1. המשיב, איש מחשבים בהכשרתו, עבד בחברת ב.ק תוכנה ותקשורת בע"מ (להלן - החברה) החל מיום 1.9.1996 ועד ליום 15.10.1998, מועד בו הסתיימו יחסי העבודה עקב התפטרותו של המשיב מהחברה. המערער ורעייתו הם בעלי המניות בחברה. בתקופה הרלוונטית שימש המערער גם כמנהל החברה. 2. תנאי עבודתו של המשיב עוגנו בחוזה עבודה שנחתם בינו לבין החברה ביום 26.8.1996 (להלן - חוזה העבודה). בסעיף 3 לחוזה העבודה התחייבה החברה, בין השאר, לבטח את המערער בביטוח מנהלים ובקרן השתלמות. 3. אין חולק, כי בסביבות חודש אוגוסט 1998 נקלעה החברה לקשיים כלכליים. לאור קשיים אלה, החליט המערער למכור את החברה לחברה אחרת (PF1 מערכות בע"מ). בהסכם המכירה שנחתם בין המערער והחברה לחברת PF1 מערכות התחייב המערער "להשאיר 'שולחן נקי' מול העובדים". התחייבות זו של המערער "להשאיר שולחן נקי מול העובדים" אף מצאה ביטויה במכתב ששלח המערער למשיב ביום 25.8.1998, בו נכתבו הדברים הבאים : "כפי ששוחחנו לפני מספר ימים, פעילות חברתנו עוברת לחברת PF1 מערכות בע"מ מקבוצת פילת טכנולוגיות... במסגרת ההעברה אנו מתחייבים כלפיך לשמור על 'שולחן נקי' מבחינת כל התשלומים המגיעים לך, הן לקרנות ההשתלמות והן לביטוחי המנהלים וכן תערך התחייבות לגבי ימי החופשה". 4. לאחר שנשלח המכתב האמור למשיב החליט זה להתפטר מהחברה. לטענת המשיב, לאחר התפטרותו גילה כי כספים שנוכו משכרו לצורך העברה לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות לא הועברו על ידי המערער לחברת הביטוח. יובהר, כי החברה לא העבירה לביטוח המנהלים ולקרן ההשתלמות אף את חלקה היא בתשלומים לטובת המשיב, ולא את חלקו של המשיב עצמו, אף שהכספים עבור חלקו של המשיב נוכו משכרו. 5. משכך, הגיש המשיב תביעה כנגד המערער לבית משפט שלום בפתח תקווה (תיק א' 2168/99), במסגרתה טען, כי המערער לא העביר לביטוח המנהלים את הניכויים המתחייבים החל מחודש נובמבר 1997. עוד טען המשיב, כי על המערער לשלם לו פיצויי פיטורים, חוב בגין אי העברת הפרשות לקרן השתלמות, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה והחזר הוצאות חנייה. יובהר, כי תביעתו של המשיב לא כוונה כנגד החברה - מעבידתו, אלא כנגד המערער בלבד. עילת התביעה נוסחה בכתב התביעה באופן הבא: "הנתבע חייב לשלם כל הנ"ל לתובע הן עקב ערבותו האישית והתחייבותו כלפי התובע, הן כלפי מעשי גזל ותרמית שעשה, והן עקב התנהגות רשלנית ושלא בתום לב כלפי התובע" (סעיף 24 לכתב התביעה). 6. בית משפט השלום בפתח תקווה החליט כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בתביעתו של המשיב, המצויה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. אשר על כן, הורה בית משפט השלום בפתח תקווה על העברת התביעה לבית הדין האזורי לעבודה. 7. בבית הדין האזורי בתל אביב (עב 913474/99 ; השופטת מיכל לויט ונציגי הציבור גזית ודואק), אליו הועברה כאמור התביעה, לא הייתה מחלוקת של ממש באשר לגובה הסכומים שנתבעו על ידי המשיב. המחלוקות שניטשו בין הצדדים נגעו לזכאותו של המשיב לתשלום פיצויי פיטורים ולשאלה, האם יש מקום לחייב את המערער בתשלום הסכומים שנתבעו על ידי המשיב. במאמר מוסגר יצוין, כי במהלך הדיון בבית האזורי ניתן צו פירוק כנגד החברה. 8. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, כי בשל העובדה שהתפטרותו של המשיב נבעה משינוי הבעלות בחברה, זכאי הוא לתשלום פיצויי פיטורים מכוח ההוראה הקבועה בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. עוד קבע בית הדין האזורי, כי אין מקום לחייב את המערער באופן אישי לשאת בחיובים שיוטלו על החברה. יחד עם זה, מצא בית הדין האזורי להרים את מסך ההתאגדות. מסקנה זו נומקה במילים הבאות : "אין כל ספק כי החברה, שהיא חברה משפחתית, בניהולו היחיד של הנתבע, נהגה כלפי התובע שלא כדין, הן בניכוי חלק הגמל משכרו משך חודשים רבים, אי העברת הכספים לתכנית ביטוח המנהלים והעברתם, שלא כדין, לכיסה ההולך ומתרוקן של החברה. הנתבע, כמנהלה היחיד של החברה, לא יידע את התובע על הנעשה משך כל שנת עבודתו האחרונה של התובע ואם לא די בכך, בחר הנתבע, בשם החברה, למשוך ולפדות לטובת החברה את כספי הפיצויים שהגיעו לתובע, הן על פי חוק ועל פי חוזה ההעסקה". 9. על פסיקת בית הדין האזורי, במסגרתה חויב המערער לשאת בחובות המוטלים על החברה, הוגש הערעור בפנינו. עיקר טענותיו של המערער התמצה באלה: לא היה מקום להרים את מסך ההתאגדות, שכן עילת הרמת המסך לא נטענה בכתבי הטענות שהגיש המשיב ; העילה עליה סמך המשיב ידיו - התחייבות אישית של המערער לשאת בחיובי החברה - נדחתה מפורשות על ידי בית הדין האזורי ; אף לגופו של עניין לא מתקיימות במקרה הנוכחי נסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות ; על המשיב לתבוע את הכספים המגיעים לו על ידי הגשת תביעת חוב למפרק החברה. 10. המשיב מצידו טען, כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי, וכי המערער התחייב אישית כלפי המשיב שהתחייבויות החברה יקויימו. הוסיף וטען המשיב, כי יש לחייב את המערער אף מכוח עילות הגזל והרשלנות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין) ומכוח דוקטרינת הרמת המסך. 11. להשלמת התמונה, יצויין כי לאחר שנשמע הערעור הודיעונו באי כוח הצדדים כי בעקבות תביעת חוב שהגיש המשיב למנהל המיוחד של החברה, החליט המוסד לביטוח לאומי לשלם למשיב את הסכומים הבאים : 4,617 ש"ח בגין פידיון חופשה שנתית ודמי הבראה ו- 19,838 ש"ח בגין פיצויי פיטורים. מששולמו רכיבים אלה על ידי המוסד לביטוח לאומי, הסכומים שנותרו שנויים במחלוקת בין הצדדים הם : 14,321 ש"ח המהווים, לטענת המשיב, פיצוי בגין אי הפרשה לביטוח מנהלים ו - 2,309 ש"ח המהווים, לטענת המשיב, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן ההשתלמות. 12. להכרעתנו עומדת השאלה, האם במקרה שלפנינו היה מקום להרים את מסך ההתאגדות. סבורים אנו, כי התשובה לשאלה זו שלילית היא. בפסיקת דין זו נתנו דעתנו לנתונים הבאים : א. בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט השלום לא טען המשיב כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המערער בחובות החברה. ב. עילת התביעה עליה סמך המשיב ידיו הייתה התחייבות אישית שנטל על עצמו המערער לשאת בחיוביה של החברה. לחלופין נטען, כי המערער חב בשל מעשי תרמית וגזל שביצע. ג. גם בתצהיר שהוגש מטעמו לא טען המשיב כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המערער בחובות החברה. כפועל יוצא מכך, הצדדים לא התייחסו לעניין זה במהלך הדיון בבית הדין האזורי, הן בהבאת הראיות והן בטענותיהם. ד. החברה, כלפיה הרים בית הדין האזורי את מסך ההתאגדות, לא הייתה צד להליכים שהתקיימו בין הצדדים בבית משפט השלום ובבית הדין האזורי. ה. הטענה כי יש להרים את מסך ההתאגדות הועלתה על ידי המשיב לראשונה בסיכומים שהגיש לבית הדין האזורי. 13. סבורים אנו, כי בנסיבות המתוארות לעיל חזית הדיון שהצדדים עצמם הגדירו אותה הייתה שאלת חיובו האישי של המערער בחובות החברה וחיובו בעוולת התרמית והגזל, ולא השאלה האם יש להרים את מסך ההתאגדות. ודוק : השאלה האם יש להרים את מסך ההתאגדות שונה בתכלית מהשאלה האם יש לחייב אישית בעל מניות בחובות החברה. עמד על כך בית המשפט העליון במילים הבאות : "יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ראו ס' אוטולנגי 'הרמת מסך אחד מהנימוקים לה' הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או 'משבט זעמו' של החוק (ראו ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353). אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה 'להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת' (ע"א 9916/02 אהרון בן מעש נ' שולדר חברה בע"מ ואח', ניתן ביום 5.2.2004). 14. יתר על כן, הלכה פסוקה היא, כי טענה בדבר הרמת מסך היא טענה המחייבת הנחת תשתית עובדתית מפורטת ומלאה (ראו ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353, בעמ' 361). בנסיבות המתוארות שלפנינו, משלא נטענה טענה בדבר הרמת מסך אלא בסיכומי המשיב בבית הדין האזורי, ולא נתנה למערער האפשרות הראויה להתמודד עם טענה זו וכאשר המשיב עצמו לא הסתמך על טענה זו בהליך הערעור אלא בשפה רפה, לא ניתן לומר כי הוכחו נסיבות המחייבות הרמת המסך. 15. זאת ועוד. מכוח דוקטרינת הרמת המסך מיוחסים חובותיה של חברה לאורגן בה. על פי דוקטרינה זו "החייב העיקרי" הוא החברה. במקרה שלפנינו לא נתבעה כלל החברה, ולפיכך לא ניתן לה יומה להפרכת טענות בדבר חובות נטענים כלפיה. בנסיבות אלה, לא ניתן היה לקבוע כי החברה חבה כספים למשיב ולהרים את מסך ההתאגדות בינה ובין המערער. 16. בהקשר זה נשאלת השאלה, האם, כטענת המשיב, מחומר הראיות עולה כי המערער הסכים להרחבת יריעת המחלוקת. גם התשובה לשאלה זו היא שלילית. כאמור, טענה בדבר הרמת מסך לא נטענה כלל על ידי המשיב במהלך הדיון בבית הדין האזורי. כאשר נטענה טענה זו בסיכומים, כתב המערער בסיכומיו את הדברים הבאים : "התובע [המשיב בענייננו - ע.ר] שינה חזית והרחיבה ע"י הוספת טענות רבות. אין הנתבע מסכים לשינוי ולהרחבת החזית ויש למחקן" (סעיף 3 לסיכומי המערער בבית הדין האזורי). המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל היא, כי לא ניתן לראות במערער כמי שהסכים לשינוי החזית. בנסיבות אלה, דין חיובו של המערער בחובות החברה על פי דוקטרינת הרמת מסך להתבטל. 17. שהגענו עד הלום - נותרה שאלה אחת להכרעתנו, והיא האם יש לחייב את המערער בתשלום הסכומים שנתבעו על ידי המשיב בעילות הנזיקיות שנטענו על ידו. בהקשר זה מן הראוי לציין, כי נראה שהעילות שנטענו על ידי המשיב בכתב התביעה אינן בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. יחד עם זה, לאור הכלל הקבוע בסעיף 79ב לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984 (כפי שאומץ בסעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969), ולפיו בית משפט אליו הועבר עניין שאינו בסמכותו של בית המשפט המעביר "לא יעבירנו עוד", אין אנו נזקקים לבחינת סוגיה זו. 18. לאחר בחינת חומר הראיות כולו, סבורים אנו כי יש לחייב את המערער, שהיה בתקופה הרלוונטית בעל מניות בחברה ומנהלה לשלם למשיב את הסכומים השנויים במחלוקת, זאת מכוח עוולת הגזל המצויה בסעיף 52 לפקודת הנזיקין ומכוח העוולה המצויה בסעיף 49 לפקודת הנזיקין - עיכוב נכס שלא כדין. בהקשר זה יש לציין, כי הפסיקה הכירה זה מכבר באפשרות לחייב באופן אישי אורגן של חברה הפועל בשמה בנזיקין. יפים לעניינו דבריו של השופט שמגר בפרשת בריטיש קנדיאן ולפיהם : "עיקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את היסודות של העוולה אחראי למעשיו שלו. מעמדו של המעוול בהררכיה המינהלית או הביצועית, אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריותו. על כן, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה באורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות" (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ ואח' נ' אורן ואח', פ"ד לה(4) 253, 256). 19. ההצדקה לחיובו האישי של אורגן החברה בפעולה שביצע עבור החברה בוארה בפרשת צור אור, בה נפסקו הדברים הבאים : "האחריות האישית מקדמת את רצוננו להעניק פיצוי לניזוק במקרה בו החברה אינה מסוגלת לקיים את חיוב הפיצוי הנזיקי. טוב הניזוק החף מן המזיק האשם: מן הראוי כי המנהל, האורגן או נושא המשרה גם יישאו בנטל חדלות פרעון החברה בסיטואציה הנזיקית. האחריות האישית משתלבת היטב עם העיקרון כי אדם אשר נהנה מסיכון אינו יכול להתחמק מתוצאותיו של אותו סיכון" (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח' פ"ד מח(5), 661, 699-700 וראו גם סעיף 12 לפקודת הנזיקין). 20. לאור האמור לעיל, נשאלת השאלה, האם במקרה שלפנינו עלה בידי המשיב להוכיח כי יש מקום לחייב את המערער באופן אישי בגין אי העברת הפרשות לביטוח המנהלים ולקרן ההשתלמות. תנאי בל יעבור לחיוב אישי של אורגן החברה הוא הוכחת יסודות העוולה לגביו. אשר על כן, יש לבחון, האם במקרה שלפנינו ניתן לומר כי מתקיימים יסודות עוולת הגזל ו"עיכוב נכס שלא כדין" במערער. 21. וזו לשונו של סעיף 49 לפקודת הנזיקין העוסק בעיכוב נכס שלא כדין : "עיכוב שלא כדין הוא מניעת מטלטלין שלא כדין מאדם הזכאי להחזיק בהם מיד". סעיף 52 העוסק בגזל קובע את הדברים הבאים : "גזל הוא שהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת". להשלמת התמונה יצויין, כי על פי סעיף 2 לפקודת הנזיקין כספים באים בגדר הגדרת המונח "מטלטלין". 22. ואלה הדברים שאמר המערער בחקירתו הנגדית בכל הנוגע לאי העברת הכספים לביטוח המנהלים ולקרן ההשתלמות: "ש. מ-11.97 הפסקת להעביר את ההפרשות לביטוח המנהלים של התובע? ת. מי שהיה אמון על ניהול הכספים היה רוה"ח והנה"ח ובהחלט בתחילת 98 הוא אמר לי שהוא עצר את תשלום ההפרשות מכיון שתכנן להעביר את זה חודשיים יותר מאוחר. לחברה בסופו של דבר לא היו כספים להעביר... ש. האם נאמר לתובע באופן ברור כי כספים שמנוכים משכרו כחלק העובד לביטוח מנהלים לא מועברים לחברת הביטוח ת. לא". 23. הדברים מדברים בעד עצמם. אין ספק שלמשיב הזכות בכספים שנוכו ממשכורתו והיו אמורים להיות מועברים לחברת הביטוח ולקרן ההשתלמות. אין ספק שלמשיב גם הזכות הראשונית בכספים שהייתה החברה צריכה להעביר לחברת הביטוח ולקרן ההשתלמות. המערער כבעל המניות ומנהל בחברה וכמוציא ומביא בכל ענייניה עיכב שלא כדין כספים לא לו השייכים למשיב ונטל אותם שלא כדין, מבלי שהעבירם ליעדם. בכך ביצע המערער באופן אישי עוולה של עיכוב נכס שלא כדין או של גזל, כפי שפרטנו בסעיף 18 לפסק דין זה. משכך, על המערער לפצות את המשיב בגין הנזק שנגרם לו עקב מעשיו. 24. אשר על כן, ישלם המערער למשיב סכום חד פעמי של 14,321 המהווה פיצוי בגין אי ההפרשה לביטוח מנהלים. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.10.1998 (יום סיום יחסי העבודה בין הצדדים) ועד לתשלום בפועל. בכל הנוגע לקרן ההשתלמות על המערער לשלם למשיב סכום של 2,309 ש"ח המהווה פיצוי בגין אי הפרשה לקרן ההשתלמות. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.10.1998 ועד לתשלום בפועל (לעניין האבחנה בין קרן פנסיה לקרן השתלמות ראו : דב"ע נה/124-3 ירחמיאל באמגרטן - משרד להובלה של נהגי חדרה בע"מ פד"ע כט, 236). 25. סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו. חיוב המערער בחובות החברה מכוח דוקטרינת הרמת המסך בטל. יחד עם זה, על המערער לפעול בדרך המותווית בסעיף 24 לפסק דין זה. לאור התוצאה אליה הגענו בפסק דין זה, ישלם המערער למשיב תוך 30 יום הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ. לא ישולמו ההוצאות תוך המועד האמור ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום המצאת פסק הדין למערער. ניתן היום, י"ט באייר תשס"ו (17 במאי 2006) בהעדר הצדדים. הנשיא סטיב אדלר השופט עמירם רבינוביץ השופטת נילי ארד נציג עובדים, מר שלמה גוברמן נציג מעבידים, מר צבי עמית סמכות ענייניתדיני חברותגזלמניות