אלו, אשר אינם נוחים לכל הנוגעים בדבר ומעמיסים את מערכת בתי המשפט בתביעות שניתן היה למנוע על נקלה." וזאת, אף בהתייחס לגישה "המקלה" אשר נקבעה בע"א 1190/05 אשר אוזכר לעיל. התביעה שכנגד - 34. הלקוח טוען כי עוה"ד ברשלנותו גרם לו נזקים כבדים ביותר, אשר יש לקזזם מתביעתו. אזכיר כי לשיטת הלקוח, עוה"ד יצר כלפיו מצג רשלני, לפיו הוא מייצג אותו בתביעה אשר הוגשה ביום 14/8/02, על ידי אחיו של הלקוח, מר אלי רון (להלן - "האח"), וזאת לבהמ"ש השלום בחדרה (ת.א. 3629/02) אשר הועברה לאחר מכן לביהמ"ש לענייני משפחה בכפר סבא (תמ"ש 21910/02). 35. לטענת הלקוח, עוה"ד יצר מצג לפיו הוא מייצג אותו למרות העדר יפוי כוח או הרשאה בכלל (סעיפים 28-27, ו-34 לתצהירו). ממשיך הלקוח וטוען כי כתוצאה ממצג זה, לא הוגש מטעמו כתב הגנה במועד, וניתן כנגדו פסק דין בהעדר. פסק דין זה גרר פעולות משפטיות רבות שהלקוח נדרש להן על מנת לבטל את אותו פסה"ד (וראו את פירוט הפעולות שבוצעו בסעיפים 67-38 לתצהיר), תוך השתת הוצאות רבות - לרבות : הוצאות שנפסקו על ידי בתי המשפט, שכר טרחה לעורך דין אבריאל, עוגמת נפש שנגרמה לו והוצאות בגין ניהול ההליכים בזמן שהייתו של הלקוח בחו"ל. 36. עמדתי היא כי אכן מהמסמכים עולה כי עוה"ד פעל באופן תמוה ואף רשלני, כיון שהוא לא עדכן את הלקוח באשר להגשת התביעה נגדו במועד המוקדם ביותר האפשרי. עם זאת, עוה"ד עדכן את הלקוח לגבי ההליכים כחודשיים לפני שניתן פסה"ד בהעדר ההגנה נגד הלקוח (כפי שאפרט להלן), תוך שהוא מודיע לו במפורש כי עליו להגיש כתב הגנה מטעמו בעצמו, או לחילופין, להודיע לעוה"ד כי הוא מייצג אותו בהליכים על מנת שזה האחרון יגיש את כתב ההגנה מטעמו. כיון שהלקוח לא עשה אף אחת משתי הפעולות, הרי שלמעשה פסה"ד שניתן בהעדר הגנה ניתן שלא עקב רשלנותו של עוה"ד - ולכן, אין קש"ס בין התנהלותו של עוה"ד (אשר אינה ראויה) לבין מתן פסה"ד. 37. לצורך הבהרת עמדתי, אין מנוס אלא לתאר בקצרה את השתלשלות האירועים סביב ההליכים שבין הלקוח לבין האח, ויודגש כי הפירוט אשר להלן מבוסס על המסמכים אשר הונחו בפני, ולמעשה - לגבי עיקרי הדברים אין מחלוקת בין הצדדים : (א) ביום 14/8/2002 הוגשה התביעה על ידי האח, יחד עם בקשה לקבלת פטור מתשלום אגרה. האח ציין בכתב התביעה את שמו וכתובתו של עוה"ד כבא כוחו של הלקוח. (ב) ביום 15/8/2002, החליט בהמ"ש לבקש את תגובת הלקוח לבקשה למתן פטור מאגרת בהמ"ש, ושלח את ההחלטה בדבר הצורך בהגשת תגובה לעוה"ד שצוין כב"כ הלקוח. בנוסף, הוחלט על העברת התביעה לבהמ"ש לענייני משפחה בחדרה. (ג) ביום 21/8/2002, שלח עוה"ד מכתב לאח ובו דרש לקבל העתק מכתב התביעה ומהבקשה למתן פטור מאגרה. (ד) ביום 26/8/2002, הגיש עוה"ד לבהמ"ש תגובה לבקשה למתן פטור מאגרה. בכותרת התגובה ציין עוה"ד שהוא מייצג את הלקוח. (ה) ביום 3/9/2002, החליט בהמ"ש לענייני משפחה בחדרה להעביר את התיק לבהמ"ש לענייני משפחה בכפר סבא. (ו) ביום 13/9/2002, פנה הלקוח שנית לאח בדרישה שכתב התביעה יועבר לעיונו. (ז) ביום 24/9/2002, עוה"ד הגיש תגובה לגבי החלטת ההעברה השניה, אשר אף שם צוין כי הוא מייצג את הלקוח. (ח) ביום 6/1/2003, החליט בהמ"ש לקבל את הבקשה למתן פטור מאגרה והורה על הגשת כתב הגנה עד יום 10/2/2003. (ט) ביום 20/1/2003, הודיע עוה"ד לבהמ"ש כי הוא עדיין לא קיבל העתק מכתב התביעה, ושוב צוין כי הוא מייצג את הלקוח. (י) ביום 22/1/2003 הורה בהמ"ש כי כתב ההגנה יוגש עד יום 2/3/2003, וכי על מזכירות בהמ"ש לשלוח לעוה"ד העתק של כתב התביעה. (יא) ביום 27/2/2003 שוב פנה עוה"ד לבהמ"ש, טען שהוא טרם קיבל העתק של כתב התביעה, וביקש אורכה להגשת כתב ההגנה בתיק. בבקשה זו ציין עוה"ד כי הוא לא היה אמור להיות מלכתחילה מען להמצאת כתב התביעה, כי לא ברור אם הוא ייצג את הלקוח בהליכים, כי אין בידו יפוי כוח מאת הלקוח - וכי בכל מקרה יש ליתן אורכה להגשת כתב ההגנה. (יב) ביום 2/3/2003 נתן בהמ"ש אורכה להגשת כתב ההגנה עד ליום 6/4/2003. (יג) ביום 10/3/2003 הגיש הבן של הלקוח, בשם הלקוח, בקשה להעברת התיק לבהמ"ש לענייני משפחה בחיפה בתוספת מכתב המופנה למזכירות, ובו הוא מבקש לשלוח העתק של ההחלטה בקשה אליו. חשוב לציין כי במכתב זה (נספח "טז" לתצהיר הלקוח) מצוין כי בקשה קודמת זהה כבר הוגשה על ידי הלקוח באמצעות הפקס' ביום 24/2/2003. (יד) ביום 11/3/2003, קבע בהמ"ש כי עוה"ד מייצג את הלקוח, ולכן יש לשלוח לעוה"ד את הבקשה ואת ההחלטה. (טו) ביום 14/3/2003 שלח עוה"ד מכתב ללקוח אליו הוא צירף הודעות והחלטות הנוגעות להליכים, כאשר בסעיף 10 לאותו מכתב הוא כותב : "מי מייצג ? ואם אני - נא צור איתי קשר מיידי !!!" (נספח "יז" לתצהיר הלקוח). המכתב שוגר לת.ד. של הלקוח ולפקס' שלו (וראו את הפרטים אשר בכותרת המכתב ואת הודאתו של הלקוח באשר לנכונות הפרטים בחקירתו בעמ' 13 שורות 16-18). עוד יש לציין כי המכתב שוגר אף לכב' השופטת אספרנצה אלון, אשר הייתה במועדים הרלבנטיים עורך דין פעילה בחיפה, כאשר אין מחלוקת בין הצדדים באשר לכך שכלתו של הלקוח, הגב' ליטל רון, היתה במועדים הרלבנטיים מזכירה במשרדה של כב' השופטת אלון. במהלך המשפט לא טען מי מהצדדים כי כב' השופטת טיפלה בתיק מטעם הלקוח או שהגישה מטעמו מסמכים כלשהם, והלקוח הסביר כי כיון ששהה בחו"ל באותה העת, הוא ביקש שהחומר הרלבנטי יועבר למשרדה - שמא תוכל לסייע לו בניהול ההליכים (עמ' 13 שורה 21 עד עמ' 14 שורה 2). (טז) ביום 27/3/2003 הגיש הלקוח שוב בקשה למתן אורכה להגשת כתב ההגנה, באמצעות בנו, וציין בבקשה כי הלקוח נמצא בחו"ל וכי רק לאחר שובו הוא ינסה לשכור את שירותיו של עורך דין אשר יטפל בהליכים מטעמו. (יז) ביום 30/3/2003 החליט בהמ"ש כי הלקוח מיוצג על ידי עוה"ד ואין מקום להתייחס לבקשות שמגיש הלקוח "מעל ראשו" של עוה"ד (כלשון ההחלטה). (יח) ביום 1/4/2003 הגיש הלקוח בקשה לעיון מחדש בהחלטה שלא להעביר את התיק לבהמ"ש בחיפה (החלטה אשר ניתנה בנוגע לבקשתו בהקשר זה במועד לא ברור). חשוב לציין כי בבקשה זו (נספח "יט" לתצהיר הלקוח) מצוין בסעיף 1 כי ללקוח נודע לראשונה על הגשת התביעה נגדו "במהלך חודש פברואר 2003" וכי הוא אינו מיוצג על ידי עוה"ד. (יט) ביום 18/5/2003 ניתן פסה"ד כנגד הלקוח בהעדר הגנה. 38. על סקירת האירועים הנ"ל, אשר לא היה מנוס אלא לפרטה, מבוססת קביעתי כי אין לתלות בעוה"ד את האשמה לגבי העובדה כי כנגד הלקוח ניתן פסה"ד ביום 18/5/2003. 39. אני סבורה כי היה על עוה"ד לנסות ולאתר את הלקוח, אף אם שהה בחו"ל, לרבות באמצעות בני משפחתו שבארץ, מיד לאחר שלמד לדעת על ההליכים, כלומר - כבר בחודש אוגוסט 2002. לא מקובלת עלי עמדתו של עוה"ד לפיה, הוא סבר שיש להמתין עד שיהא בידו העתק של כתב התביעה טרם יפנה ללקוח ויספר לו על ההליכים (וראו את עדותו בעמ' 8, שורות 31-28, ועמ' 9, שורה 1). 40. כך גם, אני סבורה כי היה על עוה"ד להמנע מלציין את שמו כמי שמייצג את הלקוח בכותרות של המסמכים אותם הגיש לבהמ"ש, שעה שלמעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי הוא לא ייצג את הלקוח באותה עת וכי לא היה בידו יפוי כח מתאים. 41. עם זאת, אין קשר בין ההתנהלות הנ"ל לבין העובדה שניתן פס"ד בהעדר הגנה כנגד הלקוח. שהרי לשיטת הלקוח בעצמו הוא ידע על ההליכים כבר בפברואר 2003 (וראו את נספחים "טז" ו-"יט" המוזכרים מעלה) וידע שהוא אינו מיוצג על ידי עוה"ד בהליכים אלו, ולכל המאוחר הוא ידע על כך במרץ 2003, במועדים בהם הוא הגיש מטעמו (באמצעות בנו) מסמכים לבהמ"ש שם הוא מציין כי הוא אינו מיוצג. 42. הלקוח לא יכול לטעון שעוה"ד הציג כלפיו מצג שווא לגבי הייצוג, כיוון ששניהם מסכימים שעוה"ד לא ייצג אותו. כלומר, על עוה"ד היה להמנע מליצור מצג שכזה כלפי בהמ"ש ואולי אף כלפי הצד שכנגד, אבל בכל הנוגע ליחסים שבין עוה"ד לבין הלקוח - לא היה מצג שכזה. 43. כך גם, יש ליתן משקל לכך שעוה"ד שלח ללקוח את המכתב מיום 14/3/2003 (נספח "יז" המוזכר מעלה) - הן לכתובתו והן למשרדה של כב' השופטת אלון, ואף לאורו של מכתב זה ברור שהלקוח ידע על ההליכים, ביקש לקבל את המסמכים באמצעות הגב' ליטל רון, וידע על חובתו לטפל בנושא. אפנה כאן לעדותו של הלקוח עצמו, כאשר הוא נשאל מה הוא אמר לבנו כאשר זה האחרון סיפר לו על ההליכים, לאמור : "אמרתי לו שאם זה תביעה נגדי צריך לעשות משהו" (עמ' 14, שורה 5). 44. אשר על כן, היה על הלקוח לדאוג לייצוג משפטי ולהגשת כתב הגנה מטעמו, והוא לא עשה כן מחודש פברואר עד חודש מאי, דהיינו במשך שלושה חודשים (או חודשיים, לכל הפחות). 45. עוד יודגש כי בתצהירו מתאר הלקוח בפרוטרוט את השתלשלות העניינים במהלך החודשים עד סוף מרץ 2003, אך לא מסביר מאומה באשר לפעולותיו במהלך חודש אפריל 2003 והמחצית הראשונה של מאי 2003. הלקוח לא מציין אם פנה לעוה"ד בקשר לתיק, או שפנה לכב' השופטת אלון בנדון, או לעורך דין אחר, או שביקש מבנו לבצע פעולות נוספות וכו'. אין כל מידע באשר להתנהלות הלקוח (הגם ששהה בחו"ל) באותו פרק זמן "קריטי" של חודש וחצי, עד שניתן פסה"ד כנגדו - והדבר מעורר תמיהה. 46. במצב דברים זה, אין לתלות את האחריות לגבי מתן פסה"ד בהעדר הגנה על שכמו של עוה"ד, ואין לקבל את התביעה שכנגד המתייחסת לעלויות ולנזקים שנגרמו עקב הצורך לנקוט בהליכים נוספים לצורך ביטול פסה"ד שניתן בהעדר הגנה (הליכים אשר נוהלו על ידי עורך דין אבריאל ואשר הביאו בסופם לתוצאה המבוקשת - כלומר, שפסה"ד מיום 18/5/2003 בוטל בהחלטת בהמ"ש מיום 28/5/2006 - וראו את מוצג נ/2 אשר הוגש לתיק על ידי עורך דין אבריאל, ואת חקירתו בעמ' 11 שורה 14). סיכום - 47. אשר על כן, לאור כל האמור מעלה, אני דוחה הן את התביעה העיקרית והן את התביעה שכנגד - וכל צד ישא בהוצאותיו. אזכיר לעוה"ד רז כי עליו לשאת בשכרו של העד, עורך דין אבריאל, כפי שפורט בהחלטה במהלך הדיון ביום 28/2/2007 (עמ' 13 לפרוטוקול) ועליו לשלם את ההוצאות בתוך 14 יום מהיום.שאלות משפטיותעורך דין