השופט י. גריל, ס. הנשיאה (אב"ד): א. בפנינו ערעור על פסק-דינה של ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (נוסח משולב) (להלן: "החוק", להלן: "הועדה") שליד בית משפט השלום בחיפה, מיום 27.2.07, בראשות כב' השופטת (בדימוס) ר. טובי-פרידמן, ב-ע"נ 671/00, לפיו דחתה הועדה את הערר שהגיש המערער על החלטת המשיב מיום 27.5.00, אשר דחה את תביעתו של המערער להכרת זכות (חבלה) לפי החוק הנ"ל, וזאת מן הטעם שאין קשר סיבתי בין אוטם שריר הלב בו לקה המערער ביום 5.5.99, לבין תנאי שירותו של המערער. ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה: המערער, יליד 1960, התגייס ביום 22.5.85 לשירות בתי-הסוהר. ביום 5.5.1999 התייצב המערער ברמלה לישיבה לרגל כניסתו לתפקיד של מפקד חדש ליחידת "דרור" בה שירת המערער. בסמוך לשעה 10:00 חש המערער כאבים בחזה וחולשה כללית, אך לא התייחס לכך. במהלך נסיעתו צפונה, בסמוך לשעה 16:00, התגברו הכאבים ואזי הועבר המערער לבית החולים ואובחן כסובל מסתימה בעורק הראשי בלבו, ומאוטם שריר הלב. לטענת המערער גרמו לו תנאי שירותו ללחץ נפשי מתמשך שהביאו לשינויים בתפקודו היומיומי. ג. בפסק-דינה ציינה הועדה שאין מחלוקת בין המומחים על כך שהמערער לקה באוטם שריר הלב במהלך שירותו. יחד עם זאת, דחתה הועדה את גירסת המערער בדבר הדחק הנפשי שנגרם לו במהלך הישיבה שהתקיימה ברמלה ביום 5.5.99, וזאת משום שגירסה זו הועלתה כגירסה מאוחרת המופיעה לראשונה בתצהיר המערער שהוגש כמעט שנתיים לאחר אותו אירוע. בנוסף: גירסה מאוחרת זו אינה מתיישבת עם הגירסה הראשונה בבקשתו של המערער להכרת נכות, וכן עם המידע שמסר המערער בעת אישפוזו בבית-החולים, ועם המידע שמסר לד"ר ש. עמיקם בבדיקתו הראשונה. הועדה קיבלה את טענתו של המשיב לפיה בארבע הזדמנויות שונות, בסמוך למועד האירוע, לא הזכיר המערער כלל שהתרחש אירוע כלשהו ביום האשפוז. המערער העלה את גירסתו זו לראשונה רק לאחר שהמשיב דחה את תביעתו בנימוק שהמדובר בשירות ארוך וכי בהעדר אירוע חריג לא ניתן להכיר בקיומו של קשר סיבתי לשירות. הועדה קיבלה את עמדת המשיב שגירסה זו של המערער היא בבחינת "גירסה כבושה". תצהיריהם של העדים מטעם המערער הוגשו כשלוש שנים לאחר האירוע. עוד קיבלה הועדה את טענת המשיב לפיה לא ניתן הסבר מניח את הדעת לשיהוי הארוך שבין האירוע לבין מסירת הגירסה המאוחרת שהועלתה לאחר שהמשיב דחה את תביעתו של המערער, וכי גירסתו זו של המערער הועלתה רק במסגרת הליך הערעור. ד. הועדה קבעה בפסק דינה שהמערער לא ייחס חשיבות לישיבה שהתקיימה ביום 5.5.99, ולא ציין אותה כלל כגורם לאירוע. אילו היה מתרחש באותה ישיבה דבר מה חריג, היה הדבר אמור לבוא לידי ביטוי בסמוך לישיבה. גם בפני קצינת הרווחה לא ציין המערער (ביום 16.6.99) שאירע דבר-מה חריג בישיבה בטרם הועבר לבית החולים. בפני הועדה הונחה חוות דעתו של הקרדיולוג ד"ר י. פרידמן מטעם המערער, מחד גיסא, וחוות דעתו של הקרדיולוג ד"ר ש. עמיקם מטעם המשיב, מאידך גיסא. הועדה העדיפה את חוות דעתו של ד"ר ש. עמיקם, ודחתה את חוות דעתו של ד"ר י. פרידמן וזאת מן הטעם שד"ר י. פרידמן התבסס על קיומו של דחק נפשי כתוצאה מן הישיבה מיום 5.5.99, וכן מן הטעם שד"ר י. פרידמן התעלם משני גורמים חשובים המהווים סיכון להתרחשות התקף לב אצל המערער: עישון כבד במשך זמן ממושך, ורקע משפחתי. בנוסף סובל המערער מהיפרליפידמיה (שומן בדם), ובגינה הוא מקבל טיפול רפואי. ההיפרליפידמיה משמשת גם היא גורם סיכון לאירוע לבבי, כמצויין בחוות דעתו של ד"ר ש. עמיקם. לדעת הועדה לא עלה בידי המערער להרים את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליו, לפיכך דחתה הועדה את הערר. ה. המערער, שמיאן להשלים עם תוצאה זו, הגיש את ערעורו בפנינו. תמצית הטענות שבערעור: 1. שגתה הועדה משדחתה את גירסתו העובדתית של המערער כפי שנמסרה בתצהירו, ונתמכה בתצהיריהם של שלושה עדים נוספים. 2. משוויתר המשיב על חקירתו של המערער ועל חקירת העדים הנוספים, היה על ועדת הערעור לקבל את גירסת המערער והעדים הנוספים, לפיה המפקד החדש של יחידת "דרור" ביטל יום גיבוש ליחידתו של המערער, וסירב לקבלו לראיון אישי. בנוסף הגיעה שמועה כי המפקד החדש מעונין לשנות את ההסדרים שהיו קיימים, ולדעת המערער עלול הדבר לפגוע בקידומו. כמו כן, לפי גירסה זו העלה המפקד החדש טענות כנגד החוליה הצפונית עליה מפקד המערער. המערער טוען כי בישיבה זו הוא נפגע עד עמקי נשמתו ורתח מכעס. המערער טוען כי נאמר לו שתילקח ממנו המכונית הצמודה, ועל כן הרגיש שהוא נרמס, מושפל ומוצג ככישלון. המערער טוען כי לאחר הישיבה חש תחושה כללית רעה, בחילה, צורך להקיא, הזעה ולחץ בחזה. 3. ועדת הערר לא שמעה את העדים ולא התרשמה מהם, ולכן בסמכותה של ערכאת הערעור לקבוע את העובדות ואת הקשר הסיבתי. 4. היה על הועדה לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין האוטם בשריר הלב בו לקה המערער באותו היום, כפי שקבע ד"ר י. פרידמן בחוות דעתו. 5. היה על ועדת הערעור להתעלם מכך שד"ר ש. עמיקם התערב בקביעת העובדות, דבר שאינו בסמכותו. 6. בעב"ל (עבודה-ארצי) 196/07 שטרסבורג נ' המל"ל (מיום 21.1.2008), נקבע כי במקרה בו ד"ר ש. עמיקם מטיל ספק בכלל באפשרות קיומו של קשר סיבתי בין אירוע חריג להופעת אוטם שריר הלב, הרי שיש מקום למנות מומחה אחר. 7. נפסק בעב"ל (עבודה-ארצי) 37/03 פרומברג נ' המל"ל (מיום 20.7.2004), כי מי שמגיע לאישפוז לאחר אוטם שריר הלב, אינו מדווח בדרך כלל על ויכוח בעבודה. ו. תמצית טענותיו של המשיב: 1. דין הערעור להידחות שכן סעיף 34(א) לחוק הנכים קובע כי ניתן לערער לבית המשפט המחוזי בנקודה משפטית בלבד, ואילו הערעור שהגיש המערער מעלה נקודות עובדתיות בלבד. 2. העדפת חוות דעת מומחה רפואי אחת על פני רעותה, אף היא בגדר קביעה עובדתית (רע"א 202/00 פלונית נ' קצין התגמולים, פ"ד נו(1) 649; ע"א 140/79 אזולאי נ' קצין התגמולים, פ"ד לג(3) 74). 3. למערער גורמי סיכון ללקות במחלת לב. המערער לקה באוטם שריר הלב לאחר 20 שנות עישון כבד (40 סיגריות ליום) וקיים סיפור משפחתי של מחלת לב (אביו של המערער נפטר מדום לב בגיל 50). כמו כן, המערער מקבל טיפול בהיפרליפידמיה (יתר שומן בדם), דבר שעלול לגרום להתקף לב. 4. המערער מסר בפני ד"ר ש. עמיקם ביום 12.12.1999 גירסה עובדתית מפורטת, אך לא תיאר כל אירוע חריג. 5. הסִפרות הרפואית אינה מכירה בקשר בין דחק נפשי מתמשך על פני תקופות ארוכות לבין מחלת לב כלילית. 6. מאחר ושירותו של המערער בשב"ס הינו שירות ארוך, הרי אין בתנאים הכלליים של השירות כדי להרים את נטל ההוכחה שהמערער נושא בו. (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203, עמ' 215-214). 7. צדקה ועדת הערעור משדחתה את גירסת המערער בהיותה גירסה כבושה, שהועלתה לראשונה רק במהלך הליך הערעור ומבלי שנמצא לה רמז או אחיזה בתביעה המקורית. 8. אין באי-חקירת המצהירים על תצהיריהם כדי להוות הסכמה לאמור בהם. 9. בארבע הזדמנויות שונות לאחר האירוע, לא הזכיר המערער ולוּ ברמז את התרחשותו של אירוע או וויכוח כלשהו ביום אישפוזו. המערער נזכר בכך רק לאחר שנדחתה תביעתו על-ידי קצין התגמולים. 10. הישיבה מיום 5.5.1999, היתה בבחינת אירוע דרמטי. חזקה על המערער שהיה מזכיר אירוע כזה בתביעתו המקורית שהוגשה 4 חודשים בלבד לאחר האירוע. 11. גם לשיטת המומחה מטעם המערער, ד"ר י. פרידמן (עמ' 3 לחוות הדעת, ש' 4-1), רק משלא ניתן לאתר גורמי סיכון משמעותיים, ניתן לטעון לקשר בין אוטם שריר הלב לגורם מחיש חיצוני. ז. מרבית טענותיו של המערער מתמקדות בעניינים שבעובדה. לפי סעיף 34(א) לחוק הנכים, ניתן להגיש ערעור על פסק דינה של ועדת הערעור בנקודה משפטית בלבד. אני מפנה לדבריה של כב' השופטת ע. ארבל ברע"א 9842/05 פלוני נ' קצין התגמולים (מיום 18.1.2007, בפיסקה 9 לפסק הדין): ”סעיף 34(א) לחוק הנכים קובע: 34. ערעור לבית המשפט (א) התובע או קצין התגמולים רשאים לערער על החלטת ועדת ערעור לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד. דהיינו, סמכותו של בית המשפט המחוזי להתערב בהחלטת וועדת הערעורים מוגבלת לנקודות משפטיות בלבד. קביעת מסקנות עובדתיות באשר לקיום קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה נתונה בלעדית לוועדת הערעורים (ראו למשל ע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' בן עד, פ"ד מז(2) 471, 476 (1993); רע"א 94/06 אביעד נ' משרד הבטחון - אגף השיקום, תק-על 2006(4) 515). עוד נקבע כי "קביעת קשר של החמרת מחלה בעת ועקב השירות, וקביעת שיעורה של החמרה כזו, עניינן עובדתי-רפואי, הנעוץ בנסיבותיו הפרטניות של המקרה הנדון" (רע"א 5767/04 רזנאבי נ' קצין תגמולים, תק-על 2005(2), 3048).“ (ההדגשה שלי) ח. בדיון שהתקיים ביום 15.11.2004 בפני ועדת הערעור הודיעה ב"כ המשיב: ”מבלי להודות באמור בעובדות, אני מוותרת על חקירת המצהירים. “ נכון הוא שהמערער והמצהירים מטעמו לא נחקרו על תצהיריהם, אך עצם העובדה שב"כ המשיב נמנעה מלחקור את המערער והמצהירים מטעמו על האמור בתצהיריהם, אין בה כדי להביא בהכרח לתוצאה לפיה על הועדה לקבל את האמור בתצהירים אלה כממצא עובדתי שאיננו שנוי במחלוקת. הדבר תלוי בתשתית הראייתית הכוללת המונחת בפני הועדה. דבר זה נקבע על-ידי כב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר בע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' WARNER HOME VIDEO (U.K.) LTD, פ"ד מו(2) 273, בעמ' 277: ”גם הימנעותו של התובע מניצול זכותו לחקור את המצהיר על תצהירו אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין בו מעיקרו. כאמור בע"א 16/89 [6] - בעוד שיש בחקירה על התצהיר כדי להוסיף או להבהיר פרטים לטובתו של צד זה או אחר, הרי באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה.“ (ההדגשה שלי) ט. על יסוד התשתית הראייתית הכוללת שהונחה בפני ועדת הערעור, רשאית היתה הועדה לקבוע כי גירסתו המאוחרת של המערער היא גירסה כבושה וכי הועדה דוחה אותה, וזאת מן הטעם שגירסה זו הוּעלתה רק במסגרת הליך הערעור, לא הוּעלתה במסגרת התביעה שהוּגשה למשיב (קצין התגמולים), לא בבית החולים, לא בפני קצינת הרווחה, ולא בפני המומחה מטעם המשיב. בתביעה שהגיש המערער למשיב ביום 8.9.1999, מוסר המערער תיאור מפורט תחת הרובריקות של "תיאור המחלה" ו"תיאור תנאי השירות", ואולם אין המערער מזכיר אירוע חריג כלשהוא בישיבה שהתקיימה ביום 5.5.99. בתביעתו ייחס המערער את האירוע הלבבי לתנאי הלחץ הכלליים שבתפקידו: ”10 שנים שימשתי קצין מטה בתפקיד מודיעין. תפקיד תחת לחץ ושינוי בהרגלי החיים שאינם קבועים, והרגלי תזונה לא נכונים. משנת 97 עברתי מספר משברים כמו משפט שיצאתי זכאי. מאז איני מקודם ומתקבלים החלטות שאינם משקפים את מעמדי וגרם לפגיעה במעמדי דבר שגורם ללחץ מתמשך שגורם לשינויים בתיפקודי היום יומי, בהרגלי זמנים לא שגרתיים ולחץ במישור המשפחתי בעקבות התיסכול מהעבודה. בנוסף איומים מצד גורמים פלילים לפגוע בי, ועל כך היתה שמירה משטרתית.“ כאמור כבר לעיל, למרות התיאור המפורט בתביעה, לא איִזכר כלל המערער את האירוע החריג לו הוא טוען. י. גם בתצהירו מיום 7.6.1999, שניתן בתמיכה לתביעה שהגיש המערער למשיב, מייחס המערער את התרחשות האירוע הלבבי לתנאי שירותו: ”10 שנים ומעלה שימשתי כקצין מטה בכיר, קצין מודיעין במספר בתי סוהר. העברות באותו תפקיד בזמנים קצרים יחסית עד שנה, גרמו לי ללחץ ושינוי בהרגלי התזונה מאחר והתפקיד צרך שעות רבות ואחריות רבה. בנוסף לחץ מצד האסירים באוכלוסיות קשות. סדר היום לא היה סדיר ולא קבוע שצרך שעות מרובות ללא ארוחות מסודרות. גרמו למתחים עצומים כולל במשפחה. בשנת 97 החל באופן אינסטנקטיבי אירועים שגרמו למשברים, נישפטתי בגין בריחת אסירים תוך אוירה לפגיעה במעמדי. במשפט יצאתי זכאי, מאז אני מוערך לא נכון ואף גרמו לי לפגיעה במעמדי בהחלטות לא נכונות לגבי עתידי (ניתן להוכיח זאת). בשנת 98/99 קיבלתי איום לפגוע בי איום אנונימי, כנראה במסגרת תפקידי ביחידה ללוחמה בסמים (דרור) ועל כך הייתה שמירה משטרתית על ביתי. כל זאת גורם לשינויים בהרגלי היום כולל תזונה לא נכונה אוירה מתחים המשליכים להתנהגות לא תקינה וגורם לפגיעה בבריאותי.“ יא. גם ביום 16.6.1999, תיאר המערער את המתחים והעומס שבשירותו בפני קצינת הרווחה של בית הסוהר איילון. קצינת הרווחה רשמה: ”עד לאירוע לב, לא סבל לדבריו מבעיה רפואית כל שהיא. מייחס את ההתדרדרות במצבו הרפואי לתנאי עבודתו, כפי שתוארו לעיל.“ גם במסמכי בית החולים, לא תיאר המערער בפני הרופאים כל אירוע חריג. ד"ר שלמה עמיקם (מטעם המשיב) כתב בחוות דעתו מיום 31.3.2000: ”באשר לגורמי סיכון. עישן 40 סיגריות ליום במשך כ-20 שנה. אביו נפטר בגיל 50 מדום-לב.“ ובהמשך: ”מר זכאי מייחס את התקף הלב לעבודה תחת לחץ בשב"ס ושינוי בהרגלי החיים שאינם קבועים והרגלי תזונה לא נכונים. כן הוא מציין שמשנת 1997 עבר מספר משברים כמו משפט (שבו יצא זכאי) ופגיעה במעמדו מאז, דבר שגורם לו ללחץ מתמשך. בנוסף קיבל איומים מגורמים פליליים לפגוע בו והיתה לו שמירה משטרתית.“ מן המקובץ לעיל עולה, כי המערער לא ייחס את התרחשות אוטם שריר הלב לישיבה שהתקיימה ביום 5.5.1999 וזאת משום שככל הנראה לא היה בה כל דבר חריג. גירסתו הנוכחית של המערער עלתה רק לאחר שקצין התגמולים דחה את תביעתו, מן הטעם שמדובר בשירות ארוך, בו לא די בתנאי השירות הכלליים, אלא יש צורך באירוע חריג. יב. המערער טוען כי בית הדין הארצי לעבודה פסק בעב"ל (עבודה-ארצי) 37/03 פרומברג נ' המל"ל (מיום 20.7.2004), כי מי שמגיע לאישפוז לאחר אוטם שריר הלב, אינו מדווח בדרך כלל על ויכוח בעבודה, ועל כן אין לשקול לחובתו של המערער את העובדה שלא ציין בפני הרופאים את הישיבה מיום 5.5.99 שהובילה לאירוע. כב' השופטת א. ברק-אוסוסקין כתבה בעב"ל 37/03 משה פרומברג נ' המוסד לבטוח לאומי, תק-אר 2004(3) 75 (מיום 20.7.2004): ”בית הדין האזורי סבר כי המסמכים הרפואיים סותרים את הגרסה לפיה אירע אירוע חריג בעבודה וזאת מאחר והדבר לא צויין במסמכי בית החולים. בכך אין רבותא. בענייננו, נמצא, כי לא נרשמו מפי המערער נסיבות האירוע. ברי כי מי שמגיע לאשפוז לאחר אוטם שריר הלב אינו מדווח בדרך כלל על ויכוח בעבודה. המערער לא מסר גרסה סותרת. בנסיבות אלה, אין לראות במסמכים הרפואיים חזות הכל, אלא יש לפנות לראיות נוספות כפי שאלה הובאו לבית הדין.“ (ההדגשה שלי). כאמור כבר לעיל, צויין מפורשות בפסק הדין הנ"ל בענין פרומברג שהמסמכים הרפואיים בקבלתו של נפגע לבית החולים אינם חזוּת הכל ויש לפנות לראיות הנוספות שהוצגו בפני בית הדין. בענייננו, הראיות הנוספות הקודמות לערעור שהגיש המערער על החלטת קצין התגמולים, מצביעות על כך שהמערער לא ייחס כל דבר חריג לישיבה שהתקיימה ביום 5.5.1999, וזאת מפני שככל הנראה לא התרחש בה דבר חריג שהיה בו כדי להביא לאוטם שריר הלב. על כן, האמור בפסק הדין הנ"ל שבענין פרומברג אין בו כדי לסייע לטיעונו של המערער. יג. שירותו של המערער בשב"ס הוא שירות ארוך (משנת 1985). כאשר מדובר בשירות ארוך אין די בתנאי השירות הכלליים של המערער על-מנת שתחול החזקה, לפיה מחלה שפרצה בשירות רואים אותה כאילו נגרמה עקב השירות, אני מפנה לדבריו של כב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה (5) 203, בעמ' 212: ”אולם, מקום בו השירות ארוך ורב-שנים ואין אירוע קונקרטי אשר אותו ניתן לקשור למחלה, שוב אין הצדקה לחזקה האמורה. אמר על כך השופט ח' כהן בע"א 475/76: "טענת המערער היא שהוא זכאי ליהנות מן ההלכה הפסוקה שמחלה קונסטיטוציונלית שפרצה לראשונה בתקופת השירות, רואים אותה כאילו נגרמה - ולא רק הוחמרה - עקב השירות, אלא אם כן עולה מחומר הראיות הרפואיות שדבר זה לא יתכן. אין אני מוכן להחיל פיקציה משפטית זו על תקופת שירות שנמשכה עשרים וארבע שנים; מטבע הדברים הוא שבתקופה ארוכה שכזאת יפרצו המחלות הרדומות בגוף האדם, ללא כל קשר, גלוי או סמוי, עם טיב עבודתו ועיסוקיו אותם עשה. מה שאין כן כשהמחלה פורצת פתאום תוך כדי שירות צבאי בתקופה קצרה יחסית, שאז עצם ההתפרצות הפתאומית - במיוחד אצל אדם צעיר - אומרת דרשני".“ (ההדגשה שלי). יד. בענייננו, העדיפה ועדת הערעור את חוות דעתו של ד"ר ש. עמיקם מטעם המשיב על פני חוות דעתו של ד"ר י. פרידמן מטעם המערער. ועדת הערעור דחתה את חוות דעתו של ד"ר י. פרידמן (מטעם המערער), וזאת משום שחוות דעת זו מתבססת על קיום דחק נפשי כתוצאה מן הישיבה מיום 5.5.1999, מן הטעם שד"ר י. פרידמן לא ייחס משקל לגורמים משמעותיים להתקף לב הקיימים אצל המערער, שהם עישון כבד במשך זמן ממושך, רקע משפחתי, והיפרליפידמיה. למניעת כל ספק אבהיר שד"ר י. פרידמן מציין שקיימים אצל המערער גורמי סיכון (עמ' 4 לחוות דעתו), ואולם הוא אינו מייחס להם משקל בחוות דעתו. טו. הלכה היא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעתה של ועדת הערעור בעניין העדפת חוות דעת רפואית על פני רעותה. אני מפנה לדבריה של כב' השופטת א. פרוקצ'יה ברע"א 6148/04 גת נ' קצין התגמולים, תק-על 2005(3) 2465, בעמ' 2467 (מיום 21.8.2005): ”מעבר לנדרש ייאמר לגופם של דברים כי ועדת הערר בחנה והעריכה את מלוא החומר הרפואי שעמד בפניה, והעדיפה משיקולים מקצועיים חוות דעת רפואית אחת על פני רעותה. אין מקום והצדקה להתערב בשיקול דעת מקצועי זה של הועדה וצדק בית המשפט המחוזי בדעת הרוב בהחליטו כך (רע"א 202/00 פלונית נ' קצין התגמולים, פד"י נו(1) 649, 655; ע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברג'יל, פד"י לז(2) 785, 795).“ כמו כן, נקבע על-ידי כב' השופט צ. ברנזון ז"ל בע"א 550/70 זלץ נ' קצין התגמולים, פ"ד כה(1), 533 ,בעמ' 537: ”כשישנם חילוקי דעות בין הרופאים, תפקידה של ועדת הערעורים, אשר בין חבריה שני רופאים, הוא להחליט איזו דעה רפואית נראית לה נכונה. משהעדיפה את הדעה כי במחלה הנדונה אין קשר בין הגלים ואין גל מאוחר בהכרח מושפע מקודמו, הרי זו קביעה עובדתית מובהקת בשאלה רפואית, שאין דרכו של בית-משפט זה להתערב בה.“ רשאית היתה איפוא הועדה להעדיף את חוות הדעת של הד"ר ש. עמיקם מטעם המשיבה על פני חוות דעתו של הד"ר י. פרידמן מטעם המערער. אין בקביעתה זו של הועדה כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. טז. אוסיף, שבחוות דעתו השניה של ד"ר ש. עמיקם מיום 10.10.2004, הביע ד"ר ש. עמיקם תמיהה על כך שהמערער שינה כעבור ארבע שנים את גירסתו העובדתית. אמנם נכון הוא שאין זה מתפקידו של מומחה רפואי להעדיף גירסה עובדתית אחת על פני רעותה, אך אין בכך כדי לאיין את חוות דעתו הראשונה, הקובעת, כי: ”נראה לי שהתקף הלב בו לקה קשור לגורמי הסיכון שקיננו בו ואין קשר בין מחלת הלב שלו לשירותו בשב"ס.“ יז. על יסוד כל האמור לעיל סבורני שלא נפלה טעות בפסק דינה של הועדה אשר החליטה לדחות את הערר שהגיש המערער על החלטתו של המשיב. לא שוכנעתי שיש מקום להתערבותנו בפסק דינה של הועדה. לפיכך, הייתי מציע לחבריי כי נורה על דחיית הערעור של המערער, וכי בנסיבות הענין לא יהא צו להוצאות. י. גריל, ס. הנשיאה (אב"ד) השופט ע. גרשון: אני מסכים. ע. גרשון, שופט השופט א. קיסרי: קראתי את חוות דעתו של אב בית הדין, סגן הנשיאה י' גריל, ואני מסכים לאמור בה בנתון להערה אחת. על פי סעיף 28 לחוק אין הוועדה קשורה "בדקדוקי דיון ובדיני ראיה" ומשמעות הדבר היא, בין השאר, שהכלל לפיו הימנעות מחקירת מצהיר מביאה לתוצאה של קבלת גירסתו אינו צריך לחול באותה מידה ובאותם תנאים שהוא יחול בהליך אזרחי רגיל. אם היתה בפי המערער גירסה שהועלתה בזמן אמת בנוגע לאירוע שלטענתו התרחש ואשר הוא הסיבה לאוטם שריר הלב בו לקה המערער אזי היה על המשיב, וגם על הוועדה, לברר גירסה זו בין השאר על פי סמכות העזר הנתונה להם בסעיף 27 לחוק (היינו סמכות כסמכויותיה של ועדת חקירה). אלא שגירסה כזאת לא הועלתה ע"י המערער אלא במועד מאוחר ומשכך, יש לראות את טענתו בעניין אירוע שכביכול גרם לאוטם שריר הלב, כטענה שנכבשה ולשקול אותה על פי אמות המידה של טענה כבושה בלא כל קשר לשאלה אם היה ויתור על חקירת המצהיר ומה תוצאותיו של ויתור כזה. כאמור, גם דעתי היא שדין הערעור להידחות. א. קיסרי, שופט לפיכך, הוחלט לדחות את ערעורו של המערער. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. ניתן היום ז' באייר, תשס"ח (12 במאי 2008) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לב"כ שני הצדדים בדואר רשום. י' גריל, שופט, ס. נשיא [אב"ד] ע' גרשון, שופט א' קיסרי, שופט דיוןחקירה (בבית משפט)