1. התובעת, ארכיאולוגית בהשכלתה, פוטרה מעבודתה ברשות העתיקות, היא נתבעת מס' 1 (להלן: "הרשות"), ביום 31.12.03. לטענתה אירעו פיטוריה בזיקה ישירה לתלונתה בפני הרשות כי נתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע"), שהוא ממלא מקום מפקח נפת חדרה במרחב המרכז מטעמה של הרשות, הטריד אותה מינית במהלך עבודתם. לדידה של התובעת, הואיל והרשות חולשת כמעט לבדה על התחום המקצועי שבו עוסקת התובעת, ובשל פיטוריה שלא כדין, נגרמו לה הפסדי שכר לתקופה של שבע שנים בשיעור כולל של 743,400 ₪, והתובעת עתרה כי בית הדין יפסוק אותם לזכותה אלא שלצורך תשלום אגרה הועמד סכום התביעה על 318,600 ₪ בלבד (שכר של שלש שנים). כן עתרה התובעת לתשלום פיצויי פיטורים (בסך של 37,613₪) בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ולתשלום מלוא הפיצוי על פי סעיף 6(ב) לחוק הטרדה מינית, בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק מצידה. 2. הרקע העובדתי וטענות הצדדים כפי שעלו מכתבי הטענות: א. התובעת החלה את עבודתה בשירות הרשות על פי חוזי העסקה זמניים החל משנת 1999. בתחילה, הועסקה התובעת בתפקידי הדרכה ובשלב מאוחר יותר עברה לעבוד גם כמפקחת יומית במרחב צפון, שבו שימש מר דרור ברשד (להלן: "מר ברשד") הארכיאולוג הראשי. ב. התובעת ביקשה לעבור לעבוד במרחב המרכז, כשהסיבה לכך שנויה במחלוקת בין הצדדים. התובעת טענה כי נודע לה שבמרחב המרכז מקבלים העובדים רכב ופלאפון וכן שיש באפשרותם לעבוד ששה ימים בשבוע, ולכן ביקשה לשפר את תנאי העסקתה. לעומתה טענה הרשות בכתב ההגנה כי התובעת עמדה על סף פיטורים מהרשות במרחב צפון, בשל בעיית אמון שנוצרה בדיווחי השעות שלה ובהחזרי נסיעות. ג. בכדי לבחון את האפשרות לעבור אכן למרחב המרכז, פנתה התובעת לידידהּ, מר עבדאללה מוקרי (להלן: "מר מוקרי"), ששימש כמפקח נפה במרחב צפון, וביקשה ממנו כי יבדוק אם קיימת אפשרות למעבר. מר מוקרי יצר קשר באמצעות הטלפון עם הנתבע, שאותו הכיר, ונתן לתובעת לשוחח עמו. הנתבע סיפר לתובעת על תנאי העבודה במרחב המרכז וזו ביקשה את עזרתו בהעברה, כשקודם לכן הודיעה למר ברשד על כוונתה לעבור. הנתבע פנה למר צח הורוביץ, ששימש כארכיאולוג מחוז חיפה (להלן: "מר הורוביץ"), סיפר לו על התובעת את שידע וזה ערך לה ראיון והפנה אותה לראיון עם ארכיאולוג מרחב המרכז, מר רדואן בדחי (להלן: "מר בדחי"). לצורך הנסיעה לראיון עם מר הורוביץ, שנערך במשרדי המחוז באור עקיבא, פגש הנתבע בתובעת בצומת התשבי ולאחר הראיון, בתום יום העבודה שלו, אף החזיר אותה לביתה. לגרסת התובעת, במהלך הנסיעה סיפר לה הנתבע על הקשיים הקיימים בעבודה, ואמר לה כי אין לו כרגע חברה וכי הוא רוצה שהיא תהיה החברה שלו. התובעת סירבה אך הנתבע לא הרפה וביקש ממנה לשוב ולחשוב על הצעתו. בחלוף מספר ימים נערך גם הראיון עם מר בדחי במשרדי המרחב בתל אביב, ולאחריו הוסעה התובעת עד לצומת כרכור, שם לטענתה אסף אותה הנתבע והסיע אותה לביתו. גם בנסיעה זו, לגרסת התובעת, חזר הנתבע על בקשתו לקשר חברי והתובעת חזרה והדגישה כי הקשר היחיד שאותו היא מבקשת הוא קשר בענייני עבודה. הנתבע הטיח בתובעת כי היא לא חשבה על הצעתו, אך היא הסבה את נושא השיחה לענייני עבודה במרחב. יצוין, כי התובעת האריכה לתאר בכתב התביעה את מעורבותו של הנתבע בתהליך קבלתה לעבודה ואת הלחצים שהפעיל כדי שהיא תתקבל לעבודתה, עובדות שהוכחשו על ידי הנתבע בכתב ההגנה. ד. ביום 21.8.02 החלה התובעת את עבודתה במרחב והוצבה באזור שבפיקוחו של הנתבע. לגרסתה, במהלך אותו היום הגיע הנתבע כשהוא מלווה במפקח אחר בשם עבד אלסלאם (להלן: "מר עבד") וביקר את התובעת בשטח העבודה. לדבריה הם סיפרו לה על חבורה של עובדי הרשות, ובכללם מר הורוביץ, המתכנסת בכל פרק זמן בבית אחד החברים בשעות אחר הצהריים ובמפגש הם משתפים איש את רעהו בכל. הנתבע ומר עבד המליצו לתובעת, לגרסתה, להשתלב בתוככי חבורה מעין זו, ואף התריעו בפניה כי היא תצטער אם היא לא תיענה להצעה זו. הן הנתבע והן הרשות בכתבי ההגנה שהגישו שללו מכל וכל את גרסתה של התובעת וטענו כי חבר העובדים נפגשו אחת לפרק זמן בענייני עבודה, כפי שמקובל ונהוג בכל מקום עבודה, והצגת ההתכנסות החברית כמשהו שיש בו טעם לפגם תמוהה וחסרת כל בסיס. גם במועד זה, טענה התובעת, הסיע אותה הנתבע לביתה לאחר עבודתה, ושב וביקש ממנה כי תהיה אתו בקשר, באומרו כי הוא זקוק לה ולקשר ביניהם עכשיו, אך התובעת חזרה על סירובה. ה. ביום 22.8.02 קיבלה התובעת רכב מהרשות. ביום 11.9.02 התקשר הנתבע אל התובעת וביקש ממנה כי תגיע למשרדי הרשות באור עקיבא. התובעת הגיעה לאור עקיבא ונסעה אחרי הנתבע לתל אביב. הנתבע השאיר את רכבו לתיקון במוסך וחזר עם התובעת לביתו ברכבה. באותה נסיעה, טענה התובעת, חזר הנתבע שוב על הצעתו והתובעת הפצירה בו שיפסיק לדבר איתה על כך כיוון שהעלאתו של הנושא מציקה לה. יום למחרת שוב ביקש הנתבע מהתובעת לנסוע עימה ברכבה לתל אביב כדי שהוא יוכל להוציא את רכבו מהמוסך אלא שבדרך אירעה תאונת דרכים, שלא באשמת התובעת, והיא פונתה לבית החולים. הנתבע המשיך לתל אביב ובמהלך השעות ששהתה בבית החולים יצר עימה קשר. לבסוף הגיע לבקרה ומשנודע לו כי היא משתחרררת לביתה, הוא דאג להסיעה לביתה, ובדרך שב והעלה את הצעתו שתהיה חברתו. הואיל והתובעת נאנקה מכאבים, כך טענה, ביקש הנתבע לעודדה וניסה לחבקה, אך התובעת נרתעה ממנו ונצמדה לדלת הרכב. הנתבע הכחיש את האמור וטען כי הקשר שיצר עם התובעת ועם המפקח שליווה אותה לבית החולים היה בגבולות ההתעניינות הנהוגה, לכל היותר שיחה אחת או שתיים וזאת כדי לברר את מידת חומרת פציעותיה של התובעת. לגרסתו, בדרכו חזרה נכנס לבקר בבית החולים ומשהתברר לו כי התובעת משתחררת לביתה וכי המפקח שליווה אותה מתגורר רחוק מביתה, הציע הוא להסיע את התובעת לביתה. הנתבע הכחיש כי הציע לתובעת להיות חברתו ובוודאי שלא כי ניסה לחבקה וטען כי הכל הוא פרי דמיונה של התובעת. ו. התובעת המשיכה וגוללה בכתב התביעה את ההתרחשויות הנוספות שאירעו לטענתה בינה לבין הנתבע. כך, לטענתה, היו ביקוריו באתרים שבהם עבדה רבים מאוד ולמרות השטחים הגדולים שבהם עבדו, הוא תמיד מצא את מיקומה והגיע לבקרה. כן התקשר אליה הנתבע מהפלאפון הפרטי שלו מספר פעמים ביום ואף השאיר לה את מספר הטלפון הפרטי שלו כדי שהוא יהיה זמין עבורה בכל עת שתרצה. הנתבע הכחיש עובדות אלו וטען כי ביקוריו ושיחותיו הטלפוניות נעשו במסגרת עבודתו וכי זהו חלק ממכלול תפקידו של מפקח נפה. ז. בחודש אוקטובר 02' עבדה התובעת באתר ברקאי והנתבע הגיע לבקרה. הוא ביקש ממנה להתלוות אליו לנסיעה ברכב בתואנה כי הוא רוצה להראות לה משהו. משעלתה התובעת לרכב, החל הנתבע לספר לה כי היא הייתה נושא השיחה בטיול שערכו מפקחי הרשות בכרתים, ושנאמר עליה כי היא מפקחת גרועה ובכיינית. למשמע דברים אלה פרצה התובעת בבכי, והנתבע ניסה להרגיע אותה באמירה כי הוא היחיד שישמור עליה. לטענת התובעת הוא אף ניסה לחבק אותה אך היא התרחקה ממנו. ח. למחרת השיחה השתנתה גישתו של הנתבע כלפי התובעת. הוא לא ענה לה כל אימת שהתקשרה אליו, והפסיק לתת לה את המענה המקצועי שלו נזקקה. כך נוצר מצב שמפקחים מטעמה של חברת "דרך ארץ" שפעלו בכביש 6 ביקשו ממנה ליתן תשובות לשאלות שמתפקידו של הנתבע לתת, אך לאחר שזה לא השיב לנסיונות ההתקשרות הטלפוניים שלה, היא נאלצה לפנות למר הורוביץ ולעקוף את סמכותו של הנתבע, פעולה שגררה כעס מצידו של הנתבע. הנתבע בכתב ההגנה שלל את האפשרות שהתובעת נתנה תשובות לחברת דרך ארץ, שעה שבהתאם לנוהל הברור תשובות הם מקבלים רק ממפקח בדרגה מפקח נפה ומעלה ולא ממפקח יומי. לאחר שהתברר לתובעת כי יחס מתנכר זה מצידו של הנתבע הוא רק כלפיה, החליטה התובעת לפנות למר בדחי, מנהל המרחב, ולגולל באוזניו את סיפור ההטרדות שחוותה. ואכן, ביום 16.11.02 נפגשו השניים כשלטענת התובעת בתחילת השיחה היא ביררה עם מר בדחי מה הוא חושב על איכות עבודתה, ולאחר מכן שיתפה אותו בהטרדות שהיו מנת חלקה. מר בדחי אמר לה כי לדעתו אלו הן רגשות שלה בלבד וכי הוא אינו מוצא שיש פגם בהתנהגותו של הנתבע. התובעת הסבירה למר בדחי כי היא בחרה לפנות אליו כיוון שהוא בן המגזר הערבי ומבין את רגישות העניין, והיא מבקשת שהכל ייסגר בתוך המגזר. לגרסת התובעת היא פגשה את מר בדחי פעמיים נוספות ובכל פעם הוא שאל לשלומה והתעניין אם ההטרדות מצידו של הנתבע נמשכות. משהשיבה התובעת בחיוב, הציע לה מר בדחי לעבור לעבוד בנפת חיפה, הצעה לה הסכימה התובעת. ביום 19.11.02 נפגשה התובעת עם מר הורוביץ ושאלה אף אותו לאיכות עבודתה. מר הורוביץ השיב לה כי היא עובדת כשורה וכי הוא יאפשר לה להשתלב בחפירות, פעולה המהווה קידום עבור מפקח יומי. ט. הרשות חתמה עם התובעת חוזה העסקה נוסף לתקופה שבין 1.1.03 ועד ל-30.6.03. בראשית חודש מאי זומנה התובעת למשרדו של מר הורוביץ וזה ערך בירור בקשר לרכב שבו נהגה התובעת ונמצא בו ליקוי רציני. בסיומו של הבירור, שנערך בנוכחותם של שני מפקחים נוספים - מוראד אנטון טבר (להלן: "מר טבר") ומר עבד - החליט מר הורוביץ כי התובעת היא זו שגרמה נזק לרכב והיא לא דיווחה על כך כמתחייב. לטענתה, מר הורוביץ גער בה ואמר לה כי מגיעות אליו תלונות רבות לגביה וכי המפקחים האחרים אינם רוצים לעבוד במחיצתה ואף אינם רוצים לנסוע עימה ברכב. התובעת פרצה בבכי וסיפרה למר הורוביץ כי עברה מסכת הטרדות מצידו של הנתבע, אך ביקשה שלא לפרט. לשיטתה, הציע לה מר הורוביץ כי תתקשר אליו כל אימת שהיא מרגישה צורך בכך והתובעת ביקשה כי יתאפשר לה לפגוש אותו לפי הצורך, הצעה שלא יושמה על אף בקשותיה של התובעת. י. ביום 27.5.03 זומנה התובעת למר הורוביץ והוא הודיע לה על פיטוריה מהרשות, בנימוק של אי השתלבות חברתית וגרימת נזק לרכבי הרשות. התובעת ביקשה לערער על ההחלטה אך נענתה בשלילה. יום למחרת היא פנתה למחלקת משאבי אנוש של הרשות ושם דיווחה על ההטרדה שחוותה מצידו של הנתבע. לאחר הדיווח הושעה הליך פיטוריה והיא הועברה לעבודה בנפת חיפה ולאחר מכן שבה לעבוד במרחב הצפון. יא. ביום 11.11.03 הודיע סגן נציב שירות המדינה משמעת, עו"ד צלקובניק, למר דורפמן, מנהל הרשות, את תוצאות החקירה שנערכה בעניינה של התובעת, ואת מסקנותיה. בהתאם לאמור במכתב: "לא נמצא בסיס ראייתי ממשי לאישומו של העובד במגע פיזי במתלוננת; כמו כן לא ניתן לקבוע כי פיטוריה היו על רקע יחס עוין ומתנכל מצד העובד. עם זאת עולה כי העובד הטריד את המתלוננת בהצעות חוזרות ונשנות, כאמור בסעיף 2 לעיל, חרף סירובה". הסנקציה המשמעתית שנקבעה הייתה נזיפה בנתבע ואזהרה כי אל לו לחזור על התנהגות דומה בעתיד. יב. ביום 30.11.03 זומנה התובעת לפגישה עם מנהל אגף משאבי אנוש ברשות, מר נמרוד מישאל (להלן: "מר מישאל") ובמסגרתה נמסר לה כי הרשות החליטה שלא להאריך את חוזה ההעסקה עמה מעבר ליום 30.12.03, יום סיומו של חוזה ההעסקה האחרון שנחתם עמה. בשיחה, כך טענה התובעת, העלה מר מישאל את הטענות שהשמיע באוזניה מר הורוביץ בחודש מאי ובהן: 1. בעיית חוסר אמינות- א. היא נמצאה ישובה ברכב בעת שכלי מכאני עבד בשטח. ב. התובעת השאירה חתכי בדיקה בשטח ולא דאגה לכסותם. ג. התובעת פגעה ברכב הרשות וגרמה לו נזק וזאת מבלי שדיווחה על כך לבעל תפקיד ברשות ואף ניסתה להפיל את האשם על מפקחים אחרים. 2. תקשורת לקויה עם העובדים ועם הממונים עליה- א. התבטאויות לא הולמות ופגיעה בכבוד העובדים האחרים במחוז. ב. חוסר רצון של מפקחים לקיים עמה כל מגע. 3. אי שמירה על רכוש ועל רכבי הרשות- האשמה בגרימת נזק לרכב ללא דיווח וכן על אשמה בתאונה שהתרחשה בצומת מגידו. מר מישאל הדגיש כי בשל צמצומים שנכפו על הרשות, היא נאלצה לפטר עובדים והתובעת נכללה בין המפוטרים בשל הטענות שהצטברו כנגדה ושנמנו לעיל. התובעת טוענת כי הפריכה את כל ההאשמות נגדה והמשיכה וטענה כי פיטוריה הם תוצאה מהתנכלותו של הנתבע אליה על רקע ההטרדות שאותן חוותה. ביום 4.12.03 הגישה התובעת תלונה כנגד הנתבע במשטרת ישראל בגין הטרדה מינית. ביום 22.12.03 נפגשה התובעת עם מר דורפמן, מנהל הרשות, ושטחה בפניו את טענותיה באשר לפיטורים. מר דורפמן לא מצא כל דופי בהחלטת הרשות ואישרר את סיום העסקתה של התובעת בשירות הרשות, בנימוק של חוסר שביעות רצון המנהלים בשני מרחבים מתפקודה של התובעת לרבות בעיית אמינות שהיא נושא ערכי בעל חשיבות מרבית. יג. התובעת טענה כי הן הרשות והן הנתבע עברו על החוק להטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: "החוק") והרשות אף מואשמת בכך שעברה על התקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעביד), התשנ"ח-1998, התקנות וחוקי העזר שניתקנו מכוחה. יד. בכתב ההגנה הכחישה הרשות את כל טענותיה של התובעת. לשיטתה, היא פעלה כדבעי בכל הקשור ליישומו של החוק ברשות. במסגרת פעולותיה פרסמה הרשות את התקנון להטרדה מינית שאומץ על ידיה, ותלתה אותו בלוחות המודעות. כמו כן לאחר שפנתה התובעת לאגף משאבי אנוש הועבר הטיפול בעניינה לגב' רבקה כץ (להלן: "גב' כץ") , שפגשה בתובעת, רשמה את פרטי תלונותיה והעבירה את החומר לנציבות שירות המדינה שפתחה בחקירת התלונה. לאחר הגשת התלונה הייתה הרשות בקשר יומיומי עם התובעת, התעניינה בכל המתרחש סביבה, ואף סיפקה לה תמיכה נפשית. בשלב מאוחר יותר שלאחר קבלת התלונה, משעלה כי התובעת עדיין אינה חשה נוח במרחב מרכז, הציעה גב’ כץ לתובעת לעבור לעבוד חזרה במרחב צפון, הצעה לה נענתה התובעת בשמחה. פיטוריה של התובעת נעשו לאחר שהסתיימה חקירת תלונתה בנציבות והתברר כי אין כל קשר בין נסיבות פיטוריה לתלונה שהגישה. משכך, חזרה הרשות ויישמה את החלטתה שלא להאריך את חוזה העסתקה של התובעת, לנוכח התלונות שהצטברו כנגדה באשר לבעיות אמינות ומקצועיות. לתובעת ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיה בפני מנהל אגף משאבי אנוש וכן בפני מנהל הרשות ולאחר שעשתה כן, החליטה הרשות כדין על פיטוריה. לטענת הרשות היא שחררה לטובת התובעת את פוליסות הביטוח שפתחה על שמה ובה הצטברו מרבית פיצויי הפיטורים שלהם הייתה זכאית. בשל טעות שילמה הרשות לתובעת סך חלקי של פיצויי הפיטורים אך משזו התבררה, השלימה הרשות את הסכום הנדרש והעבירה אותו לידי התובעת. טו. בכתב הגנתו העלה הנתבע את הטענות שהצגנו לעיל, והוסיף כי פרשת תביעה זו היא המשך ישיר למסכת עלילות ארוכה שהתובעת נוקטת נגדו על לא עוול בכפו. לטענתו, עסקינן באשה אינטליגנטית המודעת היטב למעשיה ואשר היה בכוחה האישיותי, ככל שיש בטענותיה ממש, להעמיד את כל מי שיעז להציק לה על מקומו ולמנוע את השתלשלות הפרשה, כפי שתוארה על ידה. התובעת בעזות מצח מנסה להציג את עצמה כאילו היא משתייכת לחברה או לסביבה שמרנית וכי זו הסיבה שבגינה נטלה עמה את סודה ולא שיתפה בו אחרים. הנתבע הוסיף וטען כי אין לו כל קשר לפיטוריה מהרשות וכי אין הוא מוסמך לפטרה. 3. עובדות נוספות המהוות רקע לבירור התביעה כפי שעלו מחומר הראיות: מספר אירועים נוספים התרחשו בתקופת העסקתה של התובעת ברשות. אירועים אלה מהווים רקע עובדתי בעל נפקות להבנת מערכות היחסים בתוככי הרשות ולבחינת טענותיה של התובעת כנגד הנתבעים. א. התובעת שהתה ברכבה במהלך העבודה - ביום 11.9.02, בשיחת הטלפון שבה ביקש הנתבע מהתובעת כי תבוא למשרדי הרשות באור עקיבא, הוא העלה בפניה תלונה אודות תפקודה באתר העבודות בכביש חוצה ישראל. לדבריו, יקי מור, מנהל פרוייקט בכיר הממונה על תיאום העבודות, התקשר למר הורוביץ והלין כי התובעת ישבה ברכבה בשעה שהטרקטור עבד בשטח. התובעת הכחישה את הטענה כלפיה ואמרה כי היא מעולם לא עזבה את השטח כשכלי מכאני עבד בו. יודגש כי אירוע זה היה במהלך התקופה שבה, לגרסת התובעת, אירעו ההטרדות המיניות מצידו של הנתבע, ומערכת היחסים בין התובעת לבין הנתבע, לכל הפחות מצידו, הייתה בשיא פריחתה. ב. השארת חתכים פתוחים - ביום 18.12.02 התקשר הנתבע לתובעת ושאל אותה מדוע השאירה תעלות פתוחות באתר בחדרה שבו הועסקה. לגרסתו בחקירה בנציבות, התובעת סיכמה על דעת עצמה עם הקבלן שעבד בשטח כי התעלות יישארו פתוחות ורק ביום המחר הוא יכסה אותן בעזרת שופל. משנודע הנתבע על כך הוא התקשר לתובעת והעמיד אותה על טעותה. בתגובה, ענתה לו התובעת כי "טוב, אבל אני רוצה להגיד לך שאחמד עודה לא הגיע לשטח בשעה שהיה צריך לעבוד". מר הורוביץ הצהיר כי מדובר במחדל בטיחותי ממדרגה ראשונה וכי זו סכנת נפשות להשאיר את התעלות פתוחות. התובעת הצהירה כי היא הורתה להשאיר את התעלות פתוחות לאחר שהנתבע לא הגיע לאתר באותו יום. היא יצרה איתו קשר והוא זה שהורה לה שלא לכסות את התעלות אלא להשאיר אותן פתוחות. אירוע זה נחקר על ידי מר הורוביץ באפריל 03', לאחר שלדבריו בתצהירו נאספו מספר תלונות בנוגע לתובעת. במהלך התחקיר פרצה התובעת בבכי וסיפרה למר הורוביץ כי היא מוטרדת על ידי הנתבע. מר הורוביץ הצהיר כי הוא שאל האם מדובר בהטרדה מינית והתובעת השיבה בשלילה, וטענה כי מדובר על התנכלות מקצועית מצידו של הנתבע. ג. התלונה על הפועל - במסגרת עבודתה של התובעת בכביש חוצה ישראל, היא התלוננה באוזניו של מנהל אחד הקטעים בכביש על פועל שלדבריה סימן לה תנועה מגונה. התובעת העידה בעניין זה (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון, ש' 7-14), ואמרה: "ש: מה זאת אומרת הציק לך, הטריד אותך מינית. ת: כשבן אדם מוציא את הראש שלו ומתחיל ללקק לו את הלשון, זה לא במקום ולא בזמן, זה הפריע לי והלכתי לאחראי שלו ואמרתי. ... ש: אז לשיטתך הוא הטריד אותך מינית. ת: כן". בחקירתו בנציבות העיד הנתבע כי הוא לא דוּוח על האירוע וכי הוא נודע לו באקראי, עת פנה למנהל הקטע בדרישה לדבר בכבוד לאחד העובדים שלו. בתגובה אמר לו המנהל כי אין בסיס לטענותיו והביא לדוגמא את פיטוריו של הפועל על רקע תלונתה של התובעת בהטרדה מינית. ד. האירוע עם מר עבד - באחד הימים שבחודשים ינואר - פברואר בשנת 2003 (כך עולה מתצהירו של עבד), התבקש מר עבד להחליף את התובעת בעבודות הפיקוח. במהלך החפיפה שהם ערכו, ושהתארכה מעל למצופה לטעמו של מר עבד, הצביעה התובעת לכיוון מסוים, ומר עבד הסיט את ידה של התובעת לכיוון אחר באומרו כי היא טועה בכיוון. בחקירתו בנציבות העיד הנתבע כי לאחר החפיפה התקשר אליו מר עבד וסיפר כי התובעת עשתה לו חפיפה ארוכה מאוד וכי "היא משגעת אותו". בשעות הערב התקשרה התובעת הנתבע וסיפרה לו שמר עבד נגע בה והטריד אותה מינית ושהיא מבקשת ממנו לטפל בעניין. לדבריו הוא התקשר למר עבד ושאל אותו לפשר העניין כשהוא מספר לו על ההאשמה המופנית כלפיו. מר עבד, שהיה נסער, הפנה את הנתבע למר טבר שנכח במקום וביקש ממנו לבדוק איתו את פרטי האירוע. מר עבד הסביר כי הוא הזיז לה את היד כ"אקט עצבני" בשל התארכות החפיפה. הנתבע יצר קשר עם התובעת, וזו אישרה לו כי מר טבר נכח בעת האירוע וכי הוא אמין עליה. הנתבע התקשר למר טבר וזה אישר כי הזזת היד הייתה בסך הכל תנועה עצבנית בלבד. הנתבע נזף בתובעת והבהיר לה את חומרת המעשה ואת השלכותיו. התובעת בחקירתה הראשונה בנציבות סיפרה כי בפגישה עם מר בדחי היא אמרה לו "שידע שאיאד ועבד א' סאלם הטרידו אותי מינית ושאני צופה כי עקב סירובי לשתף פעולה איתם איאד יתנכל לי ביחד עם עבד א' סאלם ושאם זה אכן יקרה שידע על איזה רקע זה". כלומר, התובעת האשימה את מר עבד בהטרדה מינית בשל הזזת היד. בתצהירו העיד מר עבד כי בחלוף ארבעה חודשים (בערך) ממועד האירוע, הוא קיבל זימון לחקירה בנציבות שירות המדינה ונאמר לו בה כי הוא מואשם בהטרדה מינית. לדבריו הובהר לו כי הוא חשוד, אך בסוף שנת 2003, משפנה לגב' כץ לבירור ההאשמה, התברר לו כי כלל לא הוגשה נגדו תלונה. ה. תאונות הדרכים - התובעת הייתה מעורבת לפחות בשתי תאונות דרכים בתקופה שבין ספטמבר 02' ועד ליוני 03'. הראשונה - ב- 12.9.02 כשנסעה עם הנתבע לתל אביב. התאונה נחקרה על ידי מר עמירן מלכה, קצין בטיחות תעבורה, שקבע כי התובעת אינה אשימה. השנייה - ב- 16.5.03 ביצעה תאונה בצומת מגידו ברכב מדגם פורד פיאסטה בו נהגה. ביום 9.6.03 נערך תחקיר של התאונה על ידי אילון רדאי, קצין בטיחות תעבורה, שקבע כי התובעת אשמה ושלל את זכאותה לנהוג ברכב למשך 41 יום ממועד התאונה, קרי: עד ליום 1.7.03 (וראו נספח ט"ז לכתב ההגנה מטעמה של הרשות). השלישית - התובעת הואשמה כי גרמה לרכב שקיבלה מהרשות נזק ולא דיווחה עליו. התובעת זומנה לבירור שערך מר הורוביץ ובו השתתפו כל מי שהרכב היה ברשותו: מר טבר, מר עבד, התובעת ומר רון שטיינמיץ, שהוא זה שקיבל את הרכב מהתובעת והוא זה שדיווח בהתאם לנוהל הנוהג ברשות, על הנזק שמצא ברכב. הבירור נערך בתחילת חודש מאי 03' והמסקנה שאליה הגיע מר הורוביץ הייתה כי התובעת היא זו שגרמה לנזק ברכב. ממצאי הבדיקה הועברו לקצין התעבורה של הרשות בכתב והוא ביצע תחקיר נפרד. ו. העלבתה של שירין - באחד מהימים, בתאריך שאינו מצוין במסמכים, העירה התובעת לשירין, חברתה לעבודה, כי היא "לועסת מסטיק כמו זונה". התובעת אישרה הערה זו בתצהירה והתנצלה אם פגעה בחברתה. 4. מהלך הדיון: התובעת הגישה תצהיר מטעמה ונחקרה אודותיו בפנינו. כן העידו מטעמה העדים הבאים: גב' ג'נאן עבאס, אחותה של התובעת, (להלן: "גב' ג'נאן"), שהגישה תצהיר ונחקרה אודותיו. מר מרדכי אביעם, מי ששימש כארכיאולוג מחוז גליל מערבי בתקופה מושא התביעה ולאחר מכן העסיק את התובעת בפרוייקט אחר (להלן: "מר אביעם"). גם הוא הגיש תצהיר ונחקר אודותיו. כן הוגשו תצהיריהם של מר אחמד עודה (להלן: "מר עודה"), מי שהיה מנהל שטח באתר 10 שבו עבדה התובעת מטעמה של הרשות, ושל מר סלמאן טרבוש, מנהל עבודה בשטח מטעמה של חברת מקורות, מי שעבד עם התובעת במסגרת תפקידה ברשות (להלן: "מר טרבוש"). שני אלה נחקרו אף הם על תצהיריהם. עדים נוספים שזימנה התובעת לעדות הם: מר מוקרי, ידידהּ של התובעת ומי שהיה מפקח מחוז הגליל והעמקים בשנות ה- 90. ד"ר משה הרטל, מי שניהל את החפירה במרחב הצפון שבה הועסקה התובעת והוא שאישר לטענת התובעת את עבודתה בשעות נוספות (להלן: "ד"ר הרטל"). גב' שולמית כנות, מנהלת מחלקת מוזיאוני חיפה מטעמה של הרשות שבה הועסקה התובעת (להלן: "גב' כנות"). מר חליל שאהין, מנהל התפעול של מוסך נעמה בע"מ, שבו טופל הרכב שנהגה בו התובעת ושנמצא בו הנזק שהיווה אף הוא חלק ממכלול השיקולים לפיטוריה של התובעת (להלן: מר שאהין"). מר עאמר גנאים, מפעיל טרקטור שעבד בבקעה כמפעיל מחפרון מטעם רשות העתיקות (להלן: "מר גנאים") . מר אושרי אבירם, ארכיאולוג מחוז העמקים בשנת 2003 (להלן: "מר אבירם"). גב' ירדנה אלכסנדר, ארכיאולוגית מחוז גליל מזרחי וגולן ביוני 03' (להלן: "גב' אלכסנדר"). מר אבנר הילמן, שלמד עם התובעת באוניברסיטת חיפה, ומאז שהתקבלה לרשות היה ביניהם קשר טלפוני וכן עבודה באתרים משותפים (להלן: "מר הילמן"). מטעמה של הרשות הוגשו תצהיריהם של מר מישאל, של גב' כץ, של מר הורוביץ, של מר ברשד ושל מר בדחי, והם נחקרו על תצהיריהם. מטעמו של הנתבע הוגשו תצהירי עדות ראשית שלו, של מר טבר ושל מר עבד, ואף הם נחקרו אודות תצהיריהם. כן הוגשו פרוטוקולי החקירה שערכה נציבות שירות המדינה לנתבע ולתובעת (להלן: "החקירה"). 5. המסגרת הנורמטיבית: א. בבואנו לדון בשאלה העיקרית הרובצת לפתחנו בתיק זה, נידרש ליסודות ההטרדה המינית בכלל וזו שבמקום העבודה בפרט, כפי שנקבעו ופורטו באריכות בפסק דינו המקיף של בית הדין הארצי מיום 26.3.08 (ע"ע 274/06 פלונית נ' אלמוני - להלן: "פרשת פלונית"). להלן נביא כלשונם חלקים מפסק הדין שיש בהם כדי להוות את התשתית לקביעותינו בסוגיה שלפנינו בהתבסס על העובדות שנקבע להלן. אולם קודם לכן, נביא את הוראות החוק והתקנות הרלוונטיות שעליהן מבססת התובעת את תביעתה. סעיף 3 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 קובע את הגדרות המונח "הטרדה מינית" וסעיף 4 שלאחריו קובע את האיסור לביצוע מעשה שיש בו הטרדה מינית: "3. (א) הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה: (1) סחיטה באיומים, כמשמעותה בסעיף 428 לחוק העונשין, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני; (2) מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין; (3) הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות; (4) ?התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות; (5) התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית; (6) הצעות או התייחסויות כאמור בפסקאות (3) או (4), המופנות למי מהמנויים בפסקאות המשנה (א) עד (ו), בנסיבות המפורטות בפסקאות משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות האמורות: (א) (ב) (ג) לעובד במסגרת יחסי עבודה, ולאדם בשירות במסגרת שירות - תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות; ... 4. לא יטריד אדם מינית את זולתו ולא יתנכל לו". סעיף 6 לחוק קובע את היותה של הטרדה מינית עוולה אזרחית: "6. (א) הטרדה מינית והתנכלות הן עוולות אזרחיות, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליהן בכפוף להוראות חוק זה. (ב) בית המשפט רשאי לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על סך 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק...". וסעיף 7 שלאחריו, דן באמצעים שעל המעביד לנקוט כדי להביא למודעות העובדים את עיקרי החוק ואת האיסורים הנגזרים ממנו: "7. (א) מעביד חייב לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות הענין, כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, ולטפל בכל מקרה כאמור, ולשם כך עליו: (1) לקבוע דרך יעילה להגשת תלונה בשל הטרדה מינית או התנכלות ולבירור התלונה; (2) לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית או התנכלות שידע אודותיהם, וכן לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות המעשים האמורים וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן עקב ההטרדה או ההתנכלות. (ב) מעביד המעסיק יותר מ-25 עובדים חייב, בנוסף לאמור בסעיף קטן (א), לקבוע תקנון שבו יובאו עיקרי הוראות החוק בדבר הטרדה מינית והתנכלות במסגרת יחסי עבודה ויפורטו בו דרכי הגשת התלונות שענינן הטרדה מינית או התנכלות והטיפול בהן, כפי שקבע המעביד (להלן - תקנון); המעביד יפרסם את התקנון בין עובדיו. (ג) מעביד שלא מילא את חובותיו לפי סעיפים קטנים (א)(1) ו-(2) ו-(ב) יהיה אחראי לעוולה אזרחית לפי סעיף 6, או לעוולה אזרחית בשל פגיעה כאמור בסעיף 7 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, שעשה עובדו, או ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, במסגרת יחסי העבודה. (ד) שר המשפטים, בהסכמת שר העבודה והרווחה ובאישור הוועדה לקידום מעמד האשה של הכנסת, יקבע - (1) כללים לביצוע חובות המעביד על פי סעיף זה; כללים כאמור יכול שיהיו כלליים או לפי סוגים של מקומות עבודה, ענפי עבודה או מקצועות; (2) תקנון לדוגמה שישמש דוגמה למעביד (להלן - תקנון לדוגמה). (ה) לצורך קיום חובותיו של המעביד לפי סעיף קטן (ב), יערוך המעביד בתקנון לדוגמה את ההתאמות הנדרשות...". ואכן השר התקין תקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעביד), תשנ"ח-1998 ובהן פירט את דרישותיו מהמעביד באשר ליישום הוראות החוק. להלן נביא מהוראות התקנות ככל שאלה תידרשנה לנו לצורך קביעת אחריותה של הרשות בהתאם לדרישות המחוקק. ב. ומכאן לדבריו של בית הדין הארצי בפרשת פלונית, שיש בהם כדי להתוות את דרכנו בניתוח נסיבות המקרה מושא התביעה דידן. בית הדין פתח בשאלת היסוד "הטרדה מינית - מהי?", ועל כך השיב: "מבחינה משפטית אין הגדרה אחת אוניברסלית מקובלת ומוסכמת למונח "הטרדה מינית". יש מדינות בהן החקיקה כוללת הגדרה קצרה וצרה, ויש שבהן הגדרה רחבה... בעניין זה כבר נקבע, כי בגדרו של המושג "הטרדה מינית" נכללים סוגים שונים של מעשים אסורים וקיימת קשת רחבה של מקרים במדרג חומרה שונה". בית הדין ממשיך ודן בהטרדה מינית המתבצעת במסגרתם של יחסי עבודה: "לענייננו, בהטרדה מינית המתבצעת במסגרת יחסי העבודה, תוך ניצול מרות, נזנחה הדרישה להראות את חוסר העניין של המוטרד באותה הטרדה. זאת, כאמור, נוכח הע?בדה שמערכות יחסים במסגרת יחסי העבודה, הכוללים יחסי מרות, יכולות להוות קרקע פוריה לניצול בעל אופי מיני של הכפוף, ובמציאות קיים אכן אחוז גבוה של הטרדות מיניות במקום העבודה. במקרים אלו, התלות הכלכלית והמקצועית של העובד בבעל המרות - המטריד, עלולה להרתיע אותו מלהראות לממונה עליו שאיננו מעוניין באותם מעשים, המהווים הטרדה מינית... החוק מבקש להציב נורמות התנהגות ראויות ומחמירות במקום בו קיימת מערכת יחסים אשר מעצם מהותה וטיבה מ?עדת לניצול. זאת, על מנת להרתיע ממונה במקום עבודה מלבצע בכפוף או בכפופה לו מעשים אשר יכולים לעלות כדי הטרדה מינית. אולם, ?ה בעת שהוכחה העילה, נתונה לממונה "המטריד" גם האפשרות להוכיח כי לא בהטרדה מינית עסקינן". בית הדין הארצי מנתח את רכיבי הסעיף בחוק תוך שהוא מתייחס לכל אחת מדרישות המחוקק המוזכרות בסעיף: "השאלה איזו התנהגות היא התנהגות המטרידה מינית היא שאלה רחבה ומורכבת, אשר התשובה עליה לא תמיד תהא אחת ונכונה לכלל המקרים. על מנת להשיב על שאלה זו יש להיעזר בכלים פרשניים שונים, ולבחון פרמטרים שונים. בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין בן אשר (עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר פ"ד(ב) 650), אשר ניתן עובר לקבלתו של החוק למניעת הטרדה מינית בכנסת, פורטו בהרחבה המבחנים לקביעת הטרדה מינית, ולפיהם ברור שהטרדה מינית היא התנהגות המחייבת מעשה של הטרדה בעל אופי מיני; הטרדה מינית יכולה להיות אישית או סביבתית; יכול שתהא בדרך של הטרדה גופנית או בדרך מילולית; ויכולה להופיע ברמות חומרה שונות, אם כי צריך שתהיה בה פגיעה ממשית. ... הטרדה מינית כלפי עובדת, הנעשית תוך ניצול מרות, בדרך של התנהגות המפורטת בסעיפים 3(א)(3) או 3(א)(4) לחוק היא כזו שנעשתה "במסגרת יחסי עבודה". "מסגרת יחסי עבודה" מוגדרת בסעיף 1 לחוק כ"מקום העבודה, מקום אחר שבו מתנהלת פעילות מטעם המעביד, תוך כדי העבודה, או תוך ניצול מרות ביחסי העבודה בכל מקום שהוא." הגדרתו של המונח "מסגרת יחסי עבודה" היא הגדרה רחבה, הכוללת בתוכה לא רק את מקום העבודה, אלא גם מקומות אחרים, הקשורים באופן ישיר או עקיף לעבודה. ההנחה העומדת בבסיס ההגדרה הרחבה היא שהטרדה מינית נעשית, בדרך כלל, במעמד אינטימי וללא עדים, ועל כן לא תמיד תתרחש במתחם הרגיל של העבודה, בו מצויים עוד אנשים. ... יסוד ניצול המרות ביחסי העבודה הוא היסוד המייחד את איסור ההטרדה המינית ביחסי עבודה, מהטרדה מינית על סוגיה. מהי מרות? - כבר נפסק כי "מרות במשמעותה הפשוטה היא שליטה של הממונה על מי שכפוף לו. מרכיב המרות כולל בחובו גם השפעה וסמכות עקיפה ואינו מוגבל ליחסים של מעסיק או ממונה ישיר בלבד."(עש"מ 4790/04 מדינת ישראל - אברהם בן חיים, לא פורסם, 25.5.05).... ככלל, הגישה הנוהגת בבחינת השאלה האם ממונה "ניצל את מרותו" צריכה להיעשות בשים לב למכלול נסיבות העניין וההקשר בו המעשים התבצעו. על כן, "ככל שפערי הכוח והפרשי הגילאים בין הממונה לכפוף לו גדולים יותר; ככל שלממונה יכולת השפעה ניכרת יותר על מעמדו או עתידו של העובד; וככל שהיוזמה לביצוע המעשים המיניים נתונה בידיו של הממונה; כך עשויה להתבקש המסקנה כי המעשים המיניים היו בגדר ניצול יחסי המרות; כל זאת, מבלי למצות את השיקולים השונים הרלוונטיים לעניין אשר ייבחנו בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה". ונחתום בהתייחסותו של בית הדין שם לשאלת רמתו של נטל ההוכחה הנדרשת בסוגיית הטרדה מינית: "בהתאם להלכה הפסוקה, נטל ההוכחה במשפט אזרחי שעילתו הטרדה מינית הוא כנטל ההוכחה הדרוש בתביעה אזרחית... גם לאחר חקיקתו של החוק למניעת הטרדה מינית נדרשו בתי הדין לעבודה לשאלת נטל ההוכחה הדרוש להוכחת הטרדה מינית. בפסק הדין בעניין עד"מ 1006/01 נאזי שהרי - יעקב רוגל, פד"ע לח 481 נקבע באופן מפורש כך: "מידת ההוכחה הדרושה כדי להוכיח הטרדה מינית היא כהוכחה הדרושה בהליך אזרחי רגיל: על בית הדין להשתכנע, כי אכן התקיימה הטרדה מינית. (ראה גם: עש"מ 6713/96 מדינת ישראל - בן אשר, פ"ד נב(1) 650; עע 300376/97 חברה פלונית בע"מ - אלמונית; עע 300258/97 חנן - המועצה המקומית מנחמיה, פד"ע לז 645)." ... לסיכום, לאור ההלכה הפסוקה ובהתחשב בכל אמור לעיל, אף דעתי היא כי בתביעה מכח החוק למניעת הטרדה מינית, כפי שהובאה בעניין זה, נטל ההוכחה כמוהו כנטל הנדרש בתביעה אזרחית רגילה". דיון והכרעה 6. פתח דבר: נקדים אחרית לראשית ונאמר כי לא קלה הייתה דרכנו במלאכת ברירת האמת. נטל ההוכחה במשפט האזרחי, שהוא כאמור נטל ההוכחה גם באשר לתביעה בגין הטרדה מינית, הוא מאזן ההסתברויות, כשעל אחד מהצדדים להרים את הנטל מעל ל-50% כדי שבית המשפט יפסוק לטובתו. שקלנו את הראיות השונות וחזרנו והפכנו בהן, ודומנו כי חרף העובדה שמצאנו כשלים רבים ולא מבוטלים בגרסתה של התובעת, הרי שבסופו של הליך השתכנענו כי היא הצליחה להרים את הנטל ולהטות את כפות המאזניים במעט לטובתה, באופן שניתן לקבוע כי אכן במהלך התקופה שבין חודש יולי לחודש אוקטובר 2002 פנה אליה הנתבע, בהיותו בעל מרות, והציע לה להיות חברתו. מנגד, אנו דוחים את גרסתה של התובעת כי הנתבע ניסה לחבקה. פרק נוסף נקדיש בהמשך לדון אם הצעות אלו, כפי שקבענו, נופלות בגדרה של "הטרדה מינית" אם לאו, אך קודם לכן, נבחן את הראיות השונות שהוצגו בפנינו ושהוליכו אותנו למסקנה האמורה. 7. היכרותם של התובעת ושל הנתבע: הן התובעת והן הנתבע ציינו כי הכירו זה את זו היכרות שטחית קודם לשיחה מאמצע יולי שבה פנה מר מוקרי הנתבע בבקשה לבחון את השתלבותה של התובעת במרחב המרכז. התובעת הצהירה כי לצורך השתלבותה במרחב המרכז, היא פנתה לידידהּ, מר מוקרי, ששירת כמפקח נפה במרחב צפון, כדי שזה יברר עבורה מהן האפשרויות העומדות בפניה. מר מוקרי יצר קשר עם הנתבע שאותו הכיר קודם לכן, ונתן לתובעת לשוחח עמו. בשיחה הסביר הנתבע לתובעת את תנאי ההעסקה והיא ביקשה את עזרתו לעבור למרחב המרכז. לדבריה של התובעת בתצהירה, ביקש הנתבע להעבירה במהירות לעבודה בנפה שעליה הוא פיקח היות וחסרו לו עובדים. הוא ביקש כי תשלח קורות חיים למר הורוביץ והוא דאג לקבוע לה מועד לראיון, שנערך ב- 31.7.02 כשבועיים לאחר שיחת הטלפון הראשונה ביניהם. התובעת העידה כי הנתבע הוא זה שהסדיר את סידורי הנסיעה שלה לראיון. הנתבע הכחיש זאת בכתב ההגנה אך לא התייחס לכך לא בתצהירו ולא בחקירתו. יצוין כבר עתה כי בסמוך לאחר קבלת קורות החיים של התובעת, יצר מר הורוביץ קשר עם מר ברשד, וזאת בהתאם לנוהל הקיים ברשות, ובמגמה לקבל את הסכמתו למעבר שלה ממרחב צפון למרחב מרכז. מר ברשד סיפר לו כי התובעת בין כך ובין כך עומדת לסיים את העסקתה במרחב שלו בשל בעיות אמינות. מר הורוביץ העיד כי בתחילה הוא ביקש שלא לראיין אותה על רקע שיחתו עם מר ברשד, אלא שהנתבע (בעיקר) סיפר לו על תנאי החיים הקשים של התובעת ועל העובדה כי היא יתומה מאב כך שעול פרנסת המשפחה עליה, והוא החליט לבסוף לראיינה. בחקירתו בנציבות תיאר הנתבע באופן שונה במקצת את התהליך, אך עולה מתיאורו כי הוא אכן עשה מאמצים ניכרים לשלב את התובעת בעבודה במרחב המרכז. הוא שוחח עם התובעת והדריך אותה כי עליה לקבל אישור ממר ברשד למעבר; הוא פנה למר הורוביץ ושיתף אותו בפרטי השיחה והבעיות שנוצרו במרחב הצפון; הוא חזר לתובעת עם תשובתה שלילית ממר ברשד ולאחר בקשתה הנוספת, פנה שוב למר הורוביץ ושכנע אותו לראיין את התובעת; הוא דאג להסיע את התובעת מצומת התשבי לראיון - לדבריו, על פי בקשתה - והחזיר אותה לאחר מכן לביתה. כמו כן, לאחר שהתקבלה התובעת לעבודה, היא הוצבה בנפה שבפיקוחו של הנתבע. לדבריה, הוא דאג לה להסעה לעבודה ביום הראשון לעבודתה והוא זה שהחזיר אותה לביתה לאחר מכן. הוא דאג לה לקבלת רכב, שאכן הגיע אליה כבר יום לאחר שהחלה את עבודתה ברשות. 8. הנסיעה הראשונה: לדברי התובעת, לאחר הראיון עם מר הורוביץ, אמר לה הנתבע שתמתין לו בחניה. היא סירבה ואמרה כי היא תשוב לביתה בכוחות עצמה אולם הנתבע התעקש, והיא לא רצתה לקלקל את נכונותו לסייע לה. הנתבע נכנס לחדרו של מר הורוביץ וכעבור כחצי שעה הגיע לרכב והחל בנסיעה עם התובעת. לדבריה, הוא אמר לה כי מר הורוביץ התרשם ממנה לטובה וכי יהיה עליה לעבור ראיון עם מר בדחי. לדבריה, הנתבע הרגיע אותה והבטיח לסייע לה כדי שהיא תעבור להיות במרחב שבו הוא מועסק. בתצהירה סיפרה התובעת כי במהלך הנסיעה סיפר לה הנתבע על הקשיים בעבודה והמליץ לה להדיר את רגליה ממשרדי המחוז כדי שלא תיתפס כמי שאינה עובדת. לאחר מכן עבר הנתבע למישור האישי. הוא סיפר לה כי אין לו כרגע חברה וכי הוא היה מעוניין שהתובעת תהיה חברתו "מכיוון שהוא מאוד זקוק לזה". הוא ביקש מהתובעת שלא לענות לו מיידית אלא שתחשוב על כך ותענה לו במועד מאוחר יותר. התובעת הצהירה כי היא התפלאה על ההצעה ביודעה שהנתבע הוא אדם נשוי, אך הוא השיב לה כי "אין קשר בין נישואין לחברות". התובעת השיבה לנתבע כי אין לה חבר אך היא אינה מעוניינת בקשר שהוא מציע לה ולכל היותר היא מסכימה שהוא יהיה לה כאח. הנתבע לא הרפה וביקש ממנה כי תחשוב על הצעתו. בחקירתה נשאלה התובעת לגבי תוכן השיחה בנסיעה זו וחזרה על הדברים (עמ' 41 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-17). 9. הנסיעה השנייה: התובעת פגשה במר בדחי ביום 4.8.02, כשלדבריה המועד הקרוב כל כך לראיון שעברה עם מר הורוביץ הוא תוצאה של הלחץ שהפעיל הנתבע. בדרכה חזרה מהראיון שנערך בתל אביב, היא נסעה עד לצומת כרכור ומשם אסף אותה הנתבע. בדרך שב הנתבע והציע לתובעת להיות חברתו. כך תיארה התובעת את תוכן השיחה בתצהירה (סעיף 11): "לאחר מכן חזר המפקח על שאלתו, וברר האם חשבתי שנית על הקשר עימו. הוא הוסיף ואמר שאין לי מה לחשוש, והקשר יישאר סודי כך שאף אחד לא ידע עליו. השבתי, כי הקשר היחיד אותו אני מבקשת קשור בעבודה בלבד, והקשר שהוא מציע לי אינו מתאים לי". לדבריה, הנתבע לא הרפה וטען כלפיה כי היא לא חשבה די על הצעתו. בחקירתה בנציבות מיום 8.6.03 (עמוד 1) הרחיבה התובעת את תיאור ההצעה: "לאחר מכן הוא שוב חזר על השאלה אם אני רוצה להיות חברה שלו. הוא אמר לי לא לדאוג לגבי הקשר ביננו שזה יהיה סודי ואף אחד לא ידע על כך והוא מרגיש מאוד קרבה כלפי וששנינו מספיק מבוגרים כדי שהעניינים לא יצאו משליטה. אמרתי לו שאין לי שום כוונה להיות איתו בקשר חברי אינטימי אלא בקשר עבודה בלבד. איאד לא הגיב". על דבריה אלה חזרה בחקירתה בפנינו בהעידה: "בפעם השנייה שהציע לי את החברות שלו אמר לי שאם נגיע למצב אינטימי אנחנו די מבוגרים ונוכל לשלוט במצב" (עמ' 52 לפרוטוקול, ש' 1-2). הנתבע לא התייחס לנסיעה זו במפורש ובחקירתו בנציבות לא הזכיר אותה. 10. היום הראשון לעבודתה של התובעת: התובעת החלה את עבודתה במרחב המרכז ביום 21.8.02. לדבריה בתצהירה, הנתבע ומר עבד הגיעו ביום זה לבקרה בשטח. בשיחה שהתקיימה ביניהם סיפרו לה השניים על קבוצה המתכנסת כל פרק זמן בבית אחד החברים בשעות אחר הצהריים. השניים המליצו לה להשתלב בחבורה שלה שותפים גם מר הורוביץ, הנתבע, מר עבד ומפקחים נוספים, ובה ניתן לספר כל דבר ולא צריך לשמור סודות איש מרעהו, ובטרם עזבו "התריעו בפניי, כי אני אצטער אם לא איענה להצעתם להצטרף לחבורה" (סעיף 13). בחקירתה נשאלה התובעת אודות השיחה ואמרה את הדברים הבאים: "ש: תפרטי מתי פעם ראשונה סיפר לך הנתבע על קבוצת החברים. ת: זה היה ביום הראשון בתחילת עבודתי במרחב מרכז נפת חדרה ב- 21.8 הוא בא לבקר אותי בשטח והצטרף אליו מר עבדאלסלאם והתחיל לדבר על החבורה. ... ש: הזמינו אותך להשתלב באותה חבורה. ת: לא הזמינו אותי פשוט הבקשה שלהם הייתה שכדאי לי להשתלב בחבורה הזו אחרת אני אפספס המון ולא הבנתי למה הם מתכוונים. ש: אחרת תפספסי הם אמרו בדרך של איום. ת: כל אחד יכול לפרש את זה אחרת. ש: איך את פירשת את זה. ת: אני דילגתי על זה ולא התייחסתי, זה נשאר עם סימן שאלה. ש: היית משתלבת בחבורה. ת: חבורה שצריכה להיכנס לורידים שלך וצריכה לדעת הכל, לתוך החיים שלך, הם אמרו לי שכל אחד צריך לדעת מה הוא עושה 24 שעות, מה הוא מתכוון לעשות ואיפה הוא עכשיו, לאדם לא יהיו חיים פרטיים. ש: ממש נכנסתם לפרטים הקטנים. ת: הם נכנסו. אני פשוט עמדתי והקשבתי, צורת הדיבור לא מצאה חן בעיני וגם לא הגישה, זה היה מין מסר מסויים מהשיחה שהתנהלה ביניהם ואני הקשבתי. ש: הזדעזעת מעצם הבקשה. ת: קודם כל לא היה מקובל עלי שמישהו כופה את עצמו עלי, זה משהו שלא קשור בכלל לעבודה. ש: ואיאד רצה שתהיי בחבורה. ת: כן עצם העובדה שדיברו על זה הוא ועבדאלסאלם אז מתברר שכן. ש: מי דבר על זה הנתבע או עבדאלסאלם או שניהם ביחד. ת: מי שדיבר יותר זה עבדאלסאלם. ש: ואיאד תמך בגירסתו של עבדאלסאלם. ת: כן. ש: שמעת מאיאד שתכנסי לחבורה או שהוא שתק. ת: אני לא זוכרת. ש: אבל את זוכרת דברים קטנים אבל את לא זוכרת אם איאד היה שותף לשיחה או לא. ת: עצם העובדה שהוא לא התנגד אז הוא הסכים, כי מה שכן הבנתי מהשיחה שלהם שהמפגש האחרון היה אצל איאד בבית. ש: כששאלתי אותך קודם אם היית משתלבת הגבת בצחוק, זה מבטא שבכלל לא היית משתלבת. ת: הדברים לא הולכים ככה, זה היה היום הראשון שלי בעבודה שאני אתחיל להשתלב ישר. ש: למה צחקת. ת: זה כל כך מצחיק, מה תהיי משתלבת? אתה כופה את עצמך עלי ושולט עלי וכאילו שאני לא יכולה להגיד לא אלא רק כן. ש: את לא בעבודה אלא בעבודה אחרת ואף אחד לא מפריע לך והיה מציע לך הצעה כזו מה היית עונה. ת: בפירוש לא". (ההדגשות אינן במקור). בתצהירו מחה מר הורוביץ כנגד טענת התובעת באשר לקבוצה המדוברת. לדבריו (סעיף 6): "מעולם לא נפגשתי בשום נסיבות בבית מי מהעובדים, פרט לפעם אחת בודדת בה התכנסו כל עובדי המחוז בביתו של הנתבע למסיבת הולדת ילדו הראשון, זמן רב לפני תחילת עבודתה של התובעת במחוז חיפה". הרושם המתקבל מדבריה של התובעת הוא שמדובר על שיחה שרב הנסתר בה על הגלוי. לא ברור מה טיבה של החבורה, מהי תדירות פגישותיה, מדוע "התריעו" מר עבד והנתבע כי התובעת תצטער אם לא תגיע לפגישות אלו, מה היה תוכן המפגשים, מניין הסיקה התובעת כי מדובר במפגשים שבהם "כופים" עליה לעשות דברים או לומר דברים שאינם עולים בקנה אחד עם רצונה, מהו ה"מסר" שלדעתה העבירו לה הנתבע ומר עבד בשיחתם. למותר לציין שהתובעת לא הצליחה להוכיח כי אכן התקיימה "חבורה" מעין זו וכי הייתה לה סיבה לחשוש מלהשתלב בה. חיזוק לדברים מתקבל מהמשך חקירתה של התובעת, בה נשאלה שוב אודות החבורה, והשיבה (עמ' 49 לפרוטוקול הדיון, ש' 13-17): "ש: את מאמינה באמת שיש חבורה כזו, בתוך העבודה שכל העובדים והממונים בחבורה כזו. ת: לא מעניין אותי. ש: את חושבת או שנאמר לך שיחסי מין התקיימו לפחות בין חברי המועדון. ת: לא". העמימות האופפת את תשובותיה של התובעת בכל הנוגע ל"חבורה" זו מטילה ספק לא רק בעצם הנסיון של הנתבע ושל מר עבד לשכנע אותה להצטרף לחבורה זו, אלא בעצם קיומה של חבורה מעין זו. לא מן הנמנע שיחסי אחווה ורעות התקיימו בתוככי קבוצת המפקחים והעובדים ברשות, אך אין בכך כדי להטיל רבב בהתנהגותם. 11. הנסיעה השלישית: נסיעה זו נערכה לגרסת התובעת בסיומו של יום עבודתה הראשון. לדבריה בתצהירה, המשיך הנתבע והדגיש כי חשוב לה להשתלב בחבורה מחד אך לא להתערבב יותר מידי עם אנשים בעבודה. הנתבע חזר על בקשתו "כי אהיה איתו בקשר, ואמר לי כי הוא זקוק לי ולקשר עכשיו. הוא ציין כי הוא מאוד עייף לחוץ בעבודה (כי הוא עובד גם באטליז של המשפחה שלו), והקשר יעשה לו טוב". התובעת השיבה כי היא אינה מעוניינת בקשר וכי אם הוא זקוק למנוחה, שייקח חופשה, אך הנתבע המשיך וסיפר לה "דברים אישיים על חייו הפרטיים, למשל: שהוא עובד שעות ארוכות בלילה באטליז, ולכן הוא בקושי נפגש עם אשתו. הוא אמר שבמחוז שלו ישנה את שירין, אבל היא מסורתית ולא יפה, ולכן היא לא מושכת אותו. להבדיל ממנה, כך אמר לי המפקח, יש לי גוף יפה ואני מתלבשת יפה וגם יש לי אישיות חזקה, ולכן נוח לו יותר איתי. הוא הבטיח שיתמוך בי ויקדם אותי בעבודה". התובעת מציינת כי השיבה לו שאינה מוכנה לשקול את העניין כלל ועיקר ולכל היותר היא תראה בו כאח ותו לא. 12. הנסיעה הרביעית: ביום 11.9.02, שלושה שבועות לאחר תחילת העסקתה של התובעת במרחב המרכז, ביקש ממנה הנתבע להגיע למשרדי הרשות באור עקיבא. כשהגיעה התובעת למשרד, ביקש ממנה הנתבע ליסוע אחריו. הם נסעו לתל אביב ושם מסר הנתבע את רכבו לטיפול במוסך. בדרך חזרה, הצהירה התובעת, שוב פנה אליה הנתבע והציע לה להיות עמו בקשר, אך היא דחתה את הצעתו וביקשה כי יפסיק להעלות את הנושא שמציק לה. בחקירתה בנציבות הרחיבה התובעת ותיארה את תוכן השיחה ביניהם: "איאד שוב דיבר על עניין החברות שלנו שהוא משתגע וזקוק לקשר איתי. הוא שוב דיבר על כך שאנחנו מבוגרים ויכולים לשלוט על הקשר גם אם נגיע למצב אינטימי". יום למחרת, סיימה התובעת את עבודתה בשעה 13:00 והנתבע ביקש כי תגיע לאור עקיבא כדי לבצע עבודות משרדיות. משהיגיעה, ביקש ממנה הנתבע כי תסיע אותו למוסך בתל אביב כדי שיוכל להוציא את רכבו. במהלך הנסיעה אירעה לתובעת תאונת דרכים בצומת חדרה. התובעת הובהלה לבית החולים הלל יפה בחדרה, כשלדבריה, דאג הנתבע שילווה אותה מפקח אחר. לדבריה, הנתבע, המשיך בדרכו לתל אביב, יצר כל מספר דקות קשר איתה ועם המפקח שליווה אותה לבית החולים והתעניין בשלומה. בחלוף מספר שעות שוחררה התובעת לביתה, והנתבע הסיע אותה. לגרסתה של התובעת, ניצל הנתבע שוב את שהותם המשותפת ברכב וחזר על הצעתו שתהיה החברה שלו, ואמר לה כי לשניהם יהיה טוב כתוצאה מהקשר. התובעת המשיכה והצהירה כי: "מכיוון שסבלתי מכאבים ונאנחתי, ביקש המפקח לעודד אותי וניסה לחבק אותי אולם אני נרתעתי ממנו ונצמדתי לדלת הרכב" (סעיף 19). בחקירתה בנציבות סיפרה התובעת כי בתגובה לניסיון החיבוק של הנתבע, "אני הרחקתי אותו ביד שלי ונצמדתי לדלת". בחקירתה הנגדית, נשאלה שוב התובעת על נסיון החיבוק במהלך הנסיעה הזאת (עמ' 51 לפרוטוקול הדיון, ש' 8-11): "ש: תתארי כיצד ניסה לחבק אותך. ת: ב- 12.9, אני ישבתי על ידו ברכב אז הוא הושיט את היד שלו לכיוון שלי, הוא ידע שאני כאובה אחרי תאונת הדרכים שעברתי. הוא הביא את היד שלו לכיוון שלי, הוא לא נגע בי כי אני התרחקתי והוא הבין שאני לא רוצה". התובעת מוסרת אם כן גרסה אחרת לתגובתה לחיבוק, כשהן בתצהירה והן בחקירתה היא מאשרת שלא היה מגע פיזי אלא רק נסיון קירוב של היד לעברה, ואילו בנציבות היא מתארת שהיה מגע פיזי ושהיא דחתה בידה שלה את היד שנשלחה לעברה. 13. הנסיעה החמישית: האירוע האחרון היה ביום 14.10.02, עת התובעת עבדה באתר ברקאי. התובעת הצהירה כי הנתבע הגיע לבקרה וביקש ממנה כי תעלה לרכבו כיוון שהוא מבקש להראות לה משהו. התובעת והנתבע החלו בנסיעה והנתבע החל לספר לתובעת כי מרכלים עליה ואומרים שהיא מפקחת גרועה ובכיינית. הוא סיפר לה כי בטיול שערכה הרשות בכרתים צחקו עליה והיא הייתה נושא השיחה. לדבריה, הנתבע אמר לה שהוא ביקש מהדוברים, שבהם היו מר עבד, מר בדחי ודנה (המזכירה), להפסיק את שיחתם. הנתבע ביקש מהתובעת לשמור על עצמה והבטיח לה כי הוא שומר עליה. לשמע הדברים פרצה התובעת בבכי. את מהלך הדברים שאירעו בהמשך תיארה התובעת בתצהירה (סעיף 21): "הוא ניסה לחבק אותי אך אני התרחקתי והתקרבתי לדלת הרכב, תוך כדי שאני אומרת לו שלא יתקרב, כי זה לא נעים לי ומפריע לי. המפקח רק הפטיר כי ההפסד הוא כולו שלי. הוא אמר לי שאם הייתי גבר הייתי זורקת את המפתחות ומתפטרת, אבל בגלל שאני בחורה חלשה ואין לי את האומץ לעמוד מול כולם, אני צריכה לסמוך עליו". בחקירתה נשאלה התובעת לעניין הנסיעה וניסיון החיבוק, תוך שבא כח התובע חזר שוב ושוב על נקודת המגע הפיזי (עמ' 50 לפרוטוקול הדיון ש' 16 - עמ' 51, ש' 13): "ש: איך אדם כשהוא נוהג ברכב בו בזמן בא לחבק, הוא הושיט את היד תוך כדי נסיעה. ת: כן. ... ש: האם פיזית הוא הפעיל כוח. ת: לא, הוא ראה שאני התרחקתי ונצמדתי לדלת, אני פרצתי בבכי והתחלתי לבכות והוא ניצל את ההזדמנות ורצה לחבק אותי ואני נצמדתי לדלת. ... ש: מה אמר לך אחרי שסירבת לחיבוק שלו. ת: לא אמר לי כלום, אני רציתי להירגע אחרי שהתחלתי לבכות והוא החזיר אותי לאתר ואמר שזה ההפסד שלי. ... ש: את אומרת בתצהירים וגם בעדויות שלך שהוא ניסה, הכל בגדר ניסיון אבל חיבוק לא יצא לפועל. ת: מגע פיזי לא יצא לפועל". בחקירתה הראשונה בנציבות תיארה התובעת את הדברים אחרת, כשלדבריה שם כן היה ניסיון חיבוק כוחני והיא זו שדחפה את ידו של הנתבע: "הוא ניסה לנצל את הרגע שמאוד התרגשתי וניסה לחבק אותי בכוח. אני דחפתי אותו ממני וניסיתי להיצמד כמה שיותר לדלת...". סתירות אלה מטילות ספק בגרסתה של התובעת בכל הקשור לנסיונות החיבוק שביקשה לטעון כי הנתבע כפה עליה. 14. הצעותיו של הנתבע לתובעת - הראיות התומכות בגרסת התובעת: א. התובעת מסרה את גרסתה לאירועים השונים הן בחקירותיה בנציבות , הן בתצהירה והן בחקירה נגדית ארוכה וצולבת. חרף הקשיים בגרסתה, עליהם נעמוד בהמשך, השתכנענו כי אמת בפי התובעת בכל הנוגע לטענתה שהנתבע הציע לה להיות חברתו. עדות התובעת בעניין ספציפי זה הייתה עקבית וקוהרנטית, כנה ועניינית, ולא נסתרה. אמנם הנתבע בתצהירו חזר על הכחשתו הגורפת בכל הנוגע להטרדות המיניות שבהן הואשם, ובחר שלא להתייחס לכל אחת מהעובדות הנזכרות בתצהירה של התובעת. גם בחקירה הנגדית בחר ב"כ התובעת שלא לחקור את הנתבע על פרטי העובדות הקשורות בהאשמותיה של התובעת כלפיו בכל הנוגע להטרדות המיניות, ובכך הותיר את הכחשתו של הנתבע כלא סתורה וכעומדת מול דבריה של התובעת. יחד עם זאת, אין בכך כדי לגבור על עדותה המהימנה של התובעת בעניין זה, כאמור לעיל. ב. התובעת הצהירה כי מיום 14.10.02, קרי: הפעם האחרונה שבה סירבה להצעותיו של הנתבע, שינה הוא את יחסו אליה כליל. לדבריה הוא החל להתלונן על עבודתה מול גורמים אחרים, הוא התחיל לדבר אליה בגסות, התעלם מנוכחותה ולא בירך אותה לשלום, ואף ביקש ממנה בקשות שאינן במסגרת העבודה כמו להביא לו מים מהרכב שחנה במרחק 2-3 ק"מ. כמו כן הוא לא השיב לפניותיה הטלפוניות בהן ביקשה לקבל מענה מקצועי. לדברי התובעת, הדברים הגיעו לכדי כך שחברת "דרך ארץ" שבאתר עבודתם הועסקה התובעת, ביקשה לקבל תשובות שהיו בסמכותו של הנתבע ולאחר שלא הצליחה להשיגו, היא יצרה קשר ישירות עם מר הורוביץ, פעולה שגררה תגובות נזעמות מצידו של הנתבע. הנתבע, לעומתה, סיפר בחקירתו בנציבות כי הפסיק לדבר עם התובעת לאחר שנודע לו משירין שהתובעת מאשימה אותו בהטרדה מינית ואף שיתפה בכך את מר בדחי: "מאז נהייתי יותר זהיר והשתדלתי ככל האפשר שהיא לא תעבוד איתי". אלא שבחקירתו הנגדית בפנינו נשאל הנתבע אם הוא פנה לתובעת לברר עימה את התלונות שהשמיעה באוזני מר בדחי, ושגונבו לאוזניו רק בחודש פברואר 2003, והשיב שלא כיוון ש "אחרי כל מעשיה ומחדליה ואחרי שהיא אמרה שאני נתתי לה הוראה לא לכסות חתכי בדיקה העדפתי לא לדבר איתה בכלל". בין אם נקבל גרסה זו בין אם נקבל את הגרסה השנייה, הרי אין חולק כי שני המקרים שבגינם ביקש הנתבע להתנתק מהתובעת אירעו לאחרשיחתה עם מר בדחי, שהתקיימה ב- 16.11.02. המקרה של החתכים אירע באמצע דצמבר 02' והמידע לגבי האשמתו שלו בהטרדה מינית, כפי שסיפרה לו שירין, היגיע לאוזניו כחודשיים מאוחר יותר. בשיחה עם מר בדחי, שאין חולק כי היא התקיימה, אישר מר בדחי שהתובעת הלינה על כך שהנתבע מציק לה ושהוא פונה אליה בהצעות להיות חברתו, אלא שלדבריו היא הכחישה כי מדובר על הטרדות העולות לכדי הטרדות מיניות (הכחשה שאליה הצטרף גם מר הורוביץ בתצהירו). בדברים אלה, שלא נסתרו, אנו מוצאים ראיה ברורה לגרסתה של התובעת כי הנתבע שינה את התנהגותו כלפיה על רקע סירובה להענות להצעותיו כי תהיה חברתו. דבריה של התובעת בכל הנוגע להתנהגותו החריגה לטובה של הנתבע כלפיה במהלך התקופה הראשונה להעסקתה במרחב המרכז תחת פיקוחו, נמצאו בעינינו כנים ועקביים, ולא נסתרו על ידי מי מעדי ההגנה. הנתבע, שכאמור הכיר במעט את התובעת, פעל בחריצות לשיבוצה בנפה שעליה הוא מופקד. הוא דאג ליצירת הקשר עם מר הורוביץ ואף שכנע אותו לקבלה לראיון חרף הכתם שדבק בה וקופת השרצים שסחבה על גבה ממרחב הצפון. הנתבע דאג להסעות לתובעת, דאג לה לרכב וביקש את קרבתה. הנתבע ביקש הזדמנויות להיות בחברת התובעת, ועל כן דאג שהיא זו שתלווה אותו לתל אביב ובחזרה. הוא דאג לה משנפצעה והפגין כלפיה יחס יוצא דופן, של דאגה ומסירות. דווקא על רקע זאת לא ניתן להסביר את השינוי הקיצוני ביחסו של הנתבע שהתרחש לפתע בחודש אוקטובר, והביא את התובעת לקבוע פגישה דיסקרטית עם מר בדחי, מתוך מגמה לספר לו על מערכת יחסיה עם הנתבע. ודוק: התובעת ביקשה לשוחח דווקא עם מר בדחי כדי שהעניין ייסגר במגזר הערבי. גם אם נקבל את גרסתו של מר בדחי, שעדותו עשתה עלינו רושם מהימן, ולפיה התובעת השיבה בשלילה לשאלתו אם ההצקות מצידו של הנתבע הן הטרדה מינית, הרי שמר בדחי לא הכחיש כי התובעת ביקשה לשוחח דווקא עמו ולא עם ממונה אחר (מר הורוביץ, למשל), כשגם יצירת הקשר איתו נעשתה לביתו ולטלפון הפרטי ולא למשרדו. מר בדחי גם לא הכחיש שהתובעת אמרה לו כי היא מבקשת לסגור את הדברים במגזר הערבי ולכן היא פונה אליו, אלא שהצהיר כי "הטענה של התובעת כי בשיחה בינינו ביקשה שהעניין ייסגר בתוך המגזר הערבי כלל אינה רלוונטית ולא נלקחה במסגרת השיקולים שלי, ולראיה היא כי המלצתי לה שבמידה והיא סבורה שמדובר בהטרדה מינית, תפנה למשטרה ולאחראית על הנושא ברשות העתיקות" (סעיף 5). כלומר, התובעת אכן ביקשה שהעניין ייסגר במגזר הערבי, אלא שלאחר שהיא שללה את ההצקות על רקע ההטרדה מינית, הוא לא מצא עוד עניין בטענה. הואיל וההסברים שסיפק הנתבע לניתוק מגעו ההדוק עם התובעת מאוחרים כרונולגית לפגישתה של התובעת עם מר בדחי, שבה כבר פרסה את טרדותיה בנוגע ליחסיה עם הנתבע, אנו מקבלים את גרסתה של התובעת, ולפיה הנתבע בחר לנתק איתה מגע על רקע סירובה להצעותיו להיות חברתו. הקשיים בגרסתה של התובעת: 15. מתוכן העדויות השונות שהובאו בפנינו עולה כי חרף נסיונה של התובעת להציג בפנינו מצג ולפיו הנתבע הטריד אותה מינית וגרם לה "פגיעה ממשית התרשמנו כי לא זו היתה התמונה המדויקת. מסקנתנו, כפי שנבסס כדלקמן, היא שהתובעת נפגעה דווקא מהבידוד המקצועי בו מצאה עצמה, מהתחושה שהנתבע הסיר מעליה את מעטפת ההגנה והחום שהייתה מנת חלקה במהלך התקופה שעד לאוקטובר, ומהחשש פן תפוטר מעבודתה. התובעת, שספגה ביקורת על התנהלותה כמפקחת ברשות ושהוטח בה כי היא הושמה ללעג בפי עמיתיה, חרדה לאבד את מקום עבודתה, וחשה כי הקרקע המקצועית המוצקה שעליה דרכה כל עוד הנתבע היה בסביבתה אינה בטוחה עוד עבורה. התרשמנו באופן ברור וחד משמעי כי מצוקה זו היא שהיוותה את ליבת התחושות הקשות שזיהו העדים הרבים שהביאה התובעת לחיזוק טענותיה, ולא עצם מעשי ההטרדה שבהם ביקשה התובעת לתלות את התנהגותה ואת מצוקתה. 16. התובעת נחקרה על יחסיה עם הנתבע לאחר סירובה להצעותיו והסבירה על מצוקתה המקצועית (עמ' 50 לפרוטוקול הדיון ש' 13 - עמ' 51, ש' 23): "ש: האם הנתבע באיזה שהוא שלב דיבר איתך בצורה לא מנומסת ובצורה גסה ומאיימת, האם לא התייחס אליך בנימוס פעם. ת: כמה פעמים. ... ת: כן. היה מגיע לשטח ואומר לכולם שלום חוץ ממני, לא ענה לי לטלפונים, יום אחד התקשר אלי וירד עלי בקשר לתעלות שנשארו פתוחות בשכונות ניסן בחדרה שזו הייתה הוראה ממנו להשאיר את התעלות פתוחות, ניתק את הטלפון בפרצוף שלי, אחרי המקרה האחרון הוא פשוט הפסיק לענות לי לטלפון. ש: את אומרת שהדיבור בגסות ולא בנימוס, הכל היה אחרי המקרה האחרון. ת: כן. הכל התהפך. ... ש: הוא פשוט נעלם לך. ת: בפירוש כן. ש: כיצד מתיישבת העובדה שהוא נעלם וגם ניתק טלפונים ואז הוא המשיך להציק לך. ת: קודם כל, כל עוד שהוא נעלם מהשטח והפסיק לענות לי לטלפונים זה הכל בענייני עבודה ובתחום העבודה, בתפקיד שלי יש לי קו מסויים שאני לא יכולה לעבור אותו ולא יכולה להחליט במקום המפקח והדברים צריכים לרוץ ולזרום, מצד שני אני רואה שהחברים שלו שהייתי עובדת איתם במקביל התייחסו אלי בגסות ובאי נימוס ואני לא הבנתי מאיפה זה נפל לי. ש: מי החברים האלה. ת: עבדל סלאם, מוראד ועוד אחד לא זוכרת איך קוראים לו. היינו עובדים באותו איזור אז היינו נעזרים אחד בשני". ובהמשך (עמ' 38 לפרוטוקול הדיון, ש' 3-12): "ת: אני הסברתי את זה קודם. מה שהשתנה קודם כל זה היחס שלו... ש: זה התחיל להיות סידרתי. ת: אני חושבת שכן. יחסית למה שהיה קודם, הוא דאג לי, עזר לי, תמך בי, ואמר שמה שהיה חסר לי הוא יעזור לי, היה מתקשר אלי 3-4 פעמים ביום, אפילו בימי חופש היה מתקשר אלי מהטל' הפרטי שלו". התובעת מתארת מצוקה רגשית על רקע הינתקותו של הנתבע ממנה. היא חסרה את הקשר האישי והישיר שממנו נהנתה מצצד הממונה עליה. אין בכך כדי לשלול את העובדה כי לא כל הרכב והיבט ב"קשר" בין התובעת לבין הנתבע היה לרוחה דווקא, אך הפסקתו יצרה אצלה מועקה. לפתע היא חשה בניכור של עובדים אחרים כלפיה (הגם שטענה זו השמיע באוזניה הנתבע בנסיעתם האחרונה עוד טרם ניתוק יחסיהם) והרגישה עצמה מבודדת ומאוימת. 17. במצוקתה החליטה התובעת לשתף מספר אנשים קרובים לה, שיעצו לה לפנות למר בדחי ולספר לו על כך. בחקירתה בפנינו נשאלה התובעת למי סיפרה על ההטרדות לפני שסיפרה למר בדחי (שעמו נפגשה ב- 16.11.02), והשיבה (עמ' 59 לפרוטוקול הדיון, ש' 19-26): "ש: לפני שסיפרת לרדואן למי סיפרת עוד. ת: אני סיפרתי את זה קודם שסיפרתי כל הזמן מה שהתרחש לי וקרה לי לידידים שלי, סיפרתי לאבנר הלמן, לעבדאללה, לאחמד עודה, לשירין, לאחותי. ש: למה רצית שהעניין ייסגר במגזר הערבי. ת: כי הנתבע שהציע לי את החברות הוא ערבי. ש: אבל חלק מהאנשים שאמרת הם לא ערבים. ת: אבנר הלמן הוא אח וידיד שלי". גם בחקירתה בנציבות התייחסה התובעת לאנשים שאותם היא שיתפה ברגשותיה, והעידה כי: "אחרי כחודש לערך עם כל היחס הזה וההתעללות בי שלדעתי הוא ניסה להקשות עלי את החיים, החלטתי שאני ארים טלפון למנהל המרחב, לאחר שהתייעצתי עם מס' אנשים כגון שירין ואחמד עודה, מפקחים כמוני, ועבדאללה מוכרי שגם הוא מפקח ברשות. כמו כן התייעצתי גם עם הילמן אבנר עובד בשימור כמו כן סיפרתי לאחותי ג'נאן וחברה שלי בלטם. אני סיפרתי להם רק שהוא הטריד אותי אבל לא נכנסתי איתם לפרטים, פרט לאחותי והחברה". דבריה אלה של התובעת תומכים בהתרשמותנו לפיה כי המצוקה שבגינה החליטה התובעת לפנות למר בדחי לא נבעה מההטרדה המינית שחוותה מהנתבע אלא דווקא מהתנהגותו במהלך החודש שלאחר מכן. היחס המתנכר שגילה הנתבע כלפיי התובעת, שעלה לדבריה לכדי "התעללות" והקשיית החיים, יצר אצלה את הצורך להביא את הדברים לידיעת מנהל המרחב שעשוי ליתן לה מענה לחשש המקצועי. דברי התובעת גם אינם עולים בקנה אחד עם דבריהם של מספר עדים מטעמה, ובהם אחותה גב' ג'נאן, מר הילמן, מר מוקרי ומר עודה. א. גב' ג'נאן גב' ג'נאן העידה כי כל שאמרה לה התובעת היה "שעברה הטרדה במסגרת העבודה היא לא יכלה לספר מעבר, היא הייתה מאוד לחוצה והיה לה קשה לספר" (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון, ש' 20-22). ובהמשך: "ש: אני מבין מתצהירך שהיא דיברה איתך על הטרדות ולא פירטה. ת: נכון, היא רק סיפרה לי שהיא עוברת הטרדות וגם שעשתה תביעה במשטרת נצרת ואת זה אני זכרת ואח"כ היא העיזה לעדכן את הרשות והמנהלים" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון, ש' 17-19). כלומר, גם לאחותה, שעדותה הייתה מהימנה מאוד בעינינו, לא סיפרה התובעת פרטים כפי שהעידה בנציבות. נעיר, כי לא נוכל שלא לתהות על דבריה האחרונים שצוטטו לעיל, ולפיהם התובעת הגישה תלונה במשטרה ולאחר מכן העיזה לעדכן את הרשות ואת מנהליה. אמנם התובעת העידה כי הגישה למשטרה שתי תלונות בגין הטרדה מינית, אך בחומר הראיות שהוצג בפנינו הוגש רק אישור על הגשת תלונה מיום 4.12.03, קרי: לקראת סיום העסקתה של התובעת ולמעלה משנה מאז אותה הטרדה. תלונה זו הוגשה מעט לאחר שמר מישאל הודיע לתובעת בפגישתם מיום 30.11.03 כי הרשות מתכוונת שלא לחדש את חוזה ההעסקה עמה. בסיום הפגישה ניתנה לתובעת רשות לפנות למר דורפמן בעניין, והיא אכן קבעה עמו פגישה ליום ה- 22.12.03, כשבין לבין הוגשה התלונה במשטרה. מכאן שלוח הזמנים שאותו שרטטה גב' ג'נאן אינו ברור כלל ועיקר. התובעת לא זימנה לעדות את חברתה בלטם, ולא קיבלנו כל מידע באשר לדברים שזו שמעה מהתובעת. כן לא העידה התובעת את שירין, שלה תפקיד מרכזי בפרשה כולה, הן בהתייחס לדברים ששמעה מהתובעת בהקשר להטרדות, הן בהתייחס ליחסי האנוש של התובעת בסביבת העבודה שלה ובמיוחד על רקע ההתבטאות המעליבה שהתובעת הודתה כי עשתה בה שימוש כלפיה. ב. מר הילמן בעדותה, כפי שהובאה לעיל, אמרה התובעת כי היא שיתפה את מר הילמן בפרטים עוד קודם ששיתפה את מר בדחי. התובעת נשאלה כיצד היא שיתפה אותו והרי הוא אינו נמנה על המגזר הערבי, כך שרצונה לשתף דווקא את מר בדחי כדי שהדברים יישארו בתוך המגזר בשל רגישות הנושא אינה ברורה, והשיבה, כי מר הילמן הוא כאח עבורה. מנגד, בחקירתה בנציבות הדגישה התובעת כי לא שיתפה אותו בסוד העניינים אלא רק את אחותה ואת חברתה. מר הילמן בעדותו הדגיש כי לא ידע ברורות על עניין ההטרדה המינית (עמ' 100 לפרוטוקול הדיון, ש' 13 - עמ' 101 ש' 13): "במסגרת השיחות טלפון שהיו לי עם התובעת באיזשהו שלב שאינני יודע לומר מתי זה היה בדיוק שוחחנו והיא העלתה בפני והביעה בפני חששות שהיו לה בנוגע להתנהלויות לגביה באופן אישי. בתחילת הדרך לפחות בשיחות הראשונות פתרתי את העניין כמשהו שיכול לעבור, משהו לא אישי כמובן, משהו של יחסי עובד מעביד אבל ככל שהשיחות נעשו יותר אינטנסיביות וממושכות יותר בעיקר הקשבתי זיהיתי שמדובר על מועקה גדולה שיושבת בה, הדבר התבטא בסופו של תהליך היא אמרה שהיא אפילו חושבת על התאבדות, היא לא אמרה את זה מפורשות אבל רמזה לכך. אבל בסופו של תהליך מכיוון שברשות העתיקות מדי פעם, לדעתי כל שנה, יוצא חוזר לעניין הטרדות מיניות וכתובות לפניות של עובדים בעניין תלונות, אני ייעצתי לה שתתקשר למי שצריך לפי הנוהל, תדווח ושלא תשאיר את הדברים לשיפוטה האישי. היא אמרה לי שהיא מאוד חוששת לעשות את זה, היא ציינה בפניי שלדעתה זה יגרום לפיטוריה, היא ציינה שבאותה זמן הייתה לה תאונת דרכים שהיא הייתה מעורבת בה, אפילו שתי תאונות דרכים, הן היו תאונות דרכים קלות אבל תחקרו אותה בצורה יוצאת דופן לדעתה, ובסופו של דבר היא התקשרה אלי בוכה ואמרה לי שפיטרו אותה. הפיטורים לדעתה מבחינה "רסמית" היו כתוצאה מתאונות הדרכים אלא שכנראה שהיה מעורב שם לדעתה גם המצוקה שהיא הפנתה אותי לגבי ההטרדות המיניות". כלומר: מר הילמן העיד כי בתחילת דרכה של התובעת הוא חש שיש לה קשיים מקצועיים "משהו של יחסי עובד מעביד", אך בסוף התהליך זיהה "מועקה גדולה שיושבת בה" עד כדי כך שהתובעת הזכירה מחשבות אובדניות. אולם מועקה זו זה הייתה בסמוך לתקופה שבה התובעת ננזפה על תאונות הדרכים שביצעה, קרי: בחודשים מאי ויוני 03', כחצי שנה לאחר השיחה עם מר בדחי, ולא קודם להחלטה שגמלה בליבה לשתף את מר בדחי כתוצאה מההתייעצות עם חבריה. כלומר: טרדותיה של התובעת שבהן שיתפה את מר הילמן החלו כטרדות על רקע מקצועי, על רקע מצוקה של הישארותה לבד לאחר שהנתבע ניתק עמה מגע. רק כשהחלו התלונות כנגדה להצטבר, והיא זומנה לבירור בפני מר הורוביץ, היא שיתפה את מר הילמן בהטרדות שגרמו לה ממש למחשבות אובדניות. ג. מר מוקרי קושי עולה גם מדבריה של התובעת בחקירתה בעניין דברים שאמרה למר מוקרי (עמ' 59 לפרוטוקול הדיון, ש' 8-17): "ש: עבדאללה מוקרי ידע על ההטרדה. ת: כן. ש: מי אמר לו. ת: אני אמרתי לו. ... ש: את אומרת בתצהירך שהוא ייעץ לך להתלונן. ת: הוא ייעץ לי לגשת לרדואן ולספר לו". מנגד, העיד מר מוקרי, וסיפר את הדברים הבאים (עמ' 70 לפרוטוקול הדיון, ש' 11-21): "...הייתה תקופת שקט שנראה לכאורה שהכל בסדר, עד שיום אחד שהיא הגיעה אלינו הביתה וסיפרה לי ולאישתי שהיא מתקשה לעבוד עם הנתבע 2 מבחינה מקצועית וסיפרה על הקשיים, על אופן ביצוע העבודה, על העבודה היומיומית שלנו עם מחפרונים ועם קבלנים ויזמים, אז אני המלצתי לה לפנות למנהל המרחב שתעבור מחוז, אני ואישתי בעצם המלצנו לה. שבועיים או שלושה לאחר מכן אני מקבל זימון לנציבות שירות המדינה, אני לא הבנתי את התהליך הזה ואיך קרה, החוקר שם אמר לי שיש תלונה על הטרדה מינית מצד התובעת נגד איאד. ש: התובעת לא סיפרה לך על זה. ת: היא לא סיפרה לי שום דבר על הטרדה מינית, אני הבנתי כל הזמן על הצד המקצועי". והדברים אומרים דורשני: התובעת העידה לא פעם אחת כי היא שיתפה את מר מוקרי בהטרדה שחוותה והוא, יחד עם חברים אחרים, ייעצו לה לפנות לרדאון. פנייתה למר בדחי הייתה בחודש נובמבד 02', אך מר מוקרי מספר כי הוא שמע לראשונה על ההטרדות מצידו של הנתבע, ורק בתחום המקצועי, כשבועיים עד שלושה קודם לחקירתו בנציבות, קרי: בחודש יוני 03'. יצוין, כי התובעת הגדירה את מר מוקרי כ"אח גדול" במיוחד לאחר שאביה ז"ל נפטר. מר מוקרי נמנה אף הוא על המגזר הערבי, ועל כן לא מן הנמנע כי הוא היה הדמות שהייתה התובעת בוחרת בו לספר על מצוקתה הרגשית, כפי שאף היא עצמה העידה שעשתה כן, בניגוד לדבריו של מר מוקרי עצמו. ד. מר עודה מר עודה סיפר כי התובעת הגיעה אליו עם שירין והן סיפרו לו "שהתובעת עברה הטרדה מינית, זה היה המשפט שלה, על ידי איאד", והוא יעץ להן לפנות למר בדחי: "אמרתי לה שיש לנו מנהל עם ראש על הכתפיים שלומד משפטים ואפילו נתתי לה את המס' טלפון וחייגתי מהפלאפון שלי לרדואן והיא דיברה איתו וקבעה איתו פגישה" (עמ' 76-77 לפרוטוקול הדיון). מר עודה נשאל אם התובעת סיפרה לו על תוכן ההטרדה המינית, והשיב: "לא, שום דבר, היא לא חייבת לספר לי. כל מה שהיא אמרה לי זה שהוא הטריד אותה מינית ולמי לפנות". אלא שבחקירתה השנייה בנציבות נשאלה התובעת אם כשדיווחה למר בדחי אודות ההטרדות היא אמרה לו שמדובר בהטרדה מינית. התובעת השיבה: "אני באותו זמן לא ידעתי במדויק את ההגדרה של הטרדה מינית, אבל תיארתי לרדואן במדויק, שאיאד האחראי עלי הציע לי להיות החברה שלו כמה פעמים ואני סרבתי". הנה כי כן, התובעת ידעה לספר למר עודה כי היא הוטרדה מינית ועל כן הוא הפנה אותה למר בדחי, אך היא לא עשתה שימוש בטרמינולוגיה זאת דווקא בשיחה עם מר בדחי, לאחר שהוא שאל אותה מפורשות לעניין זה והיא בחרה בו דווקא בשל השתייכותו למגזר הערבי. 18. התובעת העידה בחקירתה בנציבות על השיחה שהתנהלה בינה לבין מר בדחי: "רדואן שאל מה הבעיה שאני אהיה חברה של כולם ואני תיקנתי אותו שלא מדובר בחברות לעבודה אלא שאיאד רצה שאני אהיה בת זוג שלו מחוץ לנישואין. אני רוצה לציין כי פניתי לרדואן לאחר כמה פעמים שאיאד הציע לי את ההצעה להיות חברה שלו מאחר והרגשתי שאחרי הפעם האחרונה שסירבתי לו הוא התחיל להתנכל לי גם בעבודה מבחינה מקצועית. אמרתי לרדואן שאני מרגישה שאיאד יתחיל להפיץ עלי דיווחים לא נכונים על המקצועיות שלי". בהתייחס לפגישה הצהירה התובעת כי בפתח הפגישה בינה לבין מר בדחי היא שאלה אותו על איכות עבודתה. לאחר שהשיב לה כי הוא שמע שהיא בסדר גמור, המשיכה התובעת והתלוננה באוזניו של מר בדחי על ההטרדות. התובעת המשיכה ואמרה למר בדחי כי היא פנתה אליו ולא אל מר הורוביץ כיוון שהיא ביקשה שהדברים ייסגרו במגזר הערבי וכי הוא "מבין את הרגישות בעניין ההטרדה המינית במגזר", וכי היא מבקשת שהוא לא ישוחח על כך עם הנתבע כדי שהיא לא תאבד את מקום עבודתה ברשות. כמו כן "הסברתי לו, כי לאור התנהגותו של המפקח בחודש האחרון אני מפחדת שהוא יתנכל אלי מקצועית". החשש לאיבוד המעמד המקצועי עלה גם בחקירתה הנגדית של התובעת, כאשר נשאלה על הפגישה בבית הקפה (עמ' 60 לפרוטוקול הדיון, ש' 11-16): "ת: הפגישה בבית הקפה הייתה רק 10 דקות, אני סיפרתי לו על ההטרדה ועל הרשלנות בעבודה שמתרחשת שאחרי חודש ימים הפסיק הנתק הטוטאלי עם הנתבע. ש: את התלוננת בפני רדואן על רשלנות מקצועית מטעם איאד. ת: התלוננתי על איאד והתלוננתי על ההצעות שלו ושהוא ראה שאני מסרבת אז היה נתק ושזאת רשלנות". בנוסף על האמור לעיל, בחקירתה השנייה בנציבות, סיפרה התובעת כי בחלוף זמן מפגישתה עם מר בדחי (ובהתאם לעדויות השונות ככל הנראה בסמוך למועד פיטוריה הראשונים בחודש מאי 03'), היא פגשה אותו במשרדי המחוז באור עקיבא, והיא התנדבה להסיע אותו. התובעת העידה כי: "בדרך דיברתי איתו על המקרה ואמרתי לו שהדברים מחמירים ונתתי לו דוגמאות להתנכלות של איאד ואז הוא שאל אם הוא יעביראותי לנפה של סיגל האם זה יעזור, אני אמרתי שכן ואכן עברתי לנפה של סיגל כפתרון זמני". והרי אין ספק כי מבחינת ההטרדות המיניות אלו פסקו כבר ביום ה- 14.10.02, כך שבוודאי כוונתה של התובעת ב"התנכלויות" מצידו של הנתבע היא למקרים שבהם היא הואשמה כי כשלה מקצועית (החתכים הפתוחים, הנזק לרכבי הרשות) וחשבה כי הם תוצאה של התנכלויותיו של הנתבע כלפיה על רקע הטרדותיו. הנה כי כן, חששהּ של התובעת כּוּוַּן בעיקר לקידומה המקצועי, ועל כן העברתה לנפה אחרת היווה פתרון לעניין זה. 19. מסקנת הדברים המסקנה העולה מכלל העדויות ומניתוח האירועים היא, כי אכן כדבריה של התובעת, הציע לה הנתבע במהלך פעמים מספר להיות חברתו ותמורת זה הציע לה את תמיכתו בקידומה החברתי ובמעמדה בעבודה. הנתבע לא בחל בנסיונותיו להשיג את חברותה של התובעת וניסה לרפות את ידיה כשתיאר באוזניה את לעגם של חבריו לעבודה על אישיותה. בכך ניסה הנתבע לכבוש את ליבה ולרכוש את אמונה בו. התרשמותנו הייתה כי רק לאחר שחשה כי יחסו של הנתבע השתנה כלפיה, היא חשה את עצמה פגועה מכך, חסרה את התמיכה, שאליה הורגלה ושממנה שאבה כוחות מעודדים, וכתוצאה מכך מאוימת מבחינה מקצועית. התובעת לא ידעה כיצד להתמודד עם ה"חסר" שהתגלה בחייה המקצועיים לאחר שהנתבע בחר שלא להיות במחיצתה כמקודם. היא לא הביעה תחושות של סיפוק והקלה אלא דווקא הביעה את התסכול מהניכור. היא אף שיתפה בכך את עמיתיה לעבודה וניסתה לבדוק איתם אם התנהגותו של הנתבע מכוונת אך ורק כלפיה או גם כלפיהם. משהתברר לה כי התנהגותו השתנתה רק ביחס אליה, ועל רקע הדברים שאמר לה הנתבע ביחס לתחושות שאר המפקחים (כפי שנאמרו לו בטיול בכרתים) היא חשה עצמה מעורערת ומתוסכלת. לצורך כך היא פנתה למר בדחי וביקשה לדעת אם לדעתו עבודתה טובה. לאחר מכן היא סיפרה לו על תחושת הניכור המקצועית שמגלה כלפיה הנתבע ותלתה זאת בסירובה להיות חברתו. היא התעקשה שלא לקרוא לכך הטרדה מינית כיוון שמרב עיסוקה היה בשימור מעמדה המקצועי ובבניית תדמיתה החיובית. רק כשהצטברו מקרים נוספים שהיה בצירופם כדי לאיים עליה, ומשזומנה למר הורוביץ לשיחה שבה הודע לה על פיטוריה הצפויים, בחרה התובעת להעלות את נושא ההטרדה המינית כהווייתה ולעשות בה שימוש. לכן היא פנתה למר מוקרי ולמר הילמן, ידידיה, ושיתפה אותם בסוד ה"עמום" שעליו שמרה. נראה כי גם את גב' ג'נאן אחותה היא שיתפה מאוחר. גב' ג'נאן העידה כי התובעת נראתה מוטרדת והשתנתה בתקופה שבה עבדה ברשות העתיקות. גב' ג'נאן לא הצביעה על מועד מדויק ועל תקופה ברורה. היא העידה כי לקח לה זמן להבחין במצוקתה של אחותה, ולאחר שבררה איתה היא אמרה כי היא עברה הטרדה בעבודה אך לא שיתפה אותה בפרטים. ניתן להסיק ולקבוע כי המצוקה המדוברת היא המצוקה היחידה שלמעשה ביטאה התובעת בכל התהליך כולו והיא החשש שמעמדה המקצועי והחברתי הולך ומתערער. התובעת תלתה זאת בהתנכלויות מצידו של הנתבע כלפיה, אך בעניין זה לא התרשמנו כי הצדק עמה וכי הנתבע התסיס את עמיתיו המפקחים כנגדה וגרם לדעה שלילית על עבודתה ועל מקצועיותה. 20. האם התנהגותו של הנתבע עולה לכדי הטרדה מינית? א. המחוקק הגדיר "הטרדה מינית", ככל הקשור לתביעה שבפנינו, כהצעות חוזרות בעלות אופי מיני וכן כהתייחסויות חוזרות המופנות לאדם המתמקדות במיניותו, כשאותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעותיו. בכל המיוחס להטרדות הנעשות בתחום יחסי העבודה, ויתר המחוקק על הדרישה כי הניצע יראה את חוסר עניינו מההצעות (סעיף 3(א)(6)). במאמרה "מי מוטרד מהטרדה מינית בעבודה?" (שנתון משפט העבודה, תשנ"ט 1999, ז', 153), דנה ד"ר שרון רבין מרגליות בצורך לקבוע מבחן איכותי שעל פיו תיבחן סיטואציה בראי החוק למניעת הטרדה מינית. המחוקק, לדבריה של ד"ר מרגליות, הציב את מבחן "היעדר העניין" כזה שבו יש לעשות שימוש כדי לקבוע אם אירוע הנטען להיות הטרדה מינית הוא אכן כזה. על פי מבחן זה יש לסקור שני פרמטרים: האחד - הישנות ההתנהגות והשני - סירובו של הניצע. אלא, שלדעתה של ד"ר מרגליות, לא די בכך ויש לפעול לגיבושו של מבחן איכותי הבוחן אם יש בהתנהגות עצמה התנהגות העולה לכדי הטרדה מינית, וזאת כדי להימנע מתוצאות חברתיות קשות. ד"ר מרגליות מונה שלושה אפיקים שעל פיהם ניתן יהיה לקבוע את המבחן האיכותי: האחד - שימוש בסעיף המטרה לחוק הקובע כי מטרתו של החוק היא 'להגן על כבודו של האדם, על חירותו ועל פרטיותו וכדי לקדם את השיוויון בין המינים'. רק התנהגות הפוגעת בכבוד, בחירות ובפרטיות ושאינה מקדמת את השיוויון, עולה לכדי הטרדה מינית. השני - פרשנות המונחים "הצעות בעלות אופי מיני", "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו" (סעיפים 3, 3(א), 4 לחוק). במקרים מסוימים ניתן יהיה לקבוע כי לא התרחשה הטרדה מינית על אף שההתנהגות חזרה על עצמה והאדם שאליו כוונה ההתנהגות לא היה מעוניין בה, וזאת בגין העובדה כי בקונטקסט הספציפי של האירוע הנבחן לא הייתה התנהגות העולה לכדי הצעה בעלת אופי מיני או התייחסות המופנית לאדם עקב מיניותו. השלישי - פרשנות שונה לצורך בהישנות ההצעות, כך שבמקרים השכיחים יותר יצטרך התובע להוכיח ריבוי פניות אליו כך שעצם הישנות ההצעות ותדירותן הפכו התנהגות זאת למטרידה. גישה זו בה הולכת ד"ר מרגליות היא למעשה הגישה שבית המשפט העליון הילך בה עוד קודם לחקיקת החוק, כפי שמצאה את ביטויה בדבריו של כבוד השופט זמיר בפסק דין בן אשר (עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' זוהר בן אשר, לא פורסם, 9.3.98): "מהי התנהגות בעלת אופי מיני? ברור שלא כל קשר בין שני המינים נושא אופי מיני: מחמאה, שיחה על נושא מיני, מגע גופני, ואפילו חיבוק או נשיקה, לא בהכרח יש להם אופי מיני. הכול תלוי בטיב היחסים שבין שני הצדדים ובנסיבות. בדרך-כלל ברור מן הנסיבות אם יש, או אין, להתנהגות אופי מיני. לעתים אין זה ברור. עם זאת, כפי שנאמר לגבי פיל, אף שקשה להגדיר אותו, כשרואים אותו, אין קושי לזהות אותו... כדי שהתנהגות או התבטאות ייחשבו הטרדה מינית צריך שתהיה בהן פגיעה ממשית. מה משמע פגיעה ממשית? ... הפגיעה תיחשב ממשית כאשר יש בה כדי לפגוע באופן ממשי בכבוד, כגון לגרום השפלה, או כאשר יש בה כדי להעכיר את האווירה עד כדי פגיעה ממשית ביכולת לתפקד באופן רגיל ותקין כעובד או כתלמיד וכיוצא באלה. נסיבות העניין הן שקובעות אם הפגיעה ממשית עד שהיא מגיעה כדי הטרדה מינית" (ההדגשה אינה במקור). הנה כי כן בית המשפט טרם חקיקת החוק הגדיר את ההטרדה המינית ככזו הפוגעת פגיעה של ממש וקבע שזו תיבחן לאור הנסיבות המאפיינות כל מקרה, ולא רק על פי מבחן "העדר העניין". ב. שאלה נוספת ששומה עלינו לבחון במסגרת דיוננו היא, ושאותה מעלה ד"ר מרגליות במאמרה, היא מאיזו זוית ועל פי איזו אמת מידה יש לבחון את ההתנהגות המטרידה. מסקנתה היא כי אליבא דחוק החדש שאימץ את מבחן "העדר העניין", יש לקבוע כי אמת המידה היא סובייקטיבית, כך שהאדם הניצע צריך להראות כי הוא אינו מעוניין בהצעות אלו. מסקנה זו אינה תואמת את הגישה שנהגה בבתי המשפט טרם חקיקת החוק. פרופסור רות בן ישראל בספרה "שוויון הזדמנויות ואיסור אפליה בעבודה", מציינת כי מרבית בתי המשפט שהתייחסו לשאלת הרצייה, השיבו בשלילה על השאלה אם יש להתייחס לשאלה זו בקנה מידה סובייקטיבי של המתלוננת. לדידם, יש לקבוע זאת בהתאם לנקודת הראות האובייקטיבית של האשה הסבירה (וראה עמ' 851). גם כאן נביא מדבריו של השופט זמיר בפסק דין אשר שהתייחס לשאלה זו והשיב עליה בהאי לישנא: "להטרדה מינית יש, כמובן, היבט סובייקטיבי. הוא משתנה מאדם לאדם. מעשה שנראה הטרדה מינית לאדם אחד, לא בהכרח ייראה הטרדה מינית לאדם אחר. המטריד והמוטרד נוטים לראות אותו מעשה בעיניים שונות. המטריד יכול להיות אדם גס רוח וקהה חושים באופן בלתי רגיל. המוטרד יכול להיות אדם רגיש ופגיע במידה יוצאת-דופן. ברור שאי אפשר להכריע במחלוקת אם מעשה מסוים הגיע כדי הטרדה מינית על בסיס ראייה סובייקטיבית מצד זה או מצד זה. העובדה שהמטריד לא התכוון להטריד, שהוא סבר כי אין בהתנהגותו משום הטרדה, ואפילו שהאמין כי התנהגותו מתקבלת בהסכמה על-ידי הצד האחר, אין בה כדי להכריע. גם העובדה שהצד האחר ראה עצמו מוטרד, אין בה כדי להכריע. המבחן המכריע הוא המבחן האובייקטיבי. המבחן האובייקטיבי מתבסס, כרגיל, על האדם הסביר. האדם הסביר מתבקש, כביכול, להשיב על שתי שאלות. ראשית, אם ההתנהגות השנויה במחלוקת הגיעה כדי הטרדה מינית, שיש בה פגיעה ממשית, או שמא היא התנהגות, שגם אם הייתה בה פגיעה קלה, אינה חורגת מהתנהגות מקובלת וקבילה. שנית, אם הייתה התנגדות, או שמא הייתה הסכמה, להתנהגות זאת" (ההדגשה אינה במקור). ג. נפנה כעת לבחון את התנהגותו של הנתבע כלפי התובעת על רקע דברים אלה, תוך שנזכיר כי האמנו לתובעת שהנתבע הציע לה להיות חברתו. התובעת נשאלה מהי הגדרת "חבר וחברה" לדעתה, והשיבה: "כשאתה בקשר עם מישהו ובקשר הזה מגיעים למצב של אינטימיות" (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון, ש' 7). באיזכוריה השונים ציינה התובעת כי הנתבע דיבר על הצורך שלו בקשר אתה, וכן על כך שגם אם הדברים יגיעו למצבים אינטימיים הם מספיק בוגרים כדי לדעת כיצד לנהוג. לדבריה, אמר לה הנתבע כי הייתה לו חברה בעבר ושלל את הקשר בין היותו נשוי לבין העובדה שיש לו חברה. הוא חלק לה מחמאות על אופן לבושה ועל גופה היפה והדגיש כי היא אשה חזקה שאינה מסורתית, כך שהוא חש נוח במחיצתה. בחקירתו נשאל מר בדחי, שהוא בן המגזר הערבי והתובעת בחרה בו כדי לשתפו ברחשי ליבה, כיצד נשמעת לו ההצעה של גבר לאישה להיות חברתו, והשיב (עמ' 127 לפרוטוקול הדיון, ש' 10 - 19): "האופי של העבודה ברשות היה, במחוזות היו הרבה עובדים והיחסים ביניהם מצויינים, במחוזות היו גם עובדים ערבים גם נשים וגם גברים שהיו ביחסים מצויינים ברמה של חברות קרובה, מבלים ויוצאים ביחד...וזה שאנשים מתחברים ונפגשים ונהנים חברים זה לא מוזר בעיני. ארכיאולוגים הם עם קטן והם נפגשים אחד עם השני...". ובהמשך (עמ' 131, ש' 5-17): "ש: כשאתה מדבר על חברים אתה לא מדבר על יחסים אינטימיים. ת: לא, בשום אופן לא. ש: גם לא בחברות בין עובד לעובדת. ת: לפחות לפי מה שידוע לי לא היה אצלנו במרחב, אני מדבר לא על חברות במובן שקיים במגזר היהודי, חבר וחברה שישנים ביחד או גרים ביחד ויוצאים ביחד ומבלים כביכול כזוג זה לא היה בכיוון הזה, הכוונה שלי היא לידידות קרובה בין אנשים שנפגשים ומבלים ביחד. ש: יש פסול בזה במגזר הערבי. ת: לא בכלל לא. ש: אבל יש הבדל בין פגישה בחבורה לבין פגישה אחד על אחד. ת: יש הבדל אבל גם להפגש אחד על אחד גבר ואישה בתור ידידים זה ממש לא פסול ואת זה ניתן למצוא בתוך המגזר וזה לא משהו חריג, החריג הוא כשהחברות חורגת במושג של יותר אינטימיות". לאחר שהתובעת סיפרה למר בדחי על קשייה בעבודתה מול הנתבע ועל כך שהוא הציע לה להיות חברתו, העיד מר בדחי כי הוא שאל אותה אם היא חוששת להטרדה מינית, והתובעת השיבה על כך בשלילה מוחלטת. מר בדחי נשאל אם הוא תחקר את התובעת על כך, והשיב (שם, עמ' 127): "לא תחקרתי אותה אלא שאלתי אותה...ואם היא הייתה אומרת שהיא חושבת שיש חשש או רמז להטרדה מינית, ברור שהייתי מיד צריך לפעול ולערב את הרשות...אבל ברגע שבחורה אקדמאית ואינליגנטית שיודעת בדיוק מה היא רוצה שוללת מהיסוד את הדבר הזה ואומרת שאני הולך רחוק במחשבות שלי, לא היה מקום לחטט בעניינים האישיים מעבר לזה". זה המקום לציין כי הרושם הברור שעלה מעדותה של התובעת בפנינו, אותו הזכירו גם חלק נכבד מהעדים שהעידו בפנינו, הוא כי התובעת הינה אשה אינטליגנטית רהוטה מאוד ואסרטיבית, העושה רושם ברור של אשה היודעת לעמוד על שלה. התובעת לא נמנעה מלהעמיד במקומו אותו עובד שלטענתה הוציא לה לשון באופן שאינו הולם, ואף הביאה לפיטוריו. התובעת לא נמנעה מלהאשים את מר עבד בהטרדה מינית על כי נגע בה קלות בידה והלינה על כך בפניו של הנתבע, כפי שמצא הדבר את ביטויו בחקירתה בנציבות. אין חולק כי התובעת גם אינה דתיה, וככל שהדבר נוגע ללבושה ועמידתה בפנינו - אלה היו בעלי אופי מערבי לחלוטין, ורחוקים מאוד מאלה המאפיינים נשים דתיות במגזר הערבי. צירוף נתונים אלה מוליך למסקנה כי התובעת אימצה גישה סובייקטיבית למונח "הטרדה מינית" ועשתה בו שימוש שאינו עולה בקנה אחד עם הממד האובייקטיבי. התובעת סיפקה פרשנות מוגזמת, או למצער קיצונית משהו, לביטויי התנהגות שונים שהוצגו כלפיה, ושבהתאם לנסיבות, לאישיותה כפי שהוצגה בפנינו ולסגנון הופעתה המערביים רחוקים מ "הטרדה מינית". גם התנהגותו של הנתבע כלפיה נתונה לפרשנות. הביטויים שבהם השתמש הנתבע כשלעצמם אינם יוצרים מצג חד וחלק של הטרדה מינית, ואף אם מקבלים אנו את גרסתה באשר להצעות, הרי שלגופם של דברים, אמירה כי היא מתלבשת יפה וכי יש לה גוף יפה, נאמרה פעם אחת בלבד. גם ציון העובדה כי הם מבוגרים דים כדי לשלוט במעשיהם אם יגיעו למצב אינטימי, אינה ברורה. מחד יש בה כדי לרמוז על טיבה של מערכת היחסים שביקש הנתבע ליצור, אולם מאידך ניתן לראות בה גם גורם מאזן בין הרצון לקשר אישי חברי לבין קשר שיש בו ממד מיני מובהק. קרי: אנחנו יכולים ליצור מערכת יחסים שיש בה קירבה וידידות מבלי שנחצה את הקווים האינטימיים, ואם נחוש כי אנו מרחיקים לכת, נדע לעצור במועד. המקרה דידן יכול היה, אם כן, ליפול בין המקרים המוטלים בספק, אותם מקרים גבוליים, שבית המשפט בפרשת בן אשר התייחס אליהם והציע מודל שעל פיו יש לבחון אותם: "יש לא מעט מקרים גבוליים, שהם ספק הטרדה אסורה ספק התנהגות קבילה. במקרים כאלה התשובה לשאלה תלויה במכלול הנסיבות של כל מקרה כשהן מצטרפות ויוצרות יחד את מערכת היחסים של הצדדים המעורבים. לא כל מעשה לעצמו, ולא כל התבטאות בנפרד, אלא כולם כמכלול. את מכלול המעשים וההתבטאויות יש להעריך על רקע הנסיבות של המקרה. במסגרת הנסיבות נודעת חשיבות מיוחדת לשאלת המעמד של המטריד כלפי המוטרד: אם המטריד ממונה על המוטרד או נמצא בעמדה של סמכות או השפעה המאפשרת לו להיטיב או להרע עם המוטרד, למשל, במקום העבודה; היחסים הקודמים בין המטריד לבין המוטרד: האם היו ביניהם יחסי קירבה; מהות ההטרדה: האם הייתה גופנית או מילולית, והאם נשאה אופי עוין או חברי; תדירות ההטרדה: האם היה זה מעשה חד-פעמי או מעשים חוזרים ונשנים לאורך זמן. נתונים אלה נשקלים זה לאור זה והמשקל היחסי שלהם תלוי זה בזה. כך, למשל, התנהגות שלא תיחשב הטרדה בין עובדים באותה דרגה עשויה להיחשב הטרדה בין ממונה לעובד שכפוף לו; התנהגות שאינה בגדר הטרדה, אם היא חד-פעמית, עשויה היא להגיע כדי הטרדה אם היא חוזרת ונשנית וכיוצא באלה". ד. בחינת המקרה שלפנינו מעלה כי אלמלא עסקנו ביחסי מרות שבמקום עבודה, ניתן היה להסיק כי פרשנותה הסובייקטיבית של התובעת את דפוסי ההתנהגות של גברים כלפיה, רחוקה מרחק רב מאוד מהפרשנות האובייקטיבית הסבירה שניתן לתת להתנהגות זו, וייתכן כי קביעה כזאת הייתה סוללת לנו דרך לבחון את הצעותיו של הנתבע כלפיה באור המבחן האיכותי ולשלול את היות דפוס ההתנהגות הזה בגדר הטרדה מינית. אלא, שפסיקתו של בית הדין הארצי בפרשת פלונית, הנשענת על הוראות המחוקק בסעיף 3(א)(6)(ג) לחוק, תובעות מאותם בעלי מרות להציב לעצמם רף גבוה מאוד ביחסיהם עם הכפופים להם: "אסכם בכך, שהדין הפלילי כמו גם האזרחי מבקשים להנהיג נורמות ראויות, לפיהן בעלי מרות ידעו, כי מוטלת עליהם אחריות כלפי הכפופים להם. אחריות זו איננה מתמצית בדל"ת אמותיה של העבודה, השירות הצבאי, הלימודים או הטיפול הרפואי. היא באה ליצור מקום עבודה מוגן למי שכפופים למרותו של בעל המרות, ומחייבת מידה מחמירה של זהירות... ראוי להזכיר, כי לא בכדי בחר המחוקק לכלול "עובד" באותה רשימה יחד עם - קטין, חסר ישע, מטופל במסגרת טיפול נפשי או רפואי, אדם במסגרת שירות או תלמיד שאינו קטין - אשר לא יידרשו להראות, כי לא היו מעוניינים בהתנהגויות בעלות האופי המיני שנעשו כלפיהם תוך ניצול יחסי מרות. זאת, בשל מעמדם הנחות, יחסית, אשר יכול וירתיע אותם מלהראות לממונה עליהם שאינם מעוניינים באותם מעשים אשר לכאורה נדמה היה שהסכימו להם". בפרשנותו למונח "יחסי מרות", הלך בית הדין בדרכו של בית המשפט העליון בפסק דין טאפירו שקבע כי- "משהוכחו יחסי המרות במסגרת העבודה, הנובעים מיכולתו של 'ממונה' כאמור להשפיע במישרין או בעקיפין על גורלו של הנפגע, נלמדת מכך המסקנה כי אותו נפגע או נפגעת מודעים למעמדו של בעל הסמכות במקום עבודתם, ולפיכך מתקיים יסוד הניצול" (עש"מ 1599/03 טאפירו נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נח(2) 125, 135). ובמקום אחר: "במקרה שלפנינו, המתלוננת אמנם לא היתה כפופה למערער מבחינה פורמלית, אך בית הדין קבע כי המערער היה מוסמך להטיל על המתלוננת כל מטלה לפי שיקול דעתו. בנסיבות אלו, אין ספק כי התקיים בין השניים היסוד של יחסי המרות". (עשמ 2203/05 בני מדר נ' נציבות שירות המדינה, לא פורסם, 24.7.05 - ההדגשות אינן במקור). סיכום הדברים עד כאן הוא כי חרף הספק שהתעורר בנסיבות המקרה דידן הרי שבהתחשב במסגרת יחסי העבודה שהתקיימו בין התובעת לבין הנתבע ובהתחשב בחובת הזהירות המוגברת המוטלת על כתפיו של בעל מרות, אנו קובעים שהתובעת הוטרדה מינית על ידי הנתבע, בהצעותיו החוזרות שהופנו אליה להיות ה"חברה שלו", ובאמירתו, ולו החד פעמית, כי היא מתלבשת יפה ויש לה גוף יפה. ה. התובעת עתרה לתשלום פיצויים בשיעור 50,000 ₪ בהתאם לאמור בסעיף 6 לחוק. סכום הפיצוי נתון לשיקול דעתו של בית הדין, ולנוכח הקשיים שעליהם הצבענו כמו גם לאור העובדה כי התנהגותו של הנתבע נמצאה פסולה אך ורק בהקשר של יחסי העבודה, אנו פוסקים כי על הנתבע לשלם לתובעת סך של 15,000 ₪ בלבד. 21. חבות הרשות א. התובעת טענה כי הרשות לא מילאה אחר הוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק וכן לא אחר התקנות למניעת הטרדה מינית. כך לא הביאה הרשות לידיעתה של התובעת את האיסור על הטרדה מינית ולא הבהירה לתובעת מהן זכויותיה. הרשות גם לא פרסמה את התקנון המותאם במקום בולט וזה לא הובא לידיעתה. הרשות לא קבעה הוראות לגבי טיפול בתלונות על הטרדה מינית, לא קבעה נהלים מספיקים לטיפול בתלונות מעין אלו, וככל שקבעה, לא דאגה ליישומם, לא דאגה כי מי מטעמה המטפל בתלונות יהיה בעל ידע מתאים ומספיק לטיפול בסוגיה כה רגישה, ולא נהגה כפי שמעביד סביר היה נוהג בנסיבות העניין. בכתב ההגנה הכחישה הרשות את טענותיה של התובעת. לטענתה, ביום 14.10.98, עובר לקבלת החוק למניעת הטרדה מינית, הפיץ סמנכ"ל למינהל ומשאבי אנוש ברשות מכתב לעובדי הרשות ובו הודיע להם כי הרשות מאמצת את התקנון לדוגמה לפי סעיף 7(ד)(2) לחוק, וכן הודיע להם כי האחראית לביצוע הוראות החוק היא הגב' לילך שדה, אחראית יחידת משאבי אנוש ברשות. למכתב זה צורף, לגרסת הרשות, עותק של התקנון לדוגמא ושל התקנות הרלוונטיות והוא נשלח לכל עובד ברשות. ב- 26.1.00 שוגר לכלל העובדים ברשות מכתב נוסף ובו הודיע סמנכ"ל מינהל משאבי אנוש כי בהמשך להודעתו מיום 14.10.98, מאמצת הרשות את התקנון שהוכן על ידי נציבות שירות המדינה לגופים ציבוריים. בחודש דצמבר 02' העבירה הרשות לקידום מעמד האשה במשרד ראש הממשלה לידי הרשות פלקט של התקנון למניעת הטרדה מינית שנתלה על לוחות המודעות. ביום 8.9.03, כשלושה חודשים לאחר שהתובעת הגישה את תלונתה לגורמים המוסמכים ברשות, הופץ התקנון שוב לכל עובדי הרשות. ביום זה שלחה גם גב' כץ מכתב לכלל העובדים ובו הודיעה כי היא האחראית מטעמה של הרשות ליישום החוק. לגרסת הרשות, משפנתה התובעת לאגף משאבי אנוש, הועברה פנייתה לגב' כץ וזו טיפלה בה ללא רבב. גב' כץ העבירה את התלונה לנציבות שירות המדינה, תמכה בה נפשית ויצרה עמה קשר מידי יום ביומו. גב' כץ הייתה קשובה לכל פנייה של התובעת ואף הציעה לה לעבור ולעבוד במרחב הצפון כדי שתחוש נוח יותר במקום עבודתה. ב. לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובחומר הראיות אנו סבורים כי אין בסיס לטענותיה של התובעת כלפיי הרשות בכל הקשור לחבותה בגין אי מילוי הוראות החוק והתקנות. מר מישאל, מנהל אגף משאבי אנוש ברשות, נשאל בחקירתו באשר לפעולות שנקטה הרשות לשם מילוי הוראות החוק והתקנות, והעיד כי בנוסף למשלוח המכתבים ולתליית המכתבים, דאגה הרשות גם ל-"מערכת של הרצאות לעובדים, עברנו בין כל המרחבים ובכל התחומים וגם עם עורך דין חיצוני" (עמ' 132 לפרוטוקול הדיון, ש' 19-20). גב' כץ הצהירה כי עוד קודם שהפכה לאחראית מטעם הרשות על נושא ההטרדה המינית, פרסמה הרשות פעמים מספר את התקנון בעניין מניעת הטרדה מינית, הפיצה אותו בקרב כלל העובדים ואף מינתה אחראית לטיפול בנושא. גב' כץ פירטה בחקירתה (עמ' 136 לפרוטוקול הדיון, ש' 20 - עמ' 137, ש' 10) את שעשתה לטובת התובעת מרגע שזו יצרה קשר עם הגב' גלי צברי ממחלקת משאבי אנוש, וזו העבירה את התלונה אליה. גב' כץ פעלה כשורה, עצרה את הליך הפיטורים של התובעת עד לבירור בנציבות שירות המדינה ואף דאגה להעברתה למרחב אחר. דבריה של גב' כץ לא נסתרו וגם התובעת בתצהירה בחרה, ובצדק, שלא להלין על התנהלותה של גב' כץ בעניינה. את הטענות בעניין מועד מינויה של גב' כץ על ידי הרשות יש לדחות, שעה שמרגע פנייתה של התובעת היא טופלה כדבעי ותלונתה לא נזנחה. גם אם מבחינה רשמית לא קיבלה גב' כץ את המינוי עד ל-10.8.03 אין בכך כדי לאיין את פעולותיה, שנעשו בהתאם לדרישות החוק והתקנות. תנא דמסייע לטענה כי הרשות פעלה כשורה ובהתאם להוראות המחוקק, נוכל למצוא גם בעדותו של מר הילמן, עד מטעמה של התובעת שהוא עובד הרשות (עמ' 101 לפרוטוקול הדיון, ש' 3-6): "מכיוון שברשות העתיקות מדי פעם, לדעתי כל שנה, יוצא חוזר לעניין הטרדות מיניות וכתובות לפניות של עובדים בעניין תלונות, אני ייעצתי לה שתתקשר למי שצריך לפי הנוהל, תדווח ושלא תשאיר את הדברים לשיפוטה האישי". באשר לעובדה שמר בדחי ומר הורוביץ, שהתובעת שוחחה עמם על ההטרדות, לא הפנו אותה לאחראית מטעמה של הרשות, הרי שלגרסת שניהם, שלא מצאנו בה דופי, התובעת אמנם שיתפה אותם בהצקות שהיא חווה מהנתבע, אך לשאלותיהם אם מדובר בהטרדה מינית היא מיהרה להשיב בשלילה ומיקדה את ההצקות בתחום המקצועי בלבד. מר בדחי אף העיד כי הוא אמר לתובעת שאם אכן מדובר על הטרדות מיניות עליה לפנות למשטרה ולגורמים המוסמכים ברשות אלא שהיא דחתה את השערתו ואמרה לו כי הוא מרחיק לכת במחשבותיו ולא זה הנושא העומד לדיון. משכך, איננו מוצאים כי נפל פגם בתנהגותם של מר בדחי ושל מר הורוביץ בעניין זה, ואנו דוחים את טענות התובעת כלפיי הרשות בכל הנוגע לאי מילוי חובותיה על פי החוק והתקנות. 22. פיטוריה של התובעת א. התובעת טענה כי הרשות החליטה שלא לחדש את חוזה ההעסקה איתה כתוצאה מההטרדה המינית שחוותה. לגרסתה, הנתבע ביקש להתנכל לה על רקע סירובה להצעותיו. הוא הסית כנגדה את חבריו לעבודה, האשים אותה בהאשמות כוזבות והלין כי היא עוקפת את סמכותו ומדווחת ישירות לארכיאולוג המרחב. התובעת צירפה מכתבי המלצה שקיבלה ממספר מעסיקים ובהם גם ממונים ברשות, ששיבחו אותה על טיב עבודתה ועל איכותה. הרשות דחתה טענות אלו מכל וכל. לגרסתה, לתובעת היו כשלים חמורים במהלך תפקודה, לרבות בעיות אמון והתנהגות שאף סיכנה חיי אדם. הרשות ערכה קיצוץ בכח האדם שמועסק בשירותה, והוחלט כבר בחודש מאי 03' שלא לחדש את חוזה העסקתה של התובעת בשל הכשלים השונים. בעקבות הגשת תלונתה של התובעת לנציבות שירות המדינה, עצרה הרשות את הליך פיטוריה ואף דאגה להעבירה, לרווחתה ולשמחתה, לעבוד במרחב הצפון. לאחר קבלת ממצאי חקירת הנציבות בנובמבר 03' ולאחר שהתובעת זומנה לשתי ישיבות שונות שעניינה נדון בהן ושטענותיה הושמעו ונשמעו, הוחלט על פיטוריה ועל כך שאין קשר בין ההטרדה המינית לבין מעשה הפיטורים. ב. נקדים ונאמר כי לא שוכנענו בצדקת טענותיה של התובעת כי פיטוריה נבעו מההטרדה המינית. בחקירתו בנציבות העיד הנתבע כי הוא ביקש להביא את חוזה העסקתה של התובעת לסיום בסמוך לאחר האירוע עם החתכים, שלדידו ניסתה התובעת לטפול עליו את האשם. הנתבע העיד כי במסגרת ישיבה שקיים מר הורוביץ איתו ועם סיגל, אחראית נפת חיפה, נדון הצורך בקיצוצים והועלו מספר שמות. הנתבע הציע לפטר את התובעת אך ביקש להבהיר כי הוא כועס עליה בשל ההאשמה שטפלה עליו. ואכן, התובעת לא נכללה ברשימת המפוטרים באותה עת. רק במאי, משעלה שוב הצורך בקיצוצים, ולאחר בעיות שונות שהתגלו בתפקודה של התובעת, החליט מר הורוביץ לכלול אותה ברשימת המועמדים לפיטורים. על דברים אלה חזר הנתבע גם בתצהירו ובחקירתו (עמ' 143 לפרוטוקול הדיון, ש' 13-18). הנה כי כן, החלטות הרשות לא הונעו מהמלצותיו של הנתבע, שכבר בסמוך לאחר שרשרת ההטרדות ביקש לסיים את העסקתה של התובעת, אך המלצתו נדחתה. ג. לא מצאנו כי בכל תהליך הפסקת העבודה של התובעת נשקלו שיקולים זרים הנובעים מההטרדה המינית. הרשות התכוונה שלא לחדש את החוזה עם התובעת כבר בחודש יוני 03'. בתצהירו פירט מר הורוביץ את ההליך שהוביל אותו להחלטה כי התובעת מועמדת לפיטורים. לדבריו, הוא קיים עם התובעת פגישה באפריל 03' לאחר שהתקבלו במשרד דיווחים על ליקויים בתפקודה של התובעת וביחסים עכורים עם מספר עובדים. בפגישה זו העלה מר הורוביץ בפניה את הטענות של העובדים על יחסה כלפיהם וכן את רשלנותה בעניין השארת החתכים פתוחים וכן בעניין הטענה כי היא ישבה במכוניתה בשעה שכלי מכאני עבד בשטח. התובעת פרצה בבכי וסיפרה למר הורוביץ כי יש עובד, שהתברר כי זה הנתבע, שמטריד אותה ומציק לה מבחינה מקצועית. לדברי מר הורוביץ הוא ביקש מהתובעת שתדווח לו על כל דבר שמטריד אותה וכי תשפר את יחסה לעובדים האחרים. התובעת עזבהאת החדר כשהיא מרוצה משהתברר לה כי לא תינקט נגדה כל פעולה משמעתית. בחודש מאי זומנה התובעת שוב לבירור באשר לנזק שנמצא ברכב שבו נהגה, ובהתאם לתחקיר שערך מר הורוביץ התברר כי האשמה מוטלת עליה. ימים ספורים לאחר מכן נערכה ישיבה במשרדי ארכיאולוג המרחב, ובו גובשה רשימה של ארבעה עובדים שהיה על הרשות לפטר כתוצאה מצמצומים. אחת מהמועמדים לפיטורים הייתה התובעת. לדברי מר הורוביץ, ביום 27.5.03 כונסה ישיבה ובה הודע לתובעת על הכוונה לפטרה. בישיבה חזר מר הורוביץ על העובדה כי יש צורך בצמצומים וכי שמה של התובעת נכלל בין רשימת המועמדים לפיטורים בשל הסיבות הבאות: חוסר אמינות בעבודה, עקיפת סמכות ללא רשות, תקשורת לקויה עם הממונה וצוות העובדים במחוז וכן אי שמירה על רכוש הרשות ורכביה. מר הורוביץ הצהיר כי התובעת שאלה אם ניתן לערער על ההחלטה, ומשהשיב לה כי היא יכולה לפנות למנהלי כח האדם ברשות, היא הפטירה לעברו: "אני צריכה לבשל את זה". ביני לביני הגישה התובעת את תלונתה בנציבות והליך פיטוריה הושעה. משדיווחה התובעת לגב' כץ כי היא חשה שלא בנוח להמשיך ולעבוד במרחב המרכז, דאגה זו להעברתה למרחב הצפון. לאחר קבלת מסקנות החקירה, ולנוכח הצורך הנוסף בצמצומים, זומנה התובעת לפגישה עם מר מישאל, שנערכה ביום 30.11.03, ובה הודע לה כי בשל הצמצומים ובשל הסיבות שנמנו במכתבו של מר הורוביץ ממאי, הוחלט שלא לחדש את חוזה ההעסקה איתה. התובעת ביקשה לערער גם על החלטה זו ואכן התקיימה ישיבה נוספת ביום 22.12.03 בנוכחות מר דורפמן, מנהל הרשות, ומר מישאל, שם שטחה התובעת את תלונתה לעניין הקשר בין פיטוריה לבין תלונתה בגין ההטרדה. מר דורפמן שמע את התובעת אך דחה את טענותיה והשאיר את הפיטורים על כנם מהטעם כי הבסיס לאי חידוש חוזה ההעסקה נעוץ בבעיה ערכית שהתגלתה בתפקודה של התובעת ויצר חוסר שביעות רצון מצד שני מנהלי מרחב - מרכז וצפון. ד. אנו סבורים כי הליך הפיטורים של התובעת התנהל כדין. איננו מוצאים יסוד להניח כי הנתבע היה בעל השפעה רבה כל כך עד שכל שרשרת הניהול של הרשות הונחתה על פי גחמותיו. כלפיי התובעת הועלו טענות שונות שאין מתפקידנו לבחון אם הן אמת אם לאו. רשות העתיקות הינה מעסיק בשירות הציבורי שכן הינה גוף סטטוטורי על פי חוק רשות העתיקות, תשמ"ט-1981. ככל רשות מנהלית נהנית גם רשות העתיקות מחזקת התקינות, והתובעת לא השכילה להוכיח כי הטענות שנטענו כלפי התנהגותה הן טענות בדויות. אין מתפקידו של בית הדין לבחון אם גרסתה של התובעת בעניין החתכים היא אמת או שמא דווקא גרסתו של הנתבע. הרשות עובדת בהתאם לנהלים פנימיים. על פי נהלים אלה שקלו הממונים על מי מוטלת האחריות להשארת החתכים הפתוחים וקבעו כי היא מוטלת על התובעת בהיותה מפקחת יומית על העבודות. הואיל ולא הוכח כי נפל דופי בשיקול הדעת שהביא להחלטתם, אין בית הדין מתערב בקביעתם. גם באשר לטענות כנגד הרשות בעניין התאונות והתחקירים שנערכו בעניינן, לא השתכנענו כי הן נשענות על יסוד איתן. התובעת הואשמה כי אירעה לרכב שבו נהגה תאונה, אך היא לא דיווחה אודותיה. מר הורוביץ העיד כי ערך תחקיר ושלח עותק ממנו למר רדאי. התחקיר, שהוצג בפנינו במסגרת תיק המוצגים שצירפה הרשות, נכתב ביום 20.5.03 והתייחס לבירור שערך מר הורוביץ ביום 5.5.03, בעקבות הימצאותן של פגיעות ברכב. מסקנותיו של מר הורוביץ בתחקיר התבססו על דיווח של מר מר טבר, שקיבל את רכבה של התובעת לידיו ביום 30.4.03 וזאת לאחר תקופה בת כשלושה חודשים שבהם נהגה התובעת ברכב, ולפיו ברכב יש פגיעה בטמבון וכן נזקים נוספים. מר מר טבר דיווח על כך לרשות וכן לתובעת, עת החזיר לה את הרכב ביום 3.5.03. התובעת טענה כי בעיית הטמבון הייתה ידועה לה עוד קודם שמסרה את הרכב למר מר טבר, אך היא לא ידעה לציין מתי הרכב נפגע. מסקנתו של מר הורוביץ בתחקיר הייתה כי הנזק נגרם על ידי התובעת וזאת לאור מסקנתו של המוסך, אליו הוכנס הרכב ביום 5.5.03, כי יש קשר בין הפגיעה בטמבון, שנגרמה כאמור בזמן שהרכב היה בידיה של התובעת, ובין שאר הפגיעות והנזקים. מר הורוביץ הצהיר כי הוא העביר את ממצאי התחקיר למר רדאי וזה ערך תחקיר משלו. ואכן, ביום 9.6.03 ערך מר רדאי שני תחקירים בנוגע לרכב שהיה ברשותה של התובעת. האחד מתייחס לתאונת הדרכים בצומת מגידו מיום 16.5.03, שבו נמצאה התובעת אשימה. השני מתייחס לתאונה שפרטים לגביה אינם ידועים. מר רדאי ציין את גרסתה של התובעת ולפיה היא התריעה בזמן קבלת הרכב על הפגיעה שיש בו, אך אשרו לה ליסוע בו. בתחקיר ציין מר רדאי כי מר הורוביץ הכחיש שהתובעת העבירה לו מידע על נזק כלשהו ברכב עובר לקבלתה אותו. מסקנתו של מר רדאי הייתה כי היות שהרכב היה ברשות התובעת והיא לא דיווחה על נזק עד להעברתו לידי מר טבר, מוטלת האחריות עליה. התובעת כשלה גם בכך שלא דיווחה על האירוע שבו נגרם הנזק לממונים עליה. מר רדאי האריך את תקופת שלילת הרכב מהתובעת עד ליום 22.8.03. בבירור שנערך עם מר דורפמן, מנהל הרשות, בעקבות תלונתה של התובעת על כך שהיא לא קיבלה את ממצאי התחקיר לידיה, אמרה התובעת כי מר רדאי לא תחקר אותה על הנזק ברכב אלא ביקש ממנה לכתוב איך אירע הנזק. מר רדאי אמר בַּבֵּירור כי הוא כן תחקר את התובעת על הנזק אלא שכל שאלה ששאל אותה באשר לנזק היא השיבה כי אינה יודעת. ממילא כולל התחקיר שלו רק את הממצאים שהעלה מר הורוביץ בבירורו שלו. התובעת צירפה את הדו"ח ההסטורי ממוסך נעמה בע"מ שבו טופל הרכב (נספח ז/1 לתצהירה של התובעת), וביקשה באמצעותו להוכיח כי לא דווח על כל תיקון נזק תאונתי כפי שהיא הואשמה שגרמה. אלא שבדו"ח, שהוגש שלא באמצעות עורכו, אין גם איזכור לכך שברכב היו נזקים עוד קודם לתאריך שבו קיבלה התובעת את הרכב לידיה (לדבריה, 7.2.03). הדו"ח גם אינו מתייחס לתאריכים שבהם נקבה התובעת בישיבת הבירור עם מר דורפמן ושלכאורה צריכים היו להופיע בו. כמו כן התובעת איזכרה בישיבה הצעת מחיר לתיקון לרכב שביקש ממנה מר רדאי לקבל, אך לא זו בלבד שהיא לא הציגה אותה בפנינו גם אין לגביה כל איזכור בדו"ח מהמוסך. התובעת גם הצהירה כי "לאחר שהואשמתי כי גרמתי לנזקים ברכב, פניתי למוסך נעמה, שם הרכב טופל, והם אמרו לי שהם יודעים על הבעיות עוד טרם קיבלתי את הרכב לרשותי" (סעיף 37(א)3 לתצהיר התובעת). התובעת לא הוכיחה כי דברים אלה אכן נאמרו לה, לא הציגה מסמך המאשר זאת וגם מר שאהין, מנהל התפעול של מוסך נעמה שהעיד בפנינו, לא סייע בידיה בנקודה זו. מר שאהין אישר את אמינותו של הדו"ח, אך עם זאת הודה כי לא הוא שהזין לגביו את הנתונים במחשב (עמ' 86 לפרוטוקול הדיון). גם מר הילמן בעדותו העיד כי התובעת נבהלה מההאשמות כלפיה בגין תאונת הדרכים, ושיתפה אותו בחששותיה מפני פיטורים אפשריים כתוצאה מכך. אלא שמר הילמן לא התרגש כמו התובעת ובחקירתו (עמ' 106 לפרוטוקול הדיון, ש' 9-15) אמר: "ש: סיפרת בנוגע להצקות בקשר לגרימת נזק לרכבים, היא האשימה מישהו. ת: לא, היא אמרה לי שבעקבות התחקירים הנוקשים שעשו לה היא חושבת שיש קשר בין מה שהיא עברה לבינם. ש: קשר מבחינת ההטרדה והתחקיר. ת: כן. זה נתון שאני פסלתי אותו מכיוון שכל מי שעובר תאונת דרכים ברשות העתיקות יש לו תחקיר, לגבי רמת העונש אני לא מעורב אבל על כל שריטה באוטו יש תחקיר". הנה כי כן, לתחושתה הסובייקטיבית של התובעת כי ידו הארוכה של הנתבע השיגה אותה גם בעניין הרכב, אין בסיס של ממש, ובכל הנוגע לתחקירי תאונות ונזקים של רכבי הרשות, נקטה היא מדיניות אחידה של יד קשה כלפי כלל העובדים בשירותה. ה. טענה נוספת שהועלתה כנגד התובעת היא יחסיה העכורים עם עמיתיה לעבודה. בעניין זה יש לזכור כי התובעת הודתה שדיברה באופן שאינו הולם לשירין. נחזור ונדגיש כי שירין לא זומנה להעיד וייתכן כי היא הייתה תומכת בגרסתה של התובעת על טיב מערכת היחסים שלה, אך משבחרה התובעת דווקא שלא להעיד אותה, נזקף הדבר לחובתה. התובעת גם טענה כי הנתבע הוא זה שהסית את שאר המפקחים כנגדה, אולם בכך מתעלמת התובעת מסיפור המגע בינה לבין מר עבד, ומסיפור התאונה שבה ביקשה התובעת, לדבריהם של מר טבר ושל מר עבד, להפיל את האשם עליהם. התובעת גם מתעלמת מדברים שלדבריה הטיח בה הנתבע בנסיעתם האחרונה, ולפיהם היא מושא לרכילות וללעג בין חברי הקבוצה, ואיננה אהודה עליהם. אמירות אלו ואירועים אלה התרחשו עוד קודם לסירובה האחרון והמוחלט של התובעת להצעותיו של הנתבע, ואין קשר אם כן ביניהם לבין פיטוריה. בתצהירה סיפרה התובעת כי הנתבע הציע לה במהלך הנסיעה הראשונה שתתרחק ממשרדי המחוז באור עקיבא כיוון שיש שֵם רע למי ששוהה שַם שהוא לא עובד. לדברי התובעת, עצה זו הייתה בבחינת עצת אחיתופל כיוון שהתברר שהמשרד שימש כמעין מועדון חברתי ושם נוצרו קשרי ידידות וחברות בין עובדי המחוז. לדבריה, "מכיוון שנשמעתי למפקח ולא הגעתי למשרד, נוצר הרושם כאילו אני מעדיפה להדיר רגליי מאירועים חברתיים, ומעדיפה שלא להתערות עם שאר עובדי המחוז", פעולה שעמדה ביסוד פיטוריה. התובעת אם כן תלתה את הכשלים החברתיים בעצתו הרעה של הנתבע, ומכלל הן נשמע לאו: לא סירובה להצעותיו להיות חברתו הוא שגרר את חוסר האהדה בו חשה מצד שאר המפקחים, אלא עצה שנתן לה עוד בתחילת הדרך ועוד טרם התקבלה לעבודה במרחב המרכז. ו. התובעת הואשמה בחוסר אמינות. ראשיתה של האשמה זו, לטענת הרשות, עוד בחודש יולי 02', עת ביקש מר ברשד לסיים את העסקתה של התובעת בגלל דו"ח לקוי בעניין שעות נוספות. התובעת הצהירה כי אמנם היה שיג ושיח בינה לבין מר ברשד בעניין השעות הנוספות, אך נושא זה הוברר ביניהם לאחר שד"ר הרטל אישר את השעות הנוספות. לדבריה "בכלל לא ידוע לי שרצו לפטר אותי כשהייתי במחוז מרכז", והיא דבקה בגרסתה כי היא ביקשה לעבור לעבוד במרחב המרכז כדי להיטיב את תנאי העסקתה. בחקירתה נשאלה התובעת מספר פעמים באשר לכוונתו של מר ברשד לפטרה, אך נמצאו בגרסתה סתירות. מחד היא אמרה כי היא ידעה שמר ברשד רצה לפטרה אך היא לא ידעה מדוע והתברר לה לבסוף שזה היה על רקע דו"ח השעות (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון, ש' 12-14). מאידך, כמו בתצהירה, היא חזרה ואמרה שהיא לא ידעה על פיטוריה וכי היא הייתה ממשיכה להיות מועסקת במרחב צפון (עמ' 21 לפרוטוקול הדיון, ש' 25-26). בסיום דבריה מאשרת התובעת לבסוף כי: "אני חושבת שנכון שהוא לא רצה להמשיך להעסיק אותי" (עמ' 39, ש' 1-3). מר ברשד לא הצהיר כי הוא התכוון לפטר את התובעת מעבודתה במרחב שלו, אלא רק שזימן אותה לבירור בעקבות בעיית האמון שהתגלתה ברישומיה. יחד עם זאת בתצהירו הוא הבהיר כי העביר למר הורוביץ את תחושת אי האמון שקיננה בו כלפי התובעת באשר לטענתו בדבר רישומיה הכוזבים. גם מר הורוביץ הצהיר כי הוא ביקש שלא לקבל את התובעת ולו לראיון בשל דברים אלה, אך לנוכח מצבה הכלכלי והמשפחתי הקשה הוא החליט לבסוף לזמנה. מר ברשד קיים עם התובעת פגישה ביום 2.12.03 עקב בקשתה, כשמטרת הפגישה כפי שהוצגה על ידי התובעת הייתה להודות לו על שהסכים לקבלה חזרה לעבודה במרחב הצפון. במכתב הבהרה מיום 4.12.03 שצירף מר ברשד לתצהירו ושמוען לתובעת, סקר מר ברשד את בקשתה של התובעת לקבל ממנו מכתב המלצה ואת תשובתו השלילית. מר ברשד פירט את הסיבות לכך, בכותבו כי אמנם בהיבטים הטכניים של עבודתה לא היו לו טענות כלפי התובעת אולם אין די בכך ובשל חוסר האמון שהיה לו כלפיה בעבר הוא לא היה מעוניין להמשיך ולהעסיקה. העסקתה המחודשת במרחב נבעה רק מפנייתו המפורשת של מר מישאל שביקשו לאפשר לתובעת לעבוד במרחב צפון עד לסיום הבירור בעניינה. לפגישה זו קדמה פגישה שנערכה כחודשיים קודם לכן (7.10.03) ובו הביעה התובעת את הנאתה מהעבודה במרחב, ביקשה להשתלב יותר בחפירות, ולצאת להשתלמויות. תגובתו של מר ברשד לבקשותיה של התובעת (נספח ה' לתצהיר התובעת) הייתה: "מעברך למרחב צפון לא התבצע כתהליך רגיל, אך כל עוד הינך עובדת במרחב את בהחלט חלק ממנו". הנה כי כן, מר ברשד אמנם לא העלה שוב את סוגיית אי האמון כלפיי התובעת, אך יחד עם זאת סייג את היענותו לבקשותיה של התובעת. הוא הדגיש בפניה את העובדה שהיא מועסקת במרחב שלא ככל עובד אלא שכל עוד היא עובדת בו, היא תהיה זכאית לכל התנאים שלהם זכאים שאר העובדים. עוד נציין, כי בהקשר לדו"ח השעות שהיווה את הגורם לחוסר האמון מצידו של מר ברשד כלפי התובעת, המציאה התובעת אישור מד"ר הרטל נושא תאריך 28.12.03 (נספח ב/5), המתייחס לחודש יולי 02', שעה שבהתאם למכתבה של התובעת למר ברשד (נספח ב/4 לתצהירה), בעיית חוסר האמון שהתגלתה ברישומיה התייחסו לדו"ח האש"ל מחודש מאי 02', כך שספק אם אכן יש באישור זה כדי לתמוך בספקנותה של התובעת מכך שמר ברשד לא קיבל את טענותיה בדבר ההבהרות שסיפק ד"ר הרטל. לסיכום פרק זה אנו קובעים כי טענותיה של התובעת בדבר הקשר בין פיטוריה לבין התלונה על ההטרדה המינית לא הוכחו, ועל כן נדחית תביעתה לתשלום פיצוי בגין שכר עבודה לתקופה של שלש השנים שמיום פיטוריה. 23. התביעה לתשלום פיצויי פיטורים א. בכתב התביעה עתרה התובעת לתשלום מלוא פיצויי הפיטורים עבור תקופת העסקתה (4 שנים ורבע) בסך של 37,613 ₪ בצירוף פיצויי הלנה. לגרסתה, שכרה (ברוטו) הממוצע האחרון בארבעת חודשי העסקתה האחרונים עמד על 8,850 ₪. בסיכומיה העמידה התובעת את סכום התביעה על סך של 27,975 ₪, לאחר שאישרה כי הרשות שילמה לה סך של 9,638 ₪. בכתב ההגנה טענה הרשות, וכך הצהירה גם גב’ כץ, כי היא שילמה לתובעת את כל שמגיע לה. לשיטתה זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בשיעור של 12,880 ₪ בלבד. הרשות מסרה לתובעת מכתב שמוען לחברת הביטוח ובו ביקשה לשחרר לידי התובעת סך של 10,277 ₪ שנמצא בקופת התגמולים והפיצויים. הרשות שילמה לידי התובעת את ההפרש בסך 2603 ₪, אלא שאז התברר כי הסכום של 10,277 ₪ כולל גם כספי תגמולים. משכך, העבירה חברת הביטוח לידי התובעת רק את כספי הפיצויים בסך של 3,242 ₪, והרשות השלימה עוד סך של 7,035 ₪ כך שבסך הכל קיבלה התובעת את מלוא כספי הפיצויים. ב. עיון בתלושי השכר שצירפה התובעת לתצהירה מצביע על כך שאכן שכרה של התובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים, בהתאם לאמור בסעיף 1 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב פיצויי פיטורים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד - 1964, לא הגיע לשכר ממוצע של 8,850 ₪. השכר הורכב מרכיבים רבים שאינם מוכרים לצורך חישוב המשכורת הקובעת. בהודעת המעביד על תשלום מענק שנשלחה לחברת הביטוח העמידה הרשות את שכרה האחרון של התובעת על סך של 4,075.94 ₪. אמנם הרשות לא פירטה כיצד הגיעה לסך זה, אולם מעיון בתלושי השכר עולה כי סכום זה כולל בוודאות את רכיבי השכר שיש להביא בחשבון בקביעת המשכורת הקובעת לצורך פיצויי פיטורים. יחד עם זאת, מצאנו כי נפלה טעות בחישוב תקופת העבודה שבגינה זכאית התובעת לפיצויי פיטורים. בהודעה ששלחה הרשות נכתב כי תקופת העסקתה הייתה בין אוקטובר 99' ועד לדצמבר 03', כשסיכום חודשי ההעסקה עמד על 37.92 חודשים. לא ידוע לנו כי התובעת הפסיקה את עבודתה במהלך תקופת העסקתה ואם נמנה את החודשים בתקופה האמורה נגיע ל-51 חודשים, כטענת התובעת. משכך, זכאית התובעת לתשלום סך של 17,323 ₪ בגין פיצויי פיטורים. ג. התובעת אישרה כי קיבלה סך של 9,638 ₪ מהרשות, אלא שלא אישרה את קבלת הסך של 3,242 ₪ שאמורה הייתה הקופה להעביר לידיה. משכך, ככל שהסכום מקופת הפיצויים לא הועבר לידי התובעת, על הרשות לדאוג כי הקופה תעבירו בסמוך לאחר קבלת פסק דין זה. בנוסף, תשלם הרשות לתובעת את ההפרש בגין הפיצויים שלא שילמה לה בטעות בסך של 4,443 ₪. מובן שלאור מסקנתנו כי בטעות עסקינן, אין ההפרש נושא פיצויי הלנה אלא הפרשי הצמדה וריבית בלבד החל מיום 1.1.04 ועד מועד התשלום בפועל. 24. סוף דבר לאור כל האמור לעיל אנו מקבלים את התביעה בחלקה הקטן ומורים כדלקמן: על הנתבע לשלם לתובעת סך של 15,000 ₪ פיצוי בגין נזק לא ממוני על פי הוראות החוק למניעת הטרדה מינית. על הרשות לשלם לתובעת השלמה לפיצויי הפיטורים בסך של 4,443 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.1.04 ועד מועד התשלום בפועל. הרשות תדאג כי ככל שכספי פיצויי הפיטורים שעמדו לרשות התובעת בקופת הפיצוים לא הועברו לידה, הם יועברו אליה בסמוך לאחר מועד קבלת פסק הדין. היה ותתגלע מחלוקת בין הקופה לבין הרשות בעניין הכספים, תישא הרשות בתשלום סכום זה ישירות לידי התובעת. שאר רכיבי התביעה נדחים. הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין- הנתבע ישלם לתובעת סכום של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. לנוכח הפער הניכר בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק, לא מצאנו מקום לחייב את הרשות בתשלום הוצאות משפט לתובעת וכל צד יישא בהוצאותיו. 25. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. ניתן היום י"ג בסיון, תשס"ח (16 ביוני 2008) בהעדר הצדדים. ורד שפר - שופטת נציג ציבור (מעבידים) נשיאה פיטורים