מבוא א. לפני תובענה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) [להלן:"הפקודה"] שבמיקודה עותרת [ להלן:"התובעת"] לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה באירוע נפילה שאירע במעבר חצייה כפי שיתואר בהרחבה בהמשך. ב. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק. ג. כל ניסיון להביא את הצדדים לעמק השווה לא צלח , בתיק נשמעו ראיות והוגשו סיכומים . ואלה העובדות הצריכות לעניין כעולה מכתב התביעה 1.1 התובעת , ילידת 17.11.1938 , תושבת העיר נתניה . 1.2 הנתבעת 1 עיריית נתניה, הינה תאגיד סטטוטורי לפי פקודת העיריות שבבעלותה ו/או בחזקתה ו/או בניהולה ו/או בהשגחתה ו/או בפיקוחה צומת הרחובות וקטע הכביש בו אירעה הנפילה כנטען (להלן:"הנתבעת 1") . 1.3 הנתבעת2,איילון חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את הנתבעת 1 בביטוח אחריות והמכסה בין היתר אירועים דוגמת האירוע שנטען(להלן:"הנתבעת 2"). זירת האירוע 2. זירת האירוע תוארה על ידי התובעת בסיכומים כלהלן, רחוב לבון הוא בעל 4 מסלולים והוא אחד מכבישי הרוחב המרכזיים בעיר נתניה. רח' הרב רפאל אנקווה אף הוא בעל 4 מסלולים .שני הרחובות הנ"ל מצטלבים ויוצרים צומת מרומזרת גדולה המרושתת( במקור ) (צומת מרומזר גדול ח.ג ) במעברי חציה לכל הכיוונים. הכל כנחזה בתמונות ת/3 + ת/4 שנערכו בסמוך ל- 17/9/02 ובנספח ב- 1-3 לתצהיר התובעת שהם צילומים שנערכו לקראת הגשת התביעה, ולאחר שבוצעו תיקונים באזור . טענות התובעת האירוע : 3. בכתב התביעה ובתצהיר עדות הראשית טוענת התובעת : בתאריך 17/9/02 בשעה 19:30 לערך, החלה התובעת לחצות כביש במעבר חציה בצומת הרחובות פנחס לבון ורפאל, המצוי בתחום שיפוטה המוניציפלי של הנתבעת 1. בעת שהחלה לחצות את הכביש במעבר חצייה נתפסה לפתע רגלה בסדק/בור שהיה בכביש (להלן:"המכשול") ועקב כך היא נפלה ונפגעה באופן קשה (להלן:"התאונה"). המכשול התבטא בין השאר, בכך : בכביש נפערו בורות וסדקים מסוכנים, דווקא במעבר החצייה . שבמקום לא הייתה תאורה מספקת, בשים לב לשעת הערב, כך שלא ניתן יהיה להבחין בסדק בכלל ובעומקו בפרט . 3.1 בסיכומיה נטען , כפי שעולה מנ/3 ב- 17/9/02 התקבלה קריאה במד"א ,האמבולנס יצא לדרכו ב- 19:33 והגיע לרח' רפאל אנקווה בנתניה ב- 19:39 . רופא מד"א ד"ר יוסף סביר מצא שם את התובעת כשהיא ישובה, במצח ימין ובראשה מאחור היו חתכים, היא סיפרה כי נפלה עקב שמעדה בזמן חציית הכביש והתלוננה על חבלה ( CONTUTION ) בכתפה הימנית ואכן נמצאו ההגבלות בתנועות הכתף [ראה : עמ' 25 לפרוטוקול המוקלט מיום 21/5/07 - עדות ד"ר סביר). 3.2 עוד מוסיפה התובעת וטוענת , התמונות ת/3 + ת/4 מורות כי לרוחב ו לאורך מעבר החצייה בצומת האמורה היו חרוצים חריצים עמוקים, שבמקומות מסוימים יצרו בורות ממש,בתמונה ת/ 3 נחזית התובעת עומדת - כשידה עדיין במתלה - כשהיא עומדת בפניה אליה היו מועדות פניה עת חצתה את הכביש ; תמונות ב/2-1 מראות את אותה פינת רחוב לאחר שנערכו עבודות לציפויו מחדש של הכביש באספלט . טענות הנתבעת 4 הנתבעות הגישו כתב הגנה בו ,הכחישו את עצם האירוע ונסיבותיו . כן הכחישו הנתבעות קיומו של פגם בקטע הכביש בו נטען כי אירעה התאונה . 4.1 עוד נטען בין היתר בכתב ההגנה ,כי זולת התובעת אין כל עד אשר ראה את האירוע הנטען בכתב התביעה המוכחש, וכי התובעת לא דיווחה לנתבעת מס' 1 או למי מטעמה על מקרה התאונה ו/או על איזה שהוא פגם בתכסית הכביש . 4.2 הנתבעות אף הדגישו כי מקום האירוע הנטען בכתב התביעה והמוכחש מכל וכל הנו מסודר ומודרני והוא מואר בתאורת רחוב בהירה וסבירה, כפי ששאר הרחובות מוארים אצל הנתבעת 1 . 4.3 ולסיום נטען בכתב ההגנה כי , אם אכן התובעת נפלה ונחבלה כטענתה כי אז האשם לתאונה הנה מעשיה ו/או מחדליה הרשלניים אשר הוו את הגורם היחיד ו/או הבלעדי לאירוע התאונה וכי רשלנותה התורמת של התובעת מגיעה לשיעור 100% . 5 בסיכומים נטען, עולות ספקות של ממש,באשר לגרסת התובעת לנסיבות קרות התאונה ,כן נטען כי התובעת מסרה שלל גרסאות מוקדמות ומאוחרות (9 גרסאות שונות) כך , 5.1 בדו"ח הפינוי של מגן דוד מיום 17/9/02 נרשם על ידי ד"ר סביר "הנ"ל נפלה תוך כדי ריצה, חבלה בכתף ימין ובמצח ". 5.2 בתעודת המיון של בית החולים לניאדו מיום 17/9/02 נרשמה הגרסה "לדבריה החליקה נחבלה בראש ובזרוע ימין" (עמ' 50 לתיק המוצגים). 5.3 בחקירה מיום 30/11/05 העידה התובעת על גרסת ההחלקה (פרוטוקול עמ' 21, שורות 21-22 ) ש: את אמרת לרופא שהחלקת ? ת: אני לא זוכרת זאת, אולי ? 5.4 במסמך רפואי מיום 24/10/02, נרשם : "לפני כחודש ת.ד. עם חבלת ראשה ללא איבוד הכרה" (עמ' 9 לתיק המוצגים ) . 5.5 במסמך רפואי מיום 14/02/03 , נרשם :"כאבים כתף ימין, ברכיים, ראש אחרי חבלה 17.9.02 (נפלה במדרחוב לדבריה) (עמ' 16 לתיק המוצגים). 5.6 התובעת נשאלה בחקירתה על גרסת הנפילה במדרחוב: ש: ביום 14.02.03, למה אמרת שנפלת במדרחוב ? ת: אני לא זוכרת את העניין הזה . ש: אני מחזיק נייר שכותב רופא שאת אומרת לו, שנפלת במדרחוב, למה אמרת לו שנפלת במדרחוב, למה אמרת לו שנפלת שם? ת: אולי אני טיילתי עם הנכד שלי, הוא שיחק בכדור , ואני החזרתי לו, ואני נפלתי, אני לא זוכרת בדיוק . (פרוטוקול 30/11/05 עמ' 16 שורות 13-14, 16-20 ) 5.7 בכתב התביעה בסעיף 1 ובסעיף 4 לתצהירה נרשמה גרסה מאוחרת לאירוע : " בתאריך 17/9/02 בשעה 19:30 לערך, ...בעת שהחלה לחצות את הכביש במעבר חצייה נתפסה לפתע רגלה בסדק / בור שהיה בכביש" . 5.8 בחוות הדעת של ד"ר מיכאל לבני מיום 9/11/03, נרשם: "תולדות המקרה: גב' רוסין בת 65 ע.ב. נפגעה ביום 17/9/02. לדבריה, תוך כדי הליכה במדרכה, נתקלה בבור..." . 5.9 בחוות הדעת של ד"ר ישראל קליר, מיום 25/02/04 נרשם: "פרטי המקרה: לדברי הנבדקת ועפ"י תעודה מחדר מיון, בתאריך 17/9/02 החליקה ונחבלה בראש וזרוע ימין" . 6 מכאן, ב"כ הנתבעות טוען כי אין ספק כי קיימת סתירה מובנית באשר לתיאוריה השונים של התובעת כיצד התרחשה התאונה . 7 עוד נטען כי נראה כי עד עתה, אף לאחר הגשת סיכומיה , התובעת עדיין לא גיבשה עמדה ברורה באשר לאופן התרחשות התאונה . 8 הנתבעות אינן יודעות איך התובעת נפגעה מ"החלקה" או מ"נפילה תוך כדי ריצה" או מ"הליכה" ואינן יודעות היכן נפגעה,ב"רחוב" ב"מדרחוב" או "בכביש" ,משכך, לשיטתן דין התביעה להידחות . 9 תשובה לתהיותיו ותמיהותיו של ב"כ הנתבעות נמצאת בסיכומי התובעת. הנה כי כן, בסיכומי התובעת נטען, כי ב"כ הנתבעות ניסו במהלך חקירותיהם הנגדיות מצד אחד לנסות ולטעון כאילו התובעת לא נפלה במקום שנפלה מצד שני כי סיבת נפילתה לא הייתה בגין הסדקים והבורות . ב"כ התובעת מסביר , ראשית,כאן ובניגוד למצב בד"כ, בו אדם בא ואומר בדיעבד היכן נפל, התובעת נמצאה ע"י אנשי מד"א (שהובאו לעדות ע"י הנתבעות) במקום האירוע סמוך מאוד לאחר התרחשותו עם סימני חבלה טריים. יוצא שההיטפלות של ב"כ הנתבעות לתיעוד ביקור התובעת אצל רופא מיום 14/2/03 בו נאמר כי ב- 17/9/02 נפלה במדרחוב היא חסרת שחר בעליל, שכן ברור שמדובר שם בטעות - אלא אם נניח שהתובעת נפלה במדרחוב פלוני בעיר נתניה, וכשהיא פצועה וחבולה (שבר בהומרוס !) היא נכנסה למונית, נסעה לפינת אנקווה - לבון, התיישבה על המדרכה והזמינה אמבולנס ... בנוסף - כדי לקבל את גרסת הנתבעות צריך שבית המשפט יקבע כי התובעת לא אמרה אמת . עוד נטען ..מדרכו של עולם שדי במספר צילומים המתארים כדבעי את המצב בדיוק כמו שאין צורך להביא עשרות עדים לאירוע פלוני, גם אם הם קיימים, אלא די בהבאת מספר מצומצם של עדים . כאן התובעת הלכה עם בנה , הצביעה לו על המפגע - במקום בו היא נמצאה ע"י אנשי מד"א - והוא צלם את המקום . לסיום ב"כ התובעת מציג את התיזה לעניין הסיבה לנפילה בטוענו : כאן הנתבעות יורות באפילה, אולי התובעת החליקה; אולי התובעת נפלה בגלל סחרחורת; אולי התובעת "רצה "? רצה ? בגילה (64 אז) ובמצבה הגופני (כפי שבית המשפט חזה בו) ...אפשר אולי, שהיא החישה את צעדיה כדי לחצות מהר את מעבר החצייה, אלא שמדובר בהתנהגות סבירה לחלוטין . סחרחורת? הרי נערכו לתובעת ע"י רופאי מד"א מסמכים רפואיים בזמן אמת, שבהם היא מגלה - כשהיא במקום האירוע כולה כאובה והמומה- אפילו דבר כמו הדיכאון ממנו היא סבלה (ראה נ/3) . לו הנפילה הייתה עקב סחרחורת האם היה לתובעת - בלוח הזמנים כפי שהוא עולה מ- נ/3 את הזמן או את המצב הנפשי להחליט ל"העלים" סיבה זו . ברור שלא . בנוסף - לא הובא כל תיעוד על סחרחורת סמוך לתאונה . המסמך האחרון על סחרחורת הוא מ- 4/01 . קרי כשנה וחצי לפני התאונה ! החליקה? מקום בו נמצאים סדקים עמוקים ובורות ואדם נמצא בו חבול ופצוע אין די בהעלאת השערה כללית וסתמית על "החלקה" . התייחסות הנתבעות לתעודות חדר המיון, שהיא בראש ובראשונה מסמך רפואי, כאילו היא עדות מסודרת שבה אדם טורח ומדייק בכל מילה היא כמובן חסרת שחר . דיון דין התביעה להידחות . 11. עדות התובעת באשר לנסיבות אירוע התאונה, הינה בגדר עדות יחידה של בעל דין.סעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, קובע כי בית המשפט, לא יפסוק בהליך אזרחי, בהסתמך על עדות יחידה של בעל דין, אלא אם ייתן טעם ויפרט הנמקתו, מדוע מצא לנכון להסתפק באותה עדות יחידה. ראו לעניין זה, ע"א 2119/94 לנדאו נ' ויין, פ"ד מט (2) 77, 87. 12. עדותה של התובעת לעצם הנפילה והפגיעה בפני, ראויה לאמון למרות שדיברה בהתרגשות , בעברית קלוקלת - משהו ולעיתים באופן שלא ניתן לפענח את דבריה אלא על ידי חקירה ודרישה ( חקירתה בישיבת ההוכחות השנייה נערכה באמצעות מתורגמן) . 13. היקף התהיות העולות מתוך כלל חומר הראיות איננו מותיר ספק בדבר עצם אירוע הנפילה . 14. ייאמר, בחנתי את "הסתירות" (לעצם קרות האירוע) לטענת הנתבעת ומצאתי כי מדובר באי התאמות מעטות ושוליות השזורות בעדות שהתאפיינה בדרך כלל בעקביות ובהתאמה כמעט מלאה ומושלמת . 15. עיון בחומר הראיות ,ובכללם דו"ח פינוי מד"א, תעודת חדר מיון,המסמכים הרפואיים, עדותה של התובעת ובעדותם של אנשי מד"א , מוכיח כי אירוע הנפילה אכן אירע אם כי עלי להקדים ולציין כי התובעת לא עמדה בנטל הוכחת נסיבות האירוע , כפי שאדון להלן. תחילה מספר הבהרות. 16. סיווגו של אירוע התקלות ונפילה כאירוע הגורר אחריות תלוי בעיקר בשני גורמים: זירת האירוע, וגובהו או עומקו של המכשול שבגינו אירעה הנפילה; האם מדובר ב"דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה", או שמא מדובר ב"מכשלה מהותית (ת.א (שלום ת"א ) 60554/04 אברג'יל שרה נ' עיריית הרצליה ,תק- על 2007 (4) 4296 כב' השופט אבי זמיר וכן ראה הערתו : "במקרים רבים קובעת הפסיקה אשם תורם משמעותי במקרה של נפילה . בהקשר זה, של אשם תורם , נוצר לעיתים פרדוכס מסוים, שהרי אם מדובר במכשול זניח, כמעט בלתי נראה, ייתכן שכלל לא יוכרז כמפגע, אך אם מדובר במכשלה מהותית, כך גוברת לעיתים מידת האשם התורם , כאשר ניתן היה להבחין בה . 17. אומר עוד,בתיאור של אירוע מסוים עשויות להתקבל מפי העד להתרחשותו או אף מן המעורב בו עדויות שאינן תואמות זו את זו בכל תג ותו , בייחוד כאשר האירוע מתרחש כהרף עין . חוסר התאמה כזה אין בו בהכרח כדי להוביל למסקנה כי לא ניתן לסמוך עליהן או על אחת מהן, אם שוכנע בית המשפט כי מדובר בעדים מהימנים ובעדות שאינה מוטה ובמקרה כזה רשאי בית המשפט לדלות מתוך אותן העדויות תשתית עובדתית שתהא מוצקה דיה לשמש בסיס לממצאים ולמסקנות בפסק - הדין . דיון בשאלת האחריות : 18. שיטת המשפט בישראל איננה מכירה בעיקרון של אחריות מוחלטת, למעט בתחומים מוגדרים שהוגדרו בספר החוקים . אירוע דנן נשוא פסק הדין , מחייב הוכחת אשם כתנאי לפסיקת פיצויים . 19. רוצה לומר, אין די בטענה כי התובע נפל כדי להקים עילת תביעה , כי אם יש להוכיח קיומה של רשלנות מצד הנתבעות. במקרה דנן לא רק שלא עמדה התובעת בנטל ההוכחה לקיומה של רשלנות אלא שלא הוכח קיומו של מכשול. מכשול/ מפגע או כלשון ב"כ התובעת בור- האומנם !!. 20. התובעת טוענת בכתב התביעה , "...בעת שהחלה (התובעת) לחצות את הכביש במעבר חצייה נתפסה לפתע רגלה בסדק / בור שהיה בכביש ...". 21. בעוד שעדותה של התובעת לעצם הנפילה הותירה רושם מהימן אלא שלא שוכנעתי כי נפילתה הייתה כתוצאה מקיומו של "בור" לטענתה . אסביר ... 22. התובעת צירפה לכתב התביעה כמו כן לתצהירה תמונות שלטענתה כמשקפות את מקום האירוע ( להלן: ת/ 3 , ת/4 ) אלא שלא שוכנעתי כי אכן זהו המקום בו אירעה התאונה. 23. התובעת הצהירה בתצהיר עדות הראשית מטעמה , "***עותק מהתמונות של המפגע אשר צולמו על ידי בני מיד בסמוך לתאונה צורפו לכתב התביעה ...". 24. התובעת העידה בפני : ש. כמה ימים אחרי התאונה הבן שלך צילם את התמונות ? ת. אני חושבת אולי יום או יומיים .... ש. הבן שלך צילם יותר מפעם אחת במקום ? ת. אני לא זוכרת בדיוק . אולי . הוא לקח אותי אולי . אני לא יכולה להגיד בדיוק, כי אני לא זוכרת עברו 3 שנים. הייתי במצב כזה שאני לא יכולה לזכור. ש. יום אחרי התאונה לא הלכת איתו לצלם ? ת. אולי לא הייתי בפעם הראשונה . 25. עד התביעה ולדי רוסין (להלן:"עד התביעה מס' 2" ) הצהיר בסע' 5, " מיד בסמוך תאונה (במקור) הלכתי אל המקום בו נפלה אימי וצילמתי את המפגע " ובסע' 6 " ברצוני לציין כי בימים אילו שבתי למקום התאונה וגיליתי כי המפגע תוקן ראה תמונות נספח "ב" לתצהיר אימי אשר צולמו על ידי ביום4.2.05 . 26. כאן המקום לציין כי,בעוד שבתמונות שצורפו לכתב התביעה לא ניתן לדלות את תאריך הצילום , אלא שהתמונות שצורפו כנספח ב' לתצהירה של התובעת כן נמצא תאריך הצילום. 27. עד התביעה מס' 2 העיד : את הצומת שצילמתי אני מכיר מידיעה אישית שלי נודע לי על התאונה, מאימי, התקשרה אלי מבית החולים באותו הערב למחרת הלכתי לצלם באותו זמן אמא כבר חזרה מבית החולים את הצילום הראשון הלכתי לבד ... (בעמ' 26 לפרוטוקול) ש. נכון שבפעם הראשונה צילמת מקום אחר ? ת. לא נכון ש. איך אתה יודע ? ת. מקום שאימא נפלה . את אז (את זה ) אני זוכר יפה מאוד, זה המקום שאמא נפלה, זה הבר (הבור ) שבו היא נפלה . ש. לגרסתך כבר בפעם הראשונה שצילמת פגעת בול במקום שהיא נפלה ? ת. כן . באיזה מקום אחר יכולה ליפול ? .. (בעמ' 27 לפרוטוקול ) ש. אני מבקש שתנסה לסמן על מעבר החציה את המקום שבו אמא נפלה ? ת. אני אמרתי שספציפית בקטע של המעבר חצייה . אני מסמן X היה בור במעבר החציה, וכל הבור תוקן . ב"כ התובעת : מה , הוא היה שם ? ש. אמא שלך אמרה לך באיזה כיוון היא הלכה . ת. היא הראתה לי את המעבר החציה הספציפי איפה שהיא נפלה והראתה לי את הבור ש. אני מתייחס לפעם הראשונה שהיית בלי אמא, איפה צילמת . ת. צילמתי במעבר החציה, איפה שאימי נפלה . ש. לאיזה כיוון היא הלכה אתה יודע . ת. אני צילמתי איפה שהיא אמרה לי , אני לא נכחתי באירוע . בישיבת יום 6.6.2007 : בעמ' 7 לפרוטוקול המוקלט עד התביעה מס' 2 מעיד : העד : תראה, אני רוצה להגיד לך, שם היה בור , אני לא ראיתי שהיא נפלה , זה ברור . 28. אם כן , עד התביעה אישר כי לא נכח בזירת האירוע בעת קרות התאונה , אלא פשוט הלך לבד חיפש מכשול וצילם אותו ללמדנו על המשקל שיש לייחס לאותם תמונות " באיזה מקום אחר יכולה ליפול ? ..". 29. העולה מעדותה של התובעת ומעדותו של עד התביעה מס' 2 הוא , כי התובעת לא הרימה נטל ההוכחה בדבר הקשר בין התמונות שצורפו לבין פגיעתה . אחריותן של הנתבעות ? 30. אין מחלוקת כי על העירייה מוטלת, חובת זהירות מושגית ביחס למשתמשים בדרך ציבורית , ובכללם התובעת . (השוו ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח',פ"ד לז 757(1983); וכן ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 131 (1985) . אך אין בכך די ויש לבחון האם בנסיבות המקרה קיימת גם חובת זהירות קונקרטית . 31. נפסק בעבר, לכל נזק יש שם ברפואה , אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט (השוו ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל ,פ"ד מז(3)345 ) וכן יפים לעניין זה הדברים שכתב כנגד השופט ברק (כתוארו אז) בעניין ועקנין (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח'): " מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק. בעל חובת הזהירות "אינו ערב ערבות מוחלטת לבטחון הבאים עליו... ודינו אינו דין מבטח, החייב בהטבת הנזק יהא אשר יהא מקורו" . וכן דבריו של השופט זוסמן בע"א 485/60, בעמ' 1918). "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה (ראה: ע"פ 364/78, בעמ' 632). בצדק ציין השופט ויתקון בע"א 559/77, בעמ' 652 כ: "השאלה אינה: האם עשה המזיק את הכל, אלא האם הוא עשה כל שסביר לדרוש מאדם שבאותו מצב, בהתחשב בכל הנסיבות לרבות גודל הסכנה מזה והיעילות והמעשיות שבנקטית אמצעי מניעה מזה". על בית המשפט להציב זה כנגד זה "את התועלת המופקת מן המעשה או המחדל מול המשאבים והאמצעים הדרושים כדי למנוע את הסיכון" (השופט שמגר בע"א 343/74, בע"מ 158). נמצא, כי אמצעי הזהירות הנדרשים אינם גורם קבוע, אלא הם גורם, המשתנה על פי הנסיבות. הם חייבים לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר. הביטוי "בטוח" כמו הביטוי "מסוכן" הם ביטויים יחסיים, המשתנים בהתאם לאופיו של גורם הסכנה, של הניזוק ושל האמצעים למניעת הסכנה. ביצוע החובה, כמו קיומה, אינו עניין טכני, אלא מהווה "שיקול משפטי" במקבילית הכוחות, המורכבת מהאינטרסים של הצדדים הפוטנציאליים ומצורכי החברה (ראה: ע"א 683/77). מן הכלל אל הפרט , 32. בענייננו, אם נתעלם מהמשקל שיש לייחס לתמונות ,טיב הלקוי בכביש כפי שניתן לראות בתמונות שהוצגו בתיק מלמד כי המדובר בחריץ צר ולא בור ממש (לשיטת התובעת) ,לא התרשמתי כי עסקינן במפגע היוצר סיכון בלתי סביר או סדק רציני שאכן גרם להבדלי גובה שיכולים בהחלט לגרום להיתקלות ונפילה . זוויות הצילום אינן יכולות ללמד על קיומו של מפגע ,ניסיונו של הצלם לצלם את ה"בור" לשיטתם בזום אינה מוסיפה דבר.משכך, הגעתי למסקנה כי בעניינו סיכון זה הנחזה מהתמונות הינו סיכון בגודל הרגיל והמקובל אותו יכול וחייב אדם לצפות ומשכך לא ראיתי להטיל על הנתבעות אחריות לאירוע הנפילה . 33. במאמר מוסגר יצוין, העירייה אינה חייבת להימצא בכל אתר ואתר ואף לא חייבת להציב פקחים לצורך בדיקת השטח הנמצא בתחום שיפוטה ולא כל פגם ברשות הרבים מקים עליה חבות . 34. ב"כ הנתבעת הסביר כי בעירייה קיים מנגנון לאיתור מפגעים ותיקונם הפועל על בסיס תלונות תושבים ו/או באמצעות דיווחים המתקבלים מהמוקד העירוני ו/או באמצעות פקחי העירייה ומפגע מסוכן מתוקן לאלתר . עוד טוען ב"כ הנתבעות כי לעירייה יש תקציב נתון, והיא אינה חייבת להעמיד שומרים ופקחים על כל מדרכה בעיר כדי שיתקנו על אתר כל סדק שמקורו בשימוש בכביש . זוהי גזרה כלכלית שאין הנתבעת יכולה ואינה חייבת לעמוד בה . 35. אם כי, אין בפני עדות לאמצעים בהם נוקטת העירייה על מנת לפקח על הנעשה בכבישים ועל דיווח של עובדים אודות מפגעים בתחומה,כמו כן אין עדות בפני כי אל העירייה לא הגיעה תלונה בדבר הימצאותו של מכשול זה או אחר בקטע הכביש נשוא הבקשה יחד עם זאת ,אינני מקבל את טענת התובעת כי המסקנה המתבקשת מאי הבאת עדים לעניין זה היא, כי הנתבעת 1 איננה נוקטת כל אמצעי ממשי לתחזוקת הכבישים והמדרכות בכלל ומעברי החצייה בפרט , וכי הימנעות מלהביא עדים מעלה חשד כבד כי הן עשו זאת כדי להימנע מהצורך לגלות כי מדובר היה במפגעים שהיו ידועים לנתבעת טרם 17.9.02 והיא לא נקטה שום פעולה בגינם . 36. אלא שלא די בהימנעות זאת של הנתבעת כדי לבסס חבות בגין האירוע , ולמעלה מן הנדרש אף אציין כי מקובלת עלי קביעת כב' השופט ישעיהו שנלר : " ...דומה כי קביעת סטנדרט שעל הרשות המקומית לשלוח את פקחיה על מנת לבחון קיומה של סטייה בת מס' מ"מ, בין מרצפת אחת לרעותה , במכלול המדרכות שבתחום שיפוטה הינו סטנדרט שאינו ראוי וייתכן ואף בלתי ניתן ליישום " ראה ת.א 3481/01 כפיר כרמלה נ' גני תקווה . 37. אף יתרה מכך , התובעת בעצמה מודה כי :"אנשים שעזרו לי אמרו לי שאני נכנסתי בבור ובגלל זה נפלתי ושאני צריכה לדבר עם עו"ד" אין בידי בית המשפט כל ראיה ישירה או עדות כלשהי היכולה לשפוך אור לעניין המכשול הנטען על כן גם מטעם זה דין התביעה להידחות . אשם תורם 38. גם אם ימצא שטעיתי במסקנותיי הנ"ל , הרי שתוצאת דחיית התביעה מתחייבת גם דרך בחינת תרומתה של התובעת לקרות האירוע . במה הדברים אמורים ? 39. בישיבת יום 30.11.2006 התובעת העידה , בעמ' 17 : אני ראיתי שיש צבע ירוק ואני הלכתי על הזברה, לא פחדתי פתאום אני עפתי וקיבלתי מכה . ש. את הסתכלת על הרמזור . ת. אני הסתכלתי על הצבע שהיה . ש. לא הסתכלת על הכביש ת. לא הסתכלתי על הרגליים , זה קרוב לבית שלי , אני הלכתי מהבית לשלוח מכתבים שם היה הדואר . בעמ' 21 : ש. הלכת בכביש, לא הסתכלת על הכביש ? ת. על הרצפה לא הסתכלתי, רק על הרמזור, פתאום עפתי, קבלתי מכה . לא היה כלום על הכביש ,אני לא הרגשתי, אנשים שעזרו לי אמרו לי שאני נכנסתי בבור ובגלל זה נפלתי ושאני צריכה לדבר עם עו"ד . בעמ' 23 : ת. ...אני רציתי מהר לעבור כל זמן שיש אור ירוק . בעמ' 16 לפרוטקול המוקלט מיום 21.5.2007 היא העידה : העדה : ... הכביש התחלק לשני נתיבים, חיכיתי עד שהיה אור ירוק, עברתי את החצי הראשון של הכביש, נכנסתי לחלק השני והבטתי על האור , על הרמזור למעשה כי פחדתי שיתחלף האור . בעמ' 17 עו"ד הדר : אני שואל אותך שוב בקשר לאותה תמונה, כשהתחלת לחצות את הכביש לא ראית את הבור הזה בכביש , כמו שאת קוראת לו ? העדה : לו ראיתי את הבור את הסדק כמובן הייתי עוקפת אותו, אבל בגלל שמבטי היה מופנה לרמזור לא יכולתי לראות את הבור . 40. יוער כי ,עוצמת המילה "בור" שאותה בחרה התובעת לתאר את הפגם בכביש, מלמדת על יכולתה של התובעת להבחין בו, שכן בור מבחנים בו "מן הסתם" במיוחד שהתובעת בעצמה העידה כי חיכיתי עד שהיה אור ירוק . 41. במילים אחרות , אם אקבל את הטענה כי המדובר אכן בבור , עדיין לא ברור הכיצד לא יכולה התובעת להבחין בו . 42. מעדותה של התובעת עולה כי, היא פחדה מהתחלפות מופע הירוק ברמזור, שהסתכלה עליו כל הזמן ולכן היא מיהרה בהליכתה "אני רציתי מהר לעבור כל זמן שיש אור ירוק" ללמדנו כי אירוע הנפילה נגרם לא כתוצאה מקיומו של מכשול כזה או אחר שכאמור לא הוכח קיומו . 43. בית המשפט ער, כי לא בנקל בתי המשפט מטילים רשלנות תורמת בשיעורים שלמעשה כמוה כדחיית התביעה ,אלא בנסיבות המקרה שלפני ככל שימצא אשם בחלקן של הנתבעות שוכנעתי כי יש להטיל על התובעת רשלנות תורמת המגיעה לכדי 100% .אחיזה למסקנתי ניתן למצוא בעדותה של התובעת שכזכור העידה , ראשית כי היא לא הסתכלה על הכביש אלא רק על הרמזור, שנית כי מיהרה לחצות את הכביש היות ופחדה כי הרמזור יתחלף וכטענתה בסיכומים "אולי שהיא החישה את צעדיה כדי לחצות מהר את מעבר החציה ",ודבר אחרון ,אם בבור עסקינן לשיטת התובעת לא ברור הכיצד לא יכולה התובעת להבחין בו ,מקום בו לטענתה היה איזה שהוא פרק זמן בו חיכתה למופע ירוק ברמזור . אי הבאת עדים 44. בגזרה שווה אף הייתי תמה ,מדוע לא הביאה התובעת עדים לצורך אישוש טענותיה הן לעניין קיומו של ה"בור" והן לעניין נפילתה כתוצאה מ"הבור", מקום שבו היא העידה בישיבת יום 30.11.2005 בעמ' 21 : ת. ... אנשים שעזרו לי אמרו לי שאני נכנסתי בבור ובגלל זה נפלתי ושאני צריכה לדבר עם עו"ד . ע"י מתן תשובה זו למעשה התובעת מאשרת כי היא לא ידעה במקום ממה היא נפלה , רק אנשים אחרים אמרו לה שהיא נפלה בגלל הבור . כך שכל מה שקשור עם נפילה בגלל בור או מפגע אחר בכביש אינו אלא עדות שמועה . זאת בנוסף לתהייה הרבה שמעוררת תשובה זו של התובעת , שהיא לא יודעת ממה נפלה ועוברי אורח אחרים כן יודעים . וישיבת יום 21.5.2007 בעמ' 17 : העדה : ...ניגשו אלי אנשים, אני מודה מאוד לאותם אנשים שבאו והצילו אותי ... 45. יוצא כי מתשובתה של התובעת ו"שאני צריכה לדבר עם עו"ד" היה באופק אפשרות פנייה לעו"ד ,מכאן שלא ברור מדוע אנשים אלה לא הובאו לעדות ,תמצא לומר שאנשים אלה עוברי אורח , לא ברור מדוע לא ביקשה התובעת במועד האירוע את פרטיהם של העדים הללו ,ובנסיבות אלה אין לתובעת אלא להלין על עצמה,מקום בו נטל הוכחת התביעה רובץ לפתחה והיא לא השכילה לעמוד בנטל זה . 46. מוזרה טענת ב"כ התובעת כי " מדרכו של עולם שדי במספר צילומים המתארים כדבעי את המצב בדיוק כמו שאין צורך להביא עשרות עדים לאירוע פלוני, גם אם הם קיימים, אלא די בהבאת מספר מצומצם של עדים. למעשה בטענותיו אלה של ב"כ התובעת מבקש הוא לרוקן את עיקרון המוציא מחברו עליו הראיה מתוכן . למעשה העדות של התובעת באשר לכל נסיבות המקרה הנה עדות יחידה שלה . עדותו של בנה אינה יכולה לסייע , מכיוון שהבן ,עד התביעה 2 צילם מקום כל שהוא שיש בו סדק בכביש , לאחר שאימו סיפרה לו כי נפלה . גם בתמונות שצולמו בפעם השניה , הוא צילם היכן שאמו אמרה לו לצלם . אין עדותו יכולה להוסיף על עדותה של אמו התובעת , במהות, דבר כלשהוא . 47. נוכח היות עדותה של התובעת עדה יחידה במשפט, אין לקבל את גרסת בא כוחה כי מקום שיש תמונות אין צורך להביא עדים נוספים . הנזק 48. למעלה מן הצורך , ובמידה ולא תתקבלנה מסקנותיי בדבר דחיית התביעה משלא הוכח קיומו של מפגע כאמור ,לא הוכח הפרת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעות והטלת רשלנות תורמת מכרעת על שכמה של התובעת, אדון להלן בשאלת הנזק : הנכות 49. התובעת הגישה חוות דעת מטעמה בתחום האורטופדי ערוכה בידי ד"ר לבני ובה נקבעה לתובעת דרגת אי כושר : א. מלא - לתקופה של שלושה חודשים מאז התאונה ; ב. חלקי - 50% - לחודש נוסף ג. נכות צמיתה - 25 % לפי תקנה 41(4) (ג) לתקנות המלל וזאת בגין הגבלה בתנועת כתף ימין בעקבות שבר עם חיבור גרוע (דפורמציה ) ונדידה קריבנית של התל (טוברוזיס) הגדול מלווה בקרע נרחב בשרוול המסובב של הכתף . 50. הנתבעות אף הגישו חוות דעת מטעמם ערוכה בידי ד"ר קליר , ובה מכוח אותה תקנה קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 15% . 51. לאור הפערים שבין חוות הדעת מטעם הצדדים , בית המשפט מינה את פרופ' גנאל כמומחה מטעם בית המשפט והאחרון קבע כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 20% עקב חבור גרוע של השבר בהומורוס שנגרם לתובעת בכתף ימין והקרע המלא בשרירים מסובבי הכתף המלווה בהגבלה בתנועות הכתף . 52. כידוע בית המשפט הוא הפוסק האחרון את שיעור הנכות לעניין זה ראה , ע"א 1156/92 דורינה סגל נ' נחום סגל ו- 3 אח' תק - על 95(1)1435 " שיקול הדעת הסופי הוא לבית המשפט בכל מקרה, הן כאשר מצויות בפניו מספר חוות דעת והן כאשר מצויה בפניו חוות דעת אחת . הלכה פסוקה היא מימים ימימה כי " ...הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסור בידי בית המשפט " . עוד הובהר בפסק הדין , כי חוות דעת רפואית היא כמו כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט , אותם רשאי בית המשפט לקבל או לדחות כדלקמן , "כמו כל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט , כך גם חוות דעתו של מומחה רפואי : היא אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט , אשר בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה , כולה או חלקה , כשהוא מוצא זאת לנכון , בהתאם לשיקול דעתו ( ע"א 311/66 נחמיאס נ' לקט קואופרטיב לאיסוף נייר פסולת , פ"ד כ(48,50 ) , ע"א 675/77 אלטשולר נ' נציב המים פ"ד לד (731,737) . 53. ברוח זו,לאחר שעיינתי בחוות הדעת מטעם הצדדים והתרשמתי ממצבה של התובעת שהעידה בפני בשתי ישיבות ראיתי להעמיד את נכותה של התובעת על שיעור 15% כקביעת מומחה הנתבעות . 54. יוער כי , בעדותה של התובעת ביום 30.11.2005 בעמ' 15 לפרוטוקול : ...אני יכולה להניע את היד קדימה , אך לא מאחורי הגב . אני לא יכולה להרים את היד ככה (התובעת מרימה את היד מול החזה מעל הכתף), רק ככה (התובעת מושיטה את היד בצורה אנכית) . מכאן החישוב , א. כאב וסבל : נוכח פגיעתה של התובעת , נכותה ודרגת אי הכושר , ראיתי להעריך את ראש הנזק של כאב וסבל בסך , 35,000 ₪ . ב. עזרת הזולת : לשיטתה של התובעת נזקקה לעזרה אינטנסיבית הן בניהול משק הבית והן בכל הקשור לטיפול בעצמה (רחיצה לבישה וכיו"ב ) אשר חרגה בעליל מהעזרה המצופה מבן המשפחה . עוד נטען , מאחר ויש קושי לקבל ראיות מאת עובדי משק בית, קושי שמתעצם מעובדה שמדובר בנתינים זרים שאינם שוהים בארץ כחוק ומפחדים לפיכך מכל דבר שדבק בו ריח של "רשמיות" ומגע עם מי מגורמי השלטון, אין ברשות התובעת אישורים עבור התשלומים ששילמה בגין עזרת צד ג' אותה קיבלה בתקופות אי הכושר ולפיכך תבקש כי בית המשפט יפסוק לה פיצוי על דרך האומדנא ל- 4 חודשי אי הכושר בשיעור 2,000 לחודש ובסה"כ 8,000 ₪. מנגד , ב"כ הנתבעות טוען כי המדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה , התובעת לא הציגה כל ראיה ו/או הוכחה בדבר הצורך בעזרת צד ג' ו/או היקף העזרה שקיבלה, מה גם שמצבה הרפואי הקודם של התובעת הוא זה שמשפיע על היזקקותה המוכחשת לעזרת צד ג' . עוד נטען , בעדותה מיום 30.11.2005 הצהירה התובעת : "הייתה אצלי אישה שעבדה , היה ביננו הסכם שאני משלמת לה 1,000 ₪ " . אומר , אם התובעת מעידה כי היה בינה לבין העובדת שהעסיקה לשיטתה הסכם כי ישולם לעובדת 1,000 ₪ , לא ברור הכיצד מגיע ב"כ התובעת גם על דרך האומדנא לחישוב 2,000 ₪ לחודש . מכאן , שראיתי לפסוק לתובעת על דרך האומדנא בגין ראש הנזק של עזרת הזולת לעבר ולעתיד את הסכום 10,000 ₪ וזאת בהתחשב בגילה של התובעת ואפשרות היזקקותה לעזרה ללא כל קשר לתאונה . ג. הוצאות : התובעת טוענת כי : לא שמרה את כל הקבלות (מפנה לנספח ח 2-4 ו ח 6-8 לתצהירה ) ואולם אין בכך כדי לשלול זכאותה לפיצוי בראש נזק זה . גם כאן ראיתי לפסוק לתובעת את הפיצוי בגין ראש הנזק דנן על דרך האומדנא , וראית להעריך את הפיצוי בסך 10,000 ₪ . ד. הוצאות משפט: התובעת זכאית להחזר הוצאות משפט, להוציא את דרישתה להחזר הוצאות בגין הבר"ע שהוגשה ובכללם :החזר עלות חוות הדעת מטעמה , החזר החלק בו השתתפה בשכ"ט המומחה , אגרת משפט , עלות תרגום תצהיר וזאת על פי קבלות שיוצגו על ידה . לסיכום 55. לאחר שעיינתי בחומר הראיות,ובחנתי את העדויות שהושמעו בפני הגעתי לכלל מסקנה : א. התובעת לא הצליחה להוכיח את נסיבות קרות התאונה. ב. התובעת לא הוכיחה הפרת חובת הזהירות מטעם הנתבעת 1. 56. בנסיבות העניין,תביעתה של התובעת נדחית, נוכח גילה של התובעת ומצבה אינני עושה צו להוצאות . תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבוריעירייהנפילהכביש